A penny for your thoughts

נקודת מבטה של מבקרת – InsideOut

מאת: מיכל פלח

שדרות רוטשילד עבורי הן שדרות שמתחילות במעוז התיאטרון הרפרטוארי, המתהדר בגינת חמד, מוסיקה קלאסית, חניון מצוחצח ופסל פאלי הידוע בשם "התרוממות", עוברות במעוז ה"מאגניבות" התל אביבית וממשיכות עד לאזור המפויח של רחוב אלנבי והלאה אל רחוב חוזה המדינה. קהל התיאטרון העובר על פני הפסל הפאלי מורגל בסוג תיאטרון מסוים מאוד ומתורגל לשמש כצופה מחונך – הוא מגיע בזמן, מתיישב בכיסא המסומן, לא מתלונן כשמכבים את האור ומקפיד לשמור על השקט לאורך ההצגה, מיד לאחר שהוא מסיים לרשרש בעטיפת סוכריית המציצה.

המופע " InsideOut", יצירתם של יהונתן רון וליטל רייס, אשר הועלה במסגרת פסטיבל "תלוי במקום" שהתקיים בתל אביב בסוף השבוע האחרון, הזמין את הקהל המחונך להיות חלק מאירוע תיאטרוני מסוג שונה לגמרי. המופע כלל עשרות פרפורמרים שדיברו בקול את מחשבותיהם תוך כדי ביצוע פעולות שגרתיות, כגון: קריאת ספר, רכיבה על אופניים, ג'וגינג, ישיבה בבית קפה ועוד. האירוע התקיים לאורך שדרות רוטשילד, בין הרחובות בלפור ובצלאל יפה, כשהפרפורמרים מוקמו במקומות שונים באזור המוגדר. ייתכן כי זה הרגע הנכון לציין שלקחתי חלק פעיל באירוע. כלומר, אמנם הגעתי לשם על תקן מבקרת תיאטרון, אך גם אני דיברתי את מחשבותיי בקול רם, בין אם היו קשורות באופן ישיר למופע ובין אם כללו מחשבות ספונטניות שעלו בי באותם הרגעים. מאחר והאירוע עלה שלוש פעמים, הסקירה שלו התקיימה אף היא שלוש פעמים ובכל פעם ניתנה לי הזדמנות לבחון אותו מזווית שונה, ואכן, נדרשו זוויות רבות כדי לבחון אירוע שכלל עשרות משתתפים, שהתפרסו על עשרות מטרים ודיברו מאות מחשבות, כל זה בזמן שאני מוצפת במחשבות משלי ומדברת את חלקן הגדול אל החלל סביבי.

הקהל החל להתאסף בשדרה כרבע שעה לפני המופע וככל שהתקרבה השעה ההתרגשות גברה. מי הם אותם אנשים דוברי מחשבות? היכן הם ממוקמים? ואיך בדיוק זה יקרה? יצר המציצנות שנטוע בכל אחד מאיתנו ביקש לבוא על סיפוקו. התהיות נקטעו על ידי ילדה קטנה רכובה על אופניים המקושטים בדגל אדום. צלצול הפעמון של האופניים היה מתג ההפעלה וכמו וילון שנפתח על הבמה, לאט לאט החלה השדרה להתמלא בקולות לא מוכרים, מהססים קמעה בהתחלה. קולות שהפכו לדומיננטיים יותר ויותר עם התקדמות המופע והציפו את השדרה.

אין ספק שבאירוע מסוג זה הקהל הופך להיות חלק בלתי נפרד מההתרחשות. הקהל המחונך שלנו נקלע לסיטואציה שבה אין הוא מחוייב להיות פולני ולשבת בחושך בשקט. האורות בשדרה האירו על כולם באופן שווה. אך כמו בחיים, חברה לעולם אינה שיוויונית לחלוטין, ובהתאם לכך גם הצופים לא הגיבו באופן אחיד למתרחש. אמנם רוב קהל הצופים נשאר מחונך והתקשה להתגבר על המוסכמות התיאטרוניות שעל ברכיהן חונך והקיף את הפרפורמרים המדברים כשהוא עמד במרחק שלא יסמן אותו כחלק מהמופע ולא יפריע למבצעים, אך ניתן היה להבחין גם סוגים נוספים של צופים: "הצופה המבוהל",  "הצופה המשתתף" ו"הצופה המעיק" (הגדרות בלתי פורמליות בעליל. נא לא לחפש בגוגל). "הצופה המבוהל" הוא אותו צופה שהרגיש נבוך לנוכח הסיטואציה ולכן בחר להיות בקירבת המבצעים, להפנות את גבו אליהם אך לשמור על אזניו פתוחות כדי לא להחמיץ מילה מהמחשבות שנאמרו. "הצופה המשתתף", שהיה גם הצופה החביב עלי, הגיב למתרחש באמפתיה וענה על שאלות רטוריות ששאל הפרפורמר החושב, באשר למהות החיים או עליית מחירי הירקות בשוק. הוא פירגן בקול רם למופע והעיר לי כשחשבתי בקול רם מחשבה ביקורתית על המופע, וקטגוריית "הצופה המעיק" כללה בעיקר אנשי תיאטרון שהתקשו לפנות את הבמה והחליטו למקם את עצמם במרחק סנטימטרים ספורים מהמבצעים, ניהלו עימם שיחת חרשים והגיבו לדברי הצופים האחרים (שמות ינתנו בפרטי בלבד).

לאחר הסקירה הקצרה של הקהל הצופה, אבקש להתייחס ללב לבה של העבודה – הפרפורמרים האמיצים והכריזמטיים שדיברו את מחשבותיהם ללא הפסקה במשך ארבעים וחמש דקות רצופות. המבצעים היקרים הקיפו אותי מכל עבר: הם ישבו על הספסלים ובבתי הקפה, רכבו על אופניים, רצו או הלכו להנאתם, ושיתפו את מחשבותיהם איתי ועם כל מי שרצה לשמוע. בתוך בליל המחשבות שרץ סביבי, חשקה נפשי בדם! נו טוב, לא דם דם. אמת. מחשבה אמיתית, כנה, לא נעימה, מדממת. מחשבה שתראה לי שקיים לב פועם בתוך העיר הזו. זה לא היה פשוט. לא כמבצעת ולא כמאזינה. ייתכן שקל יותר למבצע לפשוט את בגדיו על במה מאשר לפתוח את החזה שלו ולתת לנו לראות את הפצעים המדממים שבלבו. הסתובבתי בשדרה בחיפוש אחר סיפוק יצר המציצנות שלי, שלא הסתפק בדיבורי סרק, אלא ביקש אמת נוטפת דם. זה אמנם לא היה פשוט, אך גם לא בלתי אפשרי. ניתן לי הכבוד להיות עדה למחשבות הנוגעות לתחושת הפספוס של החיים, אכזבה מחברים טובים וביקורת עצמית. היה רגע מיוחד אחד ששבה את לבי, כשאחת מהמבצעות דיברה על תחושת הבדידות שלה ועל הרצון שלה באהבה. היא דיממה קצת למעני, או לפחות כך הרגשתי באותו הרגע, ומיד לאחר מכן היא שתקה.

הצילומים בכתבה: דניאל שטרית

צלצול שהופעל על ידי ילדה רכובה על אופניים מקושטים בדגל אדום החזיר את השקט לשדרה והשאיר את המשתתפים והצופים להתייחד עם מחשבותיהם. מחשבותיי מעולם לא היו ברורות יותר. אנחנו לבד עם המחשבות שלנו. נראה היה שגם הקהל נזרק בבת אחת אל תוך בדידות מחשבותיו. הצופים נותרו בשדרה גם לאחר שזו השתתקה, כאילו מתקשים לעשות את המעבר החד מהשיתוף ותחושת הביחד שנוצרה אל עולמם הפנימי. הם עמדו שקטים ונאלצו להקשיב למחשבות של עצמם. מעניין על מה הם חשבו…

מי מפחד מהזאב הרע?

על ההצגה "פטר והזאב"

מאת: מיכל פלח

שנות השמונים. אני יושבת מול מסך הטלוויזיה הקטן, המרצד בתמונות שחור לבן, כל גופי דרוך. אחותי הגדולה שיושבת לידי מרגיעה אותי: "זה בכלל לא מפחיד, זו רק המוסיקה שמפחידה". שתינו יודעות שזה לא נכון וכמו בכל קיץ אזנק אל מאחורי הספה ואציץ לסירוגין כדי לראות האם החיות שרדו את ביקור הזאב.

שנות האלפיים. אני נכנסת לאולם התיאטרון. ידי הימנית אוחזת את יד בני בן החמש. אחותו הגדולה צועדת בביטחה אל הכיסאות המסומנים. אני תוהה ביני ובין עצמי האם אני לא עומדת לעולל לבני הקטן טראומה בלתי הפיכה והאם יצליח להירדם בלילות הקרובים ומנסה להיזכר אם הזאב מצליח לפגוע באחת החיות לפני שהוא נתפס. שירה, הגדולה והבקיאה ברזי העולם, בודקת אם הגרסה שלה לסיפור היא הגרסה הנכונה ומשום מה היא מתעכבת על חלקו של הסבא בסיפור. אסף, הקטן, בודק עד כמה הוא יכול לקרב את ברכיו אל כתפיו כאשר הוא מתאחד עם הכיסא המתקפל פנימה. ואני מתבוננת אל הבמה ומנסה לאתר רמזים מקדימים לעתיד להתרחש.

החלל הבימתי (או כמו שאסף אומר: התפאורה) מאופיין במינימליזם ועוצב בחן רב על ידי לירון גת. הוא כולל עץ רחב, שער ואגם. לצדו, ניצב פסנתר שממתין לאדם שיפיח בו וביצירה חיים. האורות כבים, השחקנים מתמקמים על הבמה ואז זה קורה. יצירתו הנפלאה של פרוקופייב ממלאת את הבמה בעיבודו המוסיקלי של נדב ויקינסקי, בביצועה של מיכל סולומון על הפסנתר ושירתם של קבוצת השחקנים הנפלאה. המוסיקה המוכרת לבשה גון אנושי חם, והפחיתה את החרדה שישבה לי על הכתפיים מגיל שש בכל פעם שהאזנתי ליצירה.

פטר והזאב - תיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער

צילום: אייל לנדסמן

איציק ויינגרטן ,שעיבד את המחזה, בחר להימנע מתביעות עתידיות של הורים שיאלצו לשלוח את ילדיהם לטיפול פסיכולוגי ארוך טווח, ועידן את הדרמות הגדולות ביותר.(אני מתנצלת מראש על הספויילר, אתם מוזמנים לדלג לפסקה הבאה). האווזה המהממת והמצחיקה ששבתה אל לב הקהל נטרפת אמנם, אך בסוף ההצגה היא מדדה בחזרה לבמה מרגיעה את הילדים (שלא דאגו באמת, אם להיות כנה..) ומספרת שהצליחה להסתתר מהזאב ולא באמת נטרפה. והזאב הרע, שאמור היה להיות מובל מובס אל גן החיות, שוחרר אל הטבע על ידי פטר, שכחלק מהתאמתו לאופנה הנוכחית, הפך ללוחם למען זכויות בעלי החיים. האם זה פגע בחוויה? כנראה שלא. סוגיות מעין זו מלוות אותי כאם בכל פעם שאני מבקשת להקריא לילדי מספרות הילדים הקלאסית. האם לעדן? האם לשנות? האם להכין אותם לזאבים שיש בעולם? אין תשובה אחת ברורה. כך גם בבחירות שנעשו בעיבוד לסיפור הנדון.

נועה לב, שביימה את ההצגה, בחרה להביא אל הבמה שישה שחקנים העובדים מצד אחד כמקהלה ומצד שני מלהטטים בין סיפור העלילה, גילום דמויות, הכפלתן, ביצוע היצירה המוסיקלית ויצירת רקע דרמטי. כך, למשל, נרתמים כל חברי הקאסט ליצירת תמונת הכניסה של האווזה ואפרוחיה המדדים אחריה לבמה, יוצרים היררכיה בתוך משפחת האווזים ומביאים לרגע אל הבמה גם אווזון חולמני ומבולבל. ההנחיה התנועתית של הבימאית מדויקת, כמו גם ביצועם המוקפד של השחקנים – כל מבט, כל תנועה וניע היו מכוונים לבניית דמות, ויצירת מערכות יחסים בין הדמויות על הבמה, מבלי לאבד לרגע את הקשר עם קהל הילדים שצפה במתרחש פעור פה. כל פריט תפאורה וכל אביזר נבחרו בקפידה והצליחו ליצור שפה בימתית עשירה. לב, הסומכת על קהל הצופים בוחרת בשפה בימתית עדינה ויצירתית ומוכיחה כי אין צורך להלביש את השחקנים בתלבושות גרנדיוזיות, או למלא את הבמה בעצי פלסטיק. החלל הבדיוני חי, קיים, נושם ונוהם גם מבלי להאכיל את הקהל בכפית נוצצת. לב בחרה בקפידה את המרכיבים הבימתיים ולכל אחד מהם הקדישה הרבה מחשבה ותשומת לב לפרטים. דוגמא מרשימה במיוחד היתה בדמות הזאב שאופיין במעיל עור שהתגנב אל הבמה בעזרת שני שחקנים והולבש כלאחר כבוד על אחת השחקניות, שעברה טרנספורמציה לעיני הקהל שהגיב בחרדה קלה. בבחירותיה, הצליחה לב להביא אל הבמה עולם שלם, מלא בצלילים, רגשות, דמויות ובעיקר המון הומור.

באשר למבקרים החשובים באמת – עוד לפני ששאלתי אותם, היה לי ברור שהילדים נהנו כששמעתי אותם צוחקים בקול או שותקים שתיקה רועמת ברגעי הדרמה. היום אסף שאל אותי מתי נלך לצפות שוב בהצגה. זה אומר הכל.

 

"פטר והזאב"

תיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער

עיבוד למחזה: איציק ויינגרטן

בימוי ותנועה: נועה לב

משחק: רוני דותן, אתי וקנין/מונא חוא, יניב חן, רובי קסוס, ורד רגב, סיוון ברונשטיין/ניצן מאור

על הפסנתר: נדב ויקינסקי/מיכל סולומון

עיבוד וניהול מוסיקלי: נדב ויקינסקי

עיצוב תפאורה ותלבושות: לירון גת

הדרכה קולית: יהלי תורן

עיצוב תאורה: זיו וולושין

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים באתר התיאטרון.

 

עצמות ושיגועים

על ההצגה "מה קורה עם שבתאי?"

מאת: מיכל פלח

מעטות הן ההצגות שאני צופה בהן מספר פעמים, על אחת כמה וכמה כשמדובר על הצגות ילדים. למען האמת, כשאני מנסה עכשיו לפשפש בזיכרוני, אני לא יכולה לחשוב על הצגת ילדים שראיתי יותר מפעם אחת, מלבד ההצגה "מה קורה עם שבתאי?", שמציגה כבר מספר שנים בתיאטרון קליפה המסתתר לו בדרום תל אביב.

הפעם הראשונה שהתוודעתי לקסם ה"שבתאי" היתה לפני כשלוש שנים . בזכות המלצה של חבר קרוב, לקחתי את בתי הבכורה לצפות בהצגה ונשבתי בקסמיה. אני מנסה שלא להגזים ולומר שהחוויה היתה מושלמת עבורי, לכן אומר רק שבזמן הצפייה בהצגה, חשבתי שכל שחקן, במאי, הורה וילד צריכים ללכת לצפות בה. השימוש היצירתי בתפאורה, בתלבושות, במוסיקה ובבובה, הצליח להרים את המסך שהיה לנגד עיני ולחשוף בפני עולם שלם של מרכיבים בימתיים צנועים, אך מדויקים.

עברו שלוש שנים ובאחת השבתות האחרונות לקחתי את בני הקטן לצפות בהצגה. הגדולה, שזכרה את ההצגה כחוויה חיובית במיוחד, גם רצתה להצטרף אך החליטה ברגע האחרון שהיא כבר בוגרת מדי להצגה הזו (לא לפני שביקשה שוב לצפות בחלקים ממנה ב"יו-טיוב"). יצאנו לדרכנו ובני הרך אחז בחוזקה בידי כשעשינו את דרכנו מהרכב אל התיאטרון. בעודנו עוברים באזור זר לו לחלוטין, הוא הסתכל לכל עבר ווידא מספר פעמים כי אכן הגענו למקום הנכון וכאן ההצגה ש"שירה מדברת עליה". הקירות הצבעוניים בכניסה סייעו לו להניח את חששותיו בצד ולבצע את המעבר מהמציאות האפורה שמחוץ לגבולות התיאטרון אל החלל האינטימי והמזמין של "קליפה".

ההצגה התחילה, ונכנסנו אל תוך ביתם של עמליה ושבתאי, לקול הצלילים שבקעו מהרדיו הישן. שבתאי הכלב החמוד, ישב שם בדמותה של בובה, אותה הפעילה עמליה (המגולמת על ידי אנאל בלומנטל) בחן רב. הוא חבט בזנבו ברצפה כשהיא ליטפה את אזנו, הושיט לה את ידו וגם התרוצץ בין הילדים שישבו בקהל והושיטו אליו את ידיהם הקטנות כדי ללטפו. הילדים, וביניהם הילד המתוק שלי, התפקעו מצחוק בכל פעם ששבתאי זז, נהם, רץ או הזיז את זנבו. מי ששאל את עצמו "אושר מהו?", צריך לצפות בהתרחשות הזו.

עמליה היקרה מלאה מחויבויות חשובות מאוד ולכן, למרות אהבתה העזה לשבתאי, היא הולכת לגן, אך כל הזמן נותרת השאלה בראשה: "מה קורה עם שבתאי?". את זה עמליה לא מגלה, אך אנחנו שישבנו בשקט במקומותינו גילינו. לאחר שעמליה סגרה אחריה את הדלת והותירה בובת שבתאי חביבה וכריזמטית, הדלת נפתחה בפנינו עם שבתאי רוקד, שמח, קופץ ואנרגטי. מרגע זה הילדים הורשו להיכנס לעולמם הקסום של הכלבים הנשארים בבית לחכות לבעליהם, ואיזה עולם מרנין שזה.

מהפעם הראשונה שצפיתי בהצגה צוות השחקנים אמנם השתנה,  אך החוויה נותרה מרגשת ומהנה. מיכל הרמן ואלון שוובה מביאים אל הבמה תוצר נפלא של עבודת תיאטרון מחול, שמצליח להעביר את העלילה כמעט ללא מילים, ועם הרבה הומור וקריצה. אני יכולה לפרט על השימוש החכם בתפאורה, על הריקוד המרהיב, על צוות הרקדנים/שחקנים המוכשר, על המגוון מלא-ההומור של האביזרים והתלבושות או על המוסיקה האיכותית, אך אני מרגישה שהמילים יוותרו ריקות מתוכן ללא הצבעים והצלילים המלווים את החוויה. אם תהיה לי אפשרות נוספת (ואדאג שתהיה לי) אין ספק שאלך לצפות שוב בעמליה, שבתאי וחבריו, הכלב עם הקוצים ו-"גם אני", הכלב המתוק עם הכתמים, משחקים, רוקדים, מהתלים בשכנה ובעיקר מגלים לנו נקודת מבט מרתקת על חיי כלב. אם יש בנמצא הצגת קאלט לילדים, הרי שמדובר בהצגה הזו.

"מה קורה עם שבתאי?"

תיאטרון קליפה

כתיבה ועיצוב: אורית ברגמן

בימוי וכוריאוגרפיה: מיכל הרמן ואלון שוובה

ליווי אמנותי ועיצוב תלבושות: עידית הרמן

יוצרים משתתפים: אנאל בלומנטל, קזויו שינוירי, רפאל קפוסטיאן, צבי פטרקובסקי/עמית בר-עם, מיכל הרמן/עידית הרמן/גבריל נויהאוס.

תאורה: אסי גוטסמן

בובות ואביזרים: דמיטרי טולפנוב

סאונד: דירק קונש

מועדים נוספים: 14/12/13 11:30 ; 28/12/13 11:30 ;  25/1/14 11:30 ; 8/2/14 11:30

                       15/2/14 11:30

אימהות כתרגיל אקרובטי

על ההצגה "קמטים"

מאת: אירית ראב

ישנה אמירה ידועה בתעשייה שילדים ובעלי חיים תמיד יגנבו את ההצגה. דבר זה נכון גם במובנים אחרים. לוליין המבצע על הבמה תרגילים אקרובאטיים ומטפס על חבלים הנמתחים לגובה רב, תמיד יגנוב את  ההצגה מהשחקן המוכשר ביותר, גם כזה הלוחץ על בלוטות הדמעות עד כלות.

היצירה "קמטים" של רינת קידר אברהם, שעלתה לאחרונה בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב, מוכיחה שאפשר לשלב בין השניים. מחד, תרגילים מסובכים ושחקניות לולייניות ומאידך, יוצרות מוכשרות, שלרגעים הצליחו להעתיק את נשימתי.

העבודה על ההצגה נעשתה במסגרת המסלול לשחקן יוצר בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. רינת, יוצרת, אקרובטית, שחקנית ואשת אשכולות, ביקשה לבחון את נושא האימהות דרך הבמה. היא קיבצה סביבה קאסט על טהרת הנשים והפיכה חיים חדשים באולם הקטן שבפקולטה לאמנויות, תוך פריצת גבולות המרחב והגובה המוכרים לאולם זה. כל אחת מן השחקניות והיוצרות על הבמה ייצגה פן אחר של האימהות. מיכל פלח גילמה את דמטר, אלה המחפשת את בתה שנאנסה והמבקשת לנקום, נעמה ברמן גילמה את סוזן מן היצירה "גלים" של ווירג'יניה וולף, ושרה יונה צוויג גילמה את שושנה הררי הצעירה, שהגיעה מגרמניה אל הארץ בשלהי שנות הארבעים. רינת גילמה את עצמה והכילה את כולן ביחד. כלל האימהות הללו ייצגו את שורשי האימהות של רינת, חלקן יותר וחלקן פחות. חלק נגעו בעץ המשפחה הפרטי שלה, כגון דמותה של שושנה המבוססת על סיפורה האמיתי סבתה ועלייתה ארצה. אחרות, נגעו באימהות הארכיטיפיות של כולנו, האלה שהיא גם אמא והאישה שפשוט מחפשת חדר משלה.

באופן מרהיב ויוצא דופן, רינת הצליחה להמחיש את מלאכת האימהות באמצעות מכלול האלמנטים הבימתיים. הלוליינות על הבמה הנה מקבילה אלמותית לאימהות באשר היא, הדורשת מן האישה לבצע תרגילים אקרובטיים מסובכים עם הזמן והאחריות, תרגילים שלא היו מביישים אף לוחם שייטת או לוליין בקרקס השמש.  באופן עדין ומדויק, בהתאם לסיפור הניכר על הבמה, רינת ביימה את השחקניות כך שילהטטו על הבמה, בגובה הצוגים ובחבלים המשתלשלים מטה. באופן דומה, אלמנטים אימהיים נשיים קיבלו מענה בימתי באמצעות העיצוב והבימוי. דבר זה קיבל ביטוי בסצינת לישת הבצק, בה הבד הנמתח מגובה הבמה ומקיף את גופן של השחקניות הופך במיידית לבצק אותו הן לשות וחובטות שוב ושוב.

מבין הסצינות והאלמנטים הבימתיים שבו את לבי שני דברים עיקריים. ראשית,  עוצמתה של האלה, העומדת שקטה ועצורה, כהר געש לפני ההתפרצות. האלה, שגולמה בעדינות ובחוזקה על ידי מיכל פלח, היוותה ניגוד יפיפה בין הכאוס הבימתי של אותה סצינה, בה השחקניות זזו ורקדו לצלילי המוסיקה, פרי יצירתה של דיאנה רוזנברג.

אלמנט נוסף הוא השפה, ובעיקר הבחירה להשתמש בגרמנית, שפת האם של שושנה, ולהיעזר בה למרות שסביר כי הקהל לא הבין הרבה מן הנאמר. נשים בצד את העובדה שלי, כצאצאית למשפחה גרמנית, יש ערך סנטימנטלי לשפה הזו, אבל עוצמתה של השפה על הבמה, כמו גם התחינה של הבת המבקשת את אמה, הומחשו בצורה נהדרת על ידי שרה יונה צוויג.

יצירות מעין אלו מהוות את אחת המומחיות של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. סטודנטים לתיאטרון, המתמחים במגוון תחומים באמנות זו, יכולים לחפור בתוך היצירה ולהוציא ממנה פיסה בימתית למופת, יצירה המגיעה מתוכם וקשורה אליהם במארג סבוך וחושפני. לו היו יכולים לנתב את התמיכה, כלכלית ואקדמאית, אל המסלול זה ולסייע ליצירות לפרוץ החוצה מן החוג, סביר כי רבים יותר היו מגלים תיאטרון אחר, אמיתי, פורץ גבולות, חדשני, שאינו קופא על שמריו.

קמטים

מופע תיאטרון קרקס עכשווי

החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב

יוצרת ובמאית: רינת קידר אברהם

שחקניות יוצרות: נעמה ברמן, מיכל פלח ושרה יונה צוויג

מוסיקה מקורית וביצוע: דיאנה גולדנברג

עיצוב חלל, תלבושות ותאורה: אני אטדגי

כוריאוגרפיה: לור דליון

ייעוץ דרמטורגי ועריכת טקסטים: שרון מימון-לוי

ילדה וכלב חופשיים ברחובות יפו

מרתה מארחת

ביקורת ההצגה "טלוניוס ולולה"

מאת: מיכל פלח

בתור אם פצועת פסטיגלים אני חשדנית מאוד כלפי הצגות ומופעים המיועדים לילדים. אני מאמינה שילדים יכולים להבחין בין הצגה איכותית לבין הצגה שכל מטרתה היא מסחרית. לכן, שמחתי מאוד על ההזדמנות לצפות בהצגה "טלוניוס ולולה" שהועלתה בתיאטרון הסימטה ביפו העתיקה. בראשי דמיינתי אחר צהריים אינטימי עם בתי בת התשע, שיטוט בסמטאות, שתיית שוקו חם, ונמלאתי ציפייה לקראת צפייה בהצגת ילדים שונה. השיטוט בסמטאות היה נפלא: הים נשקף מעינינו, השוקו היה מתוק ונעים והכניסה לתיאטרון אכן היתה שונה. עם הכניסה לאולם התיאטרון הקטן והאינטימי חייכתי למראה השטיחים, הכריות הפזורות, והכורסאות הקטנות שיועדו לילדים. התיישבנו וחיכינו בחיוך להצגה.

אל הבמה עלתה הבימאית והעבירה הנחיות תמוהות של 'עשה ואל תעשה': אסור לאכול, אסור לשתות, אסור לדבר, אסור לשחק בטלפונים הניידים, מותר לעשות פיפי עכשיו כי אי אפשר באמצע, מותר וצריך לשבת ליד הילד כדי לוודא שלא יפריע. אה, וגם צריך לחכות עוד קצת כי אולי יגיעו עוד אנשים.

זו אמנם התנסותי הראשונה בכתיבת ביקורת תיאטרון, אך בתור אם יש לי ניסיון של תשע שנים, ואני יכולה לקבוע באופן ברור ביותר מספר דברים – לילדים קשה לשמור על ריכוז בהצגה המתחילה בחמש וחצי וכמעט בלתי אפשרי לחכות עוד עשרים דקות (!!) בישיבה באולם עד שההצגה תתחיל, ילדים צריכים פיפי גם כשזה לא מתאים לשחקנים וילדים צמאים ורעבים בשעה שש בערב. באשר למשחק ההורים בטלפונים הניידים, אני יכולה לומר שכאשר אני מגלה עניין בהצגה, אני לא שולחת יד לטלפון שלי, ואם אני מתחילה להציץ לכיוונו, זו כבר ביקורת בפני עצמה.

אז אם אניח לרגע בצד את כל העניינים הטכניים, אספר שעלילת המחזה טלוניוס ולולה מספרת על ידידות בין ילדה בת אחת עשרה, שרוצה להוכיח את עצמאותה, לכלב משורר לא חוקי. לולה הילדה נרתמת לעזור לכלב טלוניוס לברוח, ומקווה לפגוש אותו שוב לאחר שתהפוך את החברה לשוויונית וצודקת. אין ספק שההצגה אקטואלית ביותר ומעלה נושאים חשובים שעל סדר היום. עם זאת, למרות שהמסר היה ברור מאוד עבורי, בתי היתה מוטרדת יותר מהעובדה שילדה בת אחת עשרה נוסעת לבדה עם כלב ומשקרת להוריה ולא מחוסר הצדק שהוצג בפניה.

המרכיבים הבימתיים שבהם בחרה הבימאית היו מינימליים והתאימו לסוג ההצגה ולחלל שבו הוצגה, אך לדעתי השימוש בהם לא היה משמעותי מספיק, לא העשיר את העולם הבדיוני ולא תרם לאמירה. באשר לאפיון הדמויות, לא היה כל ניסיון (וטוב שכך) לחפש את השחקן לכלב, או את השחקנית לילדה. אכן, כפי שתמיד חשבתי, הילדים הם קהל חכם ומבינים מיד מהי המוסכמה הבימתית המוצעת להם ונכנסים לעולם הבדיוני.

הצגה המורכבת משני שחקנים על הבמה היא אתגר לא פשוט גם בתנאים אופטימליים, לכן אציין לשבח את השחקנים טל גינת והילה מצקר-הלוי, שהביאו חן רב לבמה, והתאימו עצמם לחלל העבודה המאתגר שהוצע להם, כמו גם לביצוע/אי-ביצוע של השירים בהצגה שהוקלטו מראש והושמעו כ-"פלייבק", אך היו בווליום כל כך נמוך, שהקהל שמע גם את לחישותיהם של השחקנים בזמן ששרו את השירים על הבמה.

כשההצגה הסתיימה, כבר הייתי מוכנה עם התיק על הכתף, וכשהציעו לנו להישאר ולהצטלם עם השחקנים, אני ובתי הבטנו זו בזו במבט מלא הבנה ונמלטנו דרך הדלת האחורית, שאותה איתרתי עוד באמצע ההצגה, קצת אחרי ששלחתי את ידי לכיוון הנייד כדי לבדוק הודעות בפייסבוק.

לסיכום, אומר שעל אף המשחק מלא החן והתכנים האקטואליים,  לא תמיד תיאטרון-לא-מסחרי הוא בהכרח איכותי יותר.

טלוניוס ולולה

תיאטרון הסימטה

מאת: סרג' קריבוס
בימוי: קטי רויטמן
שחקנים: טל גינת והילה מצקר-הלוי

תרגום מצרפתית ועיבוד: קטי רויטמן
פזמונים: ענת לוין
לחנים: יוני עמית
הפקה מוזיקלית: ליאור בלכר
הנחייה קולית: קלייר בן-דוד
כוריאוגרפיה: שלום ישראלי
עיצוב תפאורה ותלבושות: לוסיאנה פילמר
עיצוב גרפי: ריקי מוספי
עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין

הצגות נוספות: 24/4/13 17:30.