בין קטשופ לדם

על ההבדלים בין פרפורמנס לבין תיאטרון

מאת: מיה אופיר מגנט

לחתוך את עצמך בסכין פלסטיק ולמרוח קטשופ לעומת לחתוך בסכין אמיתית ולדמם. כך מגדירה אמנית הפרפורמנס מרינה אברמוביץ' את ההבדל בין תיאטרון ופרפורמנס. זהו ניסיון אפקטיבי אבל גם די מפחיד להסביר את ההבדל בין הצגה של פעולה וביצוע של פעולה.

פרפורמנס, בעברית "מיצג" (מוצג+הצגה) או מופע, נוצר מתוך ניסיון של אמנים פלסטיים לעבור מיצירה דוממת (ציור, פסל) להתרחשות. אמני פרפורמנס עושים שימוש ושילוב בין אמנויות שונות (מחול, תיאטרון, ציור, פיסול וכו') המערער על הגבולות ביניהם. לדוגמא, במיצג "נוגעת בקירות בשתי ידיים בבת אחת" של רבקה הורן, היא הולכת בחדר הלוך ושוב, שורטת את הקיר בציפורניים ארוכות ועשויות עץ. האם זה מחול? פיסול? תיאטרון? זוהי דוגמא אחת לפרפורמנס.

פרפורמנס אינו מבוסס על משחק של דמות, אלא על ביצוע של פעולה. זה המרכז של המופע, בניגוד לתיאטרון בו השחקנים מבצעים פעולות, אבל לרוב אלו פעולות מייצגות (שחקן יישתה תה שמייצג יין) והפעולות האלו לא יהיו מרכז ההצגה. הפעולה היא פעולה קונקרטית, אבל יכולה להיות בעלת משמעות סמלית. לפעולת השריטה של רבקה הורן יש אינסוף פרשנויות אפשריות וכל צופה מוצא את הפרשנות שלו. פעולה מיצגית לרוב חוזרת על עצמה או סטטית, חוזרים על פעולה שוב ושוב כדי לחרוט אותה בזיכרון. לפעולה הזאת לא חייב להיות מניע דרמטי או סיבה. היא יכולה לעמוד בתור עצמה ואף להיות מרכז המופע.

דוגמא נוספת היא המופע Cut piece של יוקו אונו. אונו יושבת על במה בלי לזוז ומזמינה את הקהל לגזור את בגדיה במספריים. במרכז המופע הזה הפרפורמרית יושבת בדממה ופעולה הגזירה נעשית על ידי הקהל ובעלת משמעויות סמליות רבות. המיצג מעלה שאלה על המקום של הקהל והמופיע ועל הגבול ביניהם. כדי לשמור על האותנטיות של הפעולה, מיצג מבוצע לרוב פעם אחת או פעמים בודדות ונחשף למספר קטן של צופים. הארעיות של מופע הפרפומנס נובעת מרצון לשמור על אמת ביצירה, אבל גם מקשה על חשיפתה ועל תיעודה.

 

אונו והורן מבצעות פעולה ולא משחקות דמות. אמני פרפורמנס מופיעים בתור עצמם או כאספקט מסוים של עצמם. כדי לעשות פרפורמנס לא צריך ללמוד שום דבר, לא צריך כסף או מקום. צריך רק רעיון טוב. גם הגוף של הפרפורמר הופך להיות החומר של היצירה. כאשר הפרפורמר מבצע פעולה על הגוף שלו, הגוף האישי הופך להיות בעל משמעות ציבורית ופוליטית. לדוגמא במיצג
"האיש הצוחק" של הדס אפרת, השיער שלו מעוצב בצורת כובע של שוטה ופיו פתוח בחיוך על ידי מכשיר דנטלי כלשהו. החיוך קבוע ומעוות ומרוקן ממשמעות השמחה שאנחנו בדרך כלל רגילים לשייך להבעה הזאת.

בתיאטרון, אנחנו רגילים לצפות במופע עלילתי. המחזה מתרחש במקום אחר ובזמן אחר מזה שהצופים נמצאים בו כרגע והם בוחרים להאמין לאשליה התיאטרלית. בפרפורמנס אין עלילה ואין ניסיון לייצג משהו שלא קיים או מקום שאינו המקום הספציפי. הפרפורמנס מערער על הגבול בין האמנות לחיים ולכן אינו מתרחש רק במקום אחד (כמו אולם תיאטרון) אלא יכול להיות בכל מקום ובכל זמן. בגלריה, ברחוב או בבית של האמן.

כיום, הגבולות בין האמנויות נעשים פחות ופחות ברורים. אמנויות מרשות לעצמן לקבל השראה מאמנויות אחרות ולהשתנות. גם הפרפורמנס וגם התיאטרון השתנו בהשפעה הדדית. ניתן לראות הצגות שיש בהן ביצוע של פעולה קונקרטית כמו למשל ב"שחף" של עירא אבנרי בו בכל המערכה הראשונה בונות הדמויות את הבמה, תולות פנסים ושופכות דליי מים. מנגד, "דינג דונג" של במת מיצג בבימוי תמר רבן מבוסס על "בית ברנרדה אלבה" מאת לורקה ומנסה לטפל בטקסט דרך כלים של פרפורמנס. גם בהצגות של אופירה הניג אפשר לראות השפעה מהפרפורמנס, לדוגמא ב"שלוש אחיות" כאשר במהלך כל המערכה הראשונה הדמויות עומדות בשורה עם הפנים לקהל ורוקדות. הרשימה ממשיכה הלאה והלאה. גם למופעים שקשה להגדיר בדיוק מה הם כמו "ההגרלה" של סער סקלי וקרן שפי במהלכה המשתתפים (שהם הקהל) נמצאים בחדר במשך ארבע שעות ומקבלים הוראות ממחשב.

הפרפורמנס הוא ז'אנר שמתחמק מכללים ומהגדרות וכל פעם מתחדש ומשתנה. זאת אמנות שוויונית ו"קלה" כי כל אחד יכול לעשות אותה איפה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה, כל עוד יש לו רעיון. כאשר ההגדרות מתמוססות, האמנויות מתאחדות ומשתנות ואפשר להפסיק לתת שם לכל מופע שאנחנו רואים. יש תיאטרון, יש מחול, אבל גם יש את הדבר הזה שראינו, אנחנו לא בטוחים בדיוק מה זה, אבל זה היה ממש מעניין וגרם לנו לחשוב ולהרגיש. לכל אחד מהם יש מקום בעולם האמנות והם יכולים להתקיים במקביל, להתפתח ולהמשיך להשפיע זה על זה.

תיאטרונט

והפעם – מיצג עובר מסך

מאת: מיה אופיר מגנט

לפני זמן מה, פורסם פוסט באתר "חורים ברשת", שעוסק בין היתר בתרבות ותופעות רשת, סרטון מתוך מיצג של אמנית המיצג מרינה אברמוביץ'. לאחר שפורסם הוא זכה ל"לייקים" רבים וקפץ בפיד שלי מעשרה אנשים שונים לפחות, שלחלקם אין קשר לתיאטרון. זה מאוד יוצא דופן שסרטון שעוסק באמנות המיצג מגיע לחשיפה כזאת ולכן אני תופסת את הזדמנות הפז וכותבת עליו לפני שיישכח בין דפי האינטרנט.

אמנות המיצג נולדה כמרד של אמנים נגד מסחור האמנות ונגד מעמדם של הציור והפיסול כמדיום האמנותי המרכזי. לכן, במקום ליצור חפצי אמנות כמו ציורים ופסלים הם עברו לאמנות חיה. הם הסתייגו מהנטייה לצמצם את תפקיד האמן לתפיסה המסורתית וערערו על חשיבות המוזיאון כמוקד האמנותי בכך שבחרו לפעול במנותק ממנו. אמני מיצג שפעלו בשנות החמישים והשישים אתגרו את הצופה לבחון מחדש את גבולות האמנות ולהרחיב את הגדרתה. המיצג הוא ביצוע של פעולה אמיתית בניגוד ל"כאילו" ולחיקוי שבתיאטרון. לדוגמה – אם בהצגה שחקן חותך את עצמו עם סכין מזויפת ודם מלאכותי, במיצג הוא יחתוך את בשרו עם סכין אמיתית. לרוב, כולל המיצג חזרה על אותה פעולה מספר רב של פעמים כדי ליצור אפקט חזק ולחרות אותה בזיכרון של הצופה.

מרינה אברמוביץ' נולדה בבלגרד להורים פרטיזנים ואנטי פאשיסטים בתקופת מלחמת העולם השנייה. היא החלה את לימודי האמנות ב-1965 ולמדה בתקופה בה אמנות המיצג ואמנות הגוף התחילו להתבסס. בתחילת דרכה היא נמשכה לציור אך בהמשך החלה ליצור עבודות סאונד שגרמו לה לעסוק בעצמה ובגופה בתור חומר, תיבת תהודה וכמצע. עבודותיה הראשונות של אברמוביץ' משנות ה-70 עוסקות בנקודות קיצון באמצעות מיצגים קשים.  במרבית עבודותיה קיים עיסוק בכוח הסיבולת של הגוף ובהתעללות פיזית בעצמה, בעיקר בעירום. אברמוביץ' משתמשת בגופה ככלי ביקורתי וכמטאפורה ליחסים ולמבנים חברתיים. היא מביעה ביקורת פמיניסטית על ידי שימוש מודע ומושכל במרכיבים דכאניים נגד עצמה.

מרינה אברמוביץ' ואולאיי (הכינוי האמנותי של אווה לייסיפן) נפגשו באמסטרדם ב-1976 והפכו לשותפים לחיים וליצירה. הם החליטו לחקור יחד נושאים כמו אגו, זהות אמנותית ואמון. באחד המיצגים המפורסמים שלהם הם נשמו זה לתוך פיו של זה עד שהתמוטטו מהרעלת פחמן חד חמצני. ככל שעבר הזמן הורעו חייהם המשותפים של השניים עד אשר לבסוף, בשנת 1988, החליטו לצעוד זה לקראת זו במשך שלושה חודשים משני קצות החומה הסינית ובסוף המסע נפרדו. לאחר הפרידה מאולאיי היא נישאה והתגרשה פעמיים נוספות.

בסרטון של אברמוביץ' שהופץ ברשת בשבוע האחרון מופיע מיצג שנקרא “The artist is present”. הוא התקיים במסגרת תערוכת רטרוספקטיבה שהוקדשה למרינה אברמוביץ' ב-2010 במוזיאון אמנות מודרנית בניו יורק. כל יום במשך שלושת חודשי התערוכה ישבה אברמוביץ' על כסא במשך תשע וחצי שעות ללא הפסקה. היא לא דיברה ולא קמה. על כסא העץ שמולה התחלפו מבקרים שנאסר עליהם לשוחח איתה או לגעת בה – רק להתבונן בה בזמן שהיא מתבוננת בהם. אברמוביץ' עוצמת את עיניה וכל פעם שהיא פותחת אותם היא מגלה אדם חדש שהתיישב מולה. בסרטון המדובר מתיישב אולאיי, בן זוגה לשעבר של אברמוביץ', על הכיסא מולה ללא ידיעתה. כאשר היא פוקחת את עיניה ורואה אותו אנחנו נחשפים לרגע אינטימי ביניהם במהלכו אברמוביץ' זזה בפעם היחידה בשלושת החודשים של המיצג ומחזיקה את ידיו של אולאיי.

על פי הכתבה ב"חורים ברשת" על המיצג של אברמוביץ', לפעמים המציאות מוכיחה שהיא יכולה להיות יפה יותר ומרגשת יותר מכל חיקוי הוליוודי שלה. בכתבה מתייחסים למיצג של אברמוביץ' כאל מציאות בניגוד ל"חיקוי הוליוודי". זוהי התייחסות מעניינת מכיוון שהיא מעלה שאלה על הגבול בין המיצג למציאות. כאשר אולאיי מתיישב על הכיסא מול אברמוביץ' זוהי "מציאות" מכיוון שזה לא היה רגע מתוכנן מראש, אבל זהו גם חלק מתוך מיצג אמנותי שמופיע בתוך מוזיאון בפני קהל. לא רק זה, אלא זהו קטע קצרצר מתוך מיצג שנמשך שלושה חודשים, אשר צולם והועלה לרשת, מה שנותן לו רובד נוסף. האם זאת עדיין אותה היצירה? האם היא נושאת את אותה המשמעות? מיצגים לרוב מועלים מספר מועט של פעמים כדי לשמור על האותנטיות שלהם ולכן מוצאים האמנים פיתרון בתיעוד של המיצג בין אם דרך ווידאו או עדויות של צופים וחוקרים, אך התיעוד שאנחנו רואים במחשב אינו המיצג עצמו ואינו נושא את אותן המשמעויות והעומק. הבחירה בקטע הספציפי הזה מתוך המיצג לצד העובדה שלקטע התווספה בעריכה מוסיקת רקע רומנטית ונוגה הופכת אותו דומה יותר לסצנה הוליוודית מרגשת מאשר לרגע "מציאותי".

שאלה נוספת שעולה מהמיצג היא על הגבול בין צופה למופיע. כאשר אולאיי מתיישב מול אברמוביץ' הוא הופך מצופה למופיע. נוכחותו מעוררת באברמוביץ' תגובות שונות משהתעוררו בה למראה מבקרים אחרים. ברגע שאברמוביץ' ואולאיי מחזיקים ידיים הקהל מגיב במחיאות כפיים וכך הופך גם הוא מצופה למופיע. כמו כן, באמצעות ההעלאה של הסרטון לרשת נוצר קהל צופים נוסף – הצופים שיושבים מול המסך בבית. הם מקבלים חוויה שונה משקיבלו הצופים במיצג האמיתי וגם התגובה שלהם שונה לגמרי. הצופים בבית לא ימחאו כפיים אבל הם יכולים לעשות Like או Share. זה כמובן מעלה שאלות נוספות כמו מה ההבדל בין חווית הצפייה כאן ועכשיו לעומת הצפייה בסרטון? מה ההבדל בין הפעולה של הקהל לעומת הפעולה של הצופה בבית? ועוד…

הכתבה של "חורים ברשת" ואופן עריכת הסרטון עצמו עושים רומנטיזציה של המפגש ומציגים אותו כסצנת שיא של סרט רומנטי, אך הם גם מעלים שאלות מעניינות ביותר. אנחנו יכולים לראות כיצד אמנות המיצג מערערת גבולות, בין מציאות ואמנות, בין צופה למופיע, ואפילו את גבולות מסך המחשב. ניתן לומר שכאשר אנחנו צופים בסרטון יש בכך צורה מסוימת של המשך המיצג – הצופה בבית מביט דרך הסרטון על אברמוביץ' ואולאיי המביטים זה בזה.