חגיגת המצות והמונודרמות

על ההצגות "מקושקשת" ו-"הסלון של סבתא ורדה"

פסטיבל תיאטרונטו 2019

מאת: אביבה רוזן

מונודרמה היא עניין לא פשוט. כדי להחזיק קהל מעוניין ומתעניין במשך שעה (פלוס מינוס), שחקן יחיד, במאי, תפאורה, הכל צריך להתחבר היטב, וכמו בתיאורית הגשטלט, השלם צריך להיות הרבה יותר מסך חלקיו ולכלול את אותו אלמנט בלתי מוגדר עד הסוף, שיחבר את הקהל בלב פועם אחד עם השחקן/שחקנית.

בשתי המונודרמות בהן צפיתי אמש בפסטיבל התיאטרונטו, השלם בהחלט היה גדול מסך חלקיו. שתי ההצגות, "מקושקשת" ו-"הסלון של סבתא ורדה" בהחלט עמדו במשימה המאתגרת של הגשה מצוינת וחיבור בין המשחק ללבבות הקהל. בשתיהן היה חיבור טוב בין המשחק, הבימוי והתפאורה ורמת משחק מעולה ומרתקת. שתי ההצגות, המוגשות על ידי שחקניות, מרגשות עד דמעות ועוסקות בנושאים מטלטלים, ובזה נגמר הדמיון ביניהן.

המונודרמה "מקושקשת" עוסקת בנושא מאוד קרוב ללבי – התמודדות עם הפריות מבחנה, תוך כדי עיסוק בנושאים של זוגיות, אהבה, דימוי עצמי ודימוי גוף, וכמובן, הצורך שלנו בילדים, מנין הוא בא ולמה הוא כל כך חשוב בעצם בחברה שלנו.

ההצגה מתחילה כשבטנה של רותם נחמני עולה ויורדת, ובועטת לנו ישר לפנים את כל הסימבולים הקשורים לבטן, פריון וחיים. נחמני ושותפתה לבימוי, מאיה ביתן, השכילו לרקום יצירה שהיא מאוד אסתטית ויפה למראה, החל בשחקנית היפהפייה וכלה באביזרים על הבמה, שכוללים אמנם אסלה וקולב, אך כולם מעוצבים בצורה מעודנת ואסתטית, ואחר כך משמשים כולם לשימושים יוצאי דופן, לא אסתטיים במהותם אך מאוד אסתטיים בדרך ביצועם. מזרקים שמשמשים בתהליך ההפריה מככבים בהצגה לכל אורכה, אך כשהם נופלים בתפזורת ממה שאמור להיות בטן הריונית כסימבול להפלה לאחר הריון קצר ומאוד מעורר ציפיות (ושוב, מוכר לי עד כאב), הם מטלטלים אותנו יחד עם המראה המאוד יפה שמתרחש על הבמה.

מקושקשת - ז'ראר אלון.png

"מקושקשת" | צילום: ז'ראר אלון

ניכר בנחמני שהיא בקיאה במחול, והיא גם משתמשת באלמנטים של מחול כדי להמחיש את תהליך ההפריה ואת הנשיות והתנפצותה בתהליך זה. אהבתי את תיאור העולם של נכשלי ההפריות: עולם של זוגות שפורשים מהחברה אשר מקדשת את ההורות ומקימים להם חברה נפרדת משלהם, שתיכחד כשהם ימותו כולם כיוון שלא תהיה להם המשכיות.

היו הרבה דמעות ביציאה. נשים רבות שהזדהו עם הנושא, בין אם מהיכרות אישית עם הפריות ובין אם בגלל ההתמודדות עם נושאים של דימוי עצמי נשי וזוגי, בכו. מחיאות הכפיים שסירבו לגווע המחישו את התלהבות הקהל.

מנגד, "הסלון של סבתא ורדה" היא הצגה שונה לחלוטין. מככבת בה ענת עצמון שמשחקת מצוין בתפקיד שונה לחלוטין מכל מה שהכרתי אצלה עד כה. היא מגישה לנו ניצולת שואה בת 95, ג'דאית אמיתית ומקועקעת, שמכסה את המספר על היד בקעקועי פרחים שמתכתבים היטב עם שמה, רוזה. היא שונה מכל הסטריאוטיפים שהכרתם לגבי יהודיה-פולניה-ניצולת שואה, שממחישה שכל אדם מתמודד עם נסיבות חייו והשריטות שעבר, נוראיות ככל שיהיו, בדרכו, ויש כאלה שקטנים ונמקים ואחרים שגדלים ומתעצמים.

הסלון של ורדה - ז'ראר אלון

"הסלון של סבתא ורדה" | צילום: ז'ראר אלון

ההצגה, שכוללת טוויסטים רבים שלא נגלה, כמו גם סיום בו מתגלה שהסבתא היא לא בדיוק מי שהיא אמורה להיות, עוסקת מעט מאוד בעדות שאמורה ורדה (רוזה) לתת לצוות שבא לצלם אותה עבור התיעוד של יד ושם, והרבה יותר בדרך החיים שבנתה לעצמה כשעיגנה את עצמה בתודעה התל אביבית כמקעקעת הלאומית. דווקא פיגועי טרור ותוצאותיהם תופסים מקום רב הרבה יותר בהצגה מאשר זיכרון השואה. בני האדם, דרך עיניה של ורדה, יכולים להיות טובים, ניתן להיתמך בהם, לשמוח בהם, וזה מעודד ומחמם את הלב ומזכיר לי את אמי, שעברה את השואה כילדה ובכל זאת בחרה באופטימיות וראיית האפשרי והטוב.

עם זאת, הציקה לי במיוחד חוסר המהימנות ההיסטורית בהצגה. כבת לעולים מוורוצלב צרם לי במיוחד לשמוע מאישה שאמורה להיות בהצגה יהודיה פולניה, שהיא נולדה בוורוצלב הפולנית של לפני מלחמת העולם השנייה. האמנם? אז זהו, שלא. לפני המלחמה הייתה וורוצלב עיר גרמנית בשם ברסלאו (אגב, אחת מהערים המרכזיות בהן ישבו היהודים בגרמניה לפני המלחמה). לאחר המלחמה עברה העיר לשלטון פולין, הגרמנים גורשו ממנה והעקורים הפולנים והיהודים אכלסו אותה. אז היא חזרה לשאת את השם וורוצלב. בדיקת עובדות. כמה פשוט, ככה חשוב.

 פסטיבל תיאטרונטו 2019

"מקושקשת"

משחק, כתיבה ובימוי: רותם נחמני

במאית שותפה: מאיה ביתן

ליווי אמנותי: עידית הרמן

דרמטורגיה: מעיין דובקובסקי

מוזיקה: יוני טל

עיצוב תאורה: פז פטרהופר

"הסלון של סבתא ורדה"

משחק: ענת עצמון

כתיבה: דודי אוחנה

בימוי: מרט פרחומובסקי

עיצוב במה: פאבל קרלין

איפור: תום אנטופולסקי

מוזיקה: בועז שחורי

עיצוב תפאורה: מישה צ'רניאבקי ואינה מלקין

על הסולם, לפניך

תגובה לביקורת מגזין "טיים אאוט" על המופע "הגוף האחר"

מאת: חוה ירום

אתחיל בגילוי נאות, אני לא מכירה את נטלי צוקרמן. לא הייתי חברה שלה בצופים, אני לא לומדת איתה בחוג לתיאטרון, לא ניסע יחד לפסטיבל אדינבורו. עם זאת, אני עוקבת אחר עבודתה ומעריכה את האומץ והכישרון שלה לנסות להגיד משהו אחר, באמצעים אחרים,  על התיאטרון הישראלי.

בגלל זה, טלפיי נשלפו לאחר שקראתי את דבריו של מרט פרחומובסקי בביקורתו אודות "הגוף האחר",  המופע החדש של צוקרמן, המציג בימים אלו בתיאטרון תמונע. אולי תתפלאו לשמוע, אבל אני מרבה לקרוא את ביקורותיהם של הקולגות שלי, גם מתוך סקרנות לראות מה הם חושבים על הצגה שראינו באותו מועד ומעמד, גם בכדי להכיר את האויב, וגם, אלוהים ישמור, מתוך רצון ללמוד. כן, ללמוד, מין מילה גסה שכזו.

עם זאת, מקריאת מילותיו של המבקר התל אביבי, כל שיכולתי הוא להתעצבן, לספור עד 10 ולנסות להבין האם שנינו ראינו את אותו המופע? אני לא מתייחסת כלל לדעותיו על טיב הפרפורמנס או איכות המופע, כבודן במקומן בהחלט מונח, אלא על קיטלוג והגדרת תכני המופע באופן כל כך שגוי, יומרני ולמען האמת, די גברי-טיפוסי.

המופע של צוקרמן אכן נע בין הפרפורמנס לבין התיאטרון, וכולל שלושה קטעים: "הגוף האחר", "ריאליזציה של מטאפורה" ו-"פרפורמנס רומאנס". כל אחד אמנם מתמקד באלמנט אחר, אולם כולם כאחד מבקשים לבחון את אופן התמודדותה האישית של צוקרמן, בין אם התמודדות עם גופה המשתקם לאחר תאונה קשה בגיל 12 ובין אם התמודדותה במרחב הבינאישי והרומנטי וניסיונותיה הכל כך אנושיים להכיר בן זוג שיאהב אותה, על כל פגמיה.

מתוך הסיפורים האישיים שלה, צוקרמן מנסה להגיד משהו על כולנו, גברים ונשים, צעירים או מבוגרים, המבקשים למצוא את מקומם, המבקשים להניח את התגיות בצד, כמו אותם שלטי נייר שצוקרמן מניפה מעל ראשה, עליהם מודפסים אי-אילו אמירות שנאמרו עליה או שאמרה על עצמה.

על פי פרחומובסקי, המופע הנו בסך הכל עוד הצגה מז'אנר הרווקה התל אביבית, מקבילה בימתית לסדרה "בנות", מופע שנרקח סביב העולם הפרטי של הצעירה התל אביבית וכולל ענייני גוף, אכזבות רומנטיות  וכמובן, סקס. כל זאת, תוך הצגת סיפורה של צוקרמן, תמונת מצב מורכבת אמנם, אך נרקיסיסטית, אישית, של חיים עם צליעה קלה.

היומרה הזו לקטלג את המופע בתור "תלונותיה של הרווקה התל אביבית" מעורר את חמתי. במהלך המופע, בייחוד בחלק הראשון שלו, עולה סיפור פציעתה של צוקרמן, פציעה טיפשית כהגדרתה, שהתרחשה במהלך מחנה בצופים. מתוך שיתוק וחוסר יכולת להזיז אפילו את בהונותיה, החדרת חלקי פלטינה ליישור החוליות שנשברו, אינספור ניתוחים ואופרציות, כשהגוף לומד שוב איך ללכת, נותרה צליעה קלה. צליעה בלתי מורגשת לעין הבלתי מזוינת, אבל כל כך מורגשת בחייה היומיומיים של צוקרמן, בין אם בכאבים שוודאי עוד נותרו ובין אם בחוסר יכולת לבצע משימות פשוטות, כמו לרדת במדרגות באופן עצמאי.

צילום: אבי גולרן

גם שיווי המשקל נדפק באותה תאונה, אלמנט שקיבל ביטוי בימתי נפלא ומחסיר פעימה, כאשר צוקרמן עלתה על סולם גבוה והזיזה פנס סורר, או כשביקשה ללבוש גרביונים וחצאית טוטו מול הקהל,  ללא יד מסייעת. ניכר כי מדובר במשימה טיפשית, טריוויאלית,  מוכרת לכל אחת, אבל ניסיונותיה החוזרים ונשנים של צוקרמן ללבוש את הבגדים הללו, גם לאחר שלא הצליחה בפעם הראשונה, השנייה, השלישית… מכמירים את הלב וודאי שאינם טריוויאליים.

בחלקי המופע האחרים, צוקרמן הוכיחה בגיר ובשיר את חוויותיה עם בנים, ובניסוי בזוגיות חיה, מול הקהל, בו ביקשה ממתנדב להיות בן זוגה על הבמה. לכמה רגעים  ביקשה לחוות נחת רומנטית וזוגית, נחת שלא מצליחה למצוא, על אף העובדה שמדובר בעלמה בלונדינית, יפה ואצילית, עם צליעה כמעט בלתי מורגשת. וכל זאת, תוך חשיפת הצלקות והתפרים הגסים שמאחורי כל מערכת יחסים שהיא, המתחילה משני אנשים שמגששים אחר הזוגיות בעיניים.

צילום: אבי גולרן

המופע אינו מקבילה בימתית ליצירה הטלוויזיונית "בנות", ועצם ההשוואה הזו מקוממת. אין מדובר כלל בגבב של זיוני שכל, כאילו היה עוד "אוי-אוי-אוי" קלפטעי המבקש לחקות את מה שנעשה בתפוח הגדול, אלא ביכולת הבאמת מדהימה של צוקרמן להראות דרך סיפורה האישי והבכלל לא נרקיסיסטי, את סיפוריהם של רבים. צוקרמן מבקשת ומצליחה לבטא את הכמיהה הבסיסית ביותר של בני האדם – להעיף את התגיות אל הרצפה ולהתקבל על ידי האחר, על אף כל הפגמים, השריטות והפציעות שהתרחשו בדרך.

"הגוף האחר"

תיאטרון תמונע

מאת ובביצוע: נטלי צוקרמן

יוצרת ובמאית: עתליה ברנזבורג

עיצוב תאורה: אמיר קסטרו

הפקה: מיכל בן יהודה

משתתף אורח: דוד צוקרמן

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים.