"וכבשה ואיילת תהיינה עדות, שליטפת אותן והוספת ללכת…"

על ההצגה "עוד חוזר הניגון"

מאת: אירית ראב

שנת 1970, תל אביב, אמצע הלילה. אלתרמן שוכב על מיטת בית החולים, מתהפך בין חיים למוות, בין אמת לבדיון. שלוש נשים מחכות על ספסל במסדרון – תרצה אתר, רחל מרכוס אמה ואשתו של אלתרמן, וצילה בינדר, המאהבת שלו. שלוש נשים, תהום של מתח ביניהן, ותקווה שאהוב לבן ייצא מן החולי, מהולה בפיכחון שסופו קרב.

שנת 2021, תל אביב, אמצע הערב. ההצגה "עוד חוזר הניגון" עולה על במת תיאטרון "הבימה" ומעלה באוב את דמותו של אלתרמן, והנשים החשובות ביותר בחייו – אשתו, בתו, היצירה והמאהבת.

ההצגה, המבוססת על הביוגרפיה "אלתרמן" מאת דן לאור, נוצרה על ידי המחזאי מוטי לרנר והבמאי משה קפטן, מתמקדת בעשורים האחרונים לחייו, החל בשנות החמישים ועד למותו, החל בפרסום "עיר היונה" וכלה בהוצאת "המסיכה האחרונה". היא מציגה את העימות העיקרי בחייו של אלתרמן, בין החיים לבין היצירה, בין הבית לבין הדרך שקוראת לו לצאת אליה, שוב ושוב ושוב ושוב, עם הכינור, המילים והאותיות, ולעזאזל ההשלכות.

כלל המרכיבים בהצגה הזו, החל בקאסט השחקנים והבימוי, דרך השירים והשירה, וכלה בתפאורה ובתלבושות, היו לעילא ולעילא. את שלוש הנשים גילמו שש שחקניות – מאיה מעוז מגלמת את רחל מרכוס הצעירה ושלומית אהרון מגלמת את מרכוס המבוגרת; אסנת פישמן מגלמת את צילה בינדר הצעירה, וריקי גל מגלמת את דמותה המבוגרת; הילה שלו מגלמת את תרצה אתר הצעירה, ואת דמותה המבוגרת מגלמת רוני דלומי (יש לציין כי מרבית השחקניות בהצגה, בעיקר אלו בתפקידים הראשיים, הנן בדאבל קאסט). למרות שבפני עצמו, היה זה מעט מוזר שצמד שחקניות גילמו דמות אחת, שכן פער הגילים בין הצעירה לבין המבוגרת לא היה כזה גדול. אבל בראייה נוספת, זה דווקא הוסיף למוצג על הבמה, שכן הדמות המבוגרת הציגה מעין בגרות ורציונליות, שהדהדו את הרגשות הבועטים והסוערים שעלו על ידי הדמות הצעירה, תמכו בהם ונתנו להם קונטרה.

עוד חוזר הניגון. צילום: יוסי צבקר

מרכוס של מעוז ואהרון היתה נהדרת. מחד, מעוז המצוינת גילמה אותה כאישה סוערת, גדולה מהחיים, כיאה לשחקנית דאז, הנאלצת להבליג בכאב עז עם העובדה שבעלה הולך לאישה אחרת; מאידך, אהרון העניקה את הקול הבוגר, השקול, ספוג הכאב, והעצימה את המתחולל בנפשן על ידי שירה נפלאה. בדומה, גם אסנת פישמן היתה מצוינת והפליאה בגילומה של אישה אוהבת וכואבת, שנמצאת על הגג שבתות וחגים ונאלצת להתפשר על חייה, בגלל שלבה הולך אחר גבר נשוי. ריקי גל, בקולה העוצמתי, הצליחה להפגין את השריטות שעל לבה של בינדר, ואת ההתמודדות שגם היא נאלצה לעשות, בגין המצב. שלו ודלומי גילמו את תרצה אתר באופן מכמיר, ענוג, עוצמתי ונהדר. במשחק וקול נהדרים, השתיים הצליחו להביא לבמה את תרצה אתר כמו שמעולם לא היתה טרם לכן – הנלחמת עם הרצון להיות יוצרת עצמאית, שמילותיה עומדות בזכות עצמן בתולדות התרבות הישראלית, ולהשתחרר מצלו של אביה, ומאידך, מתמודדת ומשלימה עם הכמיהה שיאהב אותה ויהיה שם בשבילה, ולא ישכח עוד יום הולדת, רק כי היה עסוק בכתיבת מילים. לצדן, אלתרמן מגולם על ידי יגאל שדה המעולה, שהצליח להכניס אל דמותו של המשורר המזדקן את כל הניגודים והכמיהות, האהבות והשנאות, העימות הבלתי נלאה בין הלב לבין ההיגיון, בין הרצון להיות שם בשביל הנשים בחייו לבין מימוש היצירה שאינה משחררת.

צילום: יוסי צבקר

התפאורה, מעשה ידיו של ערן עצמון, שהציגה במה מסתובבת, המורכבת מאיים לבנים, היתה מדויקת אף היא. מחד, עיצוב הבמה הדהד את השולחנות הלבנים בקפה כסית, אותו פקד אלתרמן מדי יום, ומאידך, הסתובבות הבמה הדהדה את הניגון החוזר על עצמו, שאינו מרפה ואינו יכול באמת להשתנות.

כיאה להצגה על חייו ויצירתו של אלתרמן, ההצגה היתה משובצת שירים פרי עטו ופרי עטה של בתו. בניגוד להצגות אחרות, על משוררים וזמרים אחרים, שלרוב נוהגות לאגד שירים ויוצקות אותם לתוך סיפור ללא פשר, הליהוק השירי ב"עוד חוזר הניגון", הניכר הן בבחירת השירים והן בבחירת השרות, היה מדויק ונכון, והצליח להעצים את הדרמה המתחוללת על הבמה ובין חייהן של הדמויות. העיבוד המוסיקלי, עליו אמון ליאור רונן, היה מצוין אף הוא והצליח לחשוף רבדים וקולות חדשים ביצירתו האלמותית של אלתרמן.  

לצד אלו, שילוב המרכיבים בהצגה הצליח ליצור תמונות מופלאות, שיכולות להתרחש אך ורק בתיאטרון. כך, למשל, עצם הצגת המשורר הלאומי, שכל המבקש הוא שיזכרו את מילותיו, שתהיה בהן תוחלת ותכלית – על במת התיאטרון הלאומי, כשאת המילים המושרות על הבמה מלווה הקהל, המהווה כדמות נוספת, בלתי נשלטת, אך מדהימה ביפעתה, יוצרים יחדיו תמונה מפעימה.

בדומה לכך, חלק מהסצינות הנן עוצמתיות בעיקר בגלל המידע הקולקטיבי שאנחנו יודעים על הדמויות שעל הבמה, האמיתיות והבדיוניות. באחת הסצינות, בינדר המבוגרת מגיעה לנחם את בינדר הצעירה על כך שאלתרמן שוב הולך ממנה, ומעודדת אותה לנסוע מערבה מכאן, למרות שהשתיים יודעות כי זה מעשה חסר תועלת. עצם כך שבינדר המבוגרת, המגולמת על ידי ריקי גל, שרה שיר של תרצה אתר, ועצם כך שהשיר נחשב לאחד מהשירים הכי מוכרים של השחקנית עצמה, והופיע באלבום הבכורה שלה, הופך את כל המאורע לאינטר-טקסטואלי ומרהיב, שיכול להתממש רק כאשר מצרפים את כל הפרמטרים למשוואה.

כך, גם בסצינה אחרת בה מוצג "שיר משמר", המבוצע על הבמה על ידי אהרון, גל ודלומי. השיר עובד בצורה נהדרת ומאפשר לכל אחת להביע את קולה, הן זה שלה והן זה של הדמות אותה היא מגלמת. בכל אחד מצדי הבמה ישנה התרחשות אחרת, כל אחת מרתקת בפני עצמה, אך השילוב שלהן יחדיו מציג באופן מאוזן ומכמיר את היחסים הסבוכים של אלתרמן והנשים בחייו, על האכזבות, והכמיהות והאהבות והשלמות שבהם.

לצד המוזכר לעיל, יש לציין כי ההצגה ארוכה מאוד, לעיתים ארוכה מדי, ונמשכת שעתיים וארבעים דקות. אמנם, יצירתו הרבה של אלתרמן דורשת הצגה של שעתיים וארבעים, אבל היה מוטב לו היו מקצרים במעט את ההצגה. על אף זאת, זוהי הצגה מופלאה ומפעימה, שמוכיחה באופן ראוי ומענג כי למילותיו של אלתרמן תמיד תהיה תוחלת ותכלית, והוא לעולם לא יישכח.

עוד חוזר הניגון

תיאטרון הבימה

ביוגרפיה: דן לאור

מחזה: מוטי לרנר

בימוי: משה קפטן

ניהול מוסיקלי ועיבודים: ליאור רונן

דרמטורגיה: שחר פנקס, משה קפטן

שחקנים: יגאל שדה, ריקי גל, דפנה דקל, שלומית אהרון, מירי מסיקה, רוני דלומי, מאיה מעוז, אסנת פישמן, אלכס קרול, רותם קינן, ניר זליחובסקי, טל מוסרי, נדיר אלדד, ניל משען, רונית אפל, מיכל ברנד, הילה שלו, עמי סמולרצ'יק, גל גולדשטיין, מאי מלר, עודד סנדטש, עמית רייס, אנה אקהרד.

תפאורה: ערן עצמון

תאורה: אבי יונה בואנו (במבי)

וידאו: גיא רומם

תלבושות: אביעד אריק הרמן

תנועה: תות מולאור

פאות: אסנת שגיא

עוזר למנהל מוסיקלי: גיא פרטי

תכנות מחשב תאורה: אלון ברקוביץ'

קלידים והפעלת סמפלר: גיא פרטי, ליאת פרלוב

נגנים בהקלטות: אדם טל, מאיה בלזצמן,  עידן פרידמן, נועם חיימוביץ' ויינשל.

מועדים קרובים:

24/12/21 11:00, 21:00

25/12/21 20:00

26/12/21 11:00, 20:00

28/12/21 11:00

למועדים נוספים בדף ההצגה באתר תיאטרון הבימה – הקליקו על הלינק


כמה זה עולה לנו?!

ביקורת ההצגה "שרוליק"

מאת: אנה מינייב

מחזה פוליטי, שחקני שנה ג' בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין על במה אחת עם שחקני הקאמרי, משה קפטן ממונה על הבימוי ויוני רכטר על המוסיקה והעיבודים – בהחלט נשמע כמו מצע להצגה מצוינת.

לצערי לא כך היה הדבר.

אתחיל כתבה זו בהבהרה חשובה. אני צופה רבות בהצגות העולות בסטודיו של לוינשטיין ואני נהנית. המחזור המסיים את לימודיו בקרוב הנו מחזור משובח ומוכשר מאוד וזה תענוג לצפות בהם על הבמה.

אבל, וזה אבל גדול מאוד באמנות התיאטרון, ישנם פרמטרים נוספים בכל הקשור בהעלאת מופע.

"שרוליק" הנו מחזה מאת שי להב ויוני זיכהולץ, העוסק בנושא הרלוונטי מכל במדינת ישראל, רווית הקרבות והמלחמות. העלילה מתארת את שרוליק, בחור צעיר וישראלי אשר מתמודד עם הטראומה שהותירה אחריה מלחמת לבנון הראשונה בכלל ועל אביו הנכה והלום הקרב בפרט. בכל שלב בחייו נאלץ שרול להתמודד עם הענן השחור הזה מעליו, מילדותו שהייתה מהולה באלימות, הגיוס לצה"ל בשירות קרבי, שירות צבאי כהלכה, השחרור, היחסים עם חברת ילדות, השירות בענף ההייטק, הבריחה אחר החיפוש העצמי בהודו, החזרה ארצה ולבסוף צו 8 הקורא לו לצאת למלחמת לבנון השנייה. סגירת מעגל, כמו שנאמר.

את התפקיד הראשי, שרוליק, מגלם אלכס קרול, אחד השחקנים המוכשרים והמבטיחים שיצא לי להכיר בתקופה האחרונה. יחד עם זאת, לא אוכל לומר שתפקיד זה היטיב עמו, למרות הקושי הגלום בו. את המשפט האחרון, לצערי, אני כותבת על כל השחקנים שעמדו על הבמה, והיו הרבה. משה קפטן, שבחר לביים את המחזה הזה בסגנון אופרת רוק, כהגדרתו, יצר הצגה שלא מאפשרת להזדהות עם הדמויות על הבמה. יתרה מכך, השאיפה להציג הצגה עם 20 שחקנים באולם ההצגות היחסית קטן של בית הספר, הייתה החלטה שלא החמיאה כלל לאופי ההצגה. הדבר שהכי חרה לי בבחירה הזאת, הוא שהשחקנים המוכשרים שציינתי קודם נבלעו להם בתוך ההמון ולא ניתנה להם האפשרות להוציא את כישרונם לאור.

מתוך "שרוליק". צילום: רדי רובינשטיין

אלמנט בולט שאפיין את ההצגה הוא האווירה המינית המוקצנת ששררה על הבמה, ללא סיבה מוצדקת וגם ללא חן נדרש. הגניחות והאנחות שליוו את המתרחש על הבמה גרמו לי לתהות האם ההצגה הזאת, שמיועדת להופיע בשלב מסוים על במת הענק שבתיאטרון הקאמרי, לא תוכל להסתדר ללא הטריגר הסקס-אפילי התלוש הזה.

רגעי החסד בהצגה היו כאשר על הבמה שקטו הרוחות ונוצרה לרגעים אינטימיות מלבלבת, אשר לוותה לרוב בשירת המספרת, אותה גילמה נעמה שיטרית. זמיר, כך כתבתי לעצמי בפנקס ההערות שלי כאשר שמעתי את שירתה היפיפייה. עוד אומר כי הצגה זו יכלה להראות שונה לגמרי אילו בחר קפטן לתת לשטרית את שרביט השירה לאורך כל ההצגה, ללא כל ליווי מצד השחקנים. אינני טוענת כי שירתם לקתה בחסר, אלא רק שייחלתי לכאב, לדמעה, לצמרמורת שיכולה להיווצר רק בתנאים סטריליים ואינטימיים של העמדת הצופה אל מול מציאות ההקרבה המעגלית בה אנו נמצאים כחברה ישראלית.

יש מחיר לעצם היותנו ישראליים, כך טוען המחזה, והמחיר הזה כבד, וזה חתיכת נושא לדבר עליו. נכון ש"כולם" מדברים עליו, אבל לשם זה נוצר התיאטרון ואם אנחנו לא נדבר, תיווצר במדינתנו שתיקה רועמת התומכת בשכול. אנחנו "הדילרים של השכול" נאמר בהצגה, ולי נותר רק להנהן בדממה לאור העובדה המצערת הזאת.

כפי שציינתי, צפוי שהצגה זו תעלה על במת הקאמרי, למרות שהשמועות אומרות שעקב בעיית תקציב מוכרת, הצגה זו לא תצלח את דרכה לשם. אם אכן יצליח הקאמרי להתגבר על בעיה זו, תזכו לצפות בהפקה מושקעת המכילה להקה חיה על הבמה, רמה מקצועית גבוהה, שיתוף פעולה עם שחקנים מקצועיים מהקאמרי, במאי מוכשר ועטור הצלחות, מוזיקאי מוכשר ומוערך וכן צוות גדול שעמל על הצגה זו.

יחד עם זאת, ישנן הצגות שעלו בתיאטרון הרפרטוארי ודיברו על נושאים שהקהל הישראלי העדיף לא להיחשף אליהם, והן ירדו במהירות הבזק מהבמה, ואולי זאת הסיבה שיצר קפטן הצגה גדושה באלמנטים בידוריים שמרככים את העלילה המציגה את המציאות העגומה אותה אנו חיים. בין אם תעלה לבסוף ההפקה ובין אם תיוותר כמזכרת לשיתוף פעולה מבורך, אני מקווה שמחזה זה יזכה יום אחד לעלות שוב על במת התיאטרון, באינטרפרטציה אחרת, כזאת שתבהיר כי "גיבור" איננו פועל יוצא של בית הרוס.

 

מאת: שי להב ויוני זיכהולץ

מוסיקה ועיבודים: יוני רכטר

בימוי: משה קפטן

ניהול מוסיקלי: טל בלכרוביץ'

עיצוב תנועה: עמית זמיר

הדרכה קולית: דוקי עצמון

עיצוב תפאורה: עלי קפלן וילדמן

עיצוב תלבושות: מאיה לייבוביץ'

עיצוב תאורה: אורי מורג

בהשתתפות השחקנים: אלכס קרול (שנה ג), רועי קקון (הקאמרי), כנרת לימוני (הקאמרי), מונה מרקוביץ' (הקאמרי), נעמה שטרית (הקאמרי), שמעון חאבא (שנה ג'), אורי לייזרוביץ' (שנה ג'), עידו וולפוביץ' (שנה ג'), נתנאל אזולאי (שנה ג'), אור אדרי (שנה ג'), דפי אלפרן (שנה ג'), עינב ברלוי (שנה ג'), תימור כהן (שנה ג'), קרן סלנט (שנה ג'), הילה שלו (שנה ג'), שיר קליפר (שנה ג'), ירדן ברכה (שנה ג').
נגנים: נועם ישראלי (תופים), עדן ניר (גיטרה חשמלית), ליהי אשל (בס), תמיר ליבוביץ' (פסנתר).