מרתה יודעת ש…

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש הזה?

לפני שנים רבות, במדינת ניו יורק הקסומה, בעיר המכונה 'התפוח הגדול', הוכרז מבנה הספרייה המקומית ברחוב לאפאייט כמיועד להריסה. עד אז המבנה עוד לא גילה את ייעודו האמיתי. למעשה, גם מתכנני המבנה, בעלי המבנה ואפילו אסטור עצמו, שעל שמו נקראה הספרייה המדוברת, לא ידעו מה תהיה משמעותו של המבנה בחייהם של אנשים כה רבים בעתיד. אף אחד מהם לא יכל לנחש שיום אחד, תהפוך ספריית אסטור המקומית לנקודת ציון משמעותית על מפת אמנויות הבמה, לאחד ממעוזות התיאטרון המשמעותיים ביותר בארה"ב, בתור משכנו הרשמי של התיאטרון הציבורי (The Public Theater) בניו יורק, שנהגה, נוסד והוקם על ידי ג'וזף פאפ.

מיהו אותו ג'וזף פאפ, שנפטר היום (31/10) לפני 22 שנים, מפיק על אמריקני, מייסד פסטיבל "שייקספיר בפארק", ומי שהשפיע באופן בלתי נתפס על עולם התיאטרון האמריקני ובכלל, ולמה תדמיתו המסתורית מעוררת במרתה סקרנות כמעט-לא-מקצועית?

ובכן, הוא נולד בשנת 1921 בשם יוסף פאפירופסקי, בנם של שמואל יצרן-המזוודות וייטה התופרת, זוג יהודים צעירים, שהיגרו מאירופה אל ארץ האפשרויות. המשפחה קשת היום התגוררה בברוקלין של תחילת המאה ה-20, שבניגוד לדעה הרווחת, לא הייתה המקום האידאלי לילד יהודי לגדול בו. שכונת ילדותו של פאפ הייתה אקזוטית במיוחד, ונצבעה בשלל זהויות אתניות, תערובת שעוררה עניין אך גם חשד הדדי בקרב הילדים הגדלים בה. ההסתגרות שנוצרה באופן טבעי בקרב קבוצות המהגרים השונות חילקה את השכונה לאזורים מותרים ומותרים פחות, ולעתים קרובות הביאה את הדור הצעיר לידי קרבות רחוב המבוססים על גזע, דת ודעות קדומות.

בבית משפחת פאפירופסקי, בו הצטופפו יחד שש נפשות, שרר עוני מוחשי במיוחד, אבל לג'וזף הצעיר היה כישרון נדיר להפוך את הדפקט לאפקט. ילדותו בשכונה הדלה והמעורבת הפכה לחלק הארי בעיצוב נתיב חייו, במהלכם יכונה פעמים רבות 'רובין הוד של התיאטרון', האדם שגנב את האמנות מן העשירים והעניק אותה לעם. אלמנט נוסף בהשלמת דמות המהפכן השרמנטי ורודף הצדק המושבע שבגר להיות, היה השפעתה של מורתו מהתיכון והמנטורית שלו, הבמאית והמחזאית האפרו-אמריקנית יולהלי ספנס, שהייתה מהפעילות הבולטות בתנועה התרבותית Harlem Renaissance, שחתרה לעידוד יצירה ופעילות תרבותית בקרב אפרו-אמריקנים.

לזכותו של פאפ חסר העכבות אפשר לזקוף אינספור הישגים חברתיים-תרבותיים מרשימים, שהיריעה קצרה מלהכיל. בשנת 1954 פתח סדנת תיאטרון שייקספירי בכנסייה קטנה במנהטן. שנתיים אחרי, ייסד לאחר מאבק עיקש את הפסטיבל המרהיב "שייקספיר בפארק", פסטיבל קיץ שמטרתו הייתה ועודנה העלאת הצגות חינמיות מהרפרטואר השייקספירי כך שיהיו נגישות לכולם.  הצגות הפסטיבל עלו במהלך הקיץ בתיאטרון דלקורטה בסנטרל פארק, והקונספט החדשני, כמו גם איכות המופעים, זכו לביקורות נפעמות והפכו לדיבור החם של התקופה. הפסטיבל, שהופק ע"י פאפ עצמו במשך 35 השנים הראשונות בהן התקיים, הפך במהרה לאירוע סנסציוני ופופולארי במיוחד בקרב שוחרי התרבות בארה"ב, ומהר מאוד קנה לעצמו גם שם עולמי.


ג'וזף על רקע "שייקספיר בפארק"

לאחר שהרגיש שפסטיבל הקיץ המופתי שלו ביסס לעצמו יסודות יציבים, פנה פאפ חסר המנוחה לפרויקט הבא; תיאטרון קבע בו יוכל לשכן את סדנאות התיאטרון השייקספירי, וכן, להפיק יצירות מודרניות, מחזות זמר ומחזאות עכשווית. בשנת 1967, לאחר חיפושים רבים, מצא פאפ את ספריית אסטור המדוברת, התאהב בה, וכמו האביר על הסוס הלבן – הושיע אותה מגורל ההריסות האכזר והכתיר אותה בתור המבנה הרשמי של התיאטרון הציבורי בניו יורק.

גם אחרי שכבר ביסס את שמו ומעמדו, לא זנח פאפ לרגע את משנתו החברתית. המפיק חד הלשון ורב הפעלים, גרס מאז ומתמיד כי תיאטרון הוא לכולם, וככזה עליו לשקף את החברה האמריקנית כפי שהיא, ולכן, כשהתשוקה לצדק מפעמת ככוח בערה בעורקיו, פאפ ייסד להקות שחקנים מגוונות בהן שובצו יוצרים משלל הזהויות האתניות, ששיקפו את הרבגוניות שמייחדת את אמריקה. אם זה לא מספיק, בשנת 1985 הפיק בתיאטרון הציבורי את המחזה 'הלב הנורמלי', שהיה המחזה הראשון שעסק באופן גלוי באיידס.

בין קירות התיאטרון הציבורי של פאפ הופקו כמה ממחזות הזמר הגדולים (שנראו אח"כ גם על בימות ברודווי), ביניהם 'שורת המקהלה' , 'שיער', 'The Pirates of Penzance', והמחזה הפמיניסטי 'For Colored Girls who Have Considered Suicide when the Rainbow is Enuf'. תחת ידו כמנהל התיאטרון הציבורי עברו מי שיהפכו להיות השמות הגדולים בעולם המשחק, ההפקה והתיאטרון, וביניהם המחזאים דיוויד מאמט, סם שפרד וצ'רלס גורדון (המחזאי האפרו-אמריקני הראשון שזכה בפוליצר על עבודתו), אנשי התיאטרון סטיוארט וואהן, מינג צ'ו לי וג'רלד פרידמן, השחקנים מייקל בנט, קולין דוהארסט ומריל סטריפ, ואפילו מחזאי האבסורד הצ'כי וצלב האבל, לימים נשיא צ'כוסלובקיה במשך מעל עשור.

על אף פועלו ותרומתו, הדעות לגבי פאפ היו רבות וחלוקות. מצד אחד, היה מודל להערצה וחיקוי בקרב מכריו הקרובים, ומנגד, הצטייר בפי מבקריו כאדם גס, וולגארי, וחסר טעם אסתטי בכל הנוגע לאמנות. גם כאיש משפחה לא חי חיים יציבים במיוחד. במותו, השאיר אחריו ארבעה ילדים, שלוש נשים לשעבר ואלמנה אוהבת אחת עמה חלק את חייו עד סופם. טוני, בנו החמישי, שנפטר בגיל 25 מאיידס, נקבר רק כמה חודשים לפני אביו, שהלך לעולמו בגיל 70 בשל מחלת הסרטן. טקס הלווייתו של פאפ נערך ב-1 בנובמבר לשנת 91' במשכן התיאטרון הציבורי, שלאחר מותו זכה להיקרא מחדש בשם "התיאטרון הציבורי ע"ש ג'וזף פאפ". הוא נקבר בחלקה המשפחתית, לצד הוריו, בבית הקברות ע"ש הברון הירש בסטאטן איילנד.

התדמית שנוצרה סביבו, של טיפוס מאיים ואבהי כאחד, חתרן, עקשן, פורץ דרך ושנוי במחלוקת, אולי תישאר אמביוולנטית לעולם, אך בדבר אחד אי אפשר לטעות: לג'וזף פאפ הייתה אמת פנימית משלו, מצפן מוסרי אם תרצו, שהוביל אותו מאז ומתמיד לאורך כל הדרך. הוא דבק בכל אחת ממטרותיו באדיקות כאילו הייתה הסיבה היחידה לקיומו, ורק אחרי שהושגה, הציב לעצמו את הרף מחדש. פאפ טבע חותם משמעותי באופיו החברתי, תרבותי והאמנותי של התיאטרון האמריקני, כשהמניע היחידי שלו הוא סקרנות ועניין בטבע האדם, והאמונה השלמה כי אמנות גדולה שייכת ומגיעה לכולם. הוא התקדם בדרכו כשבפסגת שאיפותיו ניצבת אהבתו הנצחית לכל מה שאנושי והוגן, וההצלחה לא מהווה מטרה, אלא אמצעי.

הו, ג'וזף פאפ, מרתה מרכינה ראשה לזכרך ומורידה בפניך את הכובע. לך תדע, אולי עוד ניפגש על הבמה הגדולה של העולם הבא.

מרתה יודעת ש…

על סכינים, הבלקן, ת.ס. אליוט ומחזאי קרואטי משנה עולמות

שלום לכם יקיריי, וברוך שובכם אל היקום של אחרי החגים.

הגיליון הקודם נראה רחוק כמו נצח, אך למעשה חלפו להם רק שבועיים מאז לחצתי בהתרגשות על ה-"פרסם" ושילחתי אל כיוונכם את הגיגיי. לא מזמן חבקנו את מותניו של קול פורטר במסע מסביב לעולם ב-80 יום, והפעם, מרתה מרימה עוגן ומפליגה לה אל ארצות הבלקן, גן עדן חבוי ובו הגברים חסונים יותר (ע"ע ד"ר לוקה. נו, ד"ר לוקה קובץ'. אי.אר. ג'ורג' קלוני, אוה, עכשיו נזכרתם…), האוכל מתובל יותר, והרי"ש, ידידיי, הרבה יותר מתגלגלת.  (שנאמר: מרררררתה יודעת).

ושם, בחבל הבלקן, ביום ה-26 לספטמבר לשנת 1501, נפטר ג'ורה דרז'יץ' (או בכינויו האיטלקי – ג'ורג'יו דרזה), שהיה משורר, סופר, איש דת, אחד מאבותיה המייסדים של הספרות הקרואטית ולא אחר מהמחזאי הקרואטי המודרני הראשון. דרז'יץ', יליד דוברובניק שבקרואטיה, הגיח לעולם ב-6 לפברואר 1461, על קו התפר המטושטש שבין ימי הביניים החשוכים לפריצה המכוננת של הרנסאנס.

הרשו לי לחדד את זה מעט, יקיריי ; כשהבחור נולד, העולם עוד היה שטוח.

הוא התחנך בביה"ס ההומניסטי בדוברובניק וב-1487 הוסמך כדוקטור לאחר שסיים לימודי משפטים באיטליה. בשובו לדוברובניק, כיהן כקנצלר בעיר וכרקטור של כנסיית כל הקדושים. מעבר לפעילותו הדתית-פוליטית הענפה, הוא זכור בהיסטוריה הבלקנית כדמות מכובדת ומוערכת בשל כישוריו הספרותיים, ונודע כאיש רוח בעל עומק ויצירתיות חלוצית. נוסף על כל מעלותיו, היה ג'ורה גם אדם נדיב מאוד, ולא שכח להוריש קומץ כישרון למארין דרז'יץ', אחיינו, שנחשב למחזאי הקרואטי הגדול ביותר בכל הזמנים.

פואמות האהבה שלו התפרסמו וזכו לאהדה רבה עוד בחייו, כיוון ששילבו בתוכן דיונים פילוסופיים-רוחניים ושגילמו בתוכן חידושים מבניים מרשימים, שלמעשה היוו מעין אבטיפוס מחוספס לבלדות הפולק התקופתיות שאנחנו מכירים היום, וכמה מהן אף הולחנו בשנים שלאחר מותו. אך החותם המשמעותי ביותר שהשאיר דרז'יץ' הוא המחזה "ליובמיר וראדמיו" שכתב בסוף המאה ה-15, והתגלה רק לאחרונה, ב-1963.

רק עוד חידוד קטן, ברשותכם; בתקופת יצירתו של דרז'יץ', ועדת התרבות הממוסדת הייתה לא אחרת מהכנסייה, ועל כן חובב התיאטרון המצוי נאלץ להסתפק במחזות מוסר נוצריים וצדקניים על מנת להרוות את צימאונו הבימתי. דרז'יץ' יקירנו, על אף מעמדו הפוליטי והיותו איש דת, היה למעשה הראשון בקרואטיה לכתוב מחזה בעל עומק ותוכן שאינו מטיף, מעודד או מגנה דת כלשהי, ושלמעשה עיקרו אינו דת כלל וכלל אלא אנשים ויחסיהם.

הופעת סוג המחזה הזה ומיקומו על ציר הזמן ההיסטורי, מבססת את יצירתו של ג'ורה כמכוננת ומדהימה כיוון שהופכת אותה, הלכה למעשה, לצעד הראשון בתהליך ההתנתקות מכבלי הכנסייה האמנותיים מתן ביטוי חילוני לחדוות היצירה. בכותבו את המחזה "ליובמיר וראדמיו", הניח ג'ורה דרז'יץ' במו ידיו את אבן הפינה של המחזאות המודרנית בקרואטיה, והפך למייסד הרשמי של התיאטרון המודרני שלה. שחקני התיאטרון הקרואטים, אגב, מוסיפים ומחדשים על הבמה גם בימינו, באמצעות מחויבות ומסירות בלתי מתפשרות למקצוע.

מה עוד קרה היום?

בין היתר, ב- 26.09.1988 נולד המחזאי המהולל והסופר הדגול תומאס ס. אליוט, וב-26.09.1957, לאחר מאבק הישרדותי שנמשך קרוב לשמונה שנים (ונראה לחלוטין חסר סיכוי), עלה לראשונה המחזמר "סיפור הפרוורים" בפרמיירה חגיגית בברודווי. בקיצור, יום עמוס בהיסטורית התיאטרון.

מרתה יודעת ש…

שתי דיוות ומחזמר עברי אחד

יקיריי, אני יודעת שהתגעגעתם אליי. אין ספק, היתה זו חופשה ארוכה, לעיתים ארוכה מדי, ובינינו, כמה אפשר לסבול את ערפילי אירופה ואת הקור הבלתי נסבל? אז חזרתי ארצה, לכתוב ולגלות לכם את אותם אירועים נסתרים ועובדות קסומות אודות התיאטרון.

היה זה CHICK FIGHT עז רוח,  זירת התיאטרון מזמן לא ראתה שתי דיוות כאלו, בקרב מילולי עד המוות. לא, אין מדובר בקרן פלס VS מירי מסיקה, אלא דווקא בנעמה ונופרית, שתי דמויות כבדות משקל במחזמר הידוע "שלמה המלך ושלמי הסנדלר".

ב-12/9/64 היתה הצגת הבכורה של הגירסה השנייה של המחזה הידוע, פרי עטו של המחזאי הגרמני סמי גרונמן ובתרגומו הנהדר של נתן אלתרמן. רבים חושבים, בבורות נפוצה, כי זו היא הגרסה הראשונה של המחזה, אולם למעשה היתה גרסה מוקדמת, בשנת 1934, בהפקת תיאטרון "האהל". באופן אירוני משהו, במקור חשבו להוסיף למחזה זה שירים וריקודים, אבל החליטו להוריד אותם בעריכה, מתוך חשש שהקהל הישראלי ייבהל מהצירוף בין שירים לתנ"ך. בגרסה של שנות השישים, השירים והריקודים חזרו,  נוספו פרצופים ידועים, ותבלין של "המחזמר העברי הראשון", ובבקשה: ההפקה נהפכה לסנסציה.

באותו הערב, תל אביב זהרה בלחות של שלהי ימי הקיץ, עשירי העיר ויפות המראה עטו את מחלפותיהם הטובות ואצו אל תיאטרון הקאמרי. לאחר המינגלינג שלפני,  אצילי העיר נכנסו אל האולם, החושך השתרע  מכל עבר והשקט שלפני הסערה עשה את דרכו אל הבמה. הסצינה בה נעמה (יונה עטרי) מכסחת את נופרית (רחל אטאס) בחידודי לשון שנונים, זכורה יותר מכלל הסצינות במחזמר, אולם גם שירים אחרים, כגון "שיר הסנדלר", עדיין אהובים עד היום. ואין זה פלא, שכן מדובר בממתקי השפה האלתרמנית. המחזמר נעשה פופולארי מאוד, ורץ יותר מאלף פעמים. לאותה סצינה אלמותית, נעשו אינספור גרסאות, עיבודים ופרשנויות.

בשנת 2005, תיאטרון הבימה העלה גירסה מחודשת של המחזמר, בכיכובם של אבי קושניר, גלית גיאת ומירי מסיקה בכבודה ובעצמה. כמו הפקות קודמות של המחזמר, גם זה האחרון נחל הצלחה רבה, ונהפך לאחת ההפקות הרצות ביותר של תיאטרון הבימה, אם נשים בצד את "בוסתן ספרדי", כמובן. אז מהו מוסר ההשכל, אתם שואלים? תמיד צריך להוסיף שירים, אה, ונצנצים.

מיסטר דה מיל, מרתה מוכנה לקלוז אפ שלה

מרתה יודעת ש…

יקרים שלי,

לאחרונה, אחד ממחזות הזמר האהובים על מרתה ירד מעל במות התיאטרון, עד לפעם הבאה שמישהו יעיר את התאומים הבריטיים מתרדמתם. משחשבה על המסך הנסגר, עלה במרתה הזיכרון של הצגת הפרמיירה של אותו מחזמר, לפני לא יותר משנה.

בצהרי אותו יום שישי, כשאחת מצעדות המחאה שיתקה את כל תל אביב וההצגה התחילה באיחור רב, מרתה מינגלינגה עם כל המי ומי. התראיינה לגיא פינס, אמרה שלום ליונה אליאן ושלומית אהרון והתיישבה לה לצד אחד השולחנות עם יין צונן ביד. נקודת ההמתנה של מרתה היתה ממש מול הכניסה לאולם, בה עמד צי של מצלמות שהרעיף פלאשים על כל הנכנס. לפתע ראתה חבורת צעירים, בתוכה בחורה נמוכת קומה בעלת קרה שטני ופרצוף מנומש. צי הצלמים החל לצלם אותה, לא כל כך אותה, אלא את המגה סטאר התורן שבדיוק נכנס אחריה. אבל לרגע אחד, אור הזרקורים האיר את אותה בחורה, רגע אחד שנמשך 15 שניות ואז הסתיים. אור הזרקורים המשיך הלאה.

והזיכרון בתוך הזיכרון הזה, כמו היה סרט של לאונרדו דה-קפריו, גרם למרתה להיזכר כי ב-12/7/93 עלה לראשונה המחזמר המפורסם סנסט בולוורד, אותו עיבוד מבריק של אנדרו לויד וובר לסרט משנות הארבעים. המחזמר, כמו הסרט, מספר על נורה דזמונד, כוכבת עבר של ימי הוליווד הזוהרים, שאורה דעך, אבל היא לא מוכנה לקבל את זה. מבחינתה כל רגע הבמאי דה מיל יצלצל וייקרא לה לסט, לצלם את הסרט החדש שלה עליו היא עובדת כבר שנים.  אבל בתכלס, אותה כוכבת עבר, כמו האחוזה בה היא חיה, כמו המשרת הנאמן שלה, כמו התסריטאי הכושל שבמקרה נקלע לביתה ומסיים את חיו בבריכה הצלולה, כבר אינם.

כמו אותו מחזמר שמסכו נסגר, כמו אותה בחורה צעירה שלרגע אחד התרפקה על אור הזרקורים, כמו אותה כוכבת עבר, גם התהילה היא ברת חלוף. השאלה היא איך נוצרים אותה כל עוד היא נמשכת, כל עוד הבמאי קורא דווקא לך לסרט, כל עוד הגורל אינו דופק בדלת ומחכה במסדרון, כל עוד המגה סטאר לא דוחף ומעיף אותך מהקלוז אפ שלו.

אפשר באמת לנצור את הרגע?

מרתה יודעת ש…

יקרים שלי,

בכל יום חמישי, ממש לפני שקיעת החמה, מרתה נוהגת לשבת על ספסל בפארק, עם ספר פתוח וכוס קפה מהבילה ביד. היום, מרתה ישבה לה בפארק כמנהגה, כשלפתע כדור התגלגל לו משום מקום לעבר רגלי הספסל. מיד לאחריו הגיח ילדון קטן, כשאמו הצוהלת רצה אחריו. מרתה בתמימותה הניחה כי האם תעצור את הילד ותחזיר אותו אל שטח המשחקים. אבל, לא. האם עצרה, עמדה מול מרתה, הורידה את משקפי השמש שלה ואמרה בקול "איך אני מתגעגעת לזה. פשוט לשבת על ספסל עם כוס קפה וספר. תנצרי את הרגע הזה. תעריכי אותו."

באותו הרגע, מרתה התרעמה, הסיתה את תלתליה, לקחה את חפציה וקמה בזעם מהספסל. אבל בדרך הביתה, משהזעם שכך, היא חשבה קצת והגיע למסקנה שטעתה. לא טעתה על זעמה המוצדק על חוצפתה של האישה להגיד דברים כאלו למישהי שאינה מכירה, אלא בגלל שחשבה כי יש משהו בדברי האם. בסופו של דבר, יש להעריך כל דבר, אחרת הוא ייעלם אל האופק.

באותה הליכה הביתה, מרתה נזכרה כי היום, ב-28/6/1946, נפטרה מארי אנטואנט פרי. לא, לא אותה מלכה מפורסמת שאיבדה את ראשה, אלא אותה גברת נהדרת שלאחר מותה חבריה ביקשו להראות הערכתם ולהנציח את תרומתה לעולם התיאטרון.  הם יזמו את טקס פרסי התיאטרון האמריקני, המכונה כיום "הטוני".

פרי, שעוד בצעירותה הפציעה על במות התיאטרון, החליטה לאחר נישואיה להקדיש את עצמה לחיי המשפחה. אולם, לאחר מותו של בעלה ב-1922, היא חזרה לתיאטרון. בתחילה שיחקה בהצגות אחדות, אבל לאחר מכן עברה אל הצד השני והחלה לביים ולהפיק הצגות לצד ברוק פמברטון. השניים הפיקו הצגות מצליחות רבות, כאשר השלאגר הגדול ביותר שלהם היה ההצגה "הארווי", שלאחר מכן עובד לסרט בכיכובו של ג'ימי סטיוארט.

על אף הצלחותיה הרבות, גב' פרי היקרה זכורה דווקא בזכות תרומתה למחלקה לתיאטרון אמריקני, שהוקמה בשנת 1939. המחלקה, שפעלה נמרצות בתקופת מלחמת העולם השנייה וסיפקה תיאטרון איכותי לחיילים האמריקאים, העניקה פרסים ומלגות על מצוינות בתיאטרון. לאחר מותה, חבריה ביקשו לציין את תרומתה בדרך כלשהי, ולכן הגו בשנת 1947 סדרת פרסים לזכרה שהתאגדו לכדי טקס פרסי התיאטרון, המעניק בכל שנה פרסים לשחקנים הטובים ביותר באמריקה. כיום, הוא ידוע בכל העולם כטקס פרסי הטוני.

גב' פרי וודאי היתה שמחה לדעת כי כל שחקן או שחקנית חולמים להגיע לרגע המיוחל בו יעמדו על הבמה היוקרתית, יקבלו את הפרס הנוצץ, וינאמו מעבר לזמן המוקצה להם. היא וודאי היתה שמחה לדעת כי עדיין מעריכים את תרומה להכיר ולהוקיר תיאטרון מצוין, ולעשות את כל המאמצים האפשריים כדי ליצור תיאטרון שכזה.

אז נכון, מרתה לא הספיקה לסיים את הקפה או לקרוא את הספר, אולם בעת שהלכה נמרצות הביתה, הוקירה את אותה הערה פשוטה, ונצרה את הרגע. עד ליום חמישי הבא.

לשים פס על הפסים ופשוט לאהוב

יקרים שלי,

עם בואו של חודש הגאווה, החודש בו כל צבעי הקשת מפארים את הרחובות ומעברי החצייה (גם אם לשעתיים בלבד), החודש בו מוכיחים פתיחות וסובלנות אמיתיות תוך קבלה של כל סוגי האהבות, דווקא החודש יהיה זה הכי מתבקש להקדיש את המילים למישהו מהקהילה. לפאר ולהוכיח איך התיאטרון הגיב ליציאה מהארון במהלך התפתחותו, לראות האם ההוצאה בכוח מהארונות מתקיימת גם בתיאטרון…

אבל, לא. מרתה החליטה להקדיש הפעם את הטור למשהו אחר, למישהי אחרת.

תארו לכם חדר ריתוק בבית ספר תיכון אמריקאי בשנות החמישים. לתוכו תכניסו נערים ונערות כהי עור, רוקדים לצלילי המוסיקה. לפתע נכנסת בחורה רחבת מימדים ולאט לאט מתחילה לרקוד. הצעירים פעורי עיניים, מפסיקים לרקוד, אבל בחור אחד מצטרף אליה. בשנייה אחת כל המחסומים נשברים. כל המחיצות נעלמות. לתוך זה תכניסו את מלך השכבה שמעדיף את הבחורה הזו ממלכת התיכון, נערה עם קוקיות שמתאהבת בבחור שחור, ואלפי צעירים שבוחרים את הנערה שרק רצתה לרקוד, למלכת מסיבת הריקודים בטלוויזיה.

ב-14/6/02 עלה לראשונה המחזמר "היירספריי" על במת תיאטרון השדרה החמישית בסיאטל, כהצגת הרצה וניסיון. המחזמר התבסס על הסרט של ג'ון ווטרס משנת 1988, אותו אחד שהביא לנו את קתלין טרנר כרוצחת סדרתית של עקרות בית שלא ממחזרות, וסיפר את סיפורה של טרייסי טרנבלד שמבקשת להגשים את החלום שלה לרקוד בתוכנית הטלוויזיה של קורני קולינס, תוכנית הריקודים הפופולארית ביותר. בינתיים היא מתחברת עם הצעירים כהי העור של התיכון, מתאהבת בחבר של מלכת הכיתה וגונבת לה את תואר מלכת הריקודים הרשמית.

מרתה יודעת שהמחזמר היה אמור לעלות על הבמות כבר בסוף שנות התשעים, עם ברכתו של ווטרס, אבל בשל בעיות טכניות והפקתיות זה התעכב. לאחר ההרצה בסיאטל, עלתה ההפקה בברודווי, עם מריסה ג'רט ווינוקור והארווי פיירשטיין בתור עדנה טרנבלד, אמה של טרייסי.

בסרט המקורי דיווין שיחק את התפקיד של עדנה, ומפיקי המחזמר החליטו להשאיר את הרעיון. פיירשטיין היה הבחירה העיקרית לתפקיד אבל הוא התעקש להיבחן כמו כל אחד אחר.

ההפקה רצה במשך 6 שנים בברודווי, כאשר באנגליה, אוסטרליה ומדינות אחרות בעולם עלו הפקות דומות. היא זכתה בשישה פרסים מתוך 12 מועמדויות בטקס הטוני, וזכתה למחזמר הטוב ביותר לאותה שנה.

בדומה למחזות זמר אחרים, כמו המפיקים, בעקבות המחזמר עלה רימייק מוסרט בשנת 2007 בכיכובם של ניקי בלונסקי, מישל פייפר וג'ון טרבולטה בתפקיד עדנה. כן, כן, אותו אחד שממש לאחרונה החליט לפתוח את דלתות הארון. בהפקות אחרות, כמו זו שבלונדון, עדנה שוחקה בין היתר גם על ידי מייקל בול (מפאנטום האופרה). בשונה מהסרט המקורי, הוסיפו לסרט את אותם שירים שהופיעו במחזמר.

הייחודיות של המחזמר, ושל הסרטים לפניו ואחריו, היא שהוא מראה באופן לא קונבנציונאלי שבחורה מלאה אחת לא שמה על מה שהחברה אומרת והולכת אחר לבה. לא משנה שהיא אוהבת לאכול מתוקים, לא משנה שהיא מאוהבת במי שהיא לא אמורה לאהוב, לא משנה שאסור לה לחצות את הקווים המפרידים אל חבריה כהי העור, היא עושה מה שהיא מאמינה בו. מוכיחה לעולם ולכולם שזה לא משנה מה הצבע או המין של האהבה, העיקר שמרגישים אותה, כמו קצב בגוף שגורם לרקוד, ומעזים להגשים אותה.

מרתה יודעת ש…

מסביב לעולם עם קול פורטר

יקרים שלי,

מאי עומד להסתיים אוטוטו, ועם כל רוחות האביב ומזג האוויר המשוגע שהוא מביא איתו, הוא גם מביא עמו רוחות של געגוע. לא, לא לחורף שעבר. גם לא לסדרות הריאליטי שמרתה כל כך אוהבת. בשלהי חודש זה, חל יום השנה למות סבתהּ של מרתה, אותה סבתא שהכירה לה את עולם הבמה, שבזמן שאחיה של מרתה שיחק במכוניות, הושיבה את מרתה אל מול הטלוויזיה כדי לראות אופרות מוקלטות ולשמוע שירים של קול פורטר בפטיפון.

בעודה מעלה זיכרונות, ועם דמעה אחת או שתיים המערפלות את הראייה, מרתה נזכרת כי ב-31/5/46 , חלה הפרמיירה בברודווי של המחזמר "מסביב לעולם". המחזמר, שהנו עיבוד לספרו המפורסם של  ז'ול וורן "מסביב לעולם בשמונים יום", מהווה את אחד משיתופי הפעולה הגדולים בעולם הבמה,  בין קול פורטר שאחראי על המוזיקה והפזמונים  ואורסון וולס שאחראי על הבימוי והעיבוד.  כן, כן, אותו אורסון וולס שגרם לאינספור מאזינים מבוהלים לצאת לרחובות בשנות השלושים, לאחר ששמעו מפיו שחייזרים עומדים לכבוש את הערים.

המחזמר הציג את סיפורם של הדמויות פיליאס פוג ומשרתו הנאמן פספרטו, שעקב התערבות בין פוג לאדונים במועדון, הוא הקיף את העולם במשך לא יותר משמונים יום. כל מקום ומדינה הביאו איתם הרפתקה חדשה, אהבה חדשה והרבה שירים. "מסביב לעולם" הציע שירים טובים, כיתר שיריו של פורטר, והתפרסם באמצעים בימתיים מרהיבים שלא נראו עד כה על הבמות בברודווי. בכל זאת, היו שם פילים מכאניים בגודל מלא… אולם, עדיין, הוא לא הצליח להתפרסם באותה מידה כמו יצירות אחרות של קול פורטר והוא לא נכלל בהיכל התהילה של היצירות שלו.

קול פורטר שלנו הנו אחד המלחינים והפזמונאים המפורסמים בעולם, והמלחין המועדף על מרתה. הוא פעל בעיקר בשנות השלושים  והארבעים של המאה הקודמת,  אולם היו לו כמה יצירות  מפוספסות גם בשנות העשרים ולפני כן. סביר להניח שאתם מזמזמים שירים של פורטר, כשאפילו אינכם יודעים שהם שלו. בין שיריו המפורסמים ביותר ניתן למצוא את "Begin the Beguine","I Get a Kick out of You" ו-"so in love", שלמרתה יש פינה חמה בלב עבורו.

פורטר היה ידוע במילותיו המושחזות ובהלחנה המורכבת. עם זאת, על אף כל החותם שהשאיר על המוסיקה והתיאטרון של היום, רבים זוכרים לו בעיקר את חייו האישיים. אמנם הוא היה נשוי באושר ללינדה לי תומאס, אולם הוא העדיף דווקא בחורים צעירים ויפים. מה שהם לא מבינים, זה שהאושר הזה בנישואין שלהם, שידעו עליות ומורדות כמו כל זוג אחר, היה מבוסס על הסכמה שהוא לא יכול לתת לה יותר ממה שהוא יכול להציע. בסופו של דבר, הם נועדו זה לזו, ונשארו ביחד עד מותה בשנות החמישים. גם לאחר מכן, על אף שנעזר בתמיכתם של בחורים וחברים, לא נישא שוב.

מרתה יודעת שבמהלך חייהם, לינדה היקרה נהגה לתת לבעלה נרתיק סיגריות מוכסף בכל פרמיירה. גם כשלא הצליחה לצאת ממיטת חוליה, דאגה לכך שהחבר התומך ייתן לו אותה.

אז בפתחו של חודש יוני, כשהאביב עומד להחליף את צבעיו לקיץ, מרתה מציעה גם לכם לצאת לרחוב ולמצוא את אהבתכם. בכל זאת, אם דבורים עושות את זה וציפורים עושות את זה, אז למה לא אנחנו?