יש רובוט על הבמה

על רובוטים ומדע בדיוני בתיאטרון הישראלי

מאת: מיה אופיר מגנט

בשנים האחרונות ישנה פריחה מחודשת של ז'אנר הפנטזיה והמדע הבדיוני. בספרות ובקולנוע אנחנו מוקפים שוב בערפדים, חייזרים, זומבים וכמובן רובוטים. האם התיאטרון לוקח חלק בפריחת העתידנות המחודשת או שהוא נותר מאחור? האם בכלל אפשר להעלות על הבמה רובוט ואיך בדיוק עושים את זה? שמואל שוחט, היוצר והבמאי של ההצגה "הרפתקאות יאן טיכי בכוכב הרובוטים", שהבכורה שלה התקיימה אתמול (יום רביעי) במסגרת פסטיבל "אוטופיה" בתל אביב, בחר לעבד אל הבמה את ספר המדע-בדיוני הקלאסי של סטניסלב לם.

כמו הספר, גם ההצגה הקומית והחזותית עוסקת בשאלות של מיהו אדם ומיהו רובוט. כאשר, חוקר החלל יאן טיכי נשלח למשימת ריגול מיוחדת בכוכב הרובוטים. הוא מתחפש לרובוט ומגלה שכל הכוכב מבוסס על שנאת האנושות. כשהוא נתפס על ידי המחשב הראשי, מגוייס טיכי בתור סוכן כפול וחושף את הסוג הגדול של כוכב הרובוטים. שמואל בחר להציג את הרובוטים על הבמה במגוון דרכים הכוללות מסכות גוף ובובות, המופעלות על ידי השחקנים במיומנות והומור. אך אל תתנו לצחוק ולרובוטים בסגנון סרטי מדע בדיוני סוג ז' להטעות אתכם. כמו רוב היצירות שעושות שימוש בז'אנר המדע הבדיוני, המטרה היא פחות לדבר על העתיד ויותר להתייחס להווה. העיסוק בעתיד מאפשר לצופה נקודת מבט נקייה ומרוחקת על המתרחש כיום, כך שהוא פתוח לקבל ביקורת על העולם בו הוא חי.

"אל לה למכונת העבודה לרצות לנגן בכינור",  שורה זו לקוחה מתוך המחזה "R.U.R"  מאת קארל צ'אפק, מחזה שעלה ב- 1930 וטבע לראשונה את המונח "רובוט" שמשמעתו בצ'כית "עבדות". הרובוטים במחזה אמורים לספק עבודה זולה ולרשת את מקומם של הפועלים, אבל הם קמים על יוצריהם ועל המין האנושי כולו וגוררים את העולם לחורבן. חוץ מהמסר המחאתי הפרולטרי שלו, המחזה בחן בפעם הראשונה על הבמה את נושא היחסים בין הרובוט לבני האדם.

ב-1965 עלתה בתיאטרון "הבימה" ההצגה "משפט פיתגורס" על פי המחזה של נתן אלתרמן. ההצגה עלתה ל-13 הצגות בלבד וירדה במטח של ביקורות שליליות. עלילת המחזה סובבת סביב מכון חישוב, שמרכזו מחשב על בשם "פיתגורס". מנהל המשרד שבנה את פיתגורס מודאג לגבי התנהגותו המבולבלת ובמקביל נאלץ לארח במשרד את אחיו הפגוע. כאשר המחשב פיתגורס מגלה מי פצע את אחיו של המנהל ואינו מסכים לבקשתו של המנהל לחזור בו מהצהרתו, מחליט המנהל להרוס את פיתגורס על מנת שהסוד לא יתגלה ויפגע באדם חף מפשע. למרות כישלונו הבימתי, המחזה מצליח להעניק נקודת מבט אחרת על נושאים משמעותיים של אתיקה ופילוסופיה.

מתוך ההצגה "משפט פיתגורס"

נושאים דומים עלו גם ב-1966, במחזה עברי מקורי קצר מאת דוד שחם בשם "המוח העליון" המתרחש ב"פלוטוניה העילית". "בן גאון" מתכנן מחשב-על שיוכל לקבל החלטות בנושאים מדיניים וכלכליים. בן גאון בונה את המחשב מתוך התנגדותו לדמוקרטיה הגורמת לאנשים חסרי כישורים להיות אחראיים על החלטות גורליות. לדעתו, האדם מסוגל לטעות אך המחשב לעולם לא טועה.  בסוף המחזה, מחליטה המועצה של פלוטוניה לאשר את שלטון היחיד של המוח העליון. כיאה לסרטים וספרים רבים שעושים שימוש במדע בדיוני, המחזה מתייחס להשתלטות הטכנולוגיה על המחשבה האנושית אבל ניתן להבין אותו גם כאלגוריה פוליטית.

ההצגה "היטלר, הרובוט והסכין", מאת בועז דבי ובבימויה של יעל טילמן,  מציעה נקודת מבט עכשווית יותר על רובוטים. ההצגה, שזכתה בפסטיבל עכו בשנת 2007,  מורכבת משני מחזות המתמקדים ביחסי הורים וילדים בצורה הומוריסטית ואבסורדית. במחזה הראשון, מודיעים הורים לבנם שהוא רובוט והנער שקודם התנהג בצורה רגילה לגמרי, משנה את התנהגותו לפי מה שאמרו לו. היחס לילד ולהתנהגות שלו משתנה לטרמינולוגיה של מכונה שצריך לתקן או להשמיד אותה. חינוך ההורים הופך את הילדים לרובוטים, ללא כל יוזמה או חשיבה עצמאית.

אירוע אמנותי נוסף המשלב בין תיאטרון לבין תערוכה ומיצג, נקרא על פי אותה שורה מהמחזה של צ'אפק "אל לה למכונת העבודה לרצות לנגן בכינור". הפרויקט, פרי יצירתו של האמן גיא בר אמוץ, עלה בשנת 2011 ומשלב בין תיאטרון לבין פיסול, עבודת סאונד ורובוטיקה. היצירה מתרחשת בבר ששמו "בר אמוץ", בו יושבים ארבעה רובוטים, שלמעשה הנם פסלים קינטיים שבנה בן אמוץ. הקהל מוזמן לשבת על הבר ליד הרובוטים ולהאזין לשיחתם. הרובוטים, הבנויים מחומר פלסטי ומקלות עץ, מניעים את פניהם וגופם, כאילו היו אמיתיים לגמרי. אחד הרובוטים, שהוא פסיכואנליטיקאי, מתייעץ עם חבריו הרובוטים האמנים לגבי שני מקרים בהם הוא מטפל, ובמהלך השיחה והיצירה עולות שאלות בנוגע לאמנות ולפילוסופיה.

ממש כפי שברכט השתמש בעיקרון ה"היסטוריפיקציה" וכתב על מקומות וזמנים מרוחקים בעבר כדי ללמד את הקהל שלו על ההווה, כך יוצרי הצגות הרובוטים בארץ משתמשים במדע בדיוני עתידני בכדי לדבר על הכאן ועכשיו. חלק אמנם מדברים על מהות האנושיות, על שלטון ויחסים אך כולם מבקשים להסתכל מזווית שונה על נושאים עכשוויים ומשמעותיים ולהעניק להם נקודת מבט אחרת, רובוטית, מנגנת בכינור וחשובה.

פותחי הדלתות

יוצרי תיאטרון מספרים על האנשים שהכירו להם את התחום

מאת: מערכת מרתה יודעת

כל אחד מאתנו יודע מהו הרגע בו החליט להיות בתחום, הרגע המכונן הזה בו החיידק נתפס חזק והמערכת לא יכולה בלי מנה תיאטרלית. במרבית המקרים, ישנו איש או אישה שפתחו לנו את הדלת, אנשים שהשפיעו באופן כל כך משמעותי, עד כי סביר שבלעדיהם לא היינו נכנסים לזה מלכתחילה או מעדיפים להישאר במקצוע בטוח יותר, כזה שפקיד הבנק אוהב. בכדי לעשות כבוד לאותם אנשים, מקומות, רגעים מכוננים, מרתה שאלה מספר יוצרי תיאטרון בולטים אודות פותחי הדלתות שלהם. עבור חלק, ישנו אדם אחד ומיוחד או אפילו כמה, עבור אחרים, מדובר על מקומות או מאורעות. אבל אין בכלל צל של ספק כי בלעדיהם, זירת התיאטרון המקומית לא היתה נראית כמו שהיא היום.

סיוון קרצ'נר

יוצרת ושחקנית, ממקימי תיאטרון "תהל". בין היתר, משחקת בהצגות "קיץ אחרון", "נשארה רק המועקה" ו-"קוראים לי רייצ'ל קורי".

"פותחת הדלת שלי היא ללא ספק סבתא שלי. בתור ילדה הייתה לוקחת אותי להצגות (בעיקר בהבימה) וחלק בלתי נפרד מחווית הצפייה היה הניתוח של מה שראינו. ואז, כשהייתי מצטרפת אל ״הפרלמנט״ שלה ושל חברותיה בימי שישי בבוקר בקפולסקי – הייתי משתתפת בשיחות שנסבו סביב תיאטרון ותרבות. למדתי לאהוב תיאטרון והיה לי ברור שארצה לעסוק בזה ״כשאהיה גדולה״."

שמואל שוחט

מחזאי, במאי, מעצב ובובנאי. במאי ההצגה "הדיבוק – בין שני עולמות" ומחזאי ההצגה "הרפתקאות יאן טיכי בעולם הרובוטים".

"כנער בשנות השמונים, ישבתי מרותק לטלוויזיה בשעה שג'ון הארט סיפר לבובת כלב בעיצובו של ג'ים הנסון סיפורי עמים שונים, וגרם לי להבין איזה כוח יש בשילוב של סיפור טוב ומספר מוכשר. אז החלטתי שאני רוצה להיות מספר, והתחלתי לספר סיפורים לחברים בכיתה ומאוחר יותר בצבא. לאחר הלימודים בחזותי (בית הספר לתיאטרון חזותי א"ר), המיומנות הזו התפתחה לבימוי תיאטרון ושולבה בבובנאות. ואולי, יום אחד, עוד אעשה תוכנית תכנית טלוויזיה בה אש ליד האח ואספר סיפורים לבובות. נראה לי שאקרא לתוכנית – מספר הסיפורים."

איילת רון

יוצרת, מחזאית, בימאית, שחקנית ומנחת תיאטרון. בין היתר, יצרה את ההצגות "היידי בת זונה" ו-"גוויותי ורבותי".

" 'מי אני, מה אני, מה אהיה?' אלו המחשבות שטרטרו במוח החיילת שהייתי. הכל פתוח ואפשרי אבל גם לא. ערב פנוי אחד, נפתחה לי דלת סטודיו אדומה עם ציורי מסיכות. נכנסתי פנימה עם חברה שרצתה לדעת מה זה חוג דרמה. מסביב, היו מפוזרים אנשים מחויכים, אנשים קצת מוזרים, תאורת נרות ואוירה שלא הכרתי. המנחה אופירה כהן דיברה בשפה צבעונית, קסומה, מכשפת.

בהמשך הערב, היא הזמינה אותנו לנשום ולחלום ואחר כך לעלות על הבמה ולהביע את המחשבות והתחושות, בעיקר להפנות זרקור לעצמנו. אני זוכרת את הרגע בו הגיע תורי לעלות, לשחק ולביים את הרעיונות שלי, הרגע שבו נפסקו הטרטורים במוח החיילת. הגוף שלי, הקול שלי, הלב שלי התנתקו מרובד המציאות והתחברו לדמות ולעולם שבניתי. הרגשתי שזה מאוד זורם וקל ועונה על חסכים וצרכים רגשיים שזנחתי. הכל נרגע, ידעתי שמצאתי את הדרך, הפכתי לברבורה. אחר כך הצטרפתי לקבוצה המקצועית של אופירה, שיחקתי, כתבתי, ביימתי, פרחתי. ואושר גדול בא עליי (אבל על ההורים שלי לא)."

מיה אופיר מגנט

כתבת במרתה יודעת, יוצרת תיאטרון, מורה לתיאטרון וסטודנטית לתואר שני בתוכנית חקר הביצוע בחוג לתיאטרון באוני' ת"א.

"פותחת הדלת שלי היא ד"ר דורית ירושלמי. דורית היא חוקרת תיאטרון ישראלי, מרצה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת חיפה. דורית היא גם בת זוגו של אבא שלי מאז שהייתי בת חמש. היא הכניסה אותי לעולם התיאטרון כדבר מובן מאליו ונהניתי ללכת אחריה. למדתי על רובינא והבימה, כאשר דורית היתה דרמטורגית של "הדיבוק", קראנו יחד מחזות של לוין והלכנו ביחד להצגות. דורית היא הסמכות התיאטרונית בחיי, וגם אם אין לנו בדיוק את אותו הטעם, היא עדיין האדם איתו אני מתייעצת לגבי כל נושא."

נתלי פינשטין

יוצרת ושחקנית תיאטרון. בין היתר, משחקת ב"היי יפה", "שופרא", "דיוקן של ציפור" ועוד.

"למרות שנתבקשתי לכתוב על אדם שפתח לי את הדלת לעולם התיאטרון, בחרתי לספר לכם דווקא על מקום: בימת הנוער מיסודה של איה לביא ברחובות. לא הרבה אנשים יודעים מה זה בדיוק ואני חושבת שההגדרה הטובה ביותר היא מעין המצאה שהמצאנו מתוך רגשי נחיתות (או עליונות?) אל מול הגיבושון הטורדני שהוא "הצופים": "אנחנו תנועת נוער של תיאטרון".

הגעתי ל"בימה" בתחילת חטיבת הביניים. הייתי יחסית חדשה ברחובות, כמעט ללא חברים, וההורים שלי חשבו שזו יכולה להיות מסגרת טובה לטום-בוי קצוצת-שיער ומעט מוזרה שבזמנה הפנוי אוהבת לחקות את חווה אלברשטיין ולעשות ליפ-סינק לשיר הבטלנים בכל פעם שמגיעים אורחים (כן. זה באמת קרה). והם צדקו. באופן הקלישאתי והנדוש ביותר – ותרשו לי להגזים קצת מטעמים דרמטיים – הילדה שבבית הספר לא כולם ידעו שמסוגלת לדבר עלתה על הבמה והתחילה להשתולל. דמויות מוטרפות, אימפרוביזציות פרועות, פרובוקציות ואנרגיה מתפרצת. אם להשתמש במונחים של יועצת בית ספר, "הילדה ממש פורחת".

היו לי שני מדריכים בבימה – בחטיבה, רפי ניב (היום מנהלו האמנותי של תיאטרון ב"ש) ובתיכון, דלית מילשטיין (מקימת תאטרון "נוצר"). הם חשפו אותי לז'אנרים רבים ומגוונים של תיאטרון ואני מצאתי את עצמי נמשכת יותר ויותר לפרינג'. אני חושבת שבזמנו אפילו לא הייתי לגמרי מודעת לעובדה שזה פרינג'. זה פשוט היה תיאטרון מרתק, מאתגר, מפעים ומטלטל יותר מכל סוג תיאטרון אחר שראיתי. וזו הייתה גם רוח ההצגות שאנחנו העלינו בעצמנו. ההפקה שלנו של "חלום ליל קיץ", לדוגמה, שביימה דלית, עולה על כל הפקה ישראלית של המחזה שראיתי (או השתתפתי בה…) מאז. היו בה חתרנות, רוח שטות, תשוקה ופענוח אינטליגנטי של הטקסט. כולם כאחד אלמנטים שאני מנסה עד היום שיתקיימו בכל הפקה שאני משתתפת בה.

העובדה שהיום אני שחקנית פרינג' (אידיאליסטית) נעוצה בשני אירועים משמעותיים שחוויתי בבימה: הראשון היה התיאטרונוער, פרויקט מופלא שבמסגרתו שכבת י"ב מארגנת פסטיבל תיאטרון והכמעט-בוגרים עושים הכל בעצמם: מפיקים, כותבים, מביימים, משחקים ומעצבים. אני עשיתי את הבלתי אפשרי ולקחתי חלק בשתי הפקות במקביל. גן-עדן. מה שאני מנסה לומר הוא שכבר בגיל 18 הרך קיבלתי בבימה את הכלים לעשיית תיאטרון עצמאי.

השלב השני הגיע דווקא אחרי הצבא – בימת הנוער נתנה (בשמחה) בית להפקה עצמאית שלנו, בוגריה הטריים. כמה מחבריי לשכבה ואנוכי (או בשם שהענקנו לעצמנו, "הקולקטיב") התגעגענו לבמה והחלטנו להעלות הפקה בשם "יהיה קטעים". כמעין המשך ישיר לתיאטרונוער, כתבנו שורה של מערכונים סאטיריים, קומיים, מוזיקליים ועוד והתנסינו במגוון רחב של סגנונות תיאטרוניים. כי ככה התחשק לנו. זו הייתה חוויה מכוננת שבעקבותיה החלטתי סופית להיות שחקנית. לאחריה פשוט לא יכולתי לדמיין את עצמי עושה משהו אחר.

אה, ואמה תומפסון. אני לא יכולה לדבר על הסיבות שהביאו אותי להיות שחקנית ולא להזכיר אותה. אז אמה תומפסון.

אגב, יומיים אחרי שאירית (בוגרת בימת הנוער!) פנתה אלי, הלכתי לראות הצגה בתמונע שביים בוגר נוסף של הבימה ובקהל פגשתי את איה לביא, מייסדת בימת הנוער. הרגשתי הכי בבית בעולם."

טל קלאי

שחקן, פרפורמר וטלולה בונט.

" כשהייתי בכיתה ט', ועוד למדתי בחטיבת ביניים האזורית, התקבלתי לתיאטרון המרכזי לנוער של ירושלים "במת עשרה" במרכז נורית קציר. להבדיל מחוגי תיאטרון שכונתיים כאלה או אחרים, המסגרת של "במת עשרה" הייתה מקצועית לכל דבר. שם פגשתי את אחת הדמויות שהכי השפיעו עליי – מנהלת המרכז והתיאטרון שרה נורמן. שרה היא אישה שהקדישה את כל חייה לתיאטרון הנוער ולחינוך הנוער לאהבת התיאטרון והמשחק.

היא לא הקלה עלינו כבני נוער. לא יצאנו לטיולים שנתיים בגלל החזרות להפקות, את חופשות הפסח הקדשנו לחזרות להפקות שהעלנו והתיאטרון מילא כל פינה פנויה בלוח הזמנים הצפוף שלנו. בזכות שרה, הבנתי לראשונה שאני רוצה להיות שחקן ומוכן להקריב הכל עבור זה. התיאטרון עבור שרה הוא קודש קודשים ומי שבוחר במקצוע הזה, מקריב הכל למענו. הדבר המדהים הוא שרבים שהיו איתי אז בתיאטרון הנוער ממשיכים לשחק גם היום. השנה שרה יצאה לגימלאות. אנחנו ממשיכים להיות בקשר והיא אחת הדמויות שעד עצם היום הזה, דעתן מאוד חשובה לי."

נטלי צוקרמן

אמנית ומנהלת אמנותית.

"שלושה אנשים/מאורעות עולים לי בראש:

בכיתה ח', אחרי תאונה קשה שהבנתי שלא אוכל לרקוד יותר וחיפשתי חוג תיאטרון הגעתי לחוג במכללת אחווה שניהלה אותו ברכה שמי (זכרונה לברכה). אני זוכרת את האודישן שנערך בפעם הראשונה שהגעתי לשם. עשיתי מונולוג מ"הקיץ של אביה". הייתי צריכה לעלות לבמה כשעליה מכוון פנס חזק ויחיד, וברכה, אישה לבושת שחורים, רזה מאוד עם תווי פנים שאי אפשר לשכוח, ביקשה ממני לעשות את המונולוג שלי. ההתרגשות שאחזה בי זכורה לי עד היום ואני זוכרת את התחושה שעלתה בי שזה המקום שלי.

האירוע השני הוא בכיתה י"ב, כשהלכנו לראות את ההצגה "האידיוט" של תיאטרון גשר. ישבנו עשרה תלמידים בשורה הראשונה, כולם מנמנמים להם ורק אני מרותקת למתרחש על הבמה. כל צעד של כל דמות היה במקום ואני התרגשתי עד דמעות והחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות, להיות בימאית. אני זוכרת שחזרתי הביתה ואמרתי לאמא שלי ש'או שסשה דמידוב שחקן מצוין או שהוא באמת פשוט אידיוט'.

ואחרון חביב היה יורם לוינשטיין. אני רציתי לשחק והתקבלתי למכינה. ילדה מפוחדת ושקטה מהמושב. בת 19 שעושה מונולוגים של אינגמר ברגמן. יורם היה נכנס בכל פעם לראות ותמיד אמר לי שאני צריכה להיות בימאית. בוקר אחד הוא התקשר ואמר לי שמחר יש לי אודישן לסמינר הקיבוצים. אני מניחה שהוא ידע שלבד לא יהיה לי אומץ לנסות להתקבל. בעולם הזה, רוב הדרך היא קשה ועליך לפתוח לעצמך דלתות, ואני זוכרת לו את האמונה בי ואת הרגע הראשון והאחרון שמישהו עזר לי לפתוח את הדלת."

יפעת בחר-מדמון

בימאית ומנחת תיאטרון קהילתי, מייסדת ומנכ"לית עמותת השתחוויה – המקום בו תיאטרון וקולנוע נפגשים עם אנשים.

"הייתי ילדה שבכל שנה חיפשה חוג אחר. תמיד זה היה התעמלות קרקע, התעמלות אמנותית וכו'. ובכל שנה התחלתי ואחרי חודש או חודשיים הפסקתי ללכת מחוסר עניין. הייתי מפצירה באמא שלי שהפעם זה לא יקרה ואני מוכנה להתחייב ואתמיד בחוג עד לסוף השנה ועוד כהנה וכהנה הפצרות. בכל שנה היא לא עמדה בגל השכנועים והדמעות ורשמה אותי. ואני כמובן פרשתי בשיא או קצת לפניו.

כשעליתי לכיתה ה, החלטתי לשנות כיוון ולהירשם לחוג לדרמה של חיים סלע. הייתי ילדה מאאאאוד מופנמת וכבר בשיעור הראשון הבנתי שמשהו אחר קורה לי. התמכרתי לתחושה! התחושה שבמשחק ובתחושה כצופה. זו הייתה השנה הראשונה בה התמדתי בחוג ומאז ועד היום התיאטרון הוא חלק עיקרי בחיי."

אסף גולדשטיין

שחקן תיאטרון. שיחק בהצגות "בעל למופת", "האב", "המלט". כיום, בין היתר, משחק בהצגה "קזבלן".

"אצלי, השתלשלות העניינים היא זו שפתחה לי את הדלת, ולא אדם אחד.  אני נמצא בתיאטרון מגיל 17, בעצם התחלתי בלהקת השכנים של צ'יץ. שזה היה סוג של תיאטרון. אמנם לא בצורה מקצועית אבל הדריכה הראשונה על הבמה היתה שם. אני חושב שתמיד נמשכתי לבמה ולקסם שעומד מאחוריה עוד בגיל צעיר. זה די קלישאתי אבל נכון.

ברמה המקצועית, הראשונים שפתחו לי את הדלת היו פול מילס ורוזיטה יארבוי. בימאי וכוריאוגרפית. שלקחו אותי להפקה "רובין הוד", ההפקה המקצועית הראשונה שלי. הם החליטו שאני מתאים ללימודים באנגליה ועזרו לי להתקבל לבית ספר למשחק בלונדון. שם חייתי 5 שנים ונחשפתי לסודות התיאטרון בשפה האנגלית, תקופה שחרוטה אצלי בזיכרון. כשחזרתי לארץ היה זה גרי בילו ז"ל, שהפגיש אותי עם הבמה בישראל. למרות שלא הייתי תלמיד בבית צבי, הוא ראה פוטנציאל ודחף אותי לעשות כמה הפקות אצלו, בתיאטרון הספריה. גרי היה איש שחי תיאטרון. אניציקלופדיה מהלכת ואדם נדיב

אל תיאטרון הקאמרי הגעתי בזכותו של צדי צרפתי. שקיבל אותי ל"שירת הקאמרי" ובעצם פתח לי את הדלת לעולם המקצועי. היום, לאחר 10 שנים בתיאטרון הקאמרי שמשמש לי כבית, ולאחר כמה וכמה הצגות (המלט, האב, עוץ לי, בעל למופת ועוד) אני משחק בהצגה קזבלן שאותה ביים לא אחר מאשר צדי צרפתי. סגירת מעגל שכזאת. אוהב תיאטרון, נושם תיאטרון וחי תיאטרון. מאחל להרבה שחקנים להגשים את עצמם ולא לוותר על האתגר הנדיר הזה

חנה וזאנה גרינולד

מחזאית, בימאית ומנחת תיאטרון קהילתי. יוצרת ההצגות "פאפעג'ינה" ו"פריחה שם יפה" בתיאטרון הערבי-עברי

פגישה מקרית בפואיה של בניין מקסיקו, רותי קנר ואני עומדות בתור לקפה. רותי היתה המורה שלי כבר בתואר הראשון. אני מעריכה את הדרך שלה, את השפה התיאטרונית הלא מתפשרת. המבט שלנו מצטלב, היא שואלת לשלומי ולמעשיי בימים אלה. אני מספרת לה שאני אמא לשלוש בנות ובימאית בתיאטרון קהילתי. אנחנו מפטפטות, הקפה נמזג ורגע לפני שהיא הולכת אני מוסיפה ובדרך אגב ש… כתבתי טקסט אישי ו… אני לא יודעת אם הוא מתאים, וכרגע הוא מסתתר עמוק בתוך המגירה. אני לא אומרת לה שכבר עיבדתי אותו פעם ואני לא אומרת לה שאני באמת לא יודעת אם אני רוצה לחשוף אותו. ואני לא אומרת לה שאני קבורה עמוק בתוך מגירת האימהות והבישולים והחיתולים וההסעות. ואני לא אומרת לה ש… אני פוחדת. למה, היא שואלת בעדינות, שלא תשלחי לי אותו? יום אחר כך מגיע אליי מייל. הטקסט הזה, היא אומרת, פאפעג'ינה, הילדה הזאת שהיית ימימה כל כך מרגשת ימימה, רציתי שתספרי לי עליה עוד. את חייבת לעשות את זה, בשביל ימימה

כיום, אני מועמדת  לפרס קיפוד הזהב בקטגוריית המחזאי על הטקסט הזה ואני רוצה להגיד לרותי תודה

אירית ראב

מחזאית, בימאית ויזמת תיאטרון, מייסדת ועורכת מרתה יודעת

כל כך הרבה אנשים השפיעו עליי בדרך למה שאני היום. תיאטרון הילדים ב"גן טובה" שהציג את
"הברווזון המכוער", וגרם לי לחוש את הקסם הזה של התיאטרון. המדריך בבימת הנוער שדפק את הראש על רצפת האולם והראה לי איך לא להתייחס לעולם לשחקנים, המדריך שגרם לי לכתוב את המילים שלי ולהגיד אותן באומץ ועוד ועוד. אבל מכל האנשים הללו, ישנו אדם אחד שאני יכולה להגיד שהוא זה שפתח לי את הדלת לתחום הבימוי

ישי דן היה המדריך שלי בבימת הנוער ברחובות, בכיתה י"א ו-י"ב. במהלך כיתה י"ב, בזמן התיאטרונוער, הוא הציע לי לכתוב מחזה ולביים אותו. לפני כן השתעשעתי קצת בכתיבת מחזה, אבל לביים? איך עושים את זה? אבל הוא תמך ולחץ ודירבן ולא שחרר עד שנכנסתי לחדר החזרות. במהלך החזרה הראשונה, בזמן שהשחקנים הופכים את המילים שלי לבשר ודם, ואני מתחילה לביים את העולם שהמצאתי על הנייר, ידעתי שזה המקום שלי, לביים

ציוציי אהבה

על היצירה "רומיאו ויוליה" בטוויטר

מאת: מיה אופיר מגנט

לפני שלוש שנים, עלתה בבריטניה אדפטציה מודרנית ל"רומיאו ויוליה" של שייקספיר. ההצגה לא התקיימה בתיאטרון הגלוב או בתיאטרון בכלל, היא התקיימה בטוויטר. שישה שחקנים מקצועיים מקבוצת ה- Royal Shakespeare Company צייצו בטוויטר, כשהם מאלתרים בתוך מסגרת המבוססת על המחזה המקורי. בהפקה שנקראה "Such tweet sorrow", משפחת מונטגיו וקפולט מתגוררות בעיר לא ידועה בבריטניה ונמצאות בסכסוך בגלל תאונת דרכים בה הרג אביו של רומיאו מונטגיו את סוזן קפולט, אמא של יוליה. בתחילת המופע מציינות הדמויות 10 שנים לתאונה שגרמה ליריבות בין שתי המשפחות, יוליה מתכננת את מסיבת ה-Sweet Sixteen שלה ורומיאו משחק בקונסולת ה-Xbox שלו מול רוזלינד.

המופע הניסויי היה תוצר של שיתוף פעולה בין RSC וחברת מולטימדיה בשם  Mudlark שמטרתו הייתה לקרב את הקהל הצעיר, שלא הולך בדרך כלל לתיאטרון, לשייקספיר. כמו כן, המופע ביקש לחבר בין התיאטרון ובין המדיה החדשה והפלאפונים בפרט, כשבדרך כלל הקשר היחיד בין התיאטרון לפלאפונים, הוא בהודעת כיבוי המכשירים הסלולאריים בתחילת ההצגה.

מתוך המופע האינטרנטי "Such tweet sorrow"

כל השחקנים במופע פתחו פרופילים בטוויטר ופעלו בהם במשך חמישה שבועות כשהם מצייצים, מעלים סרטונים ליו טיוב ומקימים אירועים בפייסבוק. יוליה, שהצטרפה רק עכשיו לטוויטר בהמלצת אחותה הגדולה (עיבוד לדמות של האומנת במחזה המקורי), העלתה סרטון בו היא מציגה את עצמה, עושה סיור בחדר שלה ומראה תמונה של אמה המתה. בהדרגה מבינים העוקבים את סיפור העלילה מתוך הציוצים והסרטונים.

לעוקבים/הקהל הייתה גישה למופע בכל מקום ובכל זמן שרצו. הם קיבלו עדכונים ישירות לנייד ויכלו לראות את ההתרחשות מתהווה בזמן אמת. מעבר לכך, העוקבים הוזמנו ליצור קשר עם הדמויות ולהגיב להתרחשות. לדוגמא, יוליה מתלבטת לגבי הנושא של מסיבת יום ההולדת שלה ומבקשת מהעוקבים שלה להציע נושאים ושירים למסיבה. כשהיא מקימה אירוע למסיבה שלה בפייסבוק, העוקבים מוזמנים להעלות תמונות שלהם במסכות ולהקשיב לפלייליסט של המסיבה באתר Last FM.

השימוש ברשתות חברתיות עוזר ליוצרי המופע ליצור קשר עם הקהל שלהם וגם לשתף אותם בהתרחשות, מה שצמצם את הפער בין עוקב (צופה) למופיע. השאלות מה ההבדל בין שחקן לקהל ומהו התפקיד של כל אחד מהם תמיד היו חלק מהתיאטרון והשימוש במדיה רק מדגיש ומרחיב אותן. ב- "Such tweet sorrow"  השחקנים יצרו דמויות אינטרנטיות אותן הם גילמו במשך חמישה שבועות לצורך ההופעה. בצורה דומה, כל אחד מאיתנו יוצר ומתחזק סוג של פרסונה אינטרנטית בכל הרשתות החברתיות. אנחנו מעלים תמונות, מגיבים וכותבים סטטוסים שאנחנו רוצים שאנשים יזהו עם "הדמות" שאנחנו יוצרים לעצמנו. עד כמה הדמות הזאת שונה מדמותה של julietcap16 @?

כמו כן, יש התערערות נוספת של הגבול בין המציג לצופה, כאשר הצופים הופכים להיות יוצרים של תכנים ומשפיעים על ההתרחשות במופע. ב-"Such tweet sorrow" אמנם לא הייתה השפעה מכרעת של העוקבים, הם יכלו להציע ולהגיב לדמויות, אך כל תגובה שלהם הופכת להיות לחלק מהמופע ושאר העוקבים יכולים לראות אותה. לו היו היוצרים מאפשרים לעוקבים להשתתף באופן פעיל במופע האינטרנטי, היה יכול להיווצר מצב בו עוקבים הופכים להיות דמויות בתוך המחזה ומשנים את העלילה. אולי אז זה כבר לא היה "רומיאו ויוליה", אבל זאת הייתה יצירה שנוצרה בשיתוף בין הצופים לשחקנים כשכבר לא ברור מי זה מי. לי זה נשמע כמו כיוון מעניין מאד לניסוי הבא…

הפכים משלימים

על תוכנית חקר הביצוע של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב

מאת: מיה אופיר מגנט

עוד כמה שבועות מסתיימת השנה האקדמית, ואיתה מגיעה לסיומה השנה השנייה של תוכנית חקר הביצוע של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. התוכנית הוקמה מתוך פנייה של שני סטודנטים מהחוג לתיאטרון שרצו לעשות תואר שני מחקרי בלי לאבד את הקשר עם המקצוע. "הם הסבירו לי שמה שחשוב להם זה לחבר את העיוני עם המעשי" מסבירה פרופ' נורית יערי. לבסוף החליטו יערי ושלושה מרצים נוספים מהחוג,  פרופ' רות קנר, ד"ר דפנה בן שאול ופרופ' פרדי רוקם, להגיש הצעה לתוכנית לתחרות ארצית בנושא חדשנות בהוראה. "זו תוכנית שבנויה ממעבדות המנוהלות על ידי שני מרצים – אחד מהתחום העיוני והשני מהיישומי" מסבירה יערי "לשמחתנו, זכינו בתחרות ומאז אנחנו מובילים את התוכנית".

תוכנית חקר הביצוע היא תוכנית דו שנתית המבוססת על מעבדות מחקר תיאורטיות ויישומיות. המעבדה בשנה הראשונה מוקדשת לחקר טקסטים עתיקים ובשנה השנייה נושא המעבדה והמרצים המובילים אותה משתנה. למעבדות אלו נלווים קורסים עיוניים במסגרת של שיעורי מבוא, סמינרים ועוד. בנוסף, הסטודנטים זוכים להרצאות וסדנאות עם אמנים, יוצרים ואנשי מחקר מתחום התיאטרון  כמו הדס עפרת, הדסה שני, ויקטוריה חנה, תמר ברגר ועוד. כל זאת, בכדי להעמיק ולהפרות את עבודתם.

פרופ' יערי ופרופ' רות קנר מנחות יחד את המעבדה של השנה הראשונה בתוכנית, שעוסקת בטרגדיה היוונית.  "יכול להיות שבשנה הבאה, לאו דווקא נחליט לעסוק בטרגדיה" מבהירה קנר "המעבדה עוסקת בטקסטים עתיקים ואולי נחליט להתמקד דווקא בטקסטים מהתרבות העברית לדוגמה".

"אני באה מהתחום של הביצוע" מוסיפה קנר את הצד שלה בייסוד התוכנית "ולכן, העניין שלי הוא במה קורה בעולם התיאטרון ובאמנות המופע". לדעתה, אם יוצר ניזון מחומר תיאורטי בזמן עבודה על יצירה בימתית, זהו רווח אדיר ליצירה שלו.  "אני חושבת גם שהעולם התיאורטי יותר ויותר מגלה את העוצמה של חשיבה יצירתית" אומרת קנר "פתאום, בתחומים תיאורטיים נזקקים לשיטות שלנו, כי בעצם מדענים ואמנים עושים את אותו דבר רק בכלים שונים וכל צד מחפש לשאוב את הכלים של הצד השני. אני מרגישה שהתוכנית הזאת עושה שילוב מאד עדכני ותואם את רוח הזמן כשהיא מחפשת את החיבורים האלה בין המחקרי ליישומי."

"הקבוצה שלנו מאוד מגוונת מבחינת גילאים, מקצועות ותחומי עניין" מתאר אמיתי שטרן, אחד מהסטודנטים בתוכנית. שטרן עצמו לא הגיע מתחום התיאטרון אלא מתחום המחול והטיפול בילדים. "חיפשתי מקום ללמוד תיאטרון במסגרת פתוחה" הוא מסביר "במעבדה מצאתי מקום פתוח שאפשר להביא אליו כל דבר ולקבל מענה שמכוון אותך לתהליך ולא לתוצר". גם מורן אייזן לא הגיעה מתחום התיאטרון, אלא דווקא מלימודי תקשורת וקולנוע ומתחום המוסיקה "עסקתי בתחום עיוני ומחקרי כמה שנים" מסבירה אייזן  "וחיפשתי את המקום בו יהיה אפשר למצוא את נקודת התפר ולעשות שימוש בשתי הפרקטיקות, כי אני לא חושבת שצריך להפריד ביניהן". אביטל וייס אקשטיין, מורה לתיאטרון, הגיעה לתוכנית כי הרגישה שחסר לה משהו בתור מורה. "הרגשתי שאני מלמדת ממקום מקובע ולא מצליחה להגיע לעומק. בתוכנית הזאת אתה שואל יותר שאלות ורוצה לדעת יותר, כי הביצוע והמחקר מפרים אחד את השני".

התוכנית של חקר הביצוע היא התוכנית היחידה מבין מסלולי הלימוד לתואר שני בארץ, שעושה שילוב בין חקר התיאטרון לבין הביצוע שלו. אבל מה המשמעות של החיבור הזה בשטח? למה חשוב שיוצרים ילמדו מחקר ולהיפך?  "אני חושבת שבעשרים שנה האחרונות התפיסה המסורתית, שבה במאי מפענח מחזה ולוקח שחקנים שמבצעים את הרעיונות שלו, מאוד השתנתה". יערי מסבירה כי היום יש הרבה יוצרים שממלאים מספר תפקידים ולא רק תפקיד אחד. שחקנים שכותבים ומביימים, מחזאים שמשחקים וכו'. אך למרות שברחבי העולם סוג זה של יצירה הנו נפוץ למדי, בארץ התפיסה הזאת עדיין לא מקובלת ובתיאטראות הרפרטואריים ממשיכים עדיין באותה מערכת מסורתית. "אין הרבה אפשרויות לאנשים צעירים, בוודאי לא בבתי הספר למשחק, למצוא את הקולות האחרים שיש בתוכם. התוכנית שלנו נבנתה על מנת לפתח בדיוק את הדבר הזה" יערי מסכמת. קנר מקווה שהתוכנית תעודד ותטפח אנשים שיוצרים מתוך עומק תרבותי ורגשי ושישפיעו על עולם התיאטרון הישראלי. "אנחנו רוצים שיצאו מהתוכנית אנשים שבאמצעות הדיאלוג בין עשיה לעיון מפתחים שפה מקורית ומחדשת, ומרחיבים את גבולות התיאטרון".

החיבור בין היישומי והמחקרי מעניין ומעשיר, אבל הוא גם מאוד מורכב ומעלה הרבה פעמים תסכולים וקשיים בקרב הסטודנטים והמרצים. אייזן מסבירה כי "מצד אחד, היתרון של התוכנית זה שאנחנו לא נדרשים למצוא תשובות מוחלטות וסופיות ואנחנו כל הזמן נמצאים בתהליך של עשייה, אבל מצד שני זה יוצר תחושה של מסע טעימות, כי אנחנו לא מספיקים לגעת בכל דבר בצורה עמוקה וזה מתסכל". עבור וויס אקשטיין החלק המאתגר בתוכנית הוא כמות הזמן וההשקעה שצריך לתת.  "בהשוואה לתארים אחרים, התוכנית דורשת הרבה יותר. אתה צריך לעשות וויתורים בלימודים או בחיים האישיים וזה יכול להיות קשה". ואילו שטרן מוסיף כי החלק המחקרי והחלק המעשי בלימודים לא תמיד תומכים זה בזה ולפעמים אפילו יכולים לחבל אחד בשני.

לסיכום, אומרת קנר כי "בתוכנית אנחנו כל הזמן חווים תסכולים וקשיים ומחסומים. אבל זה כל כך חשוב שאנשים צעירים שואלים שאלות בכזו רמה. אלו שאלות שחשוב להזרים לתוך התיאטרון כדי לפתוח ולהחיות אותו, ולעשות אותו באמת עכשווי, רלוונטי וחשוב."

תיאטרון טריגונומטרי

איך לגרום למתמטיקאים, ואחרים, להתעניין בתיאטרון?

מאת: מיה אופיר מגנט

לפני כמה חודשים נוסד כתב עת דיגיטלי חדש בשם "אלכסון" בעריכת דב אלפון. מטרת כתב העת לעורר מחשבה ולעורר יצירת תכנים תרבותיים באינטרנט העברי, כשהוא מתמקד במדע, פילוסופיה, ספרות ואמנות. איזה נושא אינו מופיע במאמרים או כתחום ההתמחות של אחד הכותבים? נכון, תיאטרון.

ניסיתי לחשוב למה כתב עת שמטרתו לעסוק בנושאים של תרבות ואמנות, ולעורר מחשבה ויצירה ברשת, לא רואה לנכון לעסוק בנושא התיאטרון? כנראה שעולם התיאטרון, בניגוד לעולם הקולנוע, הספרות או האמנות הפלסטית כל כך נעדר מחייהם האישיים של הכותבים ומכלל השיח הציבורי, שאף אחד, פרט לאנשים שעוסקים בתיאטרון ו"מרתה יודעת" כמובן, לא יעלה על דעתו לכתוב עליו. כנראה שהתיאטרון בארץ אינו גורם תרבותי משפיע או זרם משמעותי. לאנשים מחוץ לגבולות התיאטרון פשוט אין סיבה להתעניין בו.

לפני מספר שבועות דיברתי עם ידיד מתמטיקאי שמתעניין באמנות. הידיד הצליח לנתח את כל סוגי האמנות ולראות מה הייחוד בכל אחד מהם, בכולם מלבד בתיאטרון. כשניסיתי להגן בפניו על התיאטרון ובכללו על החיים שלי ועל כל מה שאני מאמינה בו וחושבת לנכון, כמעט ונכשלתי. כל פעם שניסיתי לספר לו על איזו הפקה מופלאה שמצדיקה לדעתי את קיום התיאטרון, ומוכיחה את הקסם והייחוד שלו, הוא אמר לי שזה רק תיאטרון שוליים ולכן לא נחשב. אז הבנתי שרוב אלו שכל מי שמכריז על עצמו בתור "לא אוהב" או "לא מתחבר" לתיאטרון, מחשיב כתיאטרון את מה שבעיני אינו ראוי להיכלל אותה קטגוריה. התיאטרון בארץ לא מתבטא דרך התיאטראות הגדולים, אלו שנחשבים לתיאטרון, אמרתי לו, הדרך היחידה להבין את הייחוד של התיאטרון הוא בהצגות יוצאות הדופן, אלו שמעזות לשאול את אותה שאלה שאתה שואל – מה מיוחד בתיאטרון?

קראתי פעם בראיון עם יוצר התיאטרון רוברט לאפאג', כיצד הוא מגדיר את מצב התיאטרון. לאפאג' הסביר כי כאשר הומצא הצילום, היו צריכים הציירים להגדיר מחדש את האמנות שלהם משום שעד אז היה הציור הדרך לייצוג המדויק ביותר של המציאות. משום כך, התפתחו ז'אנרים חדשים בציור שביטאו את ייחוד הציור על פני הצילום. כך ,גם כאשר הומצא הקולנוע וייצג בצורה הנאמנה ביותר את המציאות, היו צריכים אנשי התיאטרון לשאול את עצמם מה אפשר לעשות בתיאטרון שאי אפשר לעשות בסרט?

ישנם יוצרי תיאטרון בארץ ששואלים את עצמם את השאלה הזאת. וישנם יוצרי תיאטרון שצריכים לשאול את עצמם את השאלה הזאת, כדי שהתיאטרון יחזור להשפיע ולהשתתף בשיח התרבות בארץ. וכשאני כותבת "להשפיע" אני מתכוונת לא רק בשאלות האם כן או לא להופיע באריאל, או כמה משלמים לשחקן כזה או אחר, אלא בדיונים עמוקים ומשמעותיים שיפרו וישפיעו על אנשי תרבות, אמנות, מדע ואפילו מתמטיקה.

כל העולם מסך

[*לכבוד הגיליון ה-30 של מרתה, כל כתבה מונה 120 מילים בלבד, לא כולל כותרות וקרידטים]

כיצד שייקספיר מוצג במרחב הווירטואלי?

מאת: מיה אופיר מגנט

לכבוד יום ההולדת של שייקספיר, שחל ב-23 באפריל, החלטתי לבדוק את הייצוג שלו באינטרנט ומצאתי שהרשת בהחלט אוהבת אותו. מלבד אתרים מקצועיים רבים שנותנים מידע על שייקספיר ויצירתו קיימים אינספור סרטונים ואתרים שמתמקדים בעיקר במחזאי המפורסם.

נושא ראשון שעולה בהקשר לשייקספיר הוא הנסיון להנגיש אותו לקהל בדרכים מגוונות כמו קבוצה שמנסה לחבר בני נוער מרקע קשה לטקסט השייקספירי באמצעות היפ הופ, להקה שעושה מופעי אימפרוביזציה בסגנון ובשפה שייקספירית או קבוצה שמציגה את כל מחזותיו בשעה וחצי.

מערכונים אחדים שהועלו לרשת צוחקים על משחק שייקספירי מגוחך, בעוד מערכונים ישראליים עוסקים בעיקר במפגש של הטקסט השייקספירי עם התרבות הישראלית . יש גם מערכונים אנגליים המציגים איך שייקספיר נתפס בקהל העכשווי. באופן אישי, הסרטון האהוב עלי ביותר הוא שיעור אנגלית לילדים מ"רחוב סומסום".

תיאטרונט

והפעם – מיצג עובר מסך

מאת: מיה אופיר מגנט

לפני זמן מה, פורסם פוסט באתר "חורים ברשת", שעוסק בין היתר בתרבות ותופעות רשת, סרטון מתוך מיצג של אמנית המיצג מרינה אברמוביץ'. לאחר שפורסם הוא זכה ל"לייקים" רבים וקפץ בפיד שלי מעשרה אנשים שונים לפחות, שלחלקם אין קשר לתיאטרון. זה מאוד יוצא דופן שסרטון שעוסק באמנות המיצג מגיע לחשיפה כזאת ולכן אני תופסת את הזדמנות הפז וכותבת עליו לפני שיישכח בין דפי האינטרנט.

אמנות המיצג נולדה כמרד של אמנים נגד מסחור האמנות ונגד מעמדם של הציור והפיסול כמדיום האמנותי המרכזי. לכן, במקום ליצור חפצי אמנות כמו ציורים ופסלים הם עברו לאמנות חיה. הם הסתייגו מהנטייה לצמצם את תפקיד האמן לתפיסה המסורתית וערערו על חשיבות המוזיאון כמוקד האמנותי בכך שבחרו לפעול במנותק ממנו. אמני מיצג שפעלו בשנות החמישים והשישים אתגרו את הצופה לבחון מחדש את גבולות האמנות ולהרחיב את הגדרתה. המיצג הוא ביצוע של פעולה אמיתית בניגוד ל"כאילו" ולחיקוי שבתיאטרון. לדוגמה – אם בהצגה שחקן חותך את עצמו עם סכין מזויפת ודם מלאכותי, במיצג הוא יחתוך את בשרו עם סכין אמיתית. לרוב, כולל המיצג חזרה על אותה פעולה מספר רב של פעמים כדי ליצור אפקט חזק ולחרות אותה בזיכרון של הצופה.

מרינה אברמוביץ' נולדה בבלגרד להורים פרטיזנים ואנטי פאשיסטים בתקופת מלחמת העולם השנייה. היא החלה את לימודי האמנות ב-1965 ולמדה בתקופה בה אמנות המיצג ואמנות הגוף התחילו להתבסס. בתחילת דרכה היא נמשכה לציור אך בהמשך החלה ליצור עבודות סאונד שגרמו לה לעסוק בעצמה ובגופה בתור חומר, תיבת תהודה וכמצע. עבודותיה הראשונות של אברמוביץ' משנות ה-70 עוסקות בנקודות קיצון באמצעות מיצגים קשים.  במרבית עבודותיה קיים עיסוק בכוח הסיבולת של הגוף ובהתעללות פיזית בעצמה, בעיקר בעירום. אברמוביץ' משתמשת בגופה ככלי ביקורתי וכמטאפורה ליחסים ולמבנים חברתיים. היא מביעה ביקורת פמיניסטית על ידי שימוש מודע ומושכל במרכיבים דכאניים נגד עצמה.

מרינה אברמוביץ' ואולאיי (הכינוי האמנותי של אווה לייסיפן) נפגשו באמסטרדם ב-1976 והפכו לשותפים לחיים וליצירה. הם החליטו לחקור יחד נושאים כמו אגו, זהות אמנותית ואמון. באחד המיצגים המפורסמים שלהם הם נשמו זה לתוך פיו של זה עד שהתמוטטו מהרעלת פחמן חד חמצני. ככל שעבר הזמן הורעו חייהם המשותפים של השניים עד אשר לבסוף, בשנת 1988, החליטו לצעוד זה לקראת זו במשך שלושה חודשים משני קצות החומה הסינית ובסוף המסע נפרדו. לאחר הפרידה מאולאיי היא נישאה והתגרשה פעמיים נוספות.

בסרטון של אברמוביץ' שהופץ ברשת בשבוע האחרון מופיע מיצג שנקרא “The artist is present”. הוא התקיים במסגרת תערוכת רטרוספקטיבה שהוקדשה למרינה אברמוביץ' ב-2010 במוזיאון אמנות מודרנית בניו יורק. כל יום במשך שלושת חודשי התערוכה ישבה אברמוביץ' על כסא במשך תשע וחצי שעות ללא הפסקה. היא לא דיברה ולא קמה. על כסא העץ שמולה התחלפו מבקרים שנאסר עליהם לשוחח איתה או לגעת בה – רק להתבונן בה בזמן שהיא מתבוננת בהם. אברמוביץ' עוצמת את עיניה וכל פעם שהיא פותחת אותם היא מגלה אדם חדש שהתיישב מולה. בסרטון המדובר מתיישב אולאיי, בן זוגה לשעבר של אברמוביץ', על הכיסא מולה ללא ידיעתה. כאשר היא פוקחת את עיניה ורואה אותו אנחנו נחשפים לרגע אינטימי ביניהם במהלכו אברמוביץ' זזה בפעם היחידה בשלושת החודשים של המיצג ומחזיקה את ידיו של אולאיי.

על פי הכתבה ב"חורים ברשת" על המיצג של אברמוביץ', לפעמים המציאות מוכיחה שהיא יכולה להיות יפה יותר ומרגשת יותר מכל חיקוי הוליוודי שלה. בכתבה מתייחסים למיצג של אברמוביץ' כאל מציאות בניגוד ל"חיקוי הוליוודי". זוהי התייחסות מעניינת מכיוון שהיא מעלה שאלה על הגבול בין המיצג למציאות. כאשר אולאיי מתיישב על הכיסא מול אברמוביץ' זוהי "מציאות" מכיוון שזה לא היה רגע מתוכנן מראש, אבל זהו גם חלק מתוך מיצג אמנותי שמופיע בתוך מוזיאון בפני קהל. לא רק זה, אלא זהו קטע קצרצר מתוך מיצג שנמשך שלושה חודשים, אשר צולם והועלה לרשת, מה שנותן לו רובד נוסף. האם זאת עדיין אותה היצירה? האם היא נושאת את אותה המשמעות? מיצגים לרוב מועלים מספר מועט של פעמים כדי לשמור על האותנטיות שלהם ולכן מוצאים האמנים פיתרון בתיעוד של המיצג בין אם דרך ווידאו או עדויות של צופים וחוקרים, אך התיעוד שאנחנו רואים במחשב אינו המיצג עצמו ואינו נושא את אותן המשמעויות והעומק. הבחירה בקטע הספציפי הזה מתוך המיצג לצד העובדה שלקטע התווספה בעריכה מוסיקת רקע רומנטית ונוגה הופכת אותו דומה יותר לסצנה הוליוודית מרגשת מאשר לרגע "מציאותי".

שאלה נוספת שעולה מהמיצג היא על הגבול בין צופה למופיע. כאשר אולאיי מתיישב מול אברמוביץ' הוא הופך מצופה למופיע. נוכחותו מעוררת באברמוביץ' תגובות שונות משהתעוררו בה למראה מבקרים אחרים. ברגע שאברמוביץ' ואולאיי מחזיקים ידיים הקהל מגיב במחיאות כפיים וכך הופך גם הוא מצופה למופיע. כמו כן, באמצעות ההעלאה של הסרטון לרשת נוצר קהל צופים נוסף – הצופים שיושבים מול המסך בבית. הם מקבלים חוויה שונה משקיבלו הצופים במיצג האמיתי וגם התגובה שלהם שונה לגמרי. הצופים בבית לא ימחאו כפיים אבל הם יכולים לעשות Like או Share. זה כמובן מעלה שאלות נוספות כמו מה ההבדל בין חווית הצפייה כאן ועכשיו לעומת הצפייה בסרטון? מה ההבדל בין הפעולה של הקהל לעומת הפעולה של הצופה בבית? ועוד…

הכתבה של "חורים ברשת" ואופן עריכת הסרטון עצמו עושים רומנטיזציה של המפגש ומציגים אותו כסצנת שיא של סרט רומנטי, אך הם גם מעלים שאלות מעניינות ביותר. אנחנו יכולים לראות כיצד אמנות המיצג מערערת גבולות, בין מציאות ואמנות, בין צופה למופיע, ואפילו את גבולות מסך המחשב. ניתן לומר שכאשר אנחנו צופים בסרטון יש בכך צורה מסוימת של המשך המיצג – הצופה בבית מביט דרך הסרטון על אברמוביץ' ואולאיי המביטים זה בזה.