מאחורי הקלעים – מפי סוכריית מנטה

מאת: נועה בן-ארי – קדר

ראיינו אותי השבוע לרדיו האזורי.  כל שלישי בשבע בבוקר יש פינה כזו עם איזה אחד.   כמה זמן שהם רודפים אחרי, בסוף נהיה לי לא נעים.

–    שלום רב לכם מאזינים יקרים, הנה אנו שוב בתוכניתנו: "HARD CANDY".  והפעם נשוחח עם  "סוכרית מנטה" או בקיצור "מנטה". שלום לך, מה שלומך?

–   בסדר, קצת עייפה,  אלה לא ממש השעות שלי.  אני פשוט עובדת בעיקר בערבים.

–   בואי, ספרי לנו קצת על עצמך.  איפה נולדת? איפה גדלת?

–   נולדתי במפעל גדול בסן-דייגו, קליפורניה.

–   אזרחית אמריקאית, אם כך.

–  נכון מאוד.  עזבתי את הבית  בגיל מוקדם מאוד ועשיתי עלייה לארץ עם קבוצה גדולה של חברים.  קיבלו את פנינו "כ.ל. טוב בע"מ- יבוא ושיווק ממתקים" והתיישבנו בדרום תל אביב. בהתחלה זה לא היה פשוט.  בארץ יש הרי את עניין הכשרות, להשיג חותמת וכו' אבל בסוף זה הסתדר. בהמשך כבר שלחו אותנו לכל חלקי הארץ.

–   איזו תכונה הכי בולטת בך?

–   אני חריפה.

–   לי את דווקא נראית, אם יורשה לי,  מאוד סימפטית. מתוקה אפילו.

–    מתוקה? לא, זה ממש לא הטעם שלי.

–    מה לדעתך עושה אותך כל כך אטרקטיבית?

–    בחמש מילים: עשרים קלוריות, אפס אחוז שומן.

–    ובהרחבה?

–    אני עטופה בנפרד, אפשר לזרוק אותי בתיק, בכיס.  אני לא תופסת הרבה מקום ואני התחליף הטוב ביותר למברשת שיניים.

–    מקום העבודה העיקרי שלך הוא בתאטרון.

–    נכון.

–   אני לא אטעה אם אומר שהקהל המזוהה איתך ביותר הוא קהל המקשישים. למה נראה לך שזקנים מתעסקים איתך דווקא באמצע ההצגה? מניסיון אישי, זה יכול להעביר בן אדם על דעתו.

–   אני חושבת שיש לזה כמה סיבות.  קודם כל, אין מספיק אכיפה בנושא. כמו שיש הודעה בתחילת ההצגה לכבות פלאפונים, צריכה להיות הודעה לכבות מרשרשים למיניהם כגון תינוקות וממתקים.  אם אין שלט שאסור, זה אומר שמותר.  חוץ מזה, שלכולנו יותר כיף לעשות מה שאסור.  האדרנלין של לפתוח את התיק בהיחבא,  בחושך, למתוח גבולות.  גם קשישים יכולים להתנהג כמו ילדים.

–   תראי, קשה לי להאמין שהם מתעסקים עם הצלופן שלך ופותחים אותו במשך רבע שעה רק כדי למתוח גבולות.

–   נכון, אסור לעשות הכללות אבל תתפלא.  כמובן שיש את אלה שפשוט לא שומעים שזה "מפריע", אבל נתקלתי בלא מעט מקרים שהגברת עשתה את זה בכוונה כי היא ניסתה לקבל קצת תשומת לב מבעלה.  הוא נרדם ברגע שהתיישבו באולם. מה היא אמורה לעשות?  לדבר איתו היא לא יכולה.  דרך אגב, הנחירות שלו מפריעות הרבה יותר. דבר נוסף, מחקרים מראים שיש לי יכולות לפתח תיאבון אצל אנשים.  אני מאמינה שבזכותי הם נהנים מהקפה והעוגה בהפסקה.

–   לסיום, מה החלום שלך? מה את מאחלת לעצמך?

–   בתחום שלי זה כמעט בלתי אפשרי אבל אני חולמת to last forever.   ואם לא לנצח אז לפחות להטביע חותם, להשאיר אנשים עם טעם של "עוד".

–  תודה רבה לך, היה לי לעונג.  ולכם, מאזינים יקרים, נתראה שוב כאן, שבוע הבא עם המסטיק הפופולרי בישראל, הלא הוא – בזוקה.

מאחורי הקלעים – מפי מעלית משא

מאת: נועה בן-ארי – קדר

מהיום, עד שייאָמֵר אחרת, אני מושבתת. בשעה טובה קיבלתי ממקור מוסמך את אישור המחלה המיוחל. כבר תקופה שאני לא במיטבי, לא סוחבת.  הרבה זמן ניסיתי לשדר עסקים כרגיל.  בכל זאת, אנשים לא אוהבים שמתבכיינים להם.  ביחוד עובדי במה.  אין להם סבלנות .

תחילת דרכנו המשותפת התנהלה על מי מנוחות.  החבר'ה ידעו ללחוץ לי על הכפתורים הנכונים, עם מחמאות ודברי חנופה ( "זה מעלית זה? זה סוס-עבודה! אחת הטובות בעולם, זאתי" ) ואני עשיתי עבודתי נאמנה.

לצערי, עם הזמן, התפקיד גבה מחיר.  עם כל ההתלהבות של ההתחלה, הגבולות לאט לאט החלו להמתח.  האנשים בשחור היו מעמיסים עליי הרבה מעבר ליכולות שלי.  אז מה אם יש לי מדבקת אזהרה מפורשת בצהוב נאון: "עד אלף קילו". אז כתוב.  "אחי, עזוב אותך שטויות, יש פה עוד מקום לדחוף כמה קוליסות.  למה לעשות שלוש נָגְלות אם אפשר לתקתק את זה בפעם אחת?" ככה זה, הישראלים.  מעגלים פינות.

אז מה אם יש עלי מדבקת אזהרה מפורשת בצהוב נאון: "העישון בפנים אסור בהחלט". אז כתוב. "אחי, עזוב אותך שטויות.  נעשן בפנים, ננעל ת'דלת.  אף אחד לא ישים לב. בשביל מה לצאת החוצה עכשיו? קר טילים ."  ככה זה הישראלים.  מעגלים פינות.  ככה חטפתי גם אסטמה.

בשלב מסוים התחלתי לשמוע לחשושים והערות במסדרון: "יאללה, היתה סוס עבודה. עכשיו – איזה איטית.  מה זה איטית, זוחלת.  ועד שהיא נפתחת…"   מודה.  נהיה לי קשה להיפתח.  הרגשתי חשופה, פגיעה, לא ידעתי למה לצפות כל פעם מחדש. נכנסתי לסטרס רק מהמחשבה על מפגשים בלתי צפויים.

חברה שלי, לאה, היא מעלית נוסעים. עובדת בפואיה של התיאטרון.  משם, הנוף שונה לגמרי. גם התכולה.  היא, בניגוד אלי, מתה על הנסיעות האלה. "תפסיקי להיות כזו כבדה." היא אומרת לי. " זה כל הפאן. הקהל מזמן אותך! הוא רודף  אחרייך!  הכי כיף להרגיש מחוזרת. ככה זה צריך להיות! תחשבי על זה. כל פעם יש לך דייט עם מישהו אחר. זה כזה מרגש!".  עיקמתי את הפרצוף.

"הבעיה שלך היא שאת תופסת את הסיטואציה כ"בליינד דייט", מי יעמוד מולי? איך הוא ייראה? במה הוא עוסק? מה הוא סוחב? כאן בדיוק הטעות שלך. את צריכה להסתכל על זה כ"ספיד דייט". "סטוץ", אם יורשה לי. את פותחת, הוא נכנס, נוגע פה, לוחץ שם, יוצא, שלום וביי.  בלי סרטים, בלי רגשות. " במקרה הכי גרוע, אם את מגיעה ורואה שזה ממש לא בשבילך, קחי את עצמך ונוסי, זה עניין של שניות. עד שאותו בן-אדם  יבין מה קרה, את כבר תהיי במקום אחר.  לא בושה, בכל זאת, את צריכה לבנות לעצמך מוניטין מסוים."

לה קל לדבר.  אצלי, כאמור, זה לא כל כך פשוט. בכל זאת, לא נעים שיכירו אותי בתור "המעלית שבורחת".

מאחורי הקלעים – מפי סאונדמן

מאת: נועה בן-ארי – קדר

עשרים וחמש שנה אני עושה את מה שאני עושה.  מוזיקה זו אהבת חיי.  אחרי אשתי, כמובן.  זה התחיל כשהייתי עובָּר, ככה מספרים.  אבא שלי היה מניח אוזניות על הבטן של אמא שלי.  הביטלס, בטהובן, אלה פיצ'גרלד ואריק איינשטיין. לא בהכרח בסדר הזה.

בכלל, כל הבית היה מוזיקלי.  אמא שלי היא בוגרת להקה צבאית, מהתקופה שלהקות צבאיות הכתיבו את הטון בתעשייה.  כנראה שלעולם לא תפסיק לשיר.  אבא יכול לשרוק לך כל סימפוניה שמתנגנת ברדיו, מההתחלה עד הסוף  ולדעת מי כתב ומתי.  כשעליתי לכיתה ב' הוא אמר לי: "שמע בן, אני רוצה שתלמד לנגן. תבחר איזה כלי שבא לך." אני יודע, ילד בן 8…כמה כלי נגינה אני כבר מכיר? בחרתי פסנתר. שהפך לצ'לו. שהפך למערכת תופים.

לקח לי כמה שנים לוותר על החלום להפוך ליורש של מוצרט אבל כשנפל האסימון, גיליתי שהכל בסדר.  העולם הזה ימשיך להיות חלק ממני.  בכדי להיות מאמן טוב, לא חייבים להיות השחקן הכי מוכשר.  משהו כזה…

התחלתי בקטן.  סאונד למסיבות סיום בבית ספר יסודי, טקס יום השואה של הצופים, סופ"ש חבורות זמר בגליל.  לאט ובטוח צברתי ביטחון.  אחר כך התקדמתי להופעות.  פה להקת נוער יצוגית, שם הופעה בפאב בקיבוץ שכוח אל עם שני אנשים בקהל.  את הכסף הכי טוב עשיתי במועדונים, בעיקר בחו"ל.  אין ספק שזו היתה תקופה יפה.  נעים להיזכר אבל טוב שזה נגמר.  נו, זה כבר לא בשבילי, הרעש, הסיגריות, הצפיפות, האלכוהול.

עכשיו אני בתאטרון.  כאן יש בלאגן מסוג אחר.  רוב האנשים ממש בסדר, חבר'ה נחמדים, אבל כמו בכל מקום יש גם כמה שהייתי שמח אם, איך אומרים, היה יורד עליהם המסך.  חצי שעה אני ומנהלת ההצגה רודפים אחריהם להגיע לבמה לעשות בלאנס.  הקהל כבר מתדפק על הדלתות, התזמורת עצבנית והם- בגדר נעדרים.  וכשהם כבר מועילים בטובם לסיים את הסיגריה/קפה/טלפון, מתחילה ההתבכיינות:

"איי, איי, איי… חיים, שומע? אחת שתיים, אחת, אחת, איי… הילדה הכי יפה בגן.. איי.. איי.. לא.  משהו לא…  תוריד באסים, תגביר את המוניטור.. צמצם נוכחות… אני לא שומעת את עצמי..  אי.. איי.. אני לא עולה לבמה ככה. חיים זה לא נשמע טוב. ".

תפסיקו לזייף אז זה ישמע טוב.  יש גבול למה שאני מסוגל לעשות.  מורה לפיתוח קול אני לא.

גם מן הצד השני של המתרס יש נודניקים.  התחילה ההצגה, חושך באולם.  פתאום: "לא שומעים!!! שיגביר את הקול!! לא שומעים." על מכשירי השמיעה חינם בדלפק שמעתם? אגב, אלה אותם אנשים שצועקים "נורא חם פה, אפשר להדליק מיזוג? אין אוויר!!!" כן, הסקטור היותר מבוגר בקהל.  והכי כיף לי, שאיך שמתחילה ההפסקה ואני חייב לרוץ להספיק להגיע אל מאחורי הקלעים, תופס אותי אחד ומנסה לעשות בונדינג..

 "אתה יודע, יש לי סראונד בסלון שאני מחבר ל-DVD, נשמע בול כמו פה…"

 וואלה, אז חכה שניה, אני ארשום לי איזה… כי רמקול בסלון מעל הראש שלך ומערכת באולם של אלף איש זה בדיוק אותו דבר.

מאחורי הקלעים – מפי תוכניה

מאת: נועה בן-ארי – קדר

אני אגיד לכם את האמת, אני לא כל כך אוהבת שנוגעים בי.  האמריקאים טבעו את המושג “personal space” , מושג נהדר.  מדויק ונכון.  פה בארץ לא ממש יודעים מה זה.  אומרים שזו מדינה חמה, המנטליות, האנשים מאוד”  “ Touchy- feely.  לא לכולם זה מתאים.

ואני באמת עושה את המקסימום.  לעמוד ככה זקופה לפני ההצגה, בזמן ההפסקה ובסוף הערב ולחייך לעוברים ולשבים.  קשה לשווק את עצמך כשיש לך תחרות עם הבייגלה…  מה לעשות.  יש לו סקס אפיל עם חומרי טעם וריח, ולי מה? תמונה על הפרונט במקרה הטוב.  אני גם פונה לחלק מאוד מסוים מהקהל שמגיע.  או זקנים או חובבי תאטרון מושבעים. אוכל פונה למחנה המשותף הנמוך ביותר.  זה לא כוחות.

אתמול ניגש לדלפק אדון.  התמתחתי והדבקתי חיוך מנפץ שמשות.

"אפשר?"  הוא שואל ובא לאחוז בי.

"בוודאי".  עונה לו הסדרן.  "בתשלום של עשרה שקלים."

"למה כזה יקר?  כולה ערימה של כמה דפים מודבקים יחד. יענו כל דף יוצא שקל נראה לך הגיוני?…"

"בכל מקום זה אותו המחיר, אדוני".  מחייך הסדרן.

"ואם אני אתן לך חמישייה, תתן לי חצי מהחוברת?"

אני מרגישה איך קופץ לי הווריד שלי במצח.  מה אנחנו בשוק? מתמקח על סחורה?

הסדרן מחייך שוב.  הפעם זה חיוך של "הלוואי ותסתלק."

"מה יש בפנים? סיפור?"

"פירוט על העלילה, תהליך ההפקה, תמונות, ראיונות עם היוצרים.."

"לא משנה, סתם היה לי חם, רציתי משהו לנפנף".

הוא עזב. השתדלתי לא לקחת ללב.  שאני אעלב? מה פתאום. הוא לא לרמה שלי, זה בטוח.

הגיעה מישהי נוספת.  "אפשר רק להציץ שניה?".  אני מכירה את "רק להציץ" הזה.  לוקחים אותי, מתחילים למזמז אותי עם האצבעות השומניות שלהם מהקרואסון, עוברים עלי ביסודיות, לעיתים גם מתחילים לטייל איתי, כאילו בלי לשים לב, תוך כדי קריאה וכשנגמרת ההפסקה רצים חזרה וזרקים אותי על הדלפק כאילו הייתי פלאייר למבצעים בחניון.  אני צריכה לידי שלט: "לא לגעת בסחורה!!  רוצה לקנות- תקנה.  כאן זה לא ספריה."  שאני אעלב? מה פתאום.  היא לא לרמה שלי, זה בטוח.

אחרונה חביבה, ניגשה זקנה.  מחויכת, נעימה ואפילו עם סכום מדויק.  כן, תתפלאו.  אנשים רוצים לרכוש אותי עם שטר של 200 וחוזרים בהם בטענה שאין עודף. מה אנחנו ב"מגה"?

כל כך התרגשתי.  דמיינתי את חיינו המשותפים יחד, איך היא מעיינת בי בריכוז (אחרי שלקח לה זמן למצוא את המשקפיים) מקריאה לבעלה כל משפט, מציינת שבתמונות השחקנית נראית הרבה יותר טוב.  מכניסה אותי לתיק שלה, החמים.. דמיינתי את הנסיעה במונית אליהם הביתה (בעלה הפסיק לנהוג בלילה כי הוא לא רואה טוב) ואיך היא מצרפת אותי בשמחה אל האוסף המכובד בחדר האורחים.  סוף סוף, אהיה בחברה טובה, ברמה.

"מצאתי תוכניה זרוקה על הרצפה"… מצהיר אחד הסדרנים בסיום סריקת האולם.  כן, הזקנה לא שמה לב שהחלקתי בין החריץ של המושבים.  הוחזרתי לדלפק בבושת פנים.  שאני אעלב? מה פתאום…

תיאטרון קהילתי – תשאלו אותי מה זה?

מאת: נועה בן-ארי – קדר

"אז במה את עוסקת?"

"אני במאית תאטרון קהילתי"

"וואו, מגניב!!  מה זה אומר?"

שאלת מיליון הדולר.  אם הייתי מקבלת שקל עבור כל פעם שנשאלתי את זה, הייתי יכולה לצאת לפנסיה מוקדמת.

תיאטרון קהילתי הוא שיטת עבודה קבוצתית-קהילתית המעודדת ביטוי אמנותי, תוך כוונות לעורר העצמה ושינוי.  זהו סוג של תיאטרון מקומי שנוצר בתוך, על ידי ועבור הקהילה. מטרת העל היא לשרת את הצרכים החברתיים של קהילות ואוכלוסיות בארץ, שאינן מקבלות, לעיתים, את תשומת לב הראויה.

התהליך, הנע בין כמה חודשים לשנה, מתבסס על גיבוש קבוצה יוצרת. חברי הקבוצה מתרגלים טכניקות תיאטרון אשר מאפשרות להם להעמיק במגוון סוגיות מזווית קצת שונה ולהעשיר את "ארגז הכלים המקצועי." הם לומדים את עבודת השחקן דרך אימפרוביזציות, קונפליקטים, עבודה על דמויות ועם חפצים, עמידה מול פרטנר ועל במה ועוד. בסיום התהליך עולה הצגה המורכבת מחומרים אישיים של המשתתפים.  הדרמה מייצגת את הקהילה ממנה באה, תוך כדי שהיא מנסה להעביר מסר, ולהעלות בעיות על פני השטח, כך שהקהל שותף מלא לחוויה.

קשה לשים את האצבע על הלידה המדויקת של התיאטרון הקהילתי. הז'אנר צמח מ- "התיאטרון הקטן", תנועה שנוסדה כתגובת נגד לתיאטרון המסחרי שתפס תאוצה בתחילת  המאה ה-20.  למרות זאת, קבוצת התיאטרון הקהילתי,  "מועדון הפוטלייט" (Footlight Club)  הייתה קיימת כבר מסוף המאה ה-19.  היא החלה את דרכה לראשונה בשנת 1877 ומופיעה כל שנה מאז ועד היום ונחשבת לותיקה בתחום.

בשנת 1968, שלושה חוקרים נתנו תוקף אמפירי להימצאות התיאטרון הקהילתי, וטענו כי דווקא תיאטרון זה נותן הזדמנות לראות דרמה אמיתית.  התיאטרון הקהילתי מצליח לשלב אנשים בפעילות התיאטרלית, אבל בד בבד דורש אחריות רבה מצד הבמאים ומדריכי הקבוצות.

בארץ, יוסי אלפי ייסד את התיאטרון הקהילתי בתחילת שנות ה-70, כשיטת עבודה ומערכת של תהליכים לשיפור איכות החיים בקהילה. כיום, ישנן קבוצות רבות של תיאטרון קהילתי, למגוון רחב של אוכלוסיות, כמו גם, פסטיבלים. המפורסמים שביניהם: בחיפה – פסטיבל נווה יוסף לתיאטרון קהילתי ובת"א – "כל הארץ במה" בצוותא, ו-"סתיו תאטרוני" במרכז סוזן דלל.  בפסטיבלים אלו, מככבות הצגות תיאטרון קהילתי מקוריות לצד מחזות ידועים המשוחקים על ידי חברי הקהילה או בשמו המקצועי – תיאטרון חובבים.

"אז למה בעצם תיאטרון קהילתי ולא בימוי רגיל, זאת אומרת "תיאטרון מקצועי"?"

גם את זה שאלו אותי לא פעם.  אין לי דבר נגד תיאטרון "מקצועי" או רפרטוארי. גם לשם אני עוד מקווה להגיע.  אבל בעיניי יש משהו בבימוי קהילתי שאין בשום מקום אחר. יוסי אלפי הגדיר את הבמאי הקהילתי כאמן, שהוא גם אמרגן, אך גם מדריך ומלמד. הוא יוצר והוא קטליזאטור ליצירה. הוא חוקר ומפרש. אני חייבת להגיד שאני מתחברת לזה.  משהו בתום, בכנות.  בתהליך, בשינוי שאתה עד לו.  משהו כל כך אישי, מרגש ומרתק. משהו שגורם לך לחשוב.

דוגמא מצויינת לכך היא הצגה שהלכתי לראות שבוע שעבר בצוותא.

יוצאים מהבוידאם - תבור נקש 4"יוצאים מהבוידעם – קברט קומי על זקנה" מאת ובבימויו של אסף בלאו, אך בעיקר של "אנסמבל שמוניסטים", קבוצת התיאטרון של ניצולי השואה מגבעתיים שפועלת כבר שנתיים. ההצגה הראשונה שלהם נקראה "קליפות", גם היא בהדרכתו של אסף. השנה, חברי הקבוצה החליטו, תחת ידו המכוונת של אסף, שהפעם הם הולכים לצחוק על הסטטוס שלהם: "זקן".  והם עושים את זה כל כך טוב.

"שני זקנים נפגשים, אחד אומר לשני: איך זה שאתה כל הזמן שזוף? עונה השני: מה לעשות, כל ההלויות בצהריים… "

"קשיש יושב לו בלובי של בית האבות ומחייך מאוזן לאוזן. שואל אותו חברו: 'מה אתה כל כך מבסוט?' עונה לו הזקן: 'לא חשבתי שאהיה כל כך עשיר בערוב ימי. הנה אני יושב לי פה מולך כאשר פי מלא זהב, שערי כולו כסף, יש לי אבנים בכליות, סוכר בכמויות בדם, פלטינה באגן הירכיים, פלטינה במפרקים, עודף ברזל בדם ומלאי בלתי נגמר של גז טבעי …' (פרלמנט קשישים על ספסל)

בין המערכונים, ניתן למצוא סשן שאלות ותשובות עם פאנל מומחים בשביל ה"סובל היקר"  ו"המיואשת בת ה-60", פרסומת למדיקל הזהב, הכנה לדייט, קיר מלא בפתקי תזכורת והשאלה לאן נעלם הזיכרון, שיחה עם הנכדה שמדגישה את הפער בין הדורות, סרטון אלימות נגד קשישים והרצון לסיים בכבוד ועוד ועוד.

יוצאים מהבוידאם - תבור נקש 3

צילומים: תבור נקש

כל אחד מהשחקנים עם אנרגיות (כמה שיש), התלהבות ומחויבות. ואני ישבתי שם, צחקתי ודמעתי מהאמת של השמוניסטים וזיהיתי שם את סבתא וסבא שלי וגם את עצמי.

ואני חושבת שפה טמון הקסם.

מאחורי הקלעים – מפי מזכירת המנכ"ל

מאת: נועה בן-ארי – קדר

היום שלי מתחיל ממש מוקדם.  לעבודה אני מגיעה בסביבות שמונה, שמונה וחצי, תלוי כמה התור ב"ארומה" ארוך.  לא אין, לא יכולה בלי קפה.  אם אני לא שותה הפוך גדול, חזק, רותח, נטול שומן, נטול סוכר ונטול קפה אחד לפחות, אני לא יודעת איך קוראים לי בכלל.

מתיישבת, מדליקה רדיו, על חלש, ברור.  פותחת ת'מחשב.  עוברת על מיילים, עוברת על הפייסבוק.  לא רק, מה פתאום. גם.  עוברת על ההורוסקופ – טלה אופק תאומים.  לפעמים נחמה מביאה לכאן את התינוק שלה, פורסת שמיכה על הרצפה, אז אני שומרת עליו.  אם אני כבר יושבת כאן, מה, לא לעזור? כפרה עליה, מסכנה, מאז ההיריון לא מצליחה להוריד גרם. אין, עמוס כאן.  עמוס בטירוף, ים עבודה. הטלפון לא מפסיק לצלצל. שניה…

משרד המנכ"ל שלום. כן. לא הוא לא נמצא כרגע.  הוא בצילומים עם ראש הדריקטוריון, כן. מי מבקש? אבי.  באיזה עניין? האירוע לעמותת "כאב ראש"? לא כתוב לי.  המממ.. אוקיי.  באולם הגדול.  רשמתי. יום טוב שיהיה לך.

בזמן האחרון אני בקושי רואה אותו. הוא קופץ פעם ביום, אומר שלום, מפזר חיוכים לכל עבר, נכנס למשרד, סוגר את הדלת וזהו.  לא, הוא עובד קשה, אין ספק.  גם אסור להפריע לו.  יש נקישה סודית, הסבירה לי זאתי שהעבירה לי את החפיפה, אבל שכחתי. שניה…

משרד המנכ"ל שלום. לא הוא לא נמצא כרגע.  הוא בפגישה עם המנהל האמנותי.  כן, החליטו להוריד את הכדור-פורח בהפקה.  אין כסף.  נכון.  יעשו בכאילו.  אני יודעת.. זה תיאטרון, ימציאו משהו, לא? אוקיי.  אני אדאג להעביר לו.  יום טוב שיהיה לך.

בקיצור, הגיע לכאן איזה אחד, רצה לדבר איתו והדלת היתה סגורה.  אמרתי לו שימתין עד שתיפתח הדלת. הוא חיכה מלא, קצת ריחמתי עליו. שאל אותי: "מה הוא עושה שם כל כך הרבה זמן?" אמרתי לו: "משחק סוליטר.  מאיפה לי לדעת? מה, יש לי עיני רנטגן?"  הוא רצה להיכנס, אמרתי לו: "על אחריותך".  למה שאני יחטוף על הראש? בסוף הוא ויתר והלך.  ככה זה.  שניה…

משרד המנכ"ל שלום. לא הוא לא נמצא כרגע. כן, הוא בסיור עם תורמים פוטנציאלים לבניית חדר חזרות.  לא בטוחה.  לא יודעת.  לא ברור.  לא סביר.  בסדר אבל מה את רוצה ממני? אפשר לחשוב שאני המזכירה שלו! הלו…?

חצופה! כאילו אין לי מה לעשות חוץ מלענות לטלפונים.  יואו, אני מזה רעבה, אין, אם אני לא אוכלת כל עשרים דקות, אני מתה. יש לי נפילת סוכר.  אולי אני יתקשר לנורית שתביא משהו מלמטה.  איך מתאים לי עכשיו איזה בפלה.  דווקא יש משהו נחמד בזה שהוא לא כאן. אני יכולה לשבת כאן בסבבה שלי עם הקפה ברגוע, לעבור על הקטלוג של זארה ולדמיין איך יום אחד כל התיאטרון יהיה שלי…

מאחורי הקלעים – מפי חנוכיה לוהטת

מאת: נועה בן-ארי – קדר

כשהייתי בבית ספר בחטיבת ביניים, נתבקשנו לעשות עבודת שורשים.  כל התלמידים ניסו להתמרד.  איזה מייגע זה, עבודת שורשים, אה? אז זהו. שבמהלך המחקר גיליתי שהסבתא של הסבתא של הסבתא שלי, בחזקת כמה וכמה דורות, היתה  בבית המקדש.  כן, זאתי מהסיפור עם הפח והיוונים.  מסתבר שעל שמה קראו לי "מאירה".  שאלתי  את ההורים למה הם לא סיפרו לי לפני כן.  הם אמרו שלא רצו שהשמן יעלה לי לראש. בדיחה כזו במעגל הקרוב. לא משנה.  בכל אופן, המורה נורא התלהבה וביקשה שאציג את העבודה בפני הכיתה.  התביישתי.  הייתי משוכנעת שהילדים יחשבו שזה דבילי, יקראו לי "ענתיקה" או סתם "שקרנית" אבל להפתעתי, הם חשבו שאני סלבריטי ובחרו בי לנציגת הכיתה במועצת תלמידים. לכו תבינו.  אותה מורה החליטה לתת לי את אחד התפקידים הראשיים במחזה חנוכה.  נכון, לא היה לי טקסט, אבל מה, היתה לי חתיכת נוכחות.

החלטתי לעשות מזה ביזנס. מהנוכחות.  אנשים תוהים מה אני עושה ברוב ימות השנה. טוב,  אתם יודעים, צילומים לפוסטרים, כרזות, כמו באופנה, תמיד חושבים כמה צעדים קדימה. זה בעיקר נשלח לחוץ לארץ דרך גופים כאלה ואחרים, ליהודי התפוצות, הם מתים על זה שם.  או כאן בארץ לאוכלוסיות מאמינות. מדי פעם אני ממלאת מקום, בעיקר בבתי ספר יסודיים, תחת הכותרת " עזרים וויזואלים להמחשה" בשיעורי היסטוריה, תנ"ך, ספרות או חגים ובנוסף ממלאת מקום על מדף כזה או אחר, בהזמנה אישית.

כמובן שבחג האורים, כמו עכשיו, אני ממש נופלת מהרגליים.  כמו לכוכבי ערוץ הילדים בפסטיגלים למיניהם, גם לי יש עשר הופעות ביום, לפחות.  קופצת מארוע לארוע וכל פעם מחדש צריכה להידלק מהר, להלהיב את הקהל, להפיץ את רוח הבשורה.

בדיוק דיברתי עם סופגניה אחת, בחוץ.  היא קיטרה על זה שהיא לא מרגישה טוב עם עצמה, מסתכלת במראה ולא מרוצה ממה שהיא רואה.  העור שלה שמנוני והיא מעוכה.  אצלי אין דבר כזה.  אני חייבת לשמור על עצמי.  על הכריזמה, על הפסון.

עוד כמה דקות מעלים אותי על הבמה. רק מחכים שיגיעו הבכירים מההנהלה.  הדלקת נרות חגיגית. בתיאטרון יש אווירה שאין באף מקום אחר. מין התרגשות כזו.  צלמים, פלאשים.  אוטוטו האולם יתמלא זאטוטים שבאו לראות הצגה אמיתית.   אחד המנהלים יזמין אחד לעלות ולהדליק אותי.  הילדון יתבייש אבל מהר מאוד יתגבר על הפחד כשיבין שיש לו הזדמנות חד פעמית ל"תפקיד הראשי".  הוא יבצע את המשימה בהתלהבות וההיא עם הגוונים והמיקרופון תתחיל לשיר ולזייף והילדים ימחאו כפיים.

העוזרת שלה תבקש מכל הילדים להיות בשקט ואז פתאום איזה מרדן קטן יצעק בקול:  "אמא, זו חנוכיה יותר גדולה משהיה בבית המקדש. " ואני אתמוגג , אזכר בסבתא של סבתא של סבתא שלי בחזקת כמה דורות , ואנסה לשנן בלב את "מעוז צור ישועתי".