התיאטרון לא מת

על המוזיאון הווירטואלי-תיאטרלי של תיאטרון "תמונע" – פסטיבל א-ז'אנר

מאת: נעם מרום

למרות הסגרים והסגירות של התקופה האחרונה, אחד היתרונות שהתגלו בה הוא חידוש פני האמנות בכלל, ופני התיאטרון בפרט. ניתן כבר לראות ניצנים של תהליך העברת התיאטרון מהבמה שמאחורי המסך האדום והקטיפתי למסך המחשב והטבלט, תוך יצירת ז'אנר חדש – תיאטרון שהוא לא על במה. אבל מה זה בכלל אומר "תיאטרון שהוא לא על במה"? יוצרים רבים מתעלים את הפלטפורמה המקוונת (שאינה חדשנית בפני עצמה אך עדיין ייחודית למדיום התיאטרון) על מנת ליצור תיאטרון שלא נראה כמותו קודם.

מאחר שהאולמות סגורים והבמות מוחשכות, לתיאטרון לא הייתה ברירה אלא להמציא את עצמו מחדש, מה שדרש מיוצריו, על כל גווניהם, לערוך חשיבה מחודשת תוך פירוק לגורמים של מרכיבי אמנות הבמה השונים. ניתן לראות זאת לדוגמה באתרי האינטרנט של תיאטרון חיפה, תיאטרון קרוב וכן של פסטיבל עכו ופסטיבל תיאטרון קצר האחרונים שהועברו לחלוטין למרחב הווירטואלי. כל אלו מציגים פלטפורמות ליצירה תאטרונית חדשנית. ניתן לומר שזה לא תיאטרון רגיל וזה גם לא קולנוע – זה ז'אנר חדש – משהו באמצע.

מתוך "טע עץ במו ידיך". צילום מסך.

במסגרת פסטיבל א-ז'אנר האחרון של תיאטרון "תמונע", היוצרים והאוצרים מינפו את ההתפתחות של התיאטרון צעד אחד קדימה ויצרו מוזיאון ווירטואלי-תיאטרלי. בזמן שאתר המוזיאון טען עצמו וכל המוצגים התכוננו במקומם לקיו של תחילת התערוכה, שכונתה בתור "אופק האירועים", הצופים/מבקרים יכלו לראות סרטון פתיחה שהציג בפניהם את המצב הנוכחי והסיבות להתמרת הפסטיבל הוותיק למרחב המקוון. הסרטון הונחה על ידי פיש, בחור אריתראי צעיר הדובר תיגרינית, המוביל את הצופים לאורך רחובות תל אביב עד לתיאטרון "תמונע". בסיור הווירטואלי עצמו ניתן למצוא את פיש (שבימים כתיקונם ובימים של חוסר שגרה עוסק כאיש התחזוקה של "תמונע") בכל אחד מחדרי התצוגה בתפקיד תחזוקתי שונה. עם יציאת הצופים מחלל התצוגה, הם יכולים להיחשף לכישוריו המוזיקליים של פיש, שמהווה כחלק אינטגרלי-אמנותי מהיצירה.

כל חדר במוזיאון מספר סיפור ומבטא אמירה חברתית שונים באמצעות תמונות, קטעי אודיו וסרטונים. באמצעות כל אלו יצרו אוצרי המוזיאון, ניצן כהן, ד"ר ארז מעין שלו ואיריס מועלם, חוויה שבאמת ניתן להשוות אותה לסיור רגלי במוזיאון אמיתי. בין חדרי המוזיאון ניתן למצוא יצירות כמו "עולם חדש ורוד" של יניב סגל שבאמצעות פסלים אנושיים סרוקים, גורם לנו לחשוב על בריאה של מציאות חדשה; "שקוף מט" של אמיר פלדמן (פלדי) אשר המיר מיזם אינסטגרמי שנוצר בשנת 2016 והתמקד בהבאת דרי רחוב מהשוליים לעיני הציבור לכדי חנות קונספט עם אמירה חברתית נוקבת על תרבות הצריכה וטרנדים אופנתיים; "טע עץ במו ידיך", שנוצרה על ידי אמי ספרד בה המשוטט במוזיאון מקבל במפתיע נשק לידיים אל מול "יער" ויכול לירות על המוצגים הצמחיים, דבר המציף שאלות בנוגע למהות הטבע והיער עבורנו; ויצירה של נאוה צוקרמן, המייסדת והמנהלת האמנותית של "תמונע", שהעניקה את האינפוט הייחודי שלה לפסטיבל המקוון – היא כתבה, ערכה וגם שיחקה ביצירה "ד' אמותיה", אסופת מחזות קצרים ומונולוגים שעוסקים בוירוס הקורונה, השלכותיו והשפעותיו על חיינו, ותחזית בנוגע לעתיד. כל זאת, מתוך הרצון להמשיך את ההצגה והיצירה בכל מחיר.

מתוך "ד' אמותיה". צילום מסך.

השוטטות בחדרי המוזיאון באמצעות עכבר המחשב ומקשי המקלדת יצרה חוויה ייחודית בפני עצמה. על אף שבתחילה נתקלתי בקושי טכני תפעולי, ההליכה הווירטואלית במוזיאון יצרה חוויה שסך כל חלקיה ואמירותיה החברתיות הנוקבות הותירו אותי עם הרבה מחשבות ותחושות על החיים שלנו בתקופה האחרונה – כגון מה המקום של הבמה במציאות הזאת, האם התיאטרון ימצא שוב את מקומו בקדמת הבמה, ואיך התקופה הזו תשפיע על המשך חיינו כפרטים וכחברה? התחושה הזו של שאילת שאלות עצמית ותחקור עצמי הזכירה לי תחושה של צפייה בהצגה טובה באולם אמיתי.

פיש המוסיקאי/תחזוקאי. צילום מסך

התיאטרון מנקז לתוכו מגוון עשיר של אמנויות מתחומים שונים – משחק ובימוי, עיצוב תאורה, עיצוב תלבושות, מוסיקה וסאונד, לעיתים שירה וקטעי מחול, וידאו ארט והולוגרמות. כך, גם הסיור במוזיאון הווירטואלי-תיאטרלי של "תמונע" מקבץ שלל מרכיבים אמנותיים ובימתיים ומנקז אותם לכדי חוויה תיאטרונית חדשנית. בנוסף, הסיור במוזיאון מאפשר לחקור, לנתח ולרדת לעובי הקורה של היצירות המוצגות בו בזכות כך שתוך כדי צפייה בסרטון או קטע אודיו ניתן לקבל עוד אינפורמציה על היצירה והיוצרים ולשוטט בחדר הווירטואלי בו היא מוצגת. האופציה לצפות/לשמוע קטע מסוים מספר פעמים מעניקה נדבך של עומק המעשיר את היצירה ואופן תפיסתה, והופך את חווית הצפייה/גלישה לכזו שלא נתקלתי בה בעבר באף ז'אנר תיאטרוני-אמנותי. המוזיאון הווירטואלי של "תמונע" חימם את לבי במיוחד. הוא גרם לי להאמין שאף על פי כן ולמרות הכל התיאטרון לא מת, הוא פשוט נח, כדי שיוכל לצמוח מחדש.

מוזיאון תמונע הווירטואלי

פסטיבל א-ז'אנר

תיאטרון תמונע

אוצרים: ניצן כהן, ד"ר ארז מעין שלו, איריס מועלם

יוצרים: נאוה צוקרמן, יניב סגל, עינת ויצמן, ניצן כהן, עזיז אלטורי, אמי ספרד, אמיר פלדמן, איריס מועלם, נועם טמקין, ארז שוורצבאום, נדב בושם, ד"ר ארז מעין שלו.

מעצב מוזיאון: אלון "Dancing Engie" כרמי

ייעוץ אמנותי: נאוה צוקרמן

הפקה: עומר עזרתי

עיצוב גרפי: מיכל צור

ניהול ופרסום מדיה: אלירן מלכה

יח"צ: רחל וילנר

לדף המוזיאון בתיאטרון תמונע – הקליקו על הלינק

דברים שמצאתי בארון של אמא

דברים שמצאתי בארון של אמא – פרפורמנס אישי – פסטיבל תיאטרון תמונע

דברים שמצאתי בארון של אמא2 - דן בן ארי

צילום: דן בן ארי

 

האם מה שנותר מאדם זה סך הפרטים שהותיר אחריו בעולם? שואל נדב בושם ומנסה לענות כשהוא מזמין את הקהל למוזיאון זמני שהקים בתיאטרון תמונע, לזכרה של אמו. במוזיאון הוא מציג פריטים שונים שליקטה אמו בחייה, שהוא ליקט בפירוק ביתה, בית ילדותו. הפריטים המוצגים הם רהיטים, פרטי הלבשה, מסמכים, פתקים, מתכונים, ציורי ילדות וציורים של האם אך גם רסיסים של אישיות, אופי וזיכרונות – הקלטה של שיחה עם הספר שליווה אותה כל חייה, עוגות לפי מתכוניה… בין לבין, נמצאים שברירים של תקופה: ספרי טלפונים למשל, פתקי בוחר משנות ה-90 וכיוצא בזה. בושם ודיילות הזיכרון של המוזיאון מאפשרים שיטוט חופשי עם מפה במוזיאון, כשמדי פעם הם תופסים את המשוטטים למשחק רביעיות עם מוטיבים מחייה של אמא או הקראת מכתביה. הביקור במוזיאון מעלה תחושות שונות אצל מבקרים שונים – חלק מתביישים במציצנותם ובחלק ניצתת הסקרנות. בין הצדדים עשוי להתעורר דיון מעניין, אך בכל זאת, עולה תחושה שחסר איזשהו ערך מוסף או אמירה אישית של בושם על מציצנות, שיתוף, אגרנות או כל נושא אחר שמתקשר לתערוכה.

1

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

מאת: נדב בושם

בהשתתפות: נדב בושם, עדילי ליברמן ובהט קלצ'י

וידאו: אייל תגר

עיצוב חלל: אנני אטדגי

עיצוב רביעיות: ורד רשף גוזלן

נכון לעכשיו, אין מועדים עתידיים, אבל כדאי להיות עם היד על הלינק ולעקוב באמצעי המדיה הקרובים לביתכם. או מאידך, תוכלו להקליק על אתר תיאטרון תמונע.

 

צורחות, צורחות, אבל לא שומעים

על היצירה "בנות בצריח"
פסטיבל ניסוי כלים 10

מאת: הילה ציגל

פסטיבל ניסוי כלים העשירי, שהתקיים לאחרונה ב"בית תמי" בגינת שינקין בתל אביב, עמד השנה בסימן חברתי, כשהוא מבקש לחשוף יוצרים ויצירות בתהליכי התהוות, ולהציג מעין "גוש חוסם" אלטרנטיבי, הן בצורה והן בתוכן. הגוש החוסם התבטא גם ברצון הקו האמנותי של הפסטיבל, בניהולה של סמדר יערון, אשר ביקש להציב סכר כנגד האיבה, הנתק והתדלדלות הסובלנות, הניכרים במציאות של היום.

מבין מגוון המופעים בפסטיבל, הלכתי, או יותר נכון הצטרפתי, למופע "בנות בצריח, מסע לוחמות בעקבות יוצרים" שהתקיים בתוך ומסביב לבית תמי. את פני הקהל, המחכה בספסלים בגינה ומזיע בלחות התל אביבית של יום שישי אחר הצהריים, קיבלו בצרחות צבאיות סמ"רית ג'ני אברג'יל ורב"טית ג'אנה רובוזין (המגולמות על ידי נדב בושם ועדילי ליברמן). שתי חיילות חביבות במדים מגוהצים, שהסבירו לנו שאנו מצטרפים לסיור תרבות יום א', שנוצר במטרה "לחבר בין התל אביבים ההומואים והעובדים הזרים חולי האיידס לבין דובר צה"ל".

ג'ני מסבירה לנו שקיים מתח בין מדינת תל אביב לבין מדינת צה"ל, ומכיוון שהננו תל אביבים בוהמיינים ששורצים בבתי הקפה ושותים הפוך על סויה כל היום כאילו אין עבודה בעולם, משמע שאנו מנותקים משאר תושבי ישראל, ולכן הסיור הזה בא להסביר לנו על תולדות שלוש המלחמות החשובות שהתרחשו ממש כאן, במקום בו אנו עומדים. ג'אנה מצביעה אל עבר בית הקפה "סוס עץ" ומסבירה לנו בחיוך שבמקום בו אנו עומדים עבר פעם יובל של נהר הגאנגס ו-"סוס עץ" הוקם על חורבות האורוות המיתולוגיות של הממלוקים, אשר אכלסו בעבר סוסים טרוייאנים מובחרים.

אחרי הצחקוק ההתחלתי של הקהל הנבוך מעט משפתן הבוטה של הבנות, נדמה כאילו כל המחסומים הוסרו ואנו התמסרנו באופן מוחלט אליהן ולסיפוריהן. השפה הקולחת עם המבטא הפרחי –לייט של ג'ני וג'אנה המשולב בערמות של קסם אישי, יכולות אלתור וקשב לקהל, סחפו גם את אחרוני הספקנים שבינינו.

בנות בצריח, צילום: יורי דבינסקי

כשג'ני בראש, הילכנו בשבילי הגינה, ועצרנו ליד ספסלים, עצים רנדומאליים, שירותים ציבוריים וחומה נמוכה, והקשבנו כשאנו צוחקים עד דמעות לסיפורי גבורת הלוחמים בקרב של "צעירי תל אביב" נגד "צעירי קריית מלאכי", שהיה לפי הבנות "עקוב מדם".  מבוגרים וצעירים כאחד, הילכנו על החומה ליד השירותים כדי לצעוד גם אנו בדרכו האחרונה של יוחנן הסנדלר, כשמימיננו, כך מסבירה לנו ג'אנה, ניצב לו "בית הכנסת הדרוזי הראשון" בו דובר קוסיאשווילי חגג את בר המצווה שלו בעירום.

המופע, ששילב בתוכו סצינות קטנות הממחישות את הסיפורים השונים, גרם לקהל, ולי בתוכו, לחוויה מיוחדת, יוצאת דופן ואמביוולנטית. מצד אחד, המופע מדבר, לכאורה, על התל אביבים השמאלנים ושוכני הבועה ומגחך עליהם ועל חיבתם העזה ללביבות הבטטה של אורנה ואלה. אך יחד עם זאת, המופע הוא הכי תל אביבי שיש, מלא ב-name dropping  של מפורסמים ואושיות תל אביביות, ומתובל באנקדוטות מחיי העיר: שמות של רחובות, בתי קפה ומקומות בילוי שרק מי שגר כאן יכיר. אם היו בקהל אנשים מהפריפריה, אני מתארת לעצמי שהם צחקו בנימוס לעיתים, אבל התקשו להבין על מה הבדיחה.

המופע כולו אולי נוצר עם המון הומור עצמי ורצון להעביר מסר, אבל הזכיר לי סרטי פרודיה כדוגמת "מת לצעוק". לא מבחינת התוכן עצמו, אלא מבחינת הצורך בידע קודם על מנת להבין מה כל כך מצחיק כאן או על מי אנחנו צוחקים. האם זה על עצמנו, תושבי תל אביב ה"בוהמיינים" והשמאלנים? או על הפער המשונה הזה בין העיר הבועתית לבין שאר חלקי מדינתנו הקטנה?

ואולי זה בכלל לא משנה, הרי רובנו חיים בעיר הזאת מתוך בחירה, אנו צורכים תרבות ונהנים לשבת על הפוך בבתי קפה בהם אנו מנתחים עניינים ברומו של עולם ומפתחים דיונים על החלטות מדינה וצבא, כשחלקנו הגדול בכלל לא שירת.

לקראת סוף הסיור ג'ני וג'אנה נעצרות מול מכבסה קטנה עם שלט בצבע ירוק. "איזה צבע זה?" שואלת אותנו ג'אנה , "ירוק" עונה לה בהתלהבות ילדה מתולתלת מהקבוצה ."ומה זה מזכיר לך?" שואלת ג'אנה, "דשא!" צווחת המתולתלת הקטנה. "לא, חמודה" עונה לה ג'אנה, "ירוק זה צה"ל".

אז ירוק זה צה"ל, והמופע "בנות בצריח", המלא בביקורת עצמית עלינו כישראלים, כתל אביבים וכבני אדם, מבוצע בכישרון רב ומצחיק עד דמעות. מאוחר יותר, בעודי לוגמת הפוך דל ללא קצף בבית קפה שנקינאי, לא יכולתי שלא לתהות על חשבון מי הייתה הבדיחה.

"בנות בצריח"

יוצרים: נדב בושם ועדילי ליברמן.

עלה לראשונה בפסטיבל תלוי במקום. גרסה מיוחדת לפסטיבל ניסוי כלים.

* עוד על מופעי פסטיבל "ניסוי כלים", בגיליון הבא של מרתה יודעת.