מאחורי הקלעים – מפי חור במסך הבית

מאת: נועה בן ארי – קדר

לא משנה מה יגידו לכם, לי יש ללא ספק את ה- best seat in the house . ככה זה כשאני על הגובה ויכול להנות מכל העולמות… מלפניי – האולם.  מאחוריי – שאר העולם.  והכי כיף – אני צופה חינם.  אין לי עסק עם אף אחד ואין לי עבודה על הראש.  יושב ומתבונן.  פאנן.

אז מה יש לנו היום?  הנה, התחלנו.. אחד שמן מכניס פנימה קפה בטענה שהוא רק "נכנס כדי להוציא את אישתו החוצה.." כן, בטח… ואני מלכת אנגליה. ובדלת השניה, מה קורה? אישה מבוגרת מנסה להחביא 7 בייגלה בתוך הארנק.. בהצלחה גברת.  אוי לא.. הזקן בשורה שלוש התיישב על מכשיר השמיעה. נו, זה ברור שהוא לא ימצא אותו עד סוף ההצגה.  אני צופה מכתב תלונה מחר בבוקר על האיכות הירודה של הסאונד.  הי, ילדים חמודים, איפה אמא שלכם? מה זה, מי מביא ילדים להצגה כזו? איזו התעללות.  איכס! רגע, מה הם עושים? תפסיקו למרוח את הנזלת על הכיסא.  לא שמעו אצלכם בבית על טישו? מצחיק אה? חולארות.  כן, כן, יופי, תברחו. נוסו, נוסו לאמא.  היא בטח מעשנת בחוץ.  לא, לא, לא, לא! והופה, הזוג הנחמד מתיישב במקומות הנגועים.  חבל, דווקא השקיעו בלבוש.  בטח פעם ראשונה שלהם בתאטרון.  טוב, גם ככה לומדים.  הנה נכנס האחמ"ש, צועק לסאונדמן שיתחיל..  איך יתחיל עם חצי מהקהל עדיין בחוץ?

יש גבר ביציע שלא מפסיק לנחור.  מהרגע שפתחו את האולם לכניסת קהל הוא כבר התייצב במקום.  חצי שעה הוא כבר יושב שם.  "אם אין מקום לשבת בחוץ, לפחות נשב בפנים." צודק.  אישתו ניסתה לשכנע אותו שהוא צריך לקום, למתוח רגליים:

– "זה בשביל הסירקולציה, הדם צריך לזרום."

–  "אסתי, אנחנו לא על טיסה 12 שעות לניו יורק.  אם אני ארצה, אני אקום אחר-כך."

–  "כן, אבל אחר כך תתחיל ההצגה ואתה תסתיר לאנשים.

–    " אז אני אסתיר. אנשים לא קמים לפיפי באמצע? קמים גם ליותר מזה…

שורה מעליהם, אני רואה טינאייג'רית קוראת.. מה היא קוראת שם? "דמדומים?" לא..  את התוכניה.  פששש… בכנות? זה מרגש אותי. בד"כ אני רואה פה ילדים בגילה והדבר היחיד שהם קוראים זה את האס אמ אסים באייפון שאיזה חבר שלהם שהתפלח החוצה שלח להם כדי שיצאו איתו לעשן.

ומה מתרחש מאחורי הקלעים? המלבישה צוהלת, רודפת אחרי אחת השחקניות החדשות. נמצאה הגופיה! אפשר לחזור לנשום.  א' מקטר ששוב לא נתחיל בזמן.  הוא כבר רוצה להגיע הביתה!  נ' עושה תרגילים קוליים.  כולם קצת צוחקים עליו שהוא לוקח את זה יותר מדי ברצינות.  אבל הוא בשלו.  אני מעריך את זה. יש פה עשן, ריח של סיגריות, אולי גם דברים אחרים. סה"כ, אווירה רגועה. אולי כבר קצת עייפה.  את ההצגה הזו עשו כבר מיליון פעם.  רק הקהל מתחדש.  זה מה שמחזיק.

אוטוטו יפתחו את המסך, ואני אחליק באלגנטיות לצד ימין.  אמתין בשוליים, בין הקפלים, אולי אנמנם עד ההפסקה. כבר תקופה שאני סובל מסיוטים על "חורים שחורים" וחורים בתקציב..