על הקו

אוואטרים אנושיים על הבמה

מאת: מרתה יודעת

כמו החתול של שרדינגר, עשר דקות יכולות להיות איטיות ומהירות מאוד, בעת ובעונה אחת. מרתה קלטה את זה על בשרה ונפשה, במופע החדש של מיה מגנט ומירי סגל, שעלה לאחרונה בפסטיבלים בתמונע ובתיאטרון הבית. המופע מאפשר לצופים מהקהל להיות מפעילים של אווטארים אנושיים (מיה מגנט ודורון לב), למשך עשר דקות תמימות. במהלך ההפעלה, האווטארים עושים כל שתבקשו, במידת ההיגיון, כמובן, בהתאם להוראות אותם הם מקבלים דרך הטלפון החכם שעל זרועם. כך, ניתן לגרום להם להגיד דברים שלא העזתם להגיד בעצמכם, לעשות דברים שאתם מפחדים לעשות, ולהגשים פעולות אינטימיות/אלימות/מפתיעות. בניגוד למופע בתמונע, בו הצופים הפעילו באמצעות טבלט בחלל התיאטרלי, במופע שעלה בפסטיבל "FOMO" בתיאטרון הבית, המפעילים יכלו לעשות זאת דרך המחשב. באופן ראשוני, וחד פעמי למדי, מרתה השתתפה במופע כמפעילה, ונותרה בחיים בכדי לספר.

כן, גילוי נאות, מרתה יודעת. למגנט ומרתה יש היכרות די ארוכה, הן ככתבת לשעבר במגזין והן כיוצרת תיאטרון חדשנית. זהו, מרתה אמרה את זה. אתם יכולים להירגע, אין כאן נפוטיזם, אלא ציון עובדה אובייקטיבית שמיה מגנט לא מפסיקה לחדש את היצירה שלה, ואת זו המוכרת כיום בפרינג'. ההצגה "לבדנו, ביחד", בבימויה, עולה בימים אלו בצוותא ומתמקדת במערכות היחסים בעידן הפייסבוק והוואטספ, ולאחרונה הציגה מופעים טכנולוגיים, כגון "מתי נתממשק" בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ו-"מקודדת" בתיאטרון תמונע. גם אלו, מתמקדים ביחסים בין הפרט לאחר, לעצמו ולמכונה, בעידן הטכנולוגי.

nsb2

מתוך "Need Some Body". צילום: אבי גולרן

המופע "Need Some Body", היה דומה ואחר במקביל. גם הוא, ביקש לבחון באופנים אינטראקטיביים את הנושאים הללו, אבל הציע דרכים חופשיות קצת יותר. אם בעבר, מגנט יצרה חומר גלם מאלמנטים שנקבעו מראש, כעת דורון לב והיא היו החומר גלם עצמו. וזה היה מרתק. על אף שלמרתה יש קילומטרז' כלשהו כבימאית, והמומחיות שלה, בין היתר, הוא לכוון שחקנים לכדי יצירה בימתית מוגמרת, כמפעילה במופע, היא זכתה ליד חופשית יותר. ללא מגבלות או עלילה, ללא גב לקהל או אפ-סטייג' מיין גוט, אלא פשוט ליצור ולהפעיל. מרתה מודה ומתוודה כי בכל פעם שהתור שלה הגיע להפעיל, והאווטארים פנו אליה ישירות דרך עין המצלמה, למרות שלא ראו אותה בפועל, היא חשה שטף אדרנלין מעודד, כאילו כרגע עלתה אל הבמה בעצמה. בין היתר, הפעילה את השניים לרדוף אחד אחר השנייה, לסטור, לנשק, ללטף, לחקות ולהפתיע. בשעות המאוחרות, שכן המופע נמשך עד 0:30 בלילה, הפעילה לנוח, לשבת על כיסא, לשתות, ומיד לאחר מכן, שוב לסטור וללטף.

nsb5

לצד האלמנטים המרתקים שהמופע הזה סיפק, הוא נתקל והתקיל את הצופים בלא מעט חסרונות טכנולוגיים. מאחר והמופע צולם בשני אופנים נפרדים – אחד לצופים שבבית ואחד למפעילים – היה פער רב בין מה שהצופים ראו לבין מה שקרה בפועל על הבמה. הפער הזה היה כל כך גדול, עד כי שעה לאחר שמרתה הפעילה בפועל, היא ראתה כצופה את מה שעשתה כמפעילה. מאחר והמופע מושתת על הפעלה בשידור חי, זה די מפספס את המטרה המקורית. מעבר לכך, מסיבה מסוימת, השידור שהועבר אל הצופים הועבר באופן מגומגם. בכל כמה שניות, התמונה קפאה והמשיכה, קפאה והמשיכה, במשך כמעט כל המופע. לבסוף, כשמרתה רצתה להפעיל פעם אחת אחרונה, ונכנסה אל תור המפעילים, התמונה קפאה לחלוטין, עד שהשתחררה, ציינה כי נותרו 10 דקות לסוף המופע, ולבסוף השידור נפסק. מרתה נותרה באוויר, ממתינה לתורה, שלא התממש. זה היה, בלשון המעטה, מתסכל. כל אלו, לצד פאקים קטנים אחרים, כגון זה שלאחר ההפעלה, היוצרות ביקשו מהמפעילים להחוות דעתם על המופע באמצעות מסמך גוגל, אבל לא היה ניתן לכתוב בפועל במסמך, ועוד ועוד.

nsb6

בדומה לפער בין מה שהצופים ראו לבין מה שהמפעילים ראו, ניכר דיסוננס מטורף בין הטכנולוגיה עליה התבססה היצירה, לבין היצירה בפועל. אם הקשיים הטכנולוגיים גרמו לכך שהיצירה לא הגשימה לחלוטין את המטרות שלשמן נוצרה, על הבמה, האווטארים והמפעילים יצרו עולם אחר לחלוטין, תיאטרון טכנולוגי מודרני כהלכתו, אם נשים בצד את כל ההגדרות התיאטרליות למודרניזם ופוסט-מודרניזם. במשך שלוש שעות תמימות, האווטארים האנושיים נתנו את כל כולם ליצירה, ועל אף הקושי והמבוכה, והאפילה הדרמטית בשל חוסר מחזה או הצגה, הם הצליחו לגרום להוראות הקונקרטיות שקיבלו להפוך לעשירות ומעניינות יותר, ודרמטיות לחלוטין. גם כאשר חלק מהמפעילים נעזרו בשירים של "Florence and the Machine" וציטוטים מהמלט, או הוראות לקוניות כגון לשבת על כיסא ולשתות מים.

באף אחת מהפעמים, לפחות אלו שמרתה הצליחה לראות, לא נוצר דיון דרמטי בנוגע למהות היצירה, או בנוגע למה שהיא מבקשת להעביר. מיה ודורון לא הופעלו לחשוב, הם הופעלו לעשות, לדבר, להוריד חולצה ולשים אותה על הראש, להתנשק. אבל לאחר שהמופע הסתיים, וההזיה הטכנולוגית נגמרה, אין ספק כי נותר טעם של עוד, של כמה עוד ניתן לפרוץ את הגבולות, מה עוד אפשר לגרום למיה ודורון לעשות ומתי יסרבו, ומה זה אומר עלינו, שהדרך היחידה שנותרה לנו להביע את נפשנו המדממת, היא באמצעות אווטרים מקוונים ופוסטים בפייסבוק?

Need Some Body

יצירה: מיה מגנט ומירי סגל

מופיעים: מיה מגנט ודורון לב

ייעוץ אמנותי: ליאור זלמנסון

תכנות: אמיר עוזר

צילום: יונתן לוי ונועה גרוס

כדאי לשים לב במדיות השונות לגבי מועדים נוספים של המופע.

מועדון ארוחת הבוקר

"על כמה חלומות וכמה חולמים"

ריאיון עם יוצרי ההצגה "מועדון ארוחת הבוקר".

מאת: כלנית בר-און

אני מניחה שרובנו מכירים את הסרט "מועדון ארוחת הבוקר" של ג'ון יוז (1985). עוד סרט אמריקאי טיפשי ומלוקק שמנציח סטריאוטיפים אמריקאים מטופשים ומסתיים באושר ועושר של אלו שהיו מאושרים וטובים עוד קודם. חבורת יוצרים צעירים, ביוזמתו של עומרי לוי, החליטה לקחת את הסרט ולעבד אותו לבמה. אמנם נעשו עיבודים רבים לבמה, אבל בשונה מאלו, מועדון ארוחת הבוקר הנוכחי מנסה לגעת יותר במציאות הישראלית של היום. בתוך כל הציניות הזו של תל אביב, ציניות שגורמת לנו לשכוח שיש הפגנה בכל מוצאי שבת, קמה קבוצה אחת של חולמים ומנסה, איכשהו, לשנות.

אני פוגשת אותם בחדר החזרות, הם יושבים במעגל ומנסים למצוא עוד דרכים לשנות, לחדש, ליצור.

מיה מגנט, בת 24 למדה בימוי והוראת התיאטרון בסמינר הקיבוצים, ממשיכה עכשיו לתואר שני באוניברסיטת תל אביב

ניתאי יורן בן 32, בוגר בית ספר "הדרך", סיים רק עכשיו את הלימודים, מגיע מעולם המחול, עבד באמסטרדם בתיאטרון מחול ועכשיו עובד עם אנסמבל "פלסונה"

עומרי לוי בן 26, בוגר "הדרך", משחק כבר בכמה הפקות בתיאטרון, צילם שלושה פיצ'רים.

יעל נברון בת 27 בוגרת "הדרך", בעלת רקע במחול, עשתה כבר הצגת ילדים, ועובדת כרגע על מספר פרוייקטים.

יהודה נהרי בן 27, בוגר "הדרך",  שיחק כבר בסדרת נוער ב-YES, משחק עכשיו במספר הצגות ילדים במקביל.

אביטל אדר, בת 31, קיבוצניקית, בוגרת "מנוע חיפוש", מגיעה מעולם המחול. שיחקה בהצגת פרינג' שרצה במשך שנתיים בתמונע והיתה מועמדת על תפקידה בהצגה לפרס "קיפוד הזהב".

בתחילה השחקנים עבדו באופן עצמאי, כקבוצה יוצרת, אך במהלך הדרך ביקשו ממיה מגנט שתצטרף כבמאית.

אז אתם בעצם שחקנים מנוסים, זה לא משהו ראשוני שלכם.

יעל: "אנחנו שחקנים יוצרים, כולנו, והיה חשוב לנו לעשות דווקא את המחזה הזה. זה היה רעיון של עומרי שקרא את המחזה, הוא נתן לכולנו לקרוא ואביטל הצטרפה אלינו."

למה דווקא המחזה הזה?

עומרי: "את "מועדון ארוחת הבוקר" הכרתי כסרט ומסתבר שגנזו אותו כמחזה, צילמו כסרט ואז הוא חזר בתור מחזה. במהלך הלימודים, התנדבתי בפנימיית הדסה נעורים וממש הפכתי להיות חלק מהנערים והנערות כדי להתחבר אליהם. המחזה הזה הזכיר לי אותם, למה שהם רוצים להגיד, לעובדה שלא באמת מקשיבים להם. התחרבשתי המון זמן עם המחזה ואז החלטתי לפנות לחבורת החברים האלו, ביקשתי שיקראו, ונחשוב ביחד מה אפשר לעשות, וככה התקבצנו."

יעל: "בבית הספר שלנו מאמינים ומעודדים יצירה. בתור שחקן מתחיל, אתה לא יכול לשבת בבית ולחכות שהסוכן יתקשר אליך. אם אתה רוצה באמת להשתכר בכבוד אז תפעל ותיצור ותעשה. אני גם חושבת שהסרט הוא לא סתם קלאסיקה, זה משהו שליווה אותי בכל המסגרות שהייתי בהן, העובדה שלא באמת רואים אותך. כן חשבתי שיש במחזה משהו מאוד אמריקאי וקיטשי ולכן גם היה מאוד חשוב העיבוד הישראלי שלנו למחזה, להביא את המחזה לישראל של היום."

מה הציפייה שלכם לגבי המחזה?

יהודה: "אנחנו רוצים למצוא בית באחד מהתיאטראות הרפרטוארים."

עומרי: "הכי חשוב לנו להיכנס לתיאטרון כיוצרים, לבוא לשם עם משהו שלנו. כולנו עובדים כשחקנים ומשתתפים בפרויקטים אבל הפרויקט הזה הוא שלנו."

מיה: "כשנכנסתי לקבוצה והתחלנו לעבוד שמנו לעצמנו דד ליין לסיום, אבל אנחנו עדיין עובדים כל הזמן, אנחנו ממש לא מרגישים שסיימנו.  אנחנו כל הזמן משפרים אותו, משנים, מעבדים, הופכים אותו לשלנו. לאחרונה הצגנו את המחזה בפני המורים שלנו ועכשיו אנחנו עובדים על פי ההערות שלהם."

כשנכנסתי לחדר החזרות, הייתם בדיוק בויכוח סוער לגבי השימוש בסטריאוטיפים בתוך המחזה, מה שמתבטא גם בסרט.

יעל: "יש את העניין הזה במחזה – החנון, המופרע, הספורטאי, היפה, המוזרה – מן כותרות כאלו. אותנו מעניין מה יש מתחת לפני השטח, הרי הוא לא רק הילד המופרע. הוא מאוד חכם ומאוד רגיש. החנון הוא לא רק חנון, יש בו המון צבעים."

מיה: " אנחנו מנסים למצוא מה הסטריאוטיפים, שבשנות השמונים נחשבו למאוד חדשניים, אומרים לנו היום. כל הקונספט האמריקאי פחות מדבר אלינו. לכן, סוף ההצגה הוא לא כמו בסרט. הם לא יוצאים מהכיתה בזוגות, הסוף הוא לא אמריקאי וקיטשי. הם יוצאים כקבוצה."

מה עוד שיניתם בהצגה?

ניתאי: "הורדנו את הדמות של השרת. כל אחד מאיתנו משחק את המנהל, מתחלפים בינינו בתפקיד הזה."

יעל: "שינינו את השפה לשפה שלנו, אנחנו אומרים את הטקסט במילים שלנו. שינינו את הבדיחות והביטויים האמריקאיים."

מיה: "גם החלל משתנה, הם לא יוצאים כאן מהכיתה למרות שמתגלה לאט לאט שזו אולי אפילו לא כיתה, אלא משהו אחר, רחב יותר. ההצגה שלנו הרבה פחות ריאליסטית."

אני חייבת להודות שכשראיתי אתכם, באמת הייתם מגניבים ומצחיקים, אבל לא הרגשתי כאן איזה מסר מטורף, איזשהו עומק יוצא דופן.
מיה: "ההצגה היא תהליך, את ראית רבע שעה מתוך ההצגה ולאורך ההצגה הדמויות משילות  מעצמן כל כך הרבה מסיכות. בסוף ההצגה אתה יוצא בתקווה שגם אתה תקלף את המסיכות ממך, גם אתה תיחשף ותראה מי אתה באמת ואני חושבת שזה גם משהו שמאוד חסר לנו היום, אינטראקציה חברתית.  האינטראקציה העיקרית שלנו היום היא מול המסך ולא מול אנשים וזה משהו שכולנו כמהים אליו, זו אחת הסיבות שכולנו הגענו לעולם התיאטרון."

יעל: "האינטראקציה החברתית היום היא בעייתית. גם כשאתה יושב עם חברים אתה בודק את האייפון כל הזמן, גם כשאתה רואה סרט אתה מוצא את עצמך מקליד ודווקא התיאטרון מכריח אותך להיות שם באמת."

דווקא ההצגה הזו מהווה בית עבורכם מבין כל הפרויקטים שאתם עושים?

עומרי: "כרגע בשבילי, אני חושב שכן. זה משהו שלקחתי מהכלום."

יהודה: "הוא הרי יזם את הרעיון."

עומרי: "כרגע זה כבר שלנו, אני הבאתי את החברים שלי, האנשים שאני מאמין בהם לפה והם עזרו לי."

יעל: "מהרגע הראשון הבחנו באנרגיה שיש בינינו וידענו שאנחנו מאמינים במחזה וידענו שאנחנו מתחילים בתהליך ארוך טווח. גם מצאנו את מאיה איפשהו בדרך, הכול כאן שלנו, אז כן זה בית."

מיה: "כשביקשו ממני לבוא לראות אותם הרגשתי שאנחנו ממש מתחברים עוד לפני שהתחלנו לדבר ומיד התחלנו לעבוד בלי בכלל לסגור שאני מתחילה לביים. התאהבתי בהם כשראיתי אותם בסקיצה הראשונה שלהם."

נגיד ומחר ההצגה עולה בתיאטרון "הבימה", יש פוסטר בחוץ שמפרסם את ההצגה שלכם, מה הסלוגן?

יהודה: "בואו לפתוח את העיניים!!

אנחנו רוצים לפתוח קצת, להציג איזושהי מראה. המטרה היא לנסות להמעיט קצת בשיפוט שלנו, לפתוח קצת את העיניים מול זה שעומד מולנו. לדוגמא, אנחנו כולנו מתרגלים יוגה עכשיו ולומדים מהי הקשבה פנימית, איך להקשיב, לאזן. התהליך שאנחנו עוברים, לא רק כשחקנים, הוא מאוד משמעותי. חשוב לנו בתוך ההצגה להביא קצת מזה."

ניתאי: "המשפט שלי הוא, אני עושה מה שאת עושה מה שהוא עושה מה שהיא עושה ויכול להיות שאחד מאיתנו טועה, בסגנון הפרסומת של פעם.

אנחנו שונים ובודקים אחרים ואת עצמנו כל הזמן בתור חברה. אנחנו לא נותנים לעצמנו לפרוץ את הדרך בה אנחנו חיים את החיים שלנו. כשאני בודק את עצמי, אני מבין שזה לא תמיד מה שהגרעין האמיתי שלי רוצה לעשות, אלא עדיין נכנע לכל מיני תכתיבים של החברה."

מיה: "מי אני, מי אנחנו, מי אתם – זה המשפט שלי שיעמוד מחוץ להבימה. אני חושבת שזו המטרה שלנו בסופו של דבר, שגם הקהל יחשוב תחת איזה סטריאוטיפ הוא יושב."

יעל: "מתחת לקליפה" זה המשפט שלי."

עומרי: "תסתכל עליי, אני אסתכל עליך".

ואני חייבת להגיד שבאמת ראיתי כאן קבוצה קצת קסומה של אנשים מיוחדים שדרך עיבוד של מחזה שהם באמת ובתמים מאמינים בו, הם חולמים לעשות כאן שינוי קטן בתפישה של אנשים. קשה לי להאמין שיש עוד כאלו תמימים ונכונים, קשה לי להאמין  שנוכל אי פעם כיחידים או כחברה לא לבחון אדם על פי הרושם הראשוני שהוא מציג, אבל אולי מתישהו נוכל לראות קצת מעבר. אולי מתישהו נצליח להיות חברה טובה יותר, להיות אנשים סובלניים יותר. אולי גם אני פשוט כזו תמימה וחולמת. בכל מקרה אני כבר נרשמתי לקורס היוגה הקרוב לביתי, עכשיו אתם.