לביאה ואריה בכלוב אחד קטן

לביאה ואריה בכלוב אחד קטן

על ההצגה "וינסנט ריבר"

מאת: מרתה יודעת

"אל תפסיקי לשחק". זה מה שמרתה אמרה למירב גרובר האגדתית, שעה וקצת אחרי סיום ההצגה "וינסנט ריבר", שעלתה במרכז הגאה בתל אביב. מרתה אמרה את זה, וחזרה מיד לגיל 16, כשראתה לראשונה את ההצגה "המורדים" בתיאטרון הקאמרי ונפעמה מהשחקנים והשחקניות והטקסט הקולח, מהדלת שנפתחה לעולם המחתרות של לפני הקמת המדינה. שנים עברו מאז, ומרתה עשתה איזו הצגה או שתיים, סיקרה הצגה או שתיים, אבל הדמות הזו של אלמה, בגילומה של גרובר, וכל מה שהיא סימלה עבור מרתה מאז, נותרה בתיק האימג'ים הבלתי נראה שכולנו נושאים על גבינו.

גרובר השתנתה מאז, היא כבר לא צעירה, כבר לא בזוגיות עם גיל פרנק, חיה ויוצרת במצפה רמון, ועושה תיאטרון אחר, מרתה תעז להגיד, טוב יותר. בצעד אמיץ, גילחה את ראשה ויש לה כעת תספורת ההולמת את מזג האוויר החם של יולי-אוגוסט. בצעד אמיץ עוד יותר, עזבה את חיבוקו החם של התיאטרון הרפרטוארי ועברה לרכבת ההרים שנקראת תיאטרון פרינג'. פרט ל"המורדים", שיחקה בהצגות רבות כגון "הרטיטי את לבי", "חשמלית ושמה תשוקה" ו-"סינית, אני מדברת אליך", סדרות טלוויזיה כגון "שערורייה" הנפלאה, ו-"שבתות וחגים", וכן, סרטים רבים כגון "דשאים סגולים" ו-"לוויה בצהריים". בשנים האחרונות, עברה למצפה רמון, עשתה הרבה פרינג' כגון "המורה סיגלית" המצמית והמאתגר ו-"הכל אודות אמא" הצבעוני של קבוצת תהל. בהצגה וינסנט ריבר, חברה שוב לקבוצת תהל, קבוצת תיאטרון פרינג' אמיצה מאין כמוה שעושה פרינג' בהתגלמותו המובהקת. המנהל האמנותי גיל וייס אינו חושש לסחוב אביזרי תפאורה בצורה בלתי אפשרית על גבי אופניים חשמליים, לאחר שההצגה הסתיימה. בצד השני של ההצגה, סיוון קרצ'נר המנהלת האמנותית, קורעת ספחי כרטיסים בכניסת הקהל. יובל כרמי, המנכ"ל, אינו מהסס להפשיל שרוולים, לשבור זכוכיות ולהרים קוליסות ופודיומים, כשצריך.

וינסנט ריבר. צילום: לואיז גרין

"וינסנט ריבר" של תהל, בבימויו של יובל כרמי, מספרת על אניטה, אם שבנה ההומוסקסואל נרצח בשל נטיותיו המיניות, ועל דייבי, שעוקב אחריה ומוזמן אל ביתה. בלילה גורלי אחד, אניטה זקוקה לשמוע את האמת על בנה, ודייבי מבקש גאולה על מעשיו. שני השחקנים על הבמה (גרובר ואבי מצליח, המגלם את דייבי) מצוינים. האנרגיות שלהם מרתקות ומשתלבות היטב זו בזו. הם קשובים זה לזו, יודעים איך לחזק אחד את השניה ברגעי נפילה, ואיך למתן אחד את השנייה ברגעי התעצמות יתר. מצליח, מהווה ניגוד מוצלח לגרובר. הוא שחקן מתחיל, יחסית, גילם בין היתר את דמותו של מרקו ב-"זגורי אימפריה" ושיחק בסדרה "אופוריה". מצליח הוא גם רקדן, דבר הניכר בתנועותיו על הבמה. ב"וינסנט ריבר" הצליח לגלם את דייבי עד לפרטים הקטנים ביותר, לעיתים אלו ביטאו צרימה מסוימת לשלמות הדמות. לפרקים, התנהג כתלמיד בן 17 שהנו, לעתים אימץ תנועות של ילד בן 10, שאינן הולמות בחור צעיר, ובחלק מהמקרים ביטא ג'סטות הומוסקסואליות מובהקות. דבר זה התבטא בדיבור, בהליכה, באופן ישיבתו. השעטנז הזה יכול לבטא את מורכבות הדמות, שאינה סגורה על עצמה. בכל זאת, מדובר בבחור צעיר בן 17, שמתמודד עם נטיותיו המיניות. אבל עדיין, בחלק גדול מהמקרים, זה היה צורם מדי. עצם היותו הומוסקסואל, ניכרת לכל אורך ההצגה. זה לא מוסתר, ואם כן, וכוונת המשורר היא להסתיר את נטיותיו, מרתה ממליצה בחום למתן את הג'סטות.

וינסנט ריבר

וינסנט ריבר. צילום: לואיז גרין

אין ספק כי מדובר בהצגה טובה, מרתקת, שגורמת לקהל לדמיין את מה שאינו ניכר על הבמה. השחקנים נהדרים. הבעיה היא במחזה ובעיצוב הבמה כזירה. זהו מחזה בריטי מאת פיליפ רידלי, שתורגם על ידי זיו זוהר מאיר. נשים בצד את שגיאות העברית שהיו בהצגה, מלאכת התרגום דורשת התאמה משפת המקור לשפת היעד, וזה לא כל כך הצליח בהצגה זו. אחד הרגעים היפים ביותר בהצגה, היה כאשר התפלק לשחקן המגלם את דייבי איזה "כוסאמק" כשגץ מהסיגריה עף על זרועו והכאיב לו, דבר שהיווה ניגוד מוחלט ונהדר לשפה הבריטית כל כך שעל הבמה.

מרתה מבינה את הבחירה לעצב את הבמה כזירה, מעצם היות הדמויות כלואות בגיהנום האישי שלהן. עם זאת, הבחירה הזו מאוד לא ידידותית לקהל, שבחלק ניכר מהמקרים נאלץ לא לראות את פני השחקנים, בייחוד ברגעים החשובים ביותר בהצגה. מעבר לכך, חלק מהקהל, מרתה ביניהם, נאלץ לאמץ את צווארו בכדי לראות כראוי את הנעשה על הבמה, ואין מדובר בבמה רחוקה באולם גדול, אלא בבמה קרובה ואינטימית.

כאותה זירה ששתי הדמויות כלואות בה, כך שני השחקנים המעולים הללו נמצאים בכלוב שאינו מתאים לגודלם, כמו היו אריה ולביאה בגן חיות. כמו אותם חתולים מלכותיים, האנרגיות של השניים יתעצמו ויזלגו מבעד לסורגי הכלוב, עד לכדי שריפת הקהל, או קניבליזם.

וינסנט ריבר

תיאטרון תהל

תיאטרון הקוביה

מאת: פיליפ רידלי

תרגום: זיו זוהר מאיר

בימוי: יובל כרמי

משחק: מירב גרובר ואבי מצליח

עיצוב חלל: יובל כרמי

עיצוב תאורה: יולי גרציק

עריכה מוסיקלית: אבי מצליח

מועדים הבאים: 7-8/9/15 21:00, המרכז הגאה בגן מאיר, תל אביב

בכל אישה יש גבר (שרוצה חתימה ממירב גרובר)

בכל אישה יש גבר (שרוצה חתימה ממירב גרובר)

על ההצגה "הכל אודות אמא"

מאת: הילה ציגל

הסרט "הכל אודות אמא" בבימויו של הבמאי הספרדי פדרו אלמודובר, עליו זכה באוסקר בקטגורית הסרט הזר וכן בפרס גלובוס הזהב, יצא לאקרנים בשנת 1999 והזניק אותו באחת אל השורה הראשונה של במאי הקולנוע בעולם. הסרט מספר את סיפורה של מנואלה, שבעקבות מותו של בנה היחיד אסטבן שנדרס למוות שעה שחיכה מחוץ לאולם התאטרון לקבל את חתימתה של השחקנית האהובה עליו הומה רוחו, מחליטה לצאת למסע חיפושים אחר אביו אותו לעולם לא הכיר בכדי להגשים את משאלתו האחרונה , לדעת מיהו אבא שלו, אותו אבא שבינתיים הפך לאישה בשם לולה. בדרכה, היא פוגשת טיפוסים צבעוניים, חלקם חברים חדשים וחלקם וותיקים, מוצאת עצמה על בימת התיאטרון לצידה של הומה רוחו הנערצת בהצגה חשמלית ושמה תשוקה, וזוכה להתחלה חדשה ומפתיעה בחייה.

תיאטרון תהל הרים את הכפפה והעלה בבכורה ישראלית עיבוד בימתי לסרט הידוע. "הכל אודות אמא" של תהל הנה ההצגה השנייה בעולם המבוססת על הסרט, כאשר הראשונה עלתה בשנת 2007 בתיאטרון האולד ויק בלונדון, על פי עיבוד של סמואל אדמסון ובברכתו של אלמודובר.

ההצגה של תהל מתהדרת בקאסט נפלא. סנדרה שונוולד המקסימה משחקת את מנואלה. מירב גרובר המעולה בתפקיד הכפול של הומה רוחו ובלאנש דובואה. אורלי טובלי בתפקיד אגראדו הטרנסית, חברתה של מנואלה, מצליחה ליצור דמות ססגונית ומשעשעת השונה מאוד מאלו ששיחקה בעבר. גיל וייס המוכשר משחק את אסטבן ואת לולה, סיון קרצ'נר בתפקיד רוזה הנזירה הלא כל כך קדושה. גלי בן גיאת משחקת בכישרון רב את נינה חברתה הנרקומנית של רוחו. פביאנה מיוחס מגלמת את דמותה של אמה הקרירה של רוזה. גיל רשף במגוון תפקידים, כשהבולט מהם הנו זה של סטנלי ב"חשמלית", כנ"ל לגבי תמר גוטמן ואביהוד תדהר, המגלמים תפקידים קטנים אך שובי לב כגון האחות בבית החולים או אלכס איש הטכני, בהתאמה.

נתחיל בכך שהגרסה של תהל טובה, היא מעניינת ומשוחקת היטב, אבל היא איננה חפה מבעיות. הגדולה מכולם היא המעבר הזה, או ניסיונו, בין הקולנוע לתיאטרון. ישנו הבדל בין אדפטציה של ספר לאדפטציה של סרט, הבעיה הגדולה מכולן העומדת בפני היוצרים היא איך לגרום לסיפור המוכר כל כך למיליוני צופים לעבוד על במה? מי מאיתנו לא קרא ספר שהוא נורא אהב ואז רץ לקולנוע בהתרגשות בכדי לראות איך הסיפור שראה בדמיונו קורם עור וגידים וקם לתחיה על המסך, רק בשביל לגלות שהסרט, מממ, איך לומר במילים עדינות… פאקינג מאכזב. או שהוא ארוך מדי, או שחסרים בו פרטים, או שבכלל לא התמקדו בחלקים החשובים. נו, בעיה.

כאן הבעיה היא אחרת, ההצגה לא מאכזבת, פשוט "הכל אודות אמא" נראית כמו סרט. ויש שיהנהנו בראשם ויגידו, "יופי! אם זה אותו דבר אז מה הבעיה?" הבעיה היא שזה לא סרט, והבמה אינה מסך קולנוע, זו הצגה ולכן היא אמורה להיות מעט שונה, במיוחד בתיאטרון ליברלי, פורץ ובועט כמו תיאטרון תהל.

לדוגמא, הסצינה בה עומד אסטבן מחוץ לתיאטרון יחד עם אמו בכדי לקבל את חתימתה של השחקנית האהובה עליו הומה רוחו. מתחיל לרדת גשם, מנואלה פותחת מטריה בשביל שניהם. בגלריה מעליהם ניצבת אחת השחקניות ומתיזה על המטריה מים מבקבוק של מי עדן, כשאצבעותיה הנעות הופכות את המים לטיפות גשם. זה היה רגע תיאטרוני מענג וחבל שהקו הזה לא המשיך לאורך ההצגה, קו שהוא שונה, חדשני, והרבה יותר מתאים לבמה. כמו כן, שילובם של קטעי הווידאו השונים הנו מבריק במהותו, רק חבל שמסך אחד הוא בעצם ניילון ומסך שני הוא כרזה מודפסת, מה שגורם לכך שזה כמעט בלתי אפשרי לצפות בהם ולהבין את המוצג עליהם.

ואם יש כבר ניסיון לחקות את הסרט, אז אולי כדאי היה להנכיח על הבמה את אחד ממאפייניו הבולטים ביותר של אלמודובר: הססגוניות והצבע, בעיקר הצבע האדום שממש ממש חסר פה. החגיגה הצבעונית המתפרצת היתה יכולה להרים את עיצוב הבמה, ואת עיצובי התלבושות של קיי לונג, ולהפוך את הבמה לקאמפית יותר.

מבחינת הדמויות, דווקא זו של אגראדו תפסה את עיני, אותה טרנסג'נדרית המגולמת על ידי אורלי טובלי המהממת, שמצליחה ליצור דמות משעשעת וחדה. גם בסרט המקורי את דמותה של הטרנסג'נדרית משחקת אישה, ואני חושבת שזה נפלא שלא היתה כאן נפילה (מתבקשת) להשתמש לתפקיד באחת ממלכות הדראג הנהדרות שיש בארץ. הרעיון מאחורי הדמויות של אלמודובר, אותו רעיון שעליו מתבסס בעצם הסרט, הוא המשחק הזה והזיגזוג בין המגדרים, טשטוש הגבולות בין גבר לאישה, בין העדפה מינית לבין הבחירה של כל אחד איך בדיוק לחיות את חייו, אין בסיפור שיפוטיות, אין מותר ואסור וזה מה שהופך אותו לכל כך יוצא דופן.

אודה שאלמודובר הוא לא אחד מהבמאים האהובים עלי, תמיד בסוף הצפייה באחד מסרטיו אני מוצאת את עצמי תוהה האם לקחת את הסרט ברצינות או לא. הדמויות שלו מתייחסות לעולם המופרע והמופרך שלהן ברצינות תהומית, אבל לי זה קצת קשה.

עם זאת, על הבמה התהלית זה משהו אחר. בניגוד לסרטיו, על הבמה זה מצליח לעבוד, אני מאמינה לרצינות התהומית הזו. אין את ההרגשה הזאת של הדיסוננס בין המציאות למה שמוצג על הבמה, וזה מרגש לעיתים, וזה מצחיק, וזה כיפי.

"הכל אודות אמא"

תיאטרון תהל

על פי סרטו של אלמודובר

עיבוד: סמואל אדמסון

בימוי וניסוח הצגה: אבישי מילשטיין

משתתפים: גלי בן גיאת, תמר גוטמן, מירב גרובר, גיל וייס, אורלי טובלי, פביאנה מיוחס, סיוון קרצ'נר, גיל רשף, סנדרה שונוולד ואביהוד תדהר.

תרגום: אביהוד תדהר

עיצוב תפאורה: ניב מנור

עיצוב תאורה: יחיאל דורגל

מוסיקה מקורית: אמיר לקנר

עיצוב תלבושות: קיי לונג

בימוי וידאו: איתמר וייס

צילום וידאו: עומר לוטן אביעד סקסטין

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים