ילדים חצי חצי

על ההצגה "אשכנזי זה שם מזרחי"

מאת: אביבה רוזן

ארבעה שחקנים, שני גברים ושתי נשים, נעים על הציר אשכנזי-מזרחי ומקיאים את נשמותיהם על הבמה באופן הכי מצחיק ונוגע. לא כל הקונפליקטים בנפשם הם סביב עדתיות, אבל רובם קשורים למוצא וכרוכים בסטריאוטיפים ודעות קדומות שהם מאמצים, עם חלקם הם חיים רוב הזמן בלי מודעות כלשהי לקונפליקט.

המחזאי והבמאי, שי ג'ברי-אשכנזי, סיפר בדיון שאחרי המופע, שכמו ילדים רבים שנולדו להורים מעדות שונות, גם הוא טאטא את העניין מתחת לשטיח התודעתי, עד שביקר בביתו של בן זוגו הבדואי. שם הוא נתקל לראשונה חזיתית במציאות מוכרת שהעירה אותו. התודעה הביאה בתורה ליצירת המופע הזה, שמנסה לחקור את נפשם של ילדים 'חצי חצי' שנחשפו כמוהו למציאות מורכבת זו. הוא גייס לצורך יצירת ההצגה ארבעה יוצרים, שני שחקנים ושתי שחקניות, שהם ילדים להורים מעדות שונות – אשכנזים ומזרחים, 'פולנים', 'רוסים', 'מרוקאים' ו'עירקים'. אצל כולם, מסתבר, הייתה סוג של הכחשה בהתחלה. הם סברו שקיבלו את הטוב שבכל העולמות. אחרי שהתחילו לחפור בנפשם, הסתבר להם שהתמונה הרבה יותר מורכבת מכפי שניסו לזכור אותה, וקשורה גם לחוויות רבות שבכלל לא קשרו לנושא הזה.

אשכנזי זה שם מזרחי - דן בן ארי

אשכנזי זה שם מזרחי | צילום: דן בן ארי

שיר אברמוב סיפרה על משפחה שחלקה בא מהקווקז. היא ניסתה לספר לעצמה שהקווקז זה רוסיה, ורוסיה זה דוסטוייבסקי ובולשוי. כשנודע לה שהקווקז שלה הוא למעשה כפר נידח בהרים ולא רוסיה הקלאסית, היתה אכזבתה מרה. במהלך החקר בנפשה, בעבודה על המופע, היא הגיעה למסקנה שהיא מעדיפה גברים מזרחים, וזה אחרי שנהגה לצעוק לכל עבר שהיא אוהבת אשכנזים.

אסף מרון מספר על אמא פולניה שהתחתנה עם אבא עיראקי, ומה שהמתיק את הגלולה המרה מאוד עבור הוריה של האם היה עובדת היותו של האבא פרופסור. למרות פרופסוריותו, היה לו מבטא עיראקי כבד ושפתו היתה מלאה בביטויים עיראקיים. 'אז מה אני', שואל אסף, 'אשכנזי או מזרחי? חצי חצי, אמרתי. לא, אני עיראקי, נראה כמו עיראקי, אבל יכול להיות כל כך הרבה דברים'. אסף מעלה חלק מהמגוון שהוא יכול להיות, בחשיבתו ובהתנהלותו. גם בהעדפות מיניות אפשריות, גם בצורת דיבור אופיינית ולא אופיינית, כביכול, לבני עדות שונות. ברבגוניותו הוא חושף את הפתרון לקונפליקט: אפשר לקחת את הטוב מכל העולמות. אפשרי, אבל כל כך מורכב.

מיכאל גמליאל מספר על אבא מזרחי שאיים על מורים ועל חברים שהרביצו לו, כשהוא היה ילד חנון, ועל ההערצה מצד אחד והחרדה מצד שני מהאבא הזה, כל כך יוצא דופן בסביבתו האשכנזית. ליאור גלרון היפה והאלגנטית מנסה להחליק הכל ב'הכל בסדר' אבל הסדקים נפערים. עד כמה הם קשורים למוצא ולעדתיות? ועד כמה יש פיתרון או שיהיה כזה בעתיד?

אשכנזי זה שם מזרחי 2 - דן בן ארי

צילום: דן בן ארי

החברה הישראלית נתונה כרגע בשסע עדתי-חברתי חמור, שסע שהולך ומעמיק. ארבעת השחקנים שהגיעו מכאן ומכאן, שגדלו בבתים מכאן ומשם, היו אמורים להיות הגשר לחברה פחות גזענית ומשוסעת, אבל זה לא ממש נראה שזה עומד להתממש. ועל אף זאת, ההצגה לא מתיימרת לעסוק בנושאי מאקרו, בשסעים, במהות של החברה הישראלית כיום. במקום זאת, היא עוסקת רק בנושאי מיקרו, ברגשות, תובנות, בלבול ורגישויות. למרות זאת, לא נוכל להפסיק לשאול את עצמנו עד כמה השסע בחברה הישראלית הרחיב את השסעים בנפשם של השחקנים והאם השדים שיוצאים החוצה ימשיכו לרקוד על דם החברה הישראלית לאורך זמן, או שאולי יש תקווה למזור?

אשכנזי זה שם מזרחי

אנסמבל כאן

יצירה ובימוי: שי ג'ברי-אשכנזי

שחקנים ויוצרים: שיר אברמוב, ליאור גלרון, מיכאל גמליאל, אסף מרון.

דרמטורגיה: עידו בורנשטיין

ליווי אמנותי: שלמה פלסנר

מוסיקה: קובי ויטמן

עיצוב במה ותאורה: איריס מועלם

עיצוב תלבושות: צפריר כץ

ייעוץ תנועתי: מרילי בן שיטרית

הפקה: שני קינסטלר

עוזר במאי: צפריר כץ

מועדים נוספים: 

16/2/20 | 20:30 | מוזיאון תל אביב

18/2/20 | 20:30 | מוזיאון תל אביב

ארמון הדמים

על ההצגה "בעלת הארמון"

מאת: אביבה רוזן

לאה גולדברג טוותה בגאוניותה סיפור קטן על נושא גדול. זה מתחיל לאט. שני שליחים מישראל מגיעים בליל סערה לארמון שיש בו ספריה. אחד השליחים, הגבר, מחפש ספרים שנגזלו על ידי הנאצים מארון הספרים היהודי. האישה מחפשת ילדים יהודים במנזרים ואצל אנשים שלקחו ילדים לגדלם בתקופת המלחמה. הוא נעים הליכות, היא וכחנית וקשה. התקופה היא פוסט מלחמת העולם השנייה וטרום המדינה. חלק מהדילמות גלויות, אחרות משתמעות ומסתברות.

בשלב הבא מופיע שומר הארמון. בהמשך יסתבר שהוא היה בעל הארמון, שכביכול שיתף פעולה עם הנאצים אך למעשה עבד עם הפרטיזנים, מסר להם מידע חיוני רב, ואף הציל יהודים. כאן זה מתחיל להיות מעניין יותר. השיא מגיע כשיוצאת נערה יהודייה ממקום מחבואה שמאחורי הספרייה, ומסתבר שיש פה סיפור מעוות של מערכת יחסים בין השומר הזקן לבין הנערה הצעירה. במשך למעלה משנתיים, הוא לא סיפר לה שהמלחמה הסתיימה, כדי שתישאר עמו.

היא לא מאמינה, וכשהיא מאמינה, היא עדיין לא מרגישה שהיא יכולה לעזבו. לבסוף, כשהיא עוזבת, הוא נותר עם אקדח בידו, ואנו לא יודעים אם יירה בעצמו או לא, שהרי לא נותר עוד טעם לחייו.

בעלת הארמון2 - ז'ראר אלון.png

בעלת הארמון | צילום: ז'ראר אלון

התפאורה והסאונד הגאוניים מעבירים אותנו בקלות לתקופה אחרת, למקום אחר, לעולם אחר, עולם של הדר שהועם, ספרים חשובים שהתבלו, שנדלירים ונרות, הכל לפרטי פרטים. שאפו לתפאורן. הבמאי עשה עבודה טובה בהעברת הקונפליקטים שבין הדמויות ובשינויי האופי וההתנהגות שלהן. דורה, השליחה הקשוחה והמעצבנת, הופכת לנעימה יותר כשהיא משכנעת את הנערה לבוא עמם. הנערה נעה בין נאמנות לבעל הארמון לבין נאמנות לעצמה ולצרכיה. הדמות האניגמטית של בעל הארמון, אדם אציל שהוא שומר, הופכת מאדם כנוע ולא משכנע לדמות שיודעת מה היא רוצה, ומזכירה את האדם שהיה בתקופת הנאצים, כאשר הלין אותם בביתו ובלש אחר סודותיהם. גיבור שהוא אנטי גיבור. למעשה, בעיני הוא הדמות המרתקת ביותר בסיפור.

מדוע המשיך להחזיק את הנערה במחבוא? התשובה היא כביכול פשוטה. הוא רצה שתמשיך להיות עמו. אותי זה לא שכנע. רציתי לדעת יותר מזה. דמותו של בעל הארמון/השומר, אשר מגולמת על ידי דורון תבורי, היא מורכבת מאוד, משוחקת להפליא אבל לא פתורה. לטעמי, הבמאי יכול היה לתת את דעתו עוד קצת על דמות זאת, לחזק את הקונפליקט שהוצג בפנינו ולתת לו ניואנסים נוספים.

בעלת הארמון - ז'ראר אלון

צילום: ז'ראר אלון

זוהי הצגה שנוגעת בנושא השואה מאספקלריה של זמן, אמנם זמן לא רב, אבל בכל זאת יש כאן כבר פרספקטיבה של הסתכלות. הנערה שניצלה חיה בחרדה קיומית, מפחדת מכל רעש, ייקח זמן רב עד שהיא תהיה מסוגלת לעכל את כל שעברה, גם מבחינת מערכת היחסים שפיתחה עם מצילה. יש כאן סיפור בתוך סיפור, שמעביר את המסרים הקשים והמסובכים, את חיבוטי הנפש של אנשים מורכבים, קונפליקטים אנושיים שנוגעים לכל אחד מאיתנו.

ובנימה אישית, אמי ז"ל הייתה ילדה שהוסתרה על ידי פולניה וכך ניצלו חייה. חיבוטי הנפש, הקונפליקט שבהתייחסות למצילים שעשו לא רק טוב, מוכר לי. המצילה של אמי הקריבה את דודי, אחיה הבכור של אמי. גם אצלה השתכנו נאצים והיא כנראה לא יכלה להרשות לעצמה להחזיק בן יהודי אך אמי נטרה לה על כך כל ימי חייה. גם בטוב יש ניואנסים של רע, בהצגה כמו בחיים.

בחיים כמו בהצגה, אמי לא רצתה ללכת עם אביה שבא לקחתה אחרי המלחמה. במקרה שלה, היא פחדה מאביה כי הוא יהודי. לימדו אותה שהיהודים רצחו את ישו. הסיבה אמנם שונה, אבל הפחד לעזוב את המוכר, את המציל, דומה.

 זוהי הצגה על שואה, על מלחמה, על דילמות אנושיות, והיא מעבירה היטב את המסרים המרכזיים שלה, והעיקרי שבהם, בעיני: נפש האדם היא מורכבת. יש בה ניואנסים של טוב, רע, נאצל ושפל, יפה ומכוער. בתוך המרווחים הללו אנחנו חיים.

בעלת הארמון

מרכז ענב לתרבות

מאת: לאה גולדברג

בימוי: אבישי בן גל

שחקנים: דורון תבורי, סופי נוזיקוב, מיכאל גמליאל ואלכסה לרנר.

עיצוב תפאורה: שמעון קסטיאל

עיצוב תאורה: יניר ליברמן

מוזיקה מקורית: אפי שושני

מועדים נוספים: 7/5/19 | 20:30 | מרכז ענב לתרבות

כדאי לעקוב במדיות השונות בנוגע למועדים עתידיים