בתוך שאון של מילים וקשרים – הלץ נשאר לבד

ביקורת ההצגה "המוקיון"

מאת: מרתה יודעת

אחת השאלות המהותיות ביותר בעולם האמנות והתיאטרון, שאלה המעסיקה באופן תדיר את ראשה המהמם של מרתה, היא האם עיבוד של יצירה כלשהי לכדי יצירה מז'אנר אחר מחייב אותה להיות עוד חוליה בשרשרת היצירה המקורית, או שמא מדובר ביצירה חדשה לגמרי, אוטונומית לחלוטין? הנושא הזה כל כך משמעותי עד כי נעשו עליו יצירות באופן ספציפי, עם כמה דיאלוגים ודמויות מסביב (ע"ע אדפטיישן עם מריל סטריפ האגדית).

הצגת היחיד "המוקיון", המהווה עיבוד בימתי לספרו של היינריך בל, מציגה את הנס המוקיון, לאחר שאהובתו עזבה אותו, פיטרו אותו בגלל החיבה לטיפה המרה, והסוכן שלו מכריח אותו לצאת לחופשה ללא תשלום, כעת הוא מנסה לאסוף את השברים ולהתחיל מחדש.

ההצגה מוכיחה כי אמנם כבודה של  היצירה המקורית במקומו מונח, אולם מה שנעשה על הבמה מצליח "לגנוב את ההצגה". מדובר בהצגה איכותית למדי, קטנה אך גדולה, שמוכיחה כי דווקא קבוצות התיאטרון הקטנות יותר, אלו הנותרות מאחור באבק התקציבי של התיאטראות הגדולים, הן אלו שיצעידו את האמנות הייחודית הזו אל השלב הבא.

"המוקיון" היא יצירתם החמישית של קבוצת התיאטרון La Panim, קבוצה של שחקנים ויוצרים צעירים, בוגרי הסטודיות למשחק ברחבי הארץ, רובם עולים וותיקים מברית המועצות. הקבוצה הנחושה הזו הוציאה מאמתחתה הצגות שונות כגון "אספני הבדידות", "גבר, נשמתו ותמונותיה", "קול אנוש" ועוד. לצד פעילותה למבוגרים, היא מציעה מגוון פעילויות והצגות לילדים.

לצד האלמנטים התיאטרליים הטובים שיש בהצגה "המוקיון", כמו המוסיקה הנהדרת שגרמה להצגה להמריא לכדי גבהים חדשים, ועיצוב הפנטומימה המעולה של כריס פיירוביץ', תפסו את עיניה של מרתה מספר מרכיבים משמעותיים ביצירה, אלמנטים שסביר שלולא הם, הצגת היחיד היתה נופלת על פניה כבר ברפליקה הראשונה.

משחקו של אריאל קיז'ופולסקי הנו מצוין. על גבו הצנום, הוא מצליח לשאת את כל ההצגה, על שלל דמויותיה. מלבד המוקיון הנס, הוא מגלם בין היתר גם את אביו העשיר אך הקמצן, אחיו פרח הכמורה, ואמו האליטיסטית. כל זאת, בשבריר עין ובשינוי מבטא וג'סטה. עם זאת, את אהובתו, בחרו היוצרים לייצג על ידי מתלה בגדים רגיל, ההופך בבת אחת את עורו ובמקום לשאת את בגדיו של המוקיון ולתת לו רגע של מנוחה, אהובתו הופכת את המועקה לקשה מנשוא.

המוקיון

ירון שילדקרוט הבמאי, שגם אחראי לעיבוד ההצגה, הצליח להעביר את נפשו הפצועה של הנס ולייצג אותה על הבמה. החפצים על הבמה הפכו באחת לדברים אחרים, מזוודה הפכה לאמבטיה, מתלה בגדים הפך לדמיות נוספות על הבמה ועוד. אמנם זה לא תכסיס תיאטרלי חדש, אולם אין ספק כי הוא הוסיף להצגה והשלים ליתר חלקיה. כמו כן, הבמה נהפכה לאט לאט לכדי רשת של קשרים, כמו מלכודת עכביש, שיצאו מאביזרים וחלקי לבוש על הבמה. במקום נטוורקינג מסייע, הרשת רק הכניעה את הנס שניר הצעיר, שביקש לאסוף את שברי חייו.

עם זאת, דווקא העיבוד עצמו מרומן לכדי הצגה קצת לוקה בחסר, בעיקר בגלל הסיבה שגרמה ליצירה להפוך למה שהיא. במקום עיבוד אוטונומי לחלוטין, המתבסס על הספר ונשען עליו, ההצגה מרובת טקסטים מורכבים ומסועפים, מגובבת מילים על גבי משפטים, חלקם מיותרים למדי. ההצגה יכלה להכיל יותר רגעים של שקט, של הוויה תיאטרלית פשוטה, של רגשות אנושיים שלא קיבלו ייצוג וויזואלי בספר, אלא רק בדימיון הקוראים.

מנגד, יש לשבח את עיצוב הבמה והתלבושות, שנעשו על ידי היוצרים עצמם, ולא על ידי מעצב/ת תפאורה ותלבושות. רבים רואים זאת כעוד סממן להצגת פרינג' נטולת תקציב. זה אולי נכון, אולם האמנות של היוצרים בהחלט ניכרת גם במשימה זו, משימה שבמרבית המקרים היוצרים לא מקבלים עליה את הקרדיט הראוי. יחד עם זאת, הקשר הבלתי אמצעי הזה עם כל אחד ואחד ממרכיבי ההצגה, הוא המאפיין של הצגת טובה. מרתה היתה רוצה לראות את מנכ"לי התיאטראות הגדולים יושבים ימים כלילות בכדי לתפור את כל השמלות של מחזות הזמר עתירי הרייטינג. אחרי זה נדבר.

"המוקיון"

קבוצת LaPanim

עיבוד ובימוי: ירון שילדקרוט
בהשתתפות: אריאל קריז'ופולסקי
דרמטורגיה: הילה אילן
עוזרת במאי: שי גבריאלי
מוזיקה מקורית: אמיר לקנר
תנועה ופנטומימה: כריס פיירוביץ'
עיצוב תאורה: אמיר קסטרו

מועדים נוספים:

25/12/14 20:00 תיאטרון הפארק

13/1/15 צוותא

משורר הביבים

על ההצגה "ז'אן ז'נה בן זונה"

מאת: יאשה קריגר

זונות, סרסורים, גנבים ורוצחים – אלו הדמויות שמאכלסות את דפי הרומנים של הילד הרע של הספרות הצרפתית, ז'אן ז'נה (לא שהוא היחיד, אבל אפשר לומר שהוא אחד הבולטים). הביוגרפיה האישית של ז'נה, שננטש בגיל שנה על-ידי אמו הזונה, היא שהובילה אותו לכתוב על החיים אותם חווה והכיר, חיים בשולי החברה ובצל המוסר המתעתע שבצדם. מוסדות סגורים לנערים עבריינים, נוודות ועיסוק בגניבה ובזנות – אלה היו מנת חלקו עד אשר הגיע אל מלאכת הכתיבה בהיותו אסיר בכלא הצרפתי, אי-אז בשנות הארבעים של המאה הקודמת.

הרומאנים של ז'נה (שזכו להדים רבים בחוגי הספרות בצרפת והובילו, בסופו של דבר, לשחרורו מהכלא) מלאים בדואליות פנטסטית. מצד אחד, ז'נה מתאר עולם תחתון קר ואכזר, דמויות של גברים חסרי רחמים ומשולחי רסן, עולם בעל קודים מוסריים מנוונים, שבז לערכים ולנורמות של העולם הנאור. מצד שני, בעולם של ז'נה ישנם גם המון רוך ואמפתיה, גם אם הללו מתבטאים רק ברגעים ארעיים הממהרים לחלוף. באופן פלאי, שני הקטבים הללו מתמזגים יחדיו בספריו של ז'נה ובמקום לסתור האחד את השני, הם חיים יחד בכפיפה אחת, נולדים זה מתוך זה ומזינים זה את זה. ככה זה כשהגנב מגלה לפתע שיש לו נפש של משורר.זאן זנה

ז'נה יוצר את הדמויות שלו מתוך תשוקותיו וכמיהותיו האישיות. הגברים שלו הם חזקים ותקיפים, יפים ואלימים, כמו הגברים שממלאים את הפנטזיות המיניות שלו. הנשים שלו עדינות ומפונקות, קפריזיות ולעתים וולגריות, כמו הנשים שבהן חושקים הגברים מהפנטזיות שלו. מלבד העיסוק במוסר, ואולי דווקא מפאת זאת, הספרות של ז'נה היא הומו-ארוטית במובהק, אפילו סמי-פורנוגרפית. ספריו אף נאסרו לפרסום בארה"ב בשנות ה-50 בשל הצנזורה.

בשלב השני והמאוחר של הקריירה הספרותית שלו, עסק ז'נה בנושאים חברתיים בעלי אופי פוליטי. זוהי גם התקופה שבה כתב את המחזות שלו (המפורסם והמוקדם שבהם, 'המשרתות', הוצג מספר פעמים בארץ). המעבר של ז'נה למחזאות אינו תמוה, שכן גם ברומאנים המוקדמים שלו שורה הרוח התיאטרלית במלוא תפארתה. אך דווקא באותה תקופה מוקדמת ועשירה, תקופת הפרוזה של ז'נה, בחר לעסוק ציון אשכנזי בהצגת היחיד שלו "ז'אן ז'נה בן-זונה", שעולה בימים אלה במרכז הבמה בירושלים.

אשכנזי רקח את קורותיו של ז'נה (המתוארים בין היתר בספרו האוטוביוגרפי 'יומנו של הגנב') יחד עם עלילות הרומאנים המוקדמים שלו, להצגת יחיד של שעה, המציגה את דמותו של ז'נה ובבואתה הספרותית. עיסוקו המרכזי של אשכנזי הוא הכמיהה של ז'נה לרצוח, לבצע את הפשע הגדול מכולם, ועל ידי-כך להיות מוקע אחת ולתמיד מן החברה המהוגנת. מלאכת הכתיבה מתערבת בכמיהה זו, וכך גם התשוקה, הילדות ועוד אלמנטים ביוגרפיים.

הצגות יחיד זה לא פשוט – לא עבור המבצעים ולא עבור הקהל. אך דווקא במקרה הזה מצליח אשכנזי (ושותפיו למלאכה) לגרום לדבר הזה לעבוד. בראש ובראשונה זהו הביצוע הווירטואוזי שלא נח לרגע. אשכנזי מחליף מצבים פיזיים ותודעתיים בקצב מהיר, כאשר לאורך כל הדרך מובילה אותו דמות אחת עם רצון אחד מוגדר. גם כאשר ברגעים מסויימים המשחק שלו נוטה לעבר האקסצנטרי (אקסצנטרי מדי, לטעמי), עדיין מרתק לראות את השחקן הזה עובד ומחזיק לבדו את הבמה. שימוש מושכל בוידאו, מוזיקה ותאורה תורמים גם הם להשלמת החוויה.

אך בבסיס ההצגה עומד העיבוד, ועוד לפניו – הבחירה לעסוק בחומר הספציפי הזה. ז'נה הוא יוצר מרתק בעל השפעה רחבה, שמלבד העלאת מחזותיו המוכרים, נעדר כמעט לחלוטין מן השיח התרבותי בארץ. על-כן, מבורכת בעיניי הבחירה להביא אל קדמת הבמה דווקא את ז'נה כדמות תיאטרלית, את חייו ופועלו, ועל-ידי כך, בתקווה, לעורר את בלוטות הטעם של הקהל לעוד מן היוצר המרתק הזה.

ז'אן ז'נה בן זונה

מרכז הבמה, ירושלים

כתיבה, בימוי ומשחק: ציון אשכנזי

הפקה: הדס אייל

מוסיקה: גל לב

וידאו: מיש רוזנוב

ייעוץ אמנותי: רז ויינר, רעות לוי

מומלץ לעקוב במדיות השונות אחר מועדי הצגות נוספים