"הצורך ליצור חזק יותר מהצורך ללחם ומחיה"

ראיון עם השחקן, הבמאי והמנהל האמנותי מיכאל טפליצקי

מאת: דנה שוכמכר

מיכאל טפליצקי, המנהל האמנותי של תיאטרון "מלנקי", מתרגש מהחזרה לבמה בתקופה האחרונה ומספר על העיבוד הייחודי למחזה "אמוק". בשיחה עמו הוא מספר על הבית החדש של התיאטרון, היחס שלו להצגות בזום והתוכניות לעתיד.

כמו כולם, גם התיאטרון עבר תמורות ותלאות רבות במהלך משבר הקורונה, משבר שממשיך להראות את אותותיו גם היום. ספר על התובנות שלך מהתקופה האחרונה.

"תיאטרון "מלנקי" (קטן ברוסית) הוא תיאטרון בו מתמקדים בהעלאה של קלאסיקות מתחומי התיאטרון והספרות בפרשנות עכשווית. במשך כל תקופת הקורונה היו שתי פעימות קצרות במהלכן חזרנו לעבודה בתיאטרון, אמרו לנו שאנחנו יכולים לחזור לעבוד. חזרנו לעבודה בחודש יוני בשנה שעברה ואחרי שבוע וחצי נאלצנו לסגור שוב. בפעימה השנייה בחודש ספטמבר כבר היינו מיואשים מאד.

למרות זאת, אני חייב להגיד שהיו גם דברים טובים בתקופת הקורונה כמו למשל השימוש של התיאטרון בפלטפורמה של זום. בהתחלה הייתי מאד שלילי לגבי העניין, לא הבנתי מה כוללת הפעילות אונליין והתקופה הנוכחית לימדה אותי באופן אישי וכך גם את כל צוות התיאטרון שצריך להשלים עם הטכנולוגיה ואפילו אפשר להרוויח מהשימוש בפלטפורמת אונליין. לקראת סוף שנה שעברה התחלנו לעבור לפעילות אונליין. ראינו המון הצגות של תיאטראות בגרמניה ובמקומות אחרים והבנו את הכוח שיש לאונליין – אפשרות להיחשף למגוון רחב של יצירות שאי אפשר להיחשף אליהן בחיי היום יום.

לאחר מכן, הגיעו הצעות שונות להציג הצגה פוליטית בזום בשם "בלארוס" מאת אנדריי קריביצוק, הקשורה למתרחש בבלארוס. התוצאה הייתה מאד מוצלחת וראינו שאפשר להציג הצגה בלי לצאת מהבית. מדובר על מחזה פוליטי ועבורי זאת הייתה הזדמנות לעבוד עם חומר פוליטי. האמת היא שאני שמח מאד על ההזדמנות ולמדתי המון. בעבודה על המחזה בזום עבדנו בהתנדבות. בתיאטרון יש קסם מסוים, למרות שהיינו על הקרשים ובמצב קשה מאד. למרות זאת, הצורך ליצור הוא צורך חזק יותר מצורך ללחם ומחייה. במובן הזה, היה קל יותר לאסוף שחקנים כי כולם היו פנויים."

אתה יכול לתאר את התחושות של החזרה לתיאטרון אחרי שנת הקורונה?

"הרגשתי כמו פקק שמפניה שסוף סוף נפתח. בשנה הנוכחית מצאנו את עצמנו במנוחה ובמצב של צבירת כוחות לקראת חזרה מחודשת לתיאטרון."

איך ניגשת לעבודה על המחזה "בלארוס"?

"אנחנו תיאטרון שמציג בעיקר ספרות ומחזאות קלאסית ושאלתי את השאלה מה צריך לשנות על מנת להציג מחזה פוליטי? במסגרת הניסיון שלי לענות על השאלה הבנתי שהקהל מגיב בצורה חזקה יותר למחזאות פוליטית. זה מאד עכשווי, זה קורה כאן ועכשיו ולכן הקהל יכול להתחבר לזה. אמנם בעבודתי אני מתרחק מהתיאטרון הפוליטי, אלא מעניין אותי לראות את הכאן ועכשיו אצל שייקספיר, צוויג  או יונסקו. עם זאת, יש כיף בתיאטרון פוליטי, קל לגשת לעבודה על מחזה פוליטי. אין צורך לקרב את היצירה לקהל, מציגים לקהל יצירה עכשווית ויש לו יכולת להתחבר ולא ללכת למקומות של קלאסיקה ולנסות למצוא חיבור לדמויות."

החיבור של הקהל יכול לנבוע לדעתך מכך שיש תפיסה רווחת, לפחות בעיני חלק מהציבור, כי ישראל נחשבה לסוג של דיקטטורה עד החלפת השלטון?

"אני חושב שאין מקום להשוואה. הדיקטטורה הקיימת בבלארוס באה לידי ביטוי בשפיכת דמים, באכזריות רבה.  לא הייתי בקיא בכל המתרחש בבלארוס וכאשר התחלתי לעבוד על המחזה, זה פשוט זעזע אותי. עד כמה בשנת 2020 רואים מציאות המזכירה את המשטר של גרמניה הנאצית."

עברתם למשכן חדש, איך התחושה לעבוד במקום קבוע?

"תיאטרון מלנקי קיים 24 שנים. במשך תקופה ארוכה לא היה לנו בית, אנחנו קבוצה ותיקה עם היסטוריה מפוארת ובמשך תקופה מאד ארוכה לא הייתה לנו תקווה שיהיה לנו משכן קבוע, זה הכי מצער. שכרנו חלל שבעבר היה בו בית דפוס והמשימה לא הייתה קלה, אבל הבנו שחייבים לעשות מעשה שיהיה לנו מקום קבוע. בתיאטרון יש התייחסות למבנה כאל מקום קדוש וזה לוקח זמן מה עד שמרגישים את התחושות הללו. במקרה של התיאטרון, המקום התמלא באווירה  של תיאטרון וצוות היוצרים מרגיש בבית."

מיכאל טפליצקי. צילום: אלכסנדר רומנצב

בהצגה "אמוק" נעשה שימוש בתיאטרון צללים, מה ביקשת להגיד בכך?

"כאשר התחלתי לעבוד על העיבוד של ההצגה לפי צוויג, לא ידעתי יותר מדי על תיאטרון צללים אינדונזי. במסגרת ההצגה "טירוף אהבה" – סיפור על תשוקה סודית ואומללה של רופא לאישה מסתורית המשכיחה ממנו את כל כללי האתיקה.

בהתחלה זה נראה מאד פרימיטיבי, צללים של בובות, ואז צפיתי בהצגות שונות ביוטיוב והבנתי כי מדובר ביצירת אמנות אמיתית. בארץ יש לנו נטייה לפתח סנוביזם כלפי תיאטראות אחרים ולחשוב שרק אנחנו יודעים להציג תיאטרון, אבל זה לא נכון. מדובר על תיאטרון שונה מאד ויש לי כבוד עצום לתיאטרון צללים."

תוכל לספר על הפרשנות האישית שלך למחזה?

"אני עצמי מרגיש באמוק – רץ אחרי מיליון דברים בלי יכולת לעצור, אני חושב שזאת מחלה משותפת לכולנו במדינה. בתקופת הקורונה הייתה נקודה שכולם עצרו, הנקודה הזאת נתנה לי את ההבנה שכולנו מצויים במצב הזה – רצים בלי להבין לאן ולמה. רציתי לחקור את הנושא ולמה אנשים נמצאים במצב הזה. במהלך העבודה על המחזה הבנתי שכנראה  אנחנו חולים ומדובר במחלה לאומית."

מה צופן העתיד לתיאטרון?

"כיף לעבוד וליצור הצגות במקום קבוע. אני חושב שכאשר מדובר על מקום נכון זה מעניק כוח ליצירה ותיאטרון. אני רואה עתיד טוב במקום החדש. בהמשך, החלום הוא לבנות מבנה גדול שיכלול מקומות ישיבה רבים. מבחינת העיסוק בחומרים, אנחנו מתעסקים עם חומרים לא נוחים, כלומר חומרים שגורמים לקהל שלנו לצאת מאזור הנוחות ולחשוב על היצירה.

בשנים האחרונות אני רואה הידרדרות איומה של התיאטרון בישראל, עיסוק בחומרים שכל המטרה שלהם לבדר את הקהל. אני חושב שחלק מזה זה משיכה לדברים קלים ולהביא קהל בכל מחיר. אחד מהדברים הטובים שעשתה הקורונה זה לחשב מסלול מחדש – המון אנשים מעולם התיאטרון עצרו ושאלו שאלות לגבי העיסוק בתיאטרון והתוצאה הייתה עיסוק בחומרים עמוקים יותר."

מחזה חדש, אולם חדש וציפייה לעתיד טוב יותר – אין ספק כי התקופה הנוכחית מסמנת התחלות חדשות ומעניינות עבור תיאטרון "מלנקי" ועבור מיכאל טפליצקי בפרט, אשר ממשיך ליצור יצירה חתרנית ומשמעותית, הטומנת אפשרות של חקירה עבור הקהל.

תפתחו את הבמה

על מחאת קיפוד הזהב

מאת: נעם מרום

מדי שנה, בטקס פרסי עמותת קיפוד הזהב, שנועדה לקדם אמני תיאטרון עצמאיים בישראל  באמצעות פלטפורמות שונות, מתאספים יוצרים מתחום הפרינג' בכדי לחלוק כבוד להצגות ולאמנים הזוכים. השנה, האירוע התקיים במתכונת מעט שונה. בעקבות ההנחיות שלא מאפשרות לקיים אירועים מהסוג הזה הפך הטקס הוותיק לאירוע מחאתי, גם בגלל שלמחאות עוד מותר להתקיים וגם בשל המצב בתיאטרון והעובדה שהאולמות עדיין סגורים.

החל מהשעה שבע בערב ואל תוך הלילה, יוצרים ואמנים רבים מהתיאטרון ומתחומים אחרים קראו באופן אמנותי ומילולי – תפתחו! תפתחו את הבמה! וכמו בתיאטרון, המחאה התבטאה על הבמה, עליה הוצבו מנעולי ענק עם שמות היצירות הזוכות ועל המנעול המרכזי והגדול ביותר היה סלוגן המחאה, ומחוצה לה – בין קהל האנשים והאמנים היה ניתן לראות מיצגים מרהיבים שזעקו את המצוקה העכשווית. כמו למשל השחקנית תמר בנבנישתי המשחקת בהצגה "שותקת", שהביאה מהצגתה אל רחבת היכל התרבות ארגז חול, וקברה עצמה בתוכו כדי להמחיש את קבורת ומצוקת היוצרים תחת מגבלות והנחיות הממשלה.

מוחים ומוחות בטקס קיפוד הזהב. המצולמים אינם קשורים לנאמר. צילום: איציק בירן

השחקנים דויד דוש בראשי ויוסי נחמני שגילמו זוג שוטרים, שעל כתפיהם תגי "שיטור אירוני", הסתובבו בין ההמון והזכירו לכולם לעטות מסכות, ותחמו את הצופים לקפסולות באמצעות סרט משטרתי, ביניהם גם אני והקורקינט שלי מצאנו את עצמנו כחלק מהמיצג. כמו כן, בין המוחים היה ניתן למצוא גם מיצג של מלאך המוות, קבוצת רקדנים על נעלי עקב, להטוטי אש, ליצנים עצובים וליצנים שמחים.

צילום: איציק בירן

האירוע התקיים בהנחיית רוני גולדפיין ואביב טומי כרמי, ובהשתתפות אנשי ציבור שונים אך מעטים, כגון ציפי ברנד, סגנית ראש עיריית ת"א-יפו שהגיעה כדי להביע תמיכה והזדהות עם מצב האמנות והתרבות במדינתנו. כמו כן, בין האמנים שהשתתפו באירוע בלטה השחקנית והיזמת עדי ארד, שהקימה את ארגון "צו 8", שסייע להפיק וליצור את טקס קיפוד הזהב הנוכחי. ארגון זה, פועל ללא תמיכה וללא מטרות רווח במטרה להציל את עולם התרבות מהקשיים אליהם הוא נקלע, על ידי פעולות ויוזמות שונות, כגון חלוקת מאות חבילות מזון בכל שבוע לאנשים מתחום אמנות הבמה ממגוון רחב של תפקידים, שנאלצו להישאר בביתם ללא הכנסה.

בתוכנית האמנותית, האירוע הציג את היצירות והיוצרים הזוכים מבין היצירות שהוגשו לתחרות, 70 הצגות פרינג' מכל רחבי הארץ. אולם, מאחר שמחודש מרץ האולמות סגורים, לא הספיקו השופטים לצפות בכל ההצגות, וההצגות שלא נצפו יועברו להשתתפות כמועמדות לפרס "קיפוד הזהב" 2021. מבין היצירות שכן נצפו והוערכו על ידי השופטים, היצירות שזכו בפסלון הנחשק, שהשנה עוצב כמנעול ברוח המחאה, כמו גם במענק כספי, הן: "הזמן הצהוב" של אילן רונן, "עטלפים בלי כנפיים" של דניאל זהבי,  "צניחה חופשית" של מיכאל טפליצקי, "כושילירבאק" של נורית דרימר, "מחכים לגודו" של אילן רונן ו"אואזיס" של חן דוד. כמו כן, בשל המצב העגום, הוחלט השנה להעניק את הפרס עבור היצירה המצטיינת ולא עבור צוות היוצרים.

מתוך ההצגה "הנסיכה אבנר", אחת מזוכות קיפוד הזהב. צילום: גדי ימפל

ובנימה אישית – תוך כדי טקס ולאחריו, בעודי משוטטת ברחבת היכל התרבות ומביטה סביבי חשבתי לעצמי שאירוע המוחה כנגד סגירת אולמות התיאטרון והתדרדרות מצב התרבות והאמנות במדינתנו הוא לא אירוע של אנשי ופעילי תיאטרון ותרבות בלבד. זה לא אירוע פוליטי, אלא אירוע מדיני במלוא מובן המילה. העובדה שאלו שמילאו את רחבת היכל התרבות באותו ערב היו בעיקר יוצרים מתחום התיאטרון, שהמחאה נוגעת אליהם באופן ישיר, ציערה אותי מאוד.

אני לא רוצה לחיות במדינה בה תרבות בכלל ותיאטרון בפרט הם מותרות, הווי ובידור או פנאי. אני רוצה לחיות במדינה בה יש הבנה רווחת שהתרבות, על מגוון תחומיה, היא מרכיב אינטגרלי משמעותי בחוסן הלאומי שלנו כחברה, כחברה יהודית ודמוקרטית. אני רוצה לחיות במדינה בה האמנות והתרבות הן אבני דרך בחיי אזרחיה ותושביה, בה הבמה פתוחה באופן תדיר ולא צריך אישור לפתוח אותה. גם במצב הנוכחי, ועל אף מגבלות ההתקהלות, שהן חשובות בפני עצמן, ניתן וצריך למצוא דרך אחרת להשאיר את הבמה פתוחה. הצורך לשנות את האופן בו אמנות התיאטרון נתפסת במדינה, בציבור ובקרב נציגיו, הוא המחאה האמיתית, מחאה שצריכה להמשיך ולהתקיים גם אחרי הקורונה ואחרי שהתיאטראות ייפתחו מחדש.