מצעד השירותים הגדול של התיאטראות הקטנים

מאת: שרון זילברשטיין

(עדיין לא תחת שמה של מרתה יודעת)

אחד החלומות הכי גדולים שלי, נכון לעכשיו, הוא לכתוב במגזין "מרתה יודעת". מרתה יודעת את זה אבל היא לא מקבלת אותי למערכת כל כך בקלות. בקלות זו לשון המעטה, אפילו הרקולס בכבודו ובעצמו עבר מבחנים קלים יותר ממה שהיא מעבירה אותי. לפני שנתיים וקצת, כשהמגזין יצא לאור לראשונה, לבי נפעם מהמחשבה לכתוב על תיאטרון במגזין ישראלי המוקדש לתיאטרון, שלחתי בחיל ורעדה את קורות חיי, אבל מרתה דחתה אותם. אמרה שאני עדיין בתיכון ועליי לעבור את השירות הצבאי ורק אז אוכל להגיש שוב. קיללתי אותה בלב אבל לא אמרתי כלום וחיכיתי, תוך תקווה שהמגזין לא יקרוס אל תוך עצמו וייעלם אל תוך מרחב הנשייה האינטרנטי. הוא לא. לפני חצי שנה, אחרי שהשתחררתי משירות מספק מאוד בתור מש"קית תיוק בקריה, הגשתי שוב את קורות החיים שלי. הפעם, מרתה ענתה לי במייל קצת יותר ארוך, אך לא את אותה תשובה שכה ביקשתי לקבל. אמרה שאני צריכה להוכיח את עצמי, שאני חייבת להראות שאני קרוצה מחומר עיתונאי משובח. אז היא החליטה לשלוח אותי לסדרה של כתבות-מבחן. ורק לאחר מכן, אם לא אומר נואש ולא אשליך את טלפוני אל המזרקה הפריזאית, אן-הת'אווי-סטייל, רק אז אוכל להיות אשת מרתה אמיתית. אני מקווה שזה יצליח. אני חייבת שזה יצליח. מקסימום אחזור לעבוד בבורגר-ראנץ'.

חמשת הגדולים בשירותי תיאטרון הפרינג' 

עיבוד "המזרקה" של דושאן

עיבוד "המזרקה" של דושאן

החברה הישראלית שופעת דעות ומעמדות, סטטוסים ופוסטים, ציוצים וקובלנות. גם הצופים ההולכים להצגות תיאטרון ממסדי ופרינג'אי, שאמנם דומים באהבתם את הז'אנר, שונים אלו מאלו. אבל יש מקום אחד ויחיד שכולם הולכים אליו, ללא קשר למעמד, מגדר, עדה, וכמה יש בכיס – השירותים. מדובר באחד החלקים החשובים במתחם, בכל תיאטרון שהוא, בין אם מדובר על תיאטרון וותיק ומבוסס ובין אם מדובר על תיאטרון צעיר בעל תקציב זעום. על אף שמדובר באחד המקומות הפופולאריים ביותר, המקבלים הכי הרבה כניסות, לפני ההצגה, בהפסקה ולאחר שמחיאות הכפיים דעכו, השירותים לא מקבלים את תשומת הלב המגיעה להם, פרט למנקות המעניקות להם אהבה או קללות, בהתאם לשפת המוצא.

לשם בחינת השירותים בתיאטראות הפרינג' התל אביביים, בדקנו את כל השירותים על פי אותם פרמטרים – ניקיון וריח טוב, נייר טואלט, סבון ואמצעי לניגוב הידיים, ומתלה לתיק. אחרי בחינה נוקבת וקפדנית של כל תאי השירותים בתיאטראות הפרינג' בעיר, לפניכם אלו שעלו לחמישיית הגמר.

1. תיאטרון צוותא עבר לאחרונה מהפך קטן מבית היוצר של מושיק גלאמין. ייאמר לזכותו של גלאמין (והצוות שאשכרה עשה את העבודה בפועל) שהמקום בהחלט שודרג, אבל השירותים, שוב, נשכחו. דבר מוזר בפני עצמו, מאחר ואת חדר השחקנים שידרגו, אבל את השירותים המתפקדים בתור חדר איפור פופולארי לשחקניות הפרינג' שלא ממש רואות משהו ב-"חדר השחקנים" בצוותא 2… על אף זאת, אם נסתכל על אותם פרמטרים הנ"ל, השירותים מציבים את התיאטרון במקום די מכובד בחמישייה. השירותים נקיים יחסית, הריח הנו ידידותי לבריות, ישנו נייר טואלט בכל תא, סבון זרחני ואמצעים לניגוב ידיים. אמנם ישנו מתלה בכל תא, אולם הוא תלוי מעל האסלה, דבר שעלול לגרום לתאונות מצערות והרבה מפח נפש.

2. תיאטרון הסימטה מציע לצופיו שירותים לנשים ולגברים, אשר באופן יחסי הנם נקיים ומסודרים. המקום מעלה ניחוחות סבירים, מציע אמצעים לניקיון וייבוש ידיים, ישנו נייר טואלט כמעט בכל תא, ומתלה בכל אחד מן התאים.

3. תיאטרון תמונע מציע לצופיו שירותים לנשים ולגברים, במקומות נפרדים במתחם, דבר שעלול לבלבל, אבל ניחא. באופן יחסי, התאים די נקיים וחסרי ריח רע, אולם ראיתי תאים נקיים יותר. ישנם אמצעים לניקוי וייבוש ידיים, ונייר טואלט בשפע, המונח על גבי מיכל הניאגרה. באופן כללי, השירותים עוצבו ב-CBGB-סטייל, אבל חבל שלא הלכו עד הסוף, מבחינת הסטיקרים והפוסטרים של הצגות תמונע והאמנים המתארחים בה. עם זאת, אין מתלה ולכן יש צורך לתלות את התיק על הידית או להניחו על הרצפה, דבר הגורם לחוויה כולה להיות מגעילה יותר.

4. תיאטרון הערבי-עברי, או תיאטרון יפו, מציע לצופיו שירותי יוניסקס נוחים וידידותיים יחסית. עם זאת, ישנם שניים עד ארבעה תאים, המפוזרים במתחם. לא לכל התאים הגישה נוחה ופתוחה. ישנם אמצעי לניקיון וייבוש ידיים, כמו גם נייר טואלט כמעט בכל תא, בייחוד אם הגעתם לפני ההצגה. עם זאת, אין מתלה, והבאים נדרשים לתלות את התיק על הידית או להניחו על הרצפה.

5. אולם התיאטרון במרכז הגאה בתל אביב מהווה בית למספר תיאטראות בתל אביב, כמו תיאטרון מלנקי ותיאטרון תהל. כמו כן, יש בו הצגות עצמאיות רבות של קבוצות אמנים מקצועיים, הצגות קבוצות חובבים הפועלות במרכז עצמו ומופעי דראג תיארטליים. המתחם מציע שירותי יוניסקס, שמצבם סביר, במקרה הטוב. באופן כללי, השירותים נקיים, אולם הניחוחות העולים במקום עלולים להטעות. לרוב, ישנו נייר טואלט בכל תא. בדרך כלל, יש סבון זרחני לידיים אך לא נייר לידיים. כמו כן, אין מתלים בתאים, ועל הצופים לתלות את התיקים על גבי הידית. לא הייתי ממליצה לשים אותם על הרצפה.

לסיכום, ניתן לראות שמצב השירותים בפרינג' התל-אביבי הוא די טוב. אמנם, לא מדובר בהוד והדר שיש ברפרטוארי או בשירותים המהממים שיש בבית ציוני אמריקה, אבל יחסית לתיאטראות עם תקציב נושק לאפס, המצב הוא לא רע, לא מצוין, אך בהחלט לא רע.

כאן שרון זילברשטיין. המקום הכי נמוך בתל אביב. אני ממש מקווה שהכתבה הבאה תהיה במקום קצת יותר ידידותי, או לפחות לא כזה מסריח…

פנטזיה מיואשת

על ההצגה "מבוקש צעיר משכיל ומיואש"

מאת: אנה מינייב

מה אנחנו יודעים על הרצל?! הוא הגה את רעיון המדינה ומופיע בין דפי ההיסטוריה כמי שאמר "אם תרצו, אין זו אגדה", זה ידוע לכל, אבל מה מעבר? אז הנה, הקמנו מדינה, הוכחנו לעצמנו ולעולם שאכן אין זו אגדה, ועכשיו אנחנו עסוקים בלהבין האם למדינה הזאת התכוון המשורר.

יפים ריננברג יוצא למסע בו הוא מתחקה אחרי הרצל, באמצעות היומנים שהותיר לאחר מותו והרעיון האדיר שמומש, אמנם חלקית אבל בכל זאת… על במת תיאטרון מלנקי מצטיירת לנגד עינינו דמותו של הרצל, שרוצה בכל מאודו להיות סופר, אך ללא הצלחה, וכך, מתוך הייאוש הכבד הוא בונה תכנית מדינית להצלת העם היהודי, לא פחות ולא יותר.

יפים ריננברג הוא הרצל. למשך שעה תמימה הוא האיש והאגדה, הוא זה שכתביו של הרצל נדבקו בו עד שהפכו לאחד ואי אפשר שלא להאמין לו ולהיסחף לתוך הפנטזיה המשונה שלו על מדינה יהודית. הניסיון הזה, מציאת הצדקה לזהות היהודית, משקף את המציאות שלנו כאן, בביצה הישראלית שלנו, בקיבוץ הגלויות הזה, ואנחנו עדיין מנסים להבין מי אנחנו ומה ההגדרה שלנו האישית, הפרטית. בתור עולה חדש- ישן, מתחבר ריננברג לתחושה הזאת, לזרות, לחוסר השייכות. הנה כאן, במדינת היהודית המיוחלת, במדינה אותה חלם הרצל, אותה הקים מלח הארץ, ממש כאן, צצה תחושה של חוסר שייכות, של זהות מפוצלת, אותו פיצול שהיה אופייני כל כך להרצל.

צילום: אלונה איב

המונודרמה הזאת, שמבוססת על הכתבים של הרצל, תורגמה, נערכה, בוימה וגם מבוצעת על ידי יפים ריננברג. אליו מצטרף איליה קוץ, אמן וצייר, המעצב את האירוע הזה.  באופן וויזואלי מרתק וייחודי, הם בונים דמות של אמן מיוסר, על סף דיכאון והתאבדות, שהוגה רעיון אחד קטן, ומתעלה על עצמו עד שמתרסק שוב לבור עמוק של חיפוש זהות עצמית.

אז האם דיבר הרצל על רעיון מושיע או על פנטזיה? ריננברג עצמו מודה שמדובר בפנטזיה האישית שלו כפי שהיא מצטיירת במהלך הקריאה ביומניו של הרצל, איש מורכב, עם רצון להיות סופר, עם תחושה של כישלון, עם חיפוש בלתי פוסק אחר זהותו האישית שמוביל לרעיון אחד שהפך למציאות. אך האירוע התיאטרלי הזה הוא פנטזיה בימתית שלמה, לא תמיד ידועה מראש, היא חיה ונושמת ומתגבשת מול הקהל, מנסה לחקור את האיש הזה, שאף אחד לא מכיר, האמן שאף פעם לא היה מאושר, האב שאף פעם לא הרגיש מסופק, הצעיר, המשכיל, המיואש, היהודי, ההונגרי, הגרמני, העיתונאי, היוצר, האדם שלא יודע מי הוא.

"מבוקש צעיר משכיל ומיואש"

על פי יומני זאב בנימין הרצל

עריכת טקסט, תרגום, בימוי ומשחק: יפים ריננברג

עיצוב: איליה קוץ

ייעוץ אמנותי: איגור ברזין

עיצוב תאורה: ודים קשרסקי

ניהול טכני: ויטלי סורוקין

מועדים נוספים: 4-5/4/14 ; 15-16/5/14 , 20:30 , מרכז תרבות גן מאיר, תל אביב

המדריך למשתמש בפרינג'

סקירת תיאטראות הפרינג' בארץ

מאת: אפרת קדם

נראה שה"אף על פי כן" הברנרי הוותיק והידוע עובד לטובת תיאטרון הפרינג' בארץ.

עושה רושם כי בשלושים השנים האחרונות התפתחה סצנה די רחבה ומגוונת של תיאטרון פרינג' בארץ. זאת למרות היעדר תקציב או הכנסה מובטחת לשחקן ולעתים גם ליוצרים ומתוך כוונה ושאיפה לעסוק בחומרים מאתגרים ומעניינים את העוסקים בהם. אולי גם מתוך כוונה להימנע  מרפרטואר מוכתב מראש שחלק ממטרותיו היא לשמר ולהרחיב את קהל המנויים וחלק ממניעיו ומשאביו הם פונקציות עירוניות ממשלתיות וייצוגיות כאלו ואחרות.

בתנאים יחסית בסיסיים, אם בכלל ישנם כאלו, ומתוך יומרה למחשבה עצמאית ובלתי תלויה, בין עבודות נוספות שלעתים עושים השחקנים במסגרת זו, (פרסומות, עבודת הוראה, "חלטורות" וכיו"ב) נוסדו בארץ די הרבה תיאטראות שמגדירים עצמם או נושקים להגדרה של תיאטרון פרינג' והנה כמה מהם:

תיאטרון קרוב – מיסודו של ניקו ניתאי, יוצר ההצגה "הנפילה" לפי סיפורו של אלבר קאמי (אולי אחת מהצגות היחיד שליותר מדור אחד הזדמן לצפות בהן – רצה למעלה מ-30 שנה) זוהי הצגה לאדם וגלימה שיש הטוענים כי פרצה דרך לתיאטרון הפרינג' בארץ. ניקו ניתאי עצמו ייסד בשנת 2001 תיאטרון ברוח היצירה העצמאית והאנטי ממסדית וכיום משכנו של התיאטרון הוא בתחנה המרכזית בתל אביב. כיום מתנהל התיאטרון בדגש על התייחסות למרקם האוכלוסייה במקום, ולפעילות ונתינה בקהילה המגוונת בו. כיום, תיאטרון קרוב מתפקד כתיאטרון עם הפקות מקוריות המציגות כאן ובעולם כשניקו ניתאי עצמו פועל כבמאי, מנהל אמנותי, מחזאי וכמובן גם כשחקן.

תיאטרון תמונע – בתחילת שנות השמונים הקימה נאווה צוקרמן את אנסמבל תמו-נע בדגש על יצירה
שמדברת את שפת הגוף, והמורכבת לא פעם מתכנים אישיים של היוצרים והמופיעים. בסוף
שנות התשעים קיבל האנסמבל את ביתו ברח' שונצינו בת"א, בו הוא ממשיך להעלות את
הפקות האנסמבל עצמו ומשמש כבמה ליוצרים מכל קשת הגוונים ,המינים והאמנויות. במקום
ארבעה חללים שונים ולא שגרתיים ליחסי במה קהל מסורתיים והוא גם פתוח כגלריה ליוצרי
אמנות ולמופעי מוסיקה.

מעבדתרבות דימונה – את מעבדת תרבות זו הקימה נעה רבן לפני כשלוש שנים במטרה ליצור תרבות
בפריפריה מתוך מכלול של חיים במקום ובקהילה, המעבדה משלבת הפקות מקור עם אנסמבל
שחקנים שחי ופועל במקום וכמובן תוך שיתופי פעולה ייחודיים עם המרכז.

תיאטרון החדר– אמיר אוריין בנה, ייסד וחינך לשיטת המשחק אותה פיתח (המעגל הפתוח) הידועה
באינטימיות ובנגישות שלה, ובשימת הדגש על החוויה הרגעית. תיאטרון זה משמש כבית ספר
לשחקנים ולבמאים, כמקום אירוח להצגות וליוצרים המעוניינים בליווי והזדמנות בדרכם
האמנותית וכן, מעלה הפקות עם צוות אמנותי משלו, המנסה לחקור שפה אמנותית, ליישם
ולפעול, לאור עקרונות השיטה.

תיאטרון מלינקי  המושפע משיטתו של גרוטובסקי (התיאטרון העני)  ומפיטר ברוק (החלל הריק) ובו הבימאי איגור ברזין לוקח את שחקניו וקהלו לחוויה טוטאלית . השחקנים והיוצרים מבלים לעיתים את רוב שעות היממה וכמחצית השנה לעבודה על הפקה. התיאטרון מאופיין בעבודה מינימליסטית סימבולית (לעתים עם בובות) ונוטה גם לעסוק גם בחומרים קלאסיים. בתחילת דרכו היו שחקניו עולים מחבר העמים וכעת משולבים גם "צברים" בעשייה האמנותית. כיום ממוקם במרכז הגאה שבגן מאיר בתל אביב.

מרכז הפרינג' באר שבע – בשנת 2010 הוקם המרכז בשיתוף עם עירית באר שבע ותיאטרון באר שבע. המרכז מציע את התפיסה שלו לתיאטרון השוליים לצד הצגות ושיתופי פעולה עם יוצרים מכל הארץ. התיאטרון מאחד קהילת אמנים מקומית סביב עשייה לא ממוסדת ושונה, שהיא כמובן הדגל של המרכז.

תיאטרון הידית בפרדס חנה – הוקם לפני כעשר שנים ובראשו המנהלת האמנותית והיוצרת שירי ג'ורנו – יוצאת התיאטרון של דודי מעיין. שירי הקימה את תיאטרון הידית האינטימי בפרדס חנה בשלוב
כוחות מקומיים החיים והפועלים באזור בדגש על סביבה, קהילה ולמידה . בתיאטרון פועל
אנסמבל ביצירת הפקות הבית , וכן הוא מארח הפקות ויוצרים ייחודיים במיזם "במה
פתוחה", ומתקיימים בו סדנאות ולימודי תיאטרון לנוער ולמבוגרים.

תיאטרון הסימטה – מהוותיקים מתיאטרוני הפרינג'. ממוקם בסמטאותיה של יפו העתיקה, ובכך גם קסמו
ומבנהו, המשמש גם כחלל לתצוגות אמנות. התיאטרון הוקם בשנות ה- 80, מציע הפקות מקור
ואף תומך בהפקות של יוצרים חדשים ועצמאיים בליווי אמנותי ומתן הזדמנות ליצירות
הביכורים. כיום התיאטרון הנו בניהולה של עירית פרנק, ובעל רפרטואר עשיר בהצגות
מגוונות לקהלים שונים.

תיאטרון יפו – (לשעבר התיאטרון הערבי עברי) תיאטרון שמקיים הלכה
למעשה דו קיום בהעלאת הפקות בשתי השפות עם צוותי שחקנים יהודים וערבים, ועם תכנים
המועלים וקשורים ברב תרבותיות. התיאטרון אף נותן בית להצגות אורחות רבות. התיאטרון
נוסד על ידי יגאל עזרתי וגבי אלדור יוצרים ומורי דרך בתחום התיאטרון והמחול ומציע
רפרטואר אנושי מגוון ומרתק מבלי שיבדקו לך את התיק בכניסה…..

המרכז לתיאטרון עכו – נוסד על ידי דודי מעיין באמצע שנות השמונים וכיום מנוהל על ידי סמדר יערון.
המרכז שם דגש על חירות אמנותית ומחקר כנה של חומרי היצירה, משלב חממה למחול
ולמוסיקה וכן, פעילות בקהילה. גם כאן יוצרים שכם אל שכם ערבים ויהודים שאינם
נמנעים מעיסוק גם בחומרים פוליטיים. ההצגות מתקיימות בחלליה הקסומים של עכו
העתיקה.

תיאטרון פסיק ירושלים  – נוסד בסוף שנות התשעים על ידי אסי
שמעוני, שמואל הדג'ס ועוזי ביטון מתוך חקירה והתנסות בסגנון הקומדיה דל ארטה
והבאתו לכדי התאמה לקהל הישראלי. התיאטרון עובד גם הוא בקהילה למען העצמת
אוכלוסיות שונות, מקיים סדנאות ומנחה קבוצות, וכמובן מעלה את ההפקות בסגנונו
הייחודי, תוך עבודה אינטנסיבית והמשך חקירת השפה הסגנונית.

תיאטרון ארמא עין הוד – נוסד בתחילת שנות התשעים על ידי גיל בכר וליסה גיקובסון ברוח ובהשראת שיטות העבודה של ג'אן לקוק ואנטונין ארטו המשלבים טכניקות פיסיות של בופון, ליצן, מימה
ועוד. התיאטרון ממוקם בקהילת האמנים בעין הוד ומשלב גם חומרים חזותיים כגון מיצג,
וידאו ארט וחומרים פלסטיים. לתיאטרון יש אף בית ספר המכשיר שחקנים בהתאם לשיטה, תוך
סדנאות ופעילות בקהילה.

תיאטרון מלנקי -"זה הקטן, גדול יהיה"

מאת: עמיר רנרט

במהלך צפייה בהצגה "איוב" של תיאטרון מלנקי באולם המשופץ והיפה במרכז הגאה בת"א, עומד מנדל המלמד (דימה רוס) מעל אשתו (אסתי ניסים) הכורעת ללדת ומביט בה בחרדה. כאשר בניו נפלטים מרחמה בזה אחר זה בדמות בובות קטנות, מברך מנדל את ילדיו החדשים, כשעל פניו הבעה שלווה ומחויכת, בברכה היהודית הידועה: “זה הקטן גדול יהיה".

היה משהו ברגע הזה שהיה נדמה לי פיוטי. רגע שבו השחקן והדמות לא רק בוראים מחדש בפני הקהל את העולם המרתק שרועי חן ואיגור ברזין יצרו ועיבדו לבמה  (ע"פ ספרו של יוזף רות) אלא גם רגע אחר, מופשט יותר, כאילו לאותו משפט התנקזו  כל האהבה הענקית של העושים במלאכה במלנקי לילד הקטן והמיוחד שלהם- התיאטרון.

אולי האהבה הזאת למקום היא הסיבה שלא הבחנתי בשום סימני סדקים, שום חרכים, מבטים מושפלים או משפטים מתוחים. לא כשצפיתי בהצגה, לא כשהסתכלתי על הקהל לידי שצפה בדריכות רבה בהצגה, ודאי לא כשדיברתי עם מנכל"ית התיאטרון, שרית רמתי ועם מייסדה, איגור ברזין, עבור הכתבה הזו.

וזה לא שחסרות בעיות. התיאטרון נמצא בגרעון תקציבי מצטבר לא קטן, ומתחילת השנה מנהל תרבות עצר לבקשת משרד האוצר את התמיכה החיונית לתיאטרון עד לקיום דיון פנימי באוצר- דיון שעדיין לא התקיים עד עכשיו, כמעט חודשיים אחרי.  התקציבים החנוקים לא מאפשרים לשלם לצוות וליוצרים את המשכורות, אבל לא תשמעו על כך שום צלצולים ומחאות.  הפעלת התיאטרון על כל מרכיביו, כולל ההצגות הרצות, שיווק ויח"צ, ומציאת פתרונות יצירתיים להפניית משאבים כמו קיצוצים רוחביים היא בהחלט לא משימה פשוטה אבל החבר'ה במלנקי  ממשיכים לעשות זאת בצורה עיקשת ומתמדת. בינתיים מה שבטוח הוא שהתיאטרון שורד את הימים הלא פשוטים ועם לא מעט סטייל: אחד היעדים השנה של רמתי וברזין היא לייצר חשיפה בינלאומית להצגות התיאטרון ולשלוח את "איוב" ו"הגולם" לפסטיבלים נחשבים ברחבי העולם.

במהלך שיחתי עם ברזין, הוא מנה בפני את מקורות ההשראה שלו: הבמאי האנגלי פיטר ברוק וחוקר התיאטרון והתיאורטיקן הפולני יז'י גרוטובסקי, שני פילוסופיים של אמנות התיאטרון שפיתחו גישות שונות ליצירה התיאטרלית תוך כדי עבודה מעבדתית אינטנסיבית עם השחקנים. ברזין הנחיל בתיאטרון שיטות עבודה שבאמת מזכירות את הדפוסים של השניים: חצי שנה חזרות על הפקה, 4 שעות כל יום. הרפרטואר מתמקד בספרים, כאלה שיש להם סוד נחבא ואותו מנסים לפצח תוך כדי החזרות. הדגש הוא על התהליך, שם קורים הדברים המעניינים.

התמונה קצת מתבהרת: העבודה היומית של ברזין עם אנסמבל השחקנים, התחושה שמדובר בהתמסרות טוטאלית של כל העוסקים בדבר, תוך כדי התמודדות עם קשיים כלכליים שיכולים היו למוטט קבוצת תיאטרון מן המניין כבר מזמן – כל אלה באמת היו שם, באותה רפליקה פשוטה של מנדל המלמד, אותה אופטימיות חדורת ביטחון ואמת – שם, ובכל שאר היצירות יוצאות הדופן של מלנקי שצפיתי בהם במהלך השנים האחרונות.