ניסוי ותהייה

על ההצגה "הליכה למעשה" בפסטיבל ניסוי כלים 10

מאת: נבו פלזן

לאחרונה, התקיים בבית תמי פסטיבל "ניסוי כלים 10". כל קומות הבית, כולל הגינה שבמרכזה הוא נמצא, הפכו להיות  אולמות תצוגה, תיאטרון ויצירה. כמו בכל פסטיבל, בייחוד כזה מן הז'אנר הנסיוני,  חלקן היו מאתגרות, בלשון המעטה, אולם היו כאלו שמצאו חן בעיני. יצירות כמו "לוחשת רוח" של אסתר נאור, גוש בשר מונח על עגלת נירוסטה כשמתחתיו מונח מנוע חשמלי, והבשר רוטט לפי קצב הנשימה.

את עיקר תשומת לבי הקדשתי למופע שנקרא "הליכה למעשה", העוסק בצורך האנושי להתנהל בתוך מסגרת, גבולות ותכתיבים חברתיים ובהתמודדות עם השונה ויוצא הדופן. המופע משלב בתוכו טקסטים מתוך כתבים של ד"ר זמירה פורן, ושואב השראה מספרה של פרופ' חביבה פדיה, "הליכה שמעבר לטראומה", ומהיצירה "Quad" של סמואל בקט.

סיפור ההצגה עוסק במשפחה יהודית ממוצא מזרחי שעלתה ארצה ומבטא את הקשיים בדרך לארץ, ההליכה הארוכה ברגל, קשיי הקליטה והבדלי התרבות, כשהכול מוצג דרך עיניהן של סבתא "נאנא" והנכדות. בתוך כך, משולבים בהצגה קטעים מעובדים מספרה של חביבה פדיה, המוצגים כמונולוגים בפני עצמם במחזה או כקטעי קריאה חיצוניים של הסופרת עצמה. בכל מהלך ההצגה, ניכר כי השחקנים והבמאית הקפידו לעשות הקבלה בין סיפור המשפחה וקשיי קליטתם בארץ מפני שנחשבו ל"שונים", ובין ההתייחסות המשפילה שלנו הישראלים אל הערבים-ישראלים ובני המיעוטים.

ההתחלה הייתה מאוד מבטיחה. הקהל הוכנס לחדר סטודיו כאשר מסביב כיסאות צמודים לקירות. כשהקהל התיישב, נוצרה מעין בימת זירה, כשבאמצע החלל היו השחקנים. התאורה הייתה מינימליסטית אך יעילה וביחד עם המוזיקה הכניסה לאווירה הנכונה. השחקן קאדר הריני חילק לקהל כוסות זכוכית ומזג לתוכן תה חם מקנקן, מה שנתן למקום קונוטציה של מאהל בדואי. מיד החלו השחקניות להדביק נייר דבק רחב בקווים ישרים ואלכסונים על רצפת הסטודיו. נוצרו צורות שהיוו מעין גבולות. זה היה כמובן רפרנס למסגרות ולתכתיבים החברתיים, וזרק אותי לנושא הפוליטי מדיני וחלוקת השטחים. קצת בנאלי, אך בהחלט עושה את העבודה.

מה שהיה מרענן בכל הפתיח הזה, זו האימפרוביזציה של כל השחקניות יוצרות ושל השחקן קאדר הריני, שייצג את מגזרי בני המיעוטים והכניס לתפקידו הרבה חוש הומור ומודעות עצמית גבוהה. ברקע הבמה, הבמאית נטלי תורג'מן חילקה הוראות לשחקנים וזרקה כדרך אגב הערות לקאדר על עבודתו, ללא שום מתן אפשרות שלו להגיב. כל הסיטואציה הייתה מאוד משעשעת אך במקביל גרמה לתחושת אי נוחות קלה בגלל הביקורת הנוקבת המשתמעת מכך. אפליה וגזענות ישר בפניו של הקהל.

הליכה למעשה. צילום:  מרינה מינייב

צילום: מרינה מינייב

קטעי הקריאה מתוך ספרה של פרופ' חביבה פדיה "הליכה שמעבר לטראומה" ומכתביה של ד"ר זמירה פורן, היו ברוב הזמן מובנים ונכונים למצב, הוסיפו נפח לתנועות האבסטרקטיות של השחקניות והסעירו את הדמיון. לעיתים, הסיטואציה נראתה סתומה ולא מובנת, ואולי טוב שכך. ככה הקהל מפעיל קצת את הראש, מנסה להבין מה בעצם מנסים להגיד לו, ואולי גם סתם מפרש את המצב כראות עיניו.

אחד הקטעים היפים בהצגה היה לאחר מות הסבתא, שגולמה על ידי פנינה רינצלר,  כאשר שאר בני המשפחה יושבים שבעה.  לאחר הסצינה המרגשת בה פנינה, שחקנית ויוצרת צעירה, המקמטת ומצמקת את גופה ההולך וקמל של "סבתא נאנא", נעשה חושך באולם. יתר הדמויות התפזרו בכל קצוות המלבן המסומן, שכבו על גבן והדליקו פנסים אל עבר התקרה ותיארו בלחישות את המתרחש בבית, את בני המשפחה הישנים בסלון, קצת רכילות פה ושם על דודה כזאת או אחרת. ערות בלילה, ספק ילדות- ספק נשים. הטקסט הוגש בצורה משכנעת, ללא התנשאות וללא מסיכות או ניואנסים מיותרים. הקהל יכול היה לראות את המשפחה כולה שם בבית. להרגיש אותם, להריח אותם, להבין אותם.

בחלקה השני של היצירה, האפקט הלך לאיבוד ואת מקומו תפס ניסיון לא כל כך מוצלח לעשות "אימפרוביזציה" מבוימת. לפתע, כל השחקניות "יצאו" מן הדמויות שלהן והחלו, לכאורה, להתווכח מה נכון לעשות ולא לעשות בהמשך ההצגה. סוג כזה של משחק של "יציאה מהדמות וחזרה אליה" רק הרחיק את הקהל מהאותנטיות של המופע. מה גם שסגנון כזה של "התחכמות" מצריך יכולת גימור גבוהה מצד הבמאית, טכניקה גבוהה מצד השחקנים והרבה שעות אימון. ניכר היה שהסצנה הזאת לא הייתה מהודקת ומלוטשת עד הסוף.

בסיום ההצגה, יצאתי עם המון חומר למחשבה, אבל גם עם תחושה אמביוולנטית לגבי המופע עצמו. מצד אחד, יש תחושה שהמופע לא מיצה את עצמו והייתי רוצה לראות ממנו עוד, ומצד שני אני לא מצליח לראות כיצד הוא יכול להמשיך הלאה בתוך הקונספט המיוחד שהוצג לפניי ולספר את הסיפור הזה בקונספט המיוחד שהוצג לפניי. הצגה זו היא ניסיון חשוב ואמיץ לשבור חלק מחוקי התיאטרון הישנים ולמצוא שפה תיאטרלית חדשה, אך ניכר עליה שהיא עדיין לא מגובשת מספיק ואין לה שפה אחידה שמתבטאת לאורך כל ההצגה, אלא בליל של כמה שפות.

אני מאמין שבכדי שההצגה תקרום עור וגידים, ותוכל לפרוץ החוצה, הבמאית צריכה לקבל החלטה: להשתמש בשפה אחת לאורך כל ההצגה,  קונספט אחד המהווה בסיס יציב לתוכן הכל כך חשוב הזה, או לארוג באופן אחיד ועדין יותר את מגוון השפות הבימתיות שהוצגו בפני הקהל. אחרת, לצערי, אני לא רואה איך ההצגה במתווה הנוכחי שלה, תוכל לעמוד בזכות עצמה ולא כחלק מפסטיבל ניסיוני. הלוואי ואתבדה.

 הליכה למעשה

פסטיבל ניסוי כלים 10

יצירה, בימוי ועריכה מוזיקלית:  נטלי תורג'מן

שותפה בפיתוח הרעיונות והפקה: פנינה רינצלר

שחקנים יוצרים: אנה מנייב, נטלי תורג'מן, נסטיה פולונסקי, סיוון בן ישעיה, פנינה רינצלר, קאדר הריני וזמירה פורן-ציון

כמה קטן, ככה חכם

על ההצגה "הזקנה ועושה הניסים"

מאת: נבו פלזן

גן מאיר. בית קפה. שולחן בחוץ. שמונה בערב. רוח קרירה על הפנים.

מחוץ לבית הקפה אנשים מטיילים עם כלביהם, זוגות אוהבים יושבים על הספסלים ומתלחשים ביניהם, ברקע מוזיקה טובה, קבוצות צעירים יוצאים מהמרכז הגאה, צוחקים. אווירה נעימה וקלילה שלא תואמת את חייה הסוערים והלחוצים של תל אביב. אווירה של חו"ל. רק העובדה שלמלצר נדרשו 20 דקות להביא לי את הקפה מנחיתה אותי חזרה לארץ.

אני לא נותן למלצר להרוס לי את ההרגשה כי בכל זאת, משהו מרגיש כאן קצת שונה. מעין תחושה יומיומית עם קמצוץ ייחודיות וקורט של עולמות אחרים. תחושה שרק באי התיאטרון הקטן והנחבא אל הכלים שבתוך הבניין מרגישים. זהו תיאטרון מלנקי.

ובאמת, כאשר נכנסים מהדלת הצדדית לתוך התיאטרון הקטן הזה התחושה המיוחדת הולכת ומתעצמת. על הבמה החשוכה שולחן כתיבה, שעליו מונחים ספרים וסופר. סופר שמנסה להירדם ולא מצליח. בירכתי הבמה ישנו פסנתר מתפרק ובקרוב יצטרפו אליהם גם מטריה ומסור ידני…. וזהו, פחות או יותר. עכשיו נשאלת השאלה: מה, לעזאזל, כבר אפשר לעשות עם שולחן, פסנתר, מסור ידני ומטריה? תיאטרון מלנקי מוכיח לנו שאפשר לעשות הרבה. הרבה מאוד.

המחזה "הזקנה ועושה הניסים" עובד על פי יצירותיו של הסופר דניאיל חארמס, הנחשב לאבי ז'אנר האבסורד,  שפעל בשנות ה-30 של המאה הקודמת. כתיבתו של חארמס סרקסטית, עוקצנית ובוטה, ויצירותיו נכתבו כהתרסה נגד המשטר הדיקטטורי הסובייטי של אז, אך עדיין רלוונטיים גם לחיינו.

"הזקנה ועושה הניסים" מספר על סופר שמתלבט האם לכתוב את יצירת המופת שלו או ללכת לישון. כשהוא כבר נרדם, שנתו נקטעת ע"י מספר דמויות שונות ומשונות שלא מפסיקות להיכנס ולצאת מחלומותיו, ולמעשה לא מפסיקות לצאת מחייו בכלל, מפני שנדמה שגם הגבול בין חלום ומציאות נחצה מהר מאוד. ילדים שלא מפסיקים להרעיש, זוג רופאים שעושים בו ניסויים, זקנה אחת, שכנה סקסית, ועוד שלל דמויות אינן מפסיקות להטריד את אותו סופר מסכן, נכנסות ויוצאות מחייו ועושות בו כאוות נפשם.

ואכן, אוסף הסיטואציות הסוריאליסטי הזה מועבר בצורה מדהימה ע"י ארבעה שחקנים שמפוצצים את הבמה באנרגיות בלתי נגמרות. הם נכנסים ויוצאים מהבמה במהירות, ומפיקים מגופם וקולם יכולות וירטואוזיות שלא רואים כל יום. ניתן להבחין באלמנטים וטכניקות של ליצנות, תיאטרון ילדים, לוליינות וסלפסטיק המוצגים מול הקהל כאילו זה עניין של מה בכך. השחקנים עוברים מדמות לדמות בקלות מופלאה ו"מחליקים" לתוך סצנות שכל פעם מחדש מספקות הפתעה נעימה לצופים. נדמה שהשחקנים כל כך מתמסרים ונהנים בתפקידיהם, עד שאם היו יכולים, היו ממשיכים להופיע על הבמה עד הבוקר שלמחרת.

השחקנים המצוינים מגלמים דמויות גרוטסקיות ומוחצנות, מצחיקות ומרעישות, אך עושים זאת ברגישות הנכונה, וזה הישג לא מבוטל בכלל. הם לא נופלים "בפח" שהסגנון הזה טומן בחובו: גילום דמויות שטחיות חד ממדיות שקשה להתחבר אליהן. להיפך, כל שחקן חושף בדיוק ובתזמון מושלמים את נקודות החולשה ואת והרגישות של הדמות שהוא מגלם, וכך נוצרות דמויות עגולות, מלאות ויפות.

מיכאל גלוזמן, שמגלם את הזקנה, הלא היא המוות בכבודו ובעצמו, מפליא ביכולות הווקאליות הנהדרות. זמר אופרה ונגן מעולה. מיכאל טפליצקי עושה נפלאות עם הטקסט שניתן לו. במיוחד במונולוגים: "אמי ילדה אותי פעמיים" ו- "אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף" שבהם הקהל לא רק שלא מפסיק לצחוק, אלא גם מגלה הזדהות אמיתית עם המילים. לתפקידים  הקטנים "כפויי הטובה" שאיה ט. סטולניץ קיבלה, היא מצליחה להכניס המון שובבות נעורים, סקסיות ואינטליגנציה. ולבסוף, דימה רוס. רוס, הלוא הוא הסופר החמוד והמסכן, מראה יכולות גופניות נהדרות, מצחיק ומרגש, בעיקר במונולוג הסיום שלו, מונולוג שהנו רגיש, נקי ונטול מסיכות.

כלל הסצנות אינן מסודרות באופן כרונולוגי, כשלתוך מערבולת הסצנות הזו "עף" לחלל האוויר טקסט לא קל בכלל. טקסט מושחז, מצחיק, קולע ועמוק. טקסט שמדבר על לידה, מוות, אהבות, תאווה, גבריות, נשיות, לבטים וחוסר ביטחון מקצועי יחד עם הרצון להצליח ולעשות את הפריצה הגדולה. נושאים שנוגעים לכל אחד ואחת מאתנו. על אף אי הסדר האופייני להצגה, הטקסט המאתגר של חארמס מצליח להיות נגיש לקהל, ומוגש באופן קולח ובהיר. הקהל מבין מהר מאוד שאין חשיבות וצורך לסדר של הדברים, גם לא לסדר הכרונולוגי של הטקסט. כל סצנה יכולה לעמוד בפני עצמה. במקום לחפש סדר עלילתי, הקהל מתמכר לחוויה המיוחדת הזו.

על "הסלט" האמנותי הייחודי הזה מופקד הבמאי איגור ברזין, המכהן גם כמנהלו האמנותי של תיאטרון מלנקי, אשר עושה עבודה נפלאה. ביד אמונה ועדינה הוא מכניס קצת סדר וליטוש בתוך ה"אי סדר". טביעת אצבעו ו"האני מאמין" שלו ניכרים היטב, השמת דגש למילה ומתן הכבוד שהיא ראויה לו תוך מיעוט בתפאורה ורקוויזיטים. יחד עם זאת, עדיין מרגישים את האווירה וההוויה הסובייטית. במיוחד בסצנת העמידה בתור ללחם ונקניק. הבמאי סוחט מהטקסט הקשה את מלוא הפוטנציאל המשחקי שלו.

נקודת התורפה היחידה שמצאתי היא קטעי המעבר מסצנה לסצנה, שלעיתים היו קצת איטיים ומסורבלים מדי והסיטו את ההצגה מהקצב המקורי שלה, אבל ככלל, מדובר בהצגה מהנה, קלילה ומקסימה, ואפילו חובבי הז'אנר של דרמה ריאליסטית יוכלו ליהנות מן ההצגה הזו.

לצערי, הצגות כאלה הן נדירות במחוזותינו, וחבל שההצגה עולה לעיתים רחוקות. למעשה, גם הצגה זו הועלתה למשך שבוע בלבד, לציון עשור להצגה. לשבוע זה התאחד הקאסט המקורי כאשר חלק מהשחקנים אף הגיע מחו"ל במיוחד.

תיאטרון מלנקי הוא תיאטרון חשוב וחכם, וקיומו הנו חיוני להתפתחות התרבות בארץ. יש בו קסם שאפשר ליצור רק בתיאטראות קטנים ולא ממוסדים. בימים אלה הוא פותח בקמפיין לגיוס כספים כדי שיוכל לקיים הצגות גם בפריפריה והוא זקוק לתמיכת הקהל. קהל שיצביע ברגליים ויבוא לראות מהשפע התיאטרלי שיש למלנקי להציע, קהל שיתרום קצת מכספו ויאפשר את המשך קיומו התיאטרון וקהל שיסייע גם לכלל תושבי הארץ ליהנות מן הקסם של התיאטרון הקטן והייחודי הזה.

הזקנה ועושה הניסים

תיאטרון מלנקי

על פי דניאל חארמס

תרגום: רועי חן

עיבוד: בוריס ינטין ואיגור ברזין

בימוי: איגור ברזין

שחקנים: דימה רוס, מיכאל טפליצקי, איה ט.סטולניץ ומיכאל גלוזמן

תפאורה ותלבושות: פולינה אדמוב

תאורה: אינה מלקין ומישה צ'רניאבסקי

הלחנה, קולאז' וניהול מוסיקלי:  מיכאל גלוזמן

ניהול טכני: ויטלי סורוקין

לאור הביקוש, ההצגה, עם הקסאט המקורי, עומדת לחזור לקראת דצמבר. מומלץ להזמין כרטיסים מראש.

אהבה של אמא

ביקורת ההצגה "דולי סיטי"

מאת: אנה מינייב

החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב פורח. לפני זמן מה עלתה בחוג ההצגה "דולי סיטי", הפקה מרשימה, עם חזון גדול. "דולי סיטי" היא מההצגות שלא יכולות להשאיר את צופייה אדישים, גם בזכות הקאסט העשיר והרב על הבמה, גם בזכות הסיפור המוצג, אבל בעיקר בזכות השפה הבימתית שיוצריה בחרו עבורה.

ההצגה "דולי סיטי" הנה עיבוד לספרה של אורלי קסטל- בלום, רומן המתאר את תחושותיה של דולי, ספק רופאה ספק בריאה בנפשה, בתור אם. לאחר שמוצאת דולי תינוק בתוך שקית זבל היא מחליטה לאמצו, לטפל בו ולדאוג לקיומו. דאגה זו הופכת במהרה לאובססיה, דעתה נטרפת עליה ומרוב דאגה היא מאמינה כי הילד לא בריא וכי יש לנתח אותו שוב ושוב ושוב ושוב בכדי למצוא את המחלות שלו, שלא נותנות לה מנוח. כמובן, שדולי תיראה לכם תחילה כאישה לא נורמטיבית, חולה ומוטרפת, אך במבט מעמיק יותר, תבחינו באישה שתסמיניה אמנם מוקצנים, אך מאפיינים את תחושת האימהות ותחושת החרדה האינסופית המתלווה אליה.

נתי בן חנן, סטודנטית במסלול שחקן יוצר חוקר של התואר השני בחוג לתיאטרון, עיבדה את הרומן של קסטל- בלום יחד עם עדי ברק.  בן חנן ביימה אותו מנקודת המבט הנשית שלה, אותה היא שילבה עם שפה בימתית מרעננת, מאתגרת ואינטנסיבית. על הבמה עמדו 14 שחקנים, בעוד שברומן מספרת דולי בגוף ראשון את סיפורה הלא קונבנציונאלי, "כנראה שקול אחד לא מספיק כאן" ציינה בן חנן בתוכניית ההצגה, ובחרה לעטוף את דולי בקולות הבוקעים מנבכי נשמתה ומחשבתה. השחקנים מוגדרים כמקהלה, עומדים על המרפסות וחושפים את דולי – עוד מחשבה אסורה, עוד תחושה מטורפת, עוד רצון בלתי נשלט. כל אלה מוסיפים אנרגיה לחלל הבמה. לפתע יש הרבה דולי, נוצר עומס מחשבתי, יש רצון לצרוח, לעצור, לחבק אותה. דולי תספר לכם את כל מה שלא העזתם לחשוב בקול רם, ועל ידי הבימוי של בן חנן היא גם תגרום לכם לאהוב אותה, למרות הכול.

את דולי מגלמת נטע נדב באהבה ובקבלה עצומה, היא הצליחה להיכנס לנפשה ולמצוא בה את האנושיות המורכבת שמביאה את דולי לנתח, לחקור ולהשתגע כל יום עוד קצת ממה שעתיד להתפתח אצל העולל שאימצה. עם הרבה ביטחון וכישרון הביאה נטע לבמה את דולי, ההיפוכונדרית המשוגעת ובאותה נשימה את דולי, האישה שלא מוצאת את דרכה לאזור השלווה והשחרור מהטירוף שאוחז בה. דולי היא כמו שאומרים, דמות, יש לה תואר בכאילו ברפואה, היא מכורה לניתוחים וחתכים, היא מלאה באימה והיא הורגת את כל מי שבא לה ליד ואיננו לרוחה.

"את חותכת רק בשביל לחתוך", אומרת לה אמה של דולי, אותה מגלמת מילנה סנדלר בבעתה גדולה, אך אין זה בדיוק כך. דולי חותכת כי היא איננה מכירה דרך נוספת להבעת הפחדים והדאגה שלה ליצור הקטן שתלוי בה כעת ואין שום ברירה אחרת אלא לטפל בו, בצורה כזאת או אחרת. היא רוצה להגן עליו, היא איננה בטוחה ממה, והרצון לגונן עליו גורם לה לחתוך, לחטט, לתפור ואפילו להוסיף לו עוד כליה מרוב אימה שמא יש לו רק אחת.

צילומים: כפיר בולוטין

ההברקה המרשימה ביותר של בן חנן היא צורת ההמחשה של הילד הקטן של דולי, בן, אותו מגלמת רינת קידר-אברהם. היא עושה זאת בעודה תלויה על חבל, כמו מחוברת בחבל הטבור לדולי, לטוב ולרע. קידר- אברהם טיפסה על החבל, ליפפה אותו סביבה, נאחזה בו, התגלגלה, ברחה וחזרה לאמה הגועשת, כל אלה בדקדקנות יוצאת דופן, בשליטה מעוררת פליאה ובמיומנות מדהימה שהעצימה את כישרון המשחק והריכוז האדירים שלה. ההופעה שלה על הבמה בהחלט השאירה את חותמה.

עבודת המשחק על הבמה ראויה להערכה רבה, השחקנים על הבמה המחישו את הסיטי של דולי, מקום בו כולם מטפחים את הפחדים שלהם, את הטירוף שלהם ונהיים יותר ויותר חולים. אמנם, אורך ההצגה לא משרת בצורה טובה את הסיפור וישנם רגעים בהם היה ניתן לוותר על חלק מהטקסטים, אך ההפקה הזאת ראויה לשבח בזכות האומץ לגעת בחומר האנושי ללא הצורך ליפות ולעגל את פינותיו, בזכות הקאסט המסור שלה ובעיקר בזכות יצירת הצגה שכל תיאטרון בארץ יכול וצריך לאמץ לחיקו.

אני מקווה שההפקה הזאת תצא מכותלי האוניברסיטה ותציג עצמה בפני קהלים נוספים, בין היתר בכדי להפסיק לפחד מהפחד.

דולי סיטי

החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב

על פי ספרה של אורלי קסטל- בלום

בימוי: נתי בן חנן

עיבוד: עדי ברק

עיצוב תפאורה ותלבושות: ורד פיק

תנועה: עידית סוסליק

עיצוב תאורה: יאיר ורדי

מוסיקה מקורית: מורן מייזלס

הפקה: יעל נבו-מזרחי

ע. הפקה: סיוון מיננברג

ע. במאי: יעל הוד, קרין מקובר

שחקנים יוצרים: נטע נדב, מילנה סנדלר, רינת קידר-אברהם, אייל זוסמן, תומר יעקובצ'ק, גד נבו, מיכל בובילסקי, מתן פרמינגר, אוולין קצ'ולין, אביב לוי, יעל הוד, עינת גור, נטע בר רפאל, נבו פלזן.