מאחורי הקלעים – מפי חור במסך הבית

מאת: נועה בן ארי – קדר

לא משנה מה יגידו לכם, לי יש ללא ספק את ה- best seat in the house . ככה זה כשאני על הגובה ויכול להנות מכל העולמות… מלפניי – האולם.  מאחוריי – שאר העולם.  והכי כיף – אני צופה חינם.  אין לי עסק עם אף אחד ואין לי עבודה על הראש.  יושב ומתבונן.  פאנן.

אז מה יש לנו היום?  הנה, התחלנו.. אחד שמן מכניס פנימה קפה בטענה שהוא רק "נכנס כדי להוציא את אישתו החוצה.." כן, בטח… ואני מלכת אנגליה. ובדלת השניה, מה קורה? אישה מבוגרת מנסה להחביא 7 בייגלה בתוך הארנק.. בהצלחה גברת.  אוי לא.. הזקן בשורה שלוש התיישב על מכשיר השמיעה. נו, זה ברור שהוא לא ימצא אותו עד סוף ההצגה.  אני צופה מכתב תלונה מחר בבוקר על האיכות הירודה של הסאונד.  הי, ילדים חמודים, איפה אמא שלכם? מה זה, מי מביא ילדים להצגה כזו? איזו התעללות.  איכס! רגע, מה הם עושים? תפסיקו למרוח את הנזלת על הכיסא.  לא שמעו אצלכם בבית על טישו? מצחיק אה? חולארות.  כן, כן, יופי, תברחו. נוסו, נוסו לאמא.  היא בטח מעשנת בחוץ.  לא, לא, לא, לא! והופה, הזוג הנחמד מתיישב במקומות הנגועים.  חבל, דווקא השקיעו בלבוש.  בטח פעם ראשונה שלהם בתאטרון.  טוב, גם ככה לומדים.  הנה נכנס האחמ"ש, צועק לסאונדמן שיתחיל..  איך יתחיל עם חצי מהקהל עדיין בחוץ?

יש גבר ביציע שלא מפסיק לנחור.  מהרגע שפתחו את האולם לכניסת קהל הוא כבר התייצב במקום.  חצי שעה הוא כבר יושב שם.  "אם אין מקום לשבת בחוץ, לפחות נשב בפנים." צודק.  אישתו ניסתה לשכנע אותו שהוא צריך לקום, למתוח רגליים:

– "זה בשביל הסירקולציה, הדם צריך לזרום."

–  "אסתי, אנחנו לא על טיסה 12 שעות לניו יורק.  אם אני ארצה, אני אקום אחר-כך."

–  "כן, אבל אחר כך תתחיל ההצגה ואתה תסתיר לאנשים.

–    " אז אני אסתיר. אנשים לא קמים לפיפי באמצע? קמים גם ליותר מזה…

שורה מעליהם, אני רואה טינאייג'רית קוראת.. מה היא קוראת שם? "דמדומים?" לא..  את התוכניה.  פששש… בכנות? זה מרגש אותי. בד"כ אני רואה פה ילדים בגילה והדבר היחיד שהם קוראים זה את האס אמ אסים באייפון שאיזה חבר שלהם שהתפלח החוצה שלח להם כדי שיצאו איתו לעשן.

ומה מתרחש מאחורי הקלעים? המלבישה צוהלת, רודפת אחרי אחת השחקניות החדשות. נמצאה הגופיה! אפשר לחזור לנשום.  א' מקטר ששוב לא נתחיל בזמן.  הוא כבר רוצה להגיע הביתה!  נ' עושה תרגילים קוליים.  כולם קצת צוחקים עליו שהוא לוקח את זה יותר מדי ברצינות.  אבל הוא בשלו.  אני מעריך את זה. יש פה עשן, ריח של סיגריות, אולי גם דברים אחרים. סה"כ, אווירה רגועה. אולי כבר קצת עייפה.  את ההצגה הזו עשו כבר מיליון פעם.  רק הקהל מתחדש.  זה מה שמחזיק.

אוטוטו יפתחו את המסך, ואני אחליק באלגנטיות לצד ימין.  אמתין בשוליים, בין הקפלים, אולי אנמנם עד ההפסקה. כבר תקופה שאני סובל מסיוטים על "חורים שחורים" וחורים בתקציב..

מאחורי הקלעים – מפי מאפרת מקצועית

מאת: נועה בן ארי – קדר

אנשים היום לא מספיק דואגים לעצמם.  אני רואה את זה הרבה.  בעיקר אצל שחקנים.  כמה הם תקועים בתחת של עצמם ודואגים מביקורות ומה יגידו על ההופעה שלהם מחר בבוקר בעיתון – זה כן.  אם הם זכרו את הטקסט או עלו במשקל –  זה כן.  אבל אנשים, מה עם עור הפנים?  למה דיאטת סלרי זה קריטי אבל להוציא שחורים באף פעם בשנה – לזה אין זמן? מה, כל הקוסמטיקאיות בעולם מתו?

בכל השנים שלי במקצוע הזה, ליוויתי המון אנשים. למדתי להתבונן ולהקשיב וככה לסווג את הטיפוסים שעוברים דרכי.  יש את השקטים.  אלה שיושבים מולי בדממה, פרצוף פוקר.  איתם אני מוצאת עצמי מנהלת דיאלוג עם עצמי.

"אז מה שלומך, ראובן?"

"…"

"אתה יודע, אתה נראה יותר טוב."

"…."

"איך עבר עליי הסוף שבוע? אוי, אתה לא מאמין…"

 

הסקרנים:

"אז תסבירי, מה בעצם את  שמה לי עכשיו?  ואת עושה את זה – איך? בתנועות חדות? למה הפס השחור הוא רק למעלה? זה בכדי להגדיל את העין? ובכחול בחרת כי זה מתאים לי לגזרה? כמה עולה הפודרה? אפשר להשיג אותה בסופר פארם?"

 

האופטימים:

"אני חוצַה את הכביש בדרך לתאטרון, פתאום משום מקום קופצת עליי חתולה.  מרוב ההלם, פספסתי את המדרכה וצללתי "ראש קדימה"  בום לתוך התחנה של האופניים. איך שאני מתרומם, איזה הומלס מנסה לגנוב לי את התיק.  ניסיתי לריב איתו – הוא ניצח. עכשיו, אני לא כל כך נושם דרך האף ונראה לי שבלעתי את השן הקדמית. 'סתכלי שניה?! אבל חוץ מזה, אני ממש בסדר. אני רגוע. יודעת למה? כי אני בידיים שלך!!"

"אחלה.. מאמי, אני מאפרת. לא מנתח פלסטי.  בוא נתקשר לאמבולנס רק ליתר ביטחון. אוקיי? "

 המודאגים:

"תראי מה החליט לצאת לי !! פצעון בגודל של קומביין.  איך אני עולה לבמה ככה? וואו, רגע, מה את עושה? מה זו המשחה הזו? זה נוסה על בע"ח?  בעל רכיבים היפואלרגנים? כמה זמן זה יושב לך בתיק? התיק היה בשמש?  לא, לא, אני לא מורחת שום דבר בלי העורך דין שלי."

ואחרונים חביבים, הרגישים, או כמו שאני קוראת להם 'דרמה, דרמה, דרמה.'  עכשיו יצאה מכאן אחת כזו.  העיפה את הכיסא ועלתה למעלה ממררת בבכי, מורחת את כל העבודה של החצי שעה האחרונה.  מה בסך הכל אמרתי ? שתחליף את הקוסמטיקאית שלה כי זאתי עושה לה  גבות עצובות.

לכל אחת מהקטגוריות הנ"ל פיתחתי מנגנון תפעול משלה.  איך לגשת, מה לעשות.   במצבים קיצוניים גיליתי שאפילו עדיף לתת לשחקן להתאפר בעצמו…  הם צריכים את זה מדי פעם, את התפיחה על השכם, תחושת המסוגלות… בסדר.

מה שכן, אני תמיד מזכירה לעצמי את השילוש הקדוש ומנסה לעבוד לפיו:  מָזֶ"ת.

מה המטרה שלנו? דמות, תקופה, סצינה, אולם?

כמה זמן יש לי?

מה התקציב? (אם בכלל)

לרוב זה גם מצליח.

ואם יורשה לי לתת טיפ אחד לקהילת השחקנים: "קרם לחות". זו לא מילה גסה.

מאחורי הקלעים – מפי טלפון סלולרי

מפי טלפון סלולרי

מאת: נועה בן ארי – קדר

החלטתי שאני לא שותק יותר. אני אצלצל כמה, איפה ומתי שבא לי!  נמאס לי! אתם יודעים מה הבעיה שלכם? שאתם חצופים ואגואיסטים! חושבים רק על עצמכם. כשאתם צריכים ממני משהו (וכולנו יודעים שזה מאה אחוז מהזמן), כל דבר הכי קטן נהיה מקרה חירום. ואז- זה בסדר!

הרי מה קורה? זה מתחיל עם לחץ פיזי (עלאק) מתון, לתקתק, לתקתק, כל היום עם  האס-אמ-אסים, ממשיך בשירים בקולי קולות באוטובוס ותלבושות מזעזעות של אוזניים וורוד נצנצים, ומסתיים בבלבולי מוח שעות על גבי שעות או לחילופין קללות והאשמות כלפיי עד שאני כבר רותח ונמס…   "הקליטה גרועה", "זה לא באמת טלפון חכם"… וכשלרגע אני לא בטווח הראיה שלכם או יותר גרוע, מתחיל להראות סימני עייפות, – שֹמוּ שמיים!!! אסון בקנה מידה בינלאומי!!!  אדוני, מי לא הוציא אותי מהכיס של הז'אקט והטעין אותי במשך הלילה? אני או אתה?

ואתמול בערב, זה כבר היה יותר מדי.  הגעתי עם הגברת שלי לתאטרון.  בדרך כלל, אנחנו שלישיה, היא, הנכדה שלה ואני.  פעם בחודש – ערב תרבות עם סבתא.  הפעם, עקב אילוצים טכניים, הנכדה, הנחשבת למומחית בתחומי, נשארה בבית ואני מונתי ל"מלווה". אני והגימלאית לבד? איך היא אומרת?  "אוי אברוך…"

אני לא אשקר. היתה לי תחושת בטן לא טובה לגבי הארוע הזה. וזה, למרות התדרוך שסבתא קיבלה:  הדיאגרמות, הסימולציות והחזרות שעשינו מראש. איך לענות, איך לכבות, להתקשר כשהיא מגיעה, להתריע  כשהיא יוצאת.  פשוט.

האמנם?

עד שנכנסנו לאולם, סבתא הספיקה לשפוך עלי כוס קפה, לנגב אותי עם מטפחת מלאה בליפסטיק ולשכוח אותי בשירותים.  פעמיים.  ואני חורק שיניים.  כשניסתה לחייג אל החברה שלה ברוריה חמש פעמים וכל פעם התבלבלה בקידומת וחייגה לחו"ל – התאפקתי.  כשכבר השיגה את ברוריה, בשעה טובה, התחילה שיחת חרשים:

-"מה? אני לא שומעת."

-"את שומעת?"

-"אני שומעת!"

-"את לא שומעת?"

-"מה?"

-"הלו?"

ואני נושם.

התיישבנו באולם, כבים האורות.  סבתא לא שומעת את  ההודעה  "לכבות מכשירים מצפצפים" כי היא עסוקה בלהתלונן לסדרנית שנורא חם פה ואיזה מין דבר זה.  מתחילה ההצגה ופתאום זה קורה.  אני מקבל שיחה.  לעשות קולות או לא לעשות קולות? נכון, גם לי זה לא נעים  ומצד שני, עבדכם הנאמן עושה את התפקיד שלו. אל תעשו לי פרצוף.  אני רק השליח.  אני מתריע כל עוד לא עשו בי אחרת.  צלצלתי.  וצלצלתי.  סבתא לא שומעת כי היא עם האוזניות לכבדי שמיעה.  רק כשחצי אולם מתחיל להתרעם היא קולטת שהיא מקור הבעיה.  בפאניקה, היא מתחילה לנער אותי (חוץ מבחילה, זה לא עושה לי כלום)  לוחצת לי על המסך.. (גברת, הלו, אני לא טָאץ', זוכרת? תרגלנו בבית. זה הכפתור האדום.) היא לא רואה..

ואז מגיע השיא.  ברגע אחד היא קמה ממקומה, מניחה אותי על הכיסא ומתיישבת.  עליי!!!    לעיני כל!  בזדון! כאילו אני לא בסדר! נעלמתי דום רק מההלם! לא יודע מי מאיתנו התבייש יותר….

זהו.  מאז אני בחופש! מחפש לי cellular friendly environment וכיוון חדש בקריירה.  לא רוצה יותר חומר אנושי. הם כאלה תלותיים…

מאחורי הקלעים – מפי חדר 121

מאת: נועה בן ארי-קדר

אני מותש.. השבועות האחרונים ממש גמרו אותי.  לא פשוט להיות אחד המקומות הפופולאריים בבניין בתקופה זו של השנה. כל החזרות האלה, וההכנות..  אני מרגיש כל כך מנוצל..    יש לי סחרחורת.  סטודנטים נכנסים, סטודנטים יוצאים. לא אומרים שלום, לא סוגרים אחריהם את הדלת.. מה זה? נולדתם באוטובוס?  גם אני אשמח לחמש דקות של  פרטיות.  לא כ-ולם צריכים לדעת מה קורה בפנים.

שלא תבינו לא נכון, אני אוהב את החבר'ה האלה עם ההתלהבות שלהם, היצירתיות, הדמיון… אבל יחד עם כל זה מגיע הרעש, הלכלוך והבלגאן.  הרבה בלגאן.  ובתוך כל הלהט הזה, הם לפעמים גם מרשים לעצמם קצת יותר מדי….

 היה לי "תקל" לפני כמה זמן עם קבוצה שרצתה לצבוע אותי בירוק זרחני בטענה שהשחור מדכא.  חשבתי שנשמתי פורחת.  הלו, הלו עד כאן! ירוק זרחני זה לא בחוזה שלי.   מסמרים – כן, תליות – בסדר, קשירות – ברצון, הדבקות – אפילו עם דבק חם.  אבל אני לא עושה צבע.  שחור זה מרזה  ושחור זה אלגנטי.  זה אני.  למזלי, ההנהלה התערבה ושם זה נגמר אבל עדיין, לא פעם פרצופים והערות נזרקות לכיווני: "אויש, קצת מעופש פה"  או "איזה באסה, נתקענו עם 121, היחיד שנשאר…"

"נתקענו!! " סליחה חברים, זה מה יש.  רוצים  חלל חדש יותר? מבריק יותר?  לכו ל- "בר-שירה" או ל-"גילמן". ואם לא תמצאו  את מבוקשכם, לפחות הקפיטריה שם- גורמה.

הקולגות שלי צוחקות עלי שנוסף על הכול גם נהייתי היפוכונדר.

"אתה חייב לנשום" אומר לי פאסטליכט. "קח את הדברים בפרופורציה".

–          "לך קל לדבר.  אתה גדול, מרווח.  אם מישהו לא נהנה אצלך, הוא בכיף יכול להישען אחורה ולהירדם.  וחוץ מזה כמה כבר מבקשים את עזרתך בפסטיבל הזה? אתה בחופש! אולם הרצאות. "

–          "חבר, חדר זה חדר.  אתה חייב ללמוד להכיל."

–          "להכיל? תוקעים לי פי שלושה אנשים יותר ממה שניתן  כי לא נעים מקהל המאחרים שנשאר בחוץ, פלוס תפאורה.. אני מרגיש שהקירות סוגרים עלי, אין לי אוויר!  תגיד, אתה מריח משהו מוזר? אולי זה מהמזגן? מהשירותים? אני לא נראה לך חיוור מכרגיל?"

דיברתי עם אולם קראוטהמר, או בשם הבמה שלו- 207 ב'.

–          "אתמול שמעתי שיחה של סטודנטית בטלפון שבלי בושה הכריזה שאני קטן!!  אתה לא היית מפתח חרדת ביצוע? מה אם לא ימצאו אותי בזמן? מה אם אנשים יסתירו אחד לשני, ינסו לזוז והכיסאות יעשו מלא רעש?"

–          "אוי, באמת."

–          "מה אוי באמת? מה אוי באמת? אתה לא צריך לדאוג לכיסאות כי בך יש פודיום מדרגות גדול עם מושבים."

–          "זו עסקת החבילה.  אין מה לעשות.  אתה חייב להיות אטום. רגשית. תזכור שאנחנו חומר ביד היוצר. צריכים לתת לתיאטרוניסטים לעשות בנו כרצונם.  שילבישו אותך בתאורה ותפאורה, כיאה לבן-מקסיקו.  אני אישית מופתע בכל פעם מחדש, סקרן להיווכח מה אייצג הפעם.  קשה, נכון.  אבל זאת העבודה.  נסה ליהנות מזה.  ואם זה לא עובד, תעצום עיניים ותשנן בלב פעם אחר פעם מה שרבים וטובים כבר אמרו לפנינו: 'אמנות או נמות.' "

מאחורי הקלעים – מפי כרטיס כניסה

מאת: נועה בן ארי

ההורים שלי הולכים לקרוע אותי… אני מת על בטוח. שבועות אני כבר יושב להם על הראש, מסביר להם שאני כבר בוגר ואחראי, שהיציאות המשפחתיות המשותפות האלה זה ממש פאדיחות בגילי, שאף אחד לא יוצא לבלות עם ההורים שלו.. סוף סוף הגיע הרגע שבו הם נשברו ואמרו שאני יכול לצאת בלעדיהם בערב, בתנאי שאהיה צמוד לאחי הקטן כל הזמן ולא אעזוב אותו אפילו לרגע.  ומה אני עושה? מאבד אותו!!

גם ככה המצב רוח בבית על הפנים.  אבא לא מפסיק להתמרמר על "תרבות האינסטנט", שהיום רק באים "לדפוק כרטיס", "להשתמש ולזרוק", הכול מהיר, הכול כניסה חד-פעמית. אמא לא מפסיקה להתלונן ש"מוכרים אותנו בזול" ומפחדת מהיום שבו כבר לא נהיה בתוקף.

איך אני מסביר שיצאנו שניים וחזרתי אחד? הם בחיים לא יאמינו שזה לא באשמתי.  אנחנו מחוץ לאולם בדרך להיכנס, פתאום הסדרן ,כמו איזה סלקטור אימתני, מפריד בינינו בכוח.  אני שומע אותו אומר: "אין בעיה, גבירתי.  את זה נשמור לבעלך.  רק קחי בחשבון שאת המאחרים  אנו מושיבים ביציע עד ההפסקה.  מה השם שלו?" אני בפאניקה. שונא מאחרים. מה פתאום יציע? איך אזהה איפה ועם מי ג'וניור נמצא? והגברת אפילו לא מתווכחת. מנידה ראשה בהסכמה.  הלו?..  תתעצבני, תתחנני, תסבירי שאין חניה, שהיו פקקים, שהגעתם מרחוק, שאת חייבת לשבת ליד בן-זוגך להסביר לו את העלילה, שאת מפחדת מהחושך… כלום. אחי נדחף אל מגירת ה"מתעכבים" ואני היישר אל תיקה של המהנהנת, נחנק בין הטישו, לבין המנטוס, הליפסטיק, חוברת הסודוקו, הסוודר ומחליק השיער.  מחליק שיער? באמת??

אני מדמיין את אמא בוכה למה אלוהים עשה לה את זה: "למה לא ברא אותנו "מנויי פרימיירה"- עם שורה קבועה וכסא קבוע, ככה אולי כל זה לא היה קורה.. אבא יושב לידה, שפוף, מקומט, ממלמל: "מה בסך הכול רצו? לעשות קצת כיף? לראות איזו קומדיה נחמדה? לצחוק קצת? לאפשר לאחרים לצחוק?" ואמא ממשיכה: " למה לא ברא אותנו 'כרטיסי ביקור' או 'כרטיס תושב'? ככה לפחות מי שהיה מוצא, היה יודע לאן ולמי להחזיר."

מלחיץ אותי שאולי הבעל לא יגיע ואחי ישכח שם לתמיד..  מכיר את הבעלים האלה.  אומרים שהם רק מחפשים חניה/ יגיעו ישר מהעבודה/ קופצים להוציא מזומן ובעצם חוזרים הביתה/ נוסעים לחבר/ עוצרים באיזה קיוסק לראות את המשחק.

אני חייב לצאת מהתיק הזה.  איכס… יש פה ריח של טונה.. טונה? באמת??  אם רק אצליח להציץ החוצה, אוכל למפות את השטח  ואז צניחה חופשית לרצפה.  במקרה הטוב, אם יהיה לי  מזל, מישהו יראה, ירים אותי ויעביר אותי לסדרן.  משם, הדרך למגירה- קצרה.  במקרה הפחות טוב, ידרכו עליי עד אובדן הכרה ובבוקר למחרת ייקחו אותי למחזור.  מצד שני, לפחות לא אצטרך להראות את הפרצוף שלי בבית.  הופה! אני שומע אפצ'י.  זה הקיו שלי להיצמד לטישו.  "תקנח או לא תקנח"- זאת השאלה.

מאחורי הקלעים – מפי מנהלת הצגה

מאת: נועה בן ארי

"ניהול הצגה וניהול קייטנה זה היינו הך:

אוקי חברים, ערב טוב. יש לנו הערב הצגת מבקרים פלוס נאום ארוך של המנכ"ל בהתחלה. ההצגה היא שעתיים וחצי ואני בטוחה שכולנו רוצים להגיע הביתה כמה שיותר מוקדם.  אז אני מבקשת – בלי שטויות, בלי אימפרוביזציות מיותרות, מה שנקרא "סטיק טו יור ליינס". שימו לב למה שהולך להתבצע. כל אחד מכם הולך לקבל ממני מספר.  זה לא נתון לשינוי או להחלפה.  מה שיוצא- אני מרו-צה!  יפה!  כשאני צועקת "מספרי ברזל להתפקד", כל אחד צועק את המספר שלו לפי הסדר, ככה אדע שכולם פה.  מוכנים?  אני לא שומעת!! מוכנים?? גו! 1! 2! 3! 4! 5! 6! 7! 8! 9! 10! 11! 12! 13!  מצויי!

עכשיו, כולם קמים, מסתדרים בטוּר, לא לא, אף אחד לא עוקף אותי.  בראבא, מה אמרתי? אמרתי שאף אחד לא עוקף אותי, נכון? הולכים להתחבר לנֵקִים, חוזרים לבמה לעשות בָּלָאנְס כי אין  לנו הרבה זמן ורצים להתלבש.

מוכנים? מספרי ברזל להתפקד! אחד! שתיים! איפה שתיים? אני לא שומעת! שלוש! ארבע! מי ארבע? סנדרה היא חמש. אוקיי. חברים, אתם לא מרוכזים. לא, קושניר, ממש אין זמן לקפוץ רגע למזנון.  שש! שבע! איפה שבע? אוקיי, שבע, חזרה לקחת את הסיגריות. נחכה.  מה? שבע לא מוכן להיות שבע? אוקיי, מי העליב את שבע? תיקי, לכי להתנצל. חברים, כל המספרים מצוינים, אפשר להתקדם?  פיפי? לא, פיפי זה ממש לא עכשיו.  שמונה! תשע! יאללה, אני רוצה להתחיל את ההצגה בזמן היום אם לא אכפת לכם!  מר עיסא ומר דומידוב, יותר מהר בבקשה… מי זה שם מנפנף לי? לא!! ממש אי אפשר להכניס קהל עדיין!!!! זה לא אשמתי שאין איפה לשבת בחוץ, נכון? עוד לא שמונה אפילו.  למה אף אחד לא מדבר איתי קודם??  איפה היינו? עשר!! עשר פלוס אחת עשרה, יונה וששי, עכשיו לא שרים, עכשיו  עושים "מספרי ברזל".  תודה!!  בואו נזוז.

שתים עשרה.. מה?? יצפאן ידידי, כבר הזכרת לי 8 פעמים על ההזמנות, רשמתי לפניי. הבטחתי לך תשובה, כשתהיה לי- אֶתן.  אפשר להמשיך? שתים עשרה! שלוש עשרה!! מוני, ארבע כבר עשינו מזמן, לא הקשבת! שלוש עשרה! נגיד ששמעתי שלוש עשרה.. ארבע עשרה! חמש עשרה! זהרירה, ימינה.  לא שמאלה, ימינה.. ליא, העיקר שאת נהנית.  זה משמח אותי. לפחות זה.  שש עשרה! מה השאלה? מה שלום החולצה שלך? לא יודעת.  אני מניחה ששלומה בסדר.  אולי קצת עייפה..  למה אני מתבדחת? כי זה מה שמחזיק אותי. למה לא אמרת אתמול שנפל לך הכפתור? אין דבר כזה "לא חשוב"- יטופל רק פעם הבאה נא ליידע בזמן.  שבע עשרה!!! שבע עשרה..  אוקיי, כולם פריז.    דטנר, אתה זז.  אני יודעת שלא צעקת,  כי לא הגענו אליך. מה לעשות.  אוקיי, אני אספור.  כולם פה למעט שבע עשרה.. איפה גילה? היא לא מוכנה לצאת מהחדר?  יופי.  אז בזמן שאני הולכת לטפל במשבר הזה כי מזמן לא היה לי אחד, כולם מתיישבים איפה שהם בדממה. אם אשמע ציוץ אחד, אני מבטלת את זמן הקפה-סיגריה או במילים אחרות, אל תנסו אותי."

מאחורי הקלעים – מפי מנהלת ארכיון התיאטרון

מאת: נועה בן ארי

שלום, הגעתם לנירה, בארכיון התיאטרון.  אני לא נמצאת.  אף פעם.

אם ברצונכם להשאיר הודעה, לחצו 0 או המתינו.. הרבה..

לתפריט הראשי והמשך הקישו #.

ביפ.

למידע על מנהלת הארכיון – הקישו 1.

למידע על תולדות המקום והיסטוריה – הקישו 2.

למידע על התכנים – הקישו 3.

למחירון – הקישו 4.

לשעות הפעילות -הקישו 5.

המערכת ממתינה לבחירתך…

ביפ.

הקשתם "אחד". אנא המתינו…

נירה נולדה בחיפה בשנת 1956, בת שנייה מתוך ארבעה אחים, לאמא מורה למתמטיקה ואבא מהנדס.  ילדה יפה עם חוש הומור מיוחד. כבר בילדותה אהבה לסדר ארונות ובזמן הלימודים לתואר, עבדה כממיינת ספרים בספריה המרכזית.  כיום, היא מרגישה בשלה ומחפשת משהו מעֶבר, את החצי השני, שישלים אותה.  היא עברה את שלב המשחקים ומוכנה לקשר רציני ובוגר – ביפ.

הקשתם "שתיים".  אנא היעזרו בסבלנות…

הרעיון לארכיון נולד בתחילת שנות ה-70 אצל תורם נדיב מחו"ל, אשר העדיף להישאר בעילום שם. "לעשות סדר בתוהו האמנותי, לדורות הבאים", כהגדרתו. בעוד שתומכיו הללו את היוזמה המבורכת, מתנגדיו טענו שאין טעם להקים ארכיון תיאטרון כאשר התיאטרון בעצמו אינו קיים.  לקח קרוב לעשר שנים עד שהתוכנית יצאה לפועל. החלל עצמו עבר כמה וכמה גלגולים ושינויים ארכיטקטוניים עד שהגיע לצורתו הנוכחית: שלושה מפלסים, עשרים חדרים, שתי מעליות שקופות ומזגן מרכזי עם פתחי אוורור – ביפ.

הקשתם "שלוש".  אנא חכו רגע..

במרכז מצוי חומר תיעודי על תולדות התיאטרון מאת הקמתו. החומר משקף את פעילותו האמנותית והמנהלתית. כאן ניתן למצוא: מחזות, תצלומים, תשלילים ואוסף אלבומים, קטעי עיתונות וביקורות על הצגות, רישומי תפאורות ותלבושות, תוכניות, כרזות, ארכיונים אישיים של אנשי התיאטרון הקלטות אודיו נדירות, סרטוני "מאחורי הקלעים" ועוד ועוד. כאמור, מטרת המרכז היא לאכסן את החומר התיעודי ולקטלגו, לשם עיון ומחקר-ביפ.

הקשתם "ארבע". אתם לא מוותרים, אה?

כניסה לשעה אחת – 10 ₪.

לכל היום – 50 ₪.
צילום דף אחד – 1 ₪

צילום מחזה – 30 ₪
צילום תוכנייה או רכישת תוכנייה  – 10 ₪

צילום בצבע- 30 ₪.

עותק די וי די- תלוי במצב רוח שלי.

ביפ.

הקשתם "חמש". אחרון ודי….

הארכיון סגור בימים  א'-ה' משעות הבוקר עד שעות השעות הלילה. בימים שישי ושבת- גם. במידה ונוחתת עליי רוח שטות, מה שלא קורה הרבה אז אל תצפו, אני פותחת אותו אבל לא מפרסמת. זה משעשע אותי.  כתובתנו: תיאטרון רפרטוארי, רחוב ראשי, מרכז העיר.  (שמאלה, אחרי הצומת. כן, יש חנייה.)

כמו כן, אם אתם רכזי מגמות, תלמידי תיכון, סטודנטים, עוזרי מחקר, אנשים מן התקשורת, עובדי המקום או עוברי אורח תמימים, הכניסה לא תתאפשר ללא תאום מראש!

תודה שהתקשרתם והמשך יום נעים.