הזדמנות למשהו טוב

על ההצגה "להתראות באנטרקטיקה"

מאת: אביב שור

שבת בבוקר, אני ובתי רוני הלכנו יחד לתיאטרון החנות בדרום תל אביב לראות את ההצגה "להתראות באנטרקטיקה". נכנסנו לתיאטרון שגודלו לא עולה על גודל סלון ממוצע, והוא חשוך ומסתורי. זו הייתה הפתעה עבורי לגלות שחלל בגודל חנות קטנה יכול להפוך כבמטה קסם לעולם ומלואו, כאילו היה ארון הבגדים המוביל לנרניה. כיסאות בצד אחד, במה בצד השני, והאווירה מיוחדת ואינטימית. רוני התיישבה על אחת הכריות ואני מאחוריה, סקרנית מאוד לגבי מה אני הולכת לראות.

הצגת היחיד של נועה בקר נפתחה עם שיר וכבר מהרגע הראשון ידעתי שזו הולכת להיות חוויה קסומה במיוחד. ההצגה מבוססת על ספרה של נורית זרחי "להתראות באנטרקטיקה", אך הדמויות והתפאורה עשויות כולן מנייר. עלה חיוך רחב על פניי לנוכח העובדה שדמויות דו מימדיות עליהן מנצחת נועה ביד רמה, מעוררות כל כך הרבה עניין בקרב כל הילדים, הסבים והסבתות שישבו בקהל.

להתראות באנטארקטיקה

להתראות באנטרקטיקה | צילום: עדי אלון

ישבנו כולנו מרותקים לבמה הקטנטנה עליהן הונחו בובות הנייר זו אחר זו ועקבנו יחד אחר סיפורה של הדמות המרכזית בהצגה, מר זום. מר זום הוא צלם שמתגורר ועובד בתל אביב בצלמניה שלו. יום אחד מר זום מקבל לידיו חבילה. נועה פנתה לילדים בשאלה – "מה יש בחבילה?" רוב רובם של הילדים התנדבו להשיב ללא היסוס, בכללם רוני. שמחתי על התקשורת הישירה שנוצרה בין נועה לילדים שהרגישו מאוד בנוח לשתף איתה פעולה. הילדים נרתמו לעזור למר זום עם החבילה שבתוכה הייתה ביצה. מתוך הביצה בקע פינגווין שקיבל את שמו ממר זום- פיני. באופן יוצא דופן, פיני העניק למר זום הזדמנות לקשר וכניסה לעולם ההורות. מר זום התמסר לאבהות ולאהבה לילד על אף שפיני אינו בן חלציו. המסך שקיים בדרך כלל בין הקהל לבין השחקנים בהצגה הוסר. דמויות הנייר הסטטיות העשויות ללא חת, שבו אותנו בקסמו של תיאטרון הנייר.

בתרבות האינסטנט בה אנו חיים ומגדלים את ילדינו, מצאתי הצגה מלאת השראה, שובבית, מתובלת בחוש הומור ומותאמת לגובה העיניים של ילדים שפותחת בפניהם צוהר לאמנות ויצירתיות ברמה גבוהה. הבת שלי שמכורה למסכים ישבה נפעמת במשך כל ההצגה ולא מצמצה אפילו פעם אחת. המוסיקה שליוותה את ההצגה, החרוזים, השירה, הקצב ובעיקר המשחק של נועה הפכו את החוויה כולה להנאה צרופה, כזו שהצופים, ואני בתוכם, המשיכו לדבר עליה זמן רב אחרי שההצגה הסתיימה.

להתראות באנטארקטיקה2 - עדי אלון

צילום: עדי אלון

הנושאים שההצגה מביאה עמה מועברים לקהל באופן סמוי מהעין וישירות ללב. יחד עם מר זום הצטרפנו כולנו למסע של חיים חדשים – קשר בין הורה וילד, אהבה, אכפתיות, חמלה, מסירות. מר זום עבר שינוי משמעותי תוך כדי העלילה, ולנו כקהל ניתנה הזכות להצטרף אליו באופן מוחשי ללא משוכות. הניכור שחש מר זום בתחילת ההצגה, כתושב בעיר גדולה, צפופה, עמוסה ורועשת, דומה לניכור שנגרם כתוצאה מהקדשת רוב זמננו לבהייה במסך, יהיה המסך אשר יהיה. הקשר שזכה לו מר זום בזכות החבילה שנפלה לידיו כרעם ביום בהיר, פתח בפניו עולם חדש, והזדמנות למשהו טוב ואמיתי. אותו פתח לעולם חדש טוב, נפתח עבורנו הקהל תוך כדי צפייה בהצגה. בתוך כל ההמולה סביבנו והסחות הדעת האינסופיות אפשר ליצור קשרים לבביים כפי שתיאטרון הנייר של נועה הזמין אותנו לעשות.

 

להתראות באנטרקטיקה

גלריה תיאטרון החנות

מאת: נורית זרחי

בימוי, משחק, עיצוב במה: נועה בקר

מוסיקה: גרי בונני

איורים: אלית אבני שרון, שלומי אשר, אפרת חסון

למועדים נוספים בדף הפייסבוק של ההצגה – הקליקו על הלינק

היוטיוב לא הרג את כוכב הרדיו

על ההצגה "Radio Play"

מאת: מרתה יודעת

פעם, בעידן הפרה-טלוויזיוני, מדורת השבט התגלמה בדמותו של הרדיו, מין אובייקט אנכרוניסטי שכזה, לצדו אנשים נהגו להתגודד ואשכרה להסב את תשומת לבם לערוץ תוכן אחד בלבד. התוכניות הפופולריות ביותר היו תסכיתים מז'אנרים שונים, במהלכם עלילות שונות ומשונות הועברו לקהל המאזינים על גבי גלי התדר, בעיקר באמצעות קריינות ואמצעים קוליים. נסו לדמיין את התמונה הבאה – שנות החמישים, ערב יום ראשון, אמצע החורף, גשם זלעפות, משפחה אמריקאית מהפרברים יושבת בסלון סביב מכשיר הרדיו המרובע והעצום, ומאזינה לעוד תסכית פופולרי על חוטפי גופות מהחלל החיצון, גיבורים אמריקאים וסוכני ריגול רוסיים רדומים שחדרו אל ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות ונראים כמו השכנים מהדלת ממול.

בכדי להמחיש בצורה הטובה ביותר את כל מה שהתרחש בעלילה הדרמטית, טכנאי הרדיו נעזרו באפקטים שונים, לא טכנולוגיים בעליל, אבל כאלו שבהחלט עשו את העבודה. המאזינים בבית לא יכלו לדעת שהרעמים המחרידים שנשמעו ברדיו, שנשמעו בדיוק כמו הרעמים מחוץ לחלון הבית, לא היו אלא יריעות מתכת שהורעדו ממקומן בסמוך למיקרופון. כתוצאה מכך, הדרמה שהועברה בתסכיתים ותובלה באמצעים קוליים כאלו ואחרים, למעשה התממשה במוחם של המאזינים עצמם, על במת התיאטרון הפרטית שלהם בתוך הגולגולת, וזה עבד. מעמדם של התסכיתים, בייחוד אלו שעסקו בריגול או במדע בדיוני, היה בראש מצעד הלהיטים. גם אצלנו, בארצנו הקטנטונת, תסכיתים שונים נכנסו להיכל התהילה, כדוגמת "עיניים באפלה"  או להבדיל "משפחת שמחון", מי מכם שזוכר. אבל ככל שחלפו השנים, הוידאו הרג את כוכב הרדיו ועכשיו המאזינים נהפכו לצופי יוטיוב וסדרות סטרימינג. למי בכלל נותר הזמן או הרצון לדמיין עולם אחר, כשהוא מוצג במלוא הדרו על גבי מסך הטלפון החכם?

רדיו פליי - יאיר מיוחס סטודיו zooz

רדיו פליי. צילום: יאיר מיוחס | סטודיו zooz

מכאן, עולה השאלה האם הצגת תיאטרון, אמנות שרבים טוענים שעבר זמנה (טענה שמוציאה את מרתה מדעתה, אבל זה לכתבה אחרת לגמרי), המציגה סיפור עלילתי משנות השישים באמצעות תסכית רדיו תיאטרלי, באמת יכולה לעבוד בשלהי העשור השני של שנות האלפיים? הרי כבר הומצא אותו סקייטבורד מרחף עליו ברח מרטי מקפליי מהבריונים בעתיד (ובכן, סוג של), אז יצירה המציגה תסכית רדיופוני על הבמה יכולה להצליח? ההצגה המעולה "רדיו פליי" מוכיחה שלא רק שיצירה תיאטרונית שכזו בהחלט יכולה לעבוד, אלא אף להאכיל בחול הצגות אחרות, "קונבנציונליות" יותר. הצגה זו, שרצה כבר יותר משנה בתיאטרון תמונע, מבקשת לבחון את הפער בין מה שרואים על הבמה לבין מה ששומעים בתסכית ובאמצעים הקוליים המתבלים אותו. היא עושה זאת בצורה כל כך טובה, עד שהיא המשיכה להדהד בקירות התיאטרון הפרטי במוחה של מרתה, הרבה אחרי שעזבה את אולם התיאטרון ועשתה את דרכה במעלה רחוב המסגר, ובאוטובוס המפויח וברחובות השוממים של העיר הפרברית בה היא גרה, עד שחתולת הבניין שביקשה בסך הכל לומר למרתה שלום – גרמה לה להחסיר פעימה. אבל, כרגיל, מרתה סטתה והמשיכה לאי-אילו מסלולי מחשבה לא קשורים. נחזור לענייננו.

ההצגה היא לא ארוכה, קצת יותר משעה, אבל במהלכה מוצג סיפורו של המרגל הבלתי נדלה פטריק קים וניסיונותיו לסכל את התוכנית הרוסית המרושעת לחטוף מדען אמריקאי בכיר ולהחליף את מוחו במוח רוסי. בתקופה בה "האמריקאים" (סדרה מעולה שכבר ירדה מהאקרנים) החזירה למסך הקטן את יכולותיו של הק.ג.ב בהחדרת סוכנים רוסיים, מיומנים ונוגעים ללב כל כך עד כי אין לצופה הממוצע ברירה אלא להזדהות עם מניעיהם ומעשיהם, זה לא כזה בלתי סביר לחשוב שסוכנים רוסיים לא יכולים לעשות ניתוחי מוח מסובכים בשם אמא רוסיה. מרתה לא תעשה לכם ספוילר, אבל תאמר שבדומה ליתר סיפורי פטריק קים, גם זה מסתיים בסוף טוב, סוג של.

על אף שעל הבמה אין תפאורה כלל, מספר מיקרופונים ותו לא, העולם של שנות השישים, המלחמה הקרה, התככים בין נציגי הממשל בשני הצדדים לבין הסוכן המיומן וניצני האהבה שנובטים בינו לבין הסוכנת הצרפתייה, מומחש לצופים כאילו היו שם בעצמם. צוות השחקניות והשחקן משחקים בצורה מעולה, אמינה ומהודקת את שלל התפקידים שנדרשו לגלם. בין מגוון תפקידיה, נדיה קוצ'ר גילמה בצורה מצוינת את הגנרל האמריקאי שמינה את קים למשימה, ובהינף רעמת תלתלים ובקול נפלא, את הסוכנת הצרפתייה שסייעה לקים במשימתו.  נעם רובינשטיין, שביכולותיו הקומיות הזכיר לפרקים את מייק מאיירס, הצליח להביא לבמה גם רבדים סמויים מעין בנפשו של הסוכן הממולח. נועה בוקר, שגם כתבה את המחזה, גילמה בין היתר את מזכירת הגנרל הנאמנה. בצורה קומית אך מכמירה הצליחה להפיח חיים בתפקיד די שטחי, לכאורה.

רדיו פליי - יאיר מיוחס studio zooz

צילום: יאיר מיוחס | סטודיו zooz

לצד השחקנים, שרון גבאי (שגם עיצב את המוסיקה והסאונד) ניצח בצורה מיומנת ומרהיבה על האפקטים הקוליים. מאחר שזוהי הצגה שאין בה כמעט דבר על הבמה, העולם הבדיוני נדרש להתממש באמצעות אותם אפקטים נחבאים מעין, אותם אלמנטים שהמאזינים לא ראו. בניגוד לאפקטים ברדיו, הצופים ראו הכל על הבמה, אך הדבר לא גרע אלא רק הוסיף לחוויה התיאטרלית. ייאמר לזכות הבמאי שחר מרום ולמוסיקאי שרון גבאי ששניהם עשו עבודה מבריקה בדליית ועיצוב האובייקטים השונים שהובילו לכדי אפקטים שונים לחלוטין. בין היתר, שעונים מעוררים נהפכו לצלצולי טלפון חוגה, נקישות שדכנים הפכו לכדי הקלדה במכונת כתיבה, אכילת פירות הדר ובננה הפכו לכדי נשיקות צרפתיות ועוד, ודיבור על רקע קערה מלאת מים הפך לכדי צעקות במחילות הביוב טרם פריצת הסוכנים למעבדה הרוסית.

 

בנוסף לאלו, יש לציין את העובדה שזו הצגה קומית במובן הקלאסי של המילה. כלומר, טקסט מעולה, משחק במידה הנכונה וסיטואציות קורעות ומרתקות, מובילים לכדי כך שהקהל לא הפסיק לצחוק לאורך ההצגה. עם יד על הלב, מרתה תיאלץ להודות כי זו בהחלט אחת ההצגות הטובות ביותר שראתה בשנה האחרונה, ואפילו בעשור האחרון, ומרתה בהחלט יודעת.

Radio Play

תיאטרון תמונע

כתיבה: נועה בקר

בימוי, עיצוב תפאורה ותאורה: שחר מרום

שחקנים יוצרים: נדיה קוצ'ר, נעם רובינשטיין, נועה בקר ושרון גבאי.

עיצוב תלבושות: רונה פלוטק

מוסיקה וסאונד: שרון גבאי

הפקה: גלריה תיאטרון החנות

מפיקה: ג'ניה קפליצקי

בתמיכת מנהל התרבות

מועדים נוספים: 19/7/18 21:30

לדף ההצגה באתר תיאטרון תמונע – הקליקו על הלינק