פורנוגרפיה של אלימות

ביקורת ההצגה "המחברת הגדולה"

מאת: מיה אופיר מגנט

"המחברת הגדולה", מאת עינת ברנובסקי על פי ספרה של אגוטה כריסטוף, היא הצגה קשה בה מצליח הבמאי עירד רובינשטיין לייצג אלימות קיצונית דרך שפה בימתית חזותית ותנועתית. יוצאים ממנה עם טעם מר בפה ועם שאלות קשות על הפורנוגרפיה של האלימות.

המחזה מתקיים בזמן המלחמה, לא מצוין איזו מלחמה אבל הקשר למלחמת העולם השנייה ברור. הוא מתאר שני אחים תאומים מן העיר הגדולה שאמם לוקחת אותם לגור אצל סבתם כדי לברוח מההפצצות. נוכח הקשיים בחיים אצל סבתם האלימה, הם מלמדים את עצמם לשרוד ולהתקשח ומנסים לכתוב על החיים שלהם בצורה אובייקטיבית. דרכם אנחנו חווים את זוועות המלחמה ורואים איך התאומים עצמם נעשים מסוכנים, כשה"טוב" וה"רע" אינם מה שחשבנו שהם.

ההצגה מתקיימת על במה ריקה כמעט. כל השחקנים, מלבד התאומים, מגלמים מספר דמויות ומדי פעם גם נכנסים לבמה כדי לעזור ליצור את העולם הבימתי. זאת הצגה פיזית שעושה שימוש בשפה חזותית ותנועתית כדי להעביר את כל מקרי האלימות בהם נתקלים התאומים. לדוגמה, במקום לסטור אחד לשני, התאומים מוחאים כפיים או במקום הצלפה הם מצליפים ברצפה. עדיין, התוצאה מטרידה וקשה לצפייה.

המחברת הגדולה

הלל קפון, כרמל קנדל וגל קורן. צילום: רדי רובינשטיין

התפאורה של אדם קלר מתמקדת בניילונים מסוגים שונים, שקיות זבל וניילון נצמד לדוגמא. הקירות והעמודים מצופים בניילון, מסיכות הזאבים שעוטים החיילים גם הן עשויות מחומר דומה וכך גם בגדים תחתונים של חלק מהשחקנים. בעיני, הבחירה בחומר זה לא מוצלחת מספיק משום שחוץ מזה שהוא רב שימושי ולכן יעיל, הוא לא יוצר דימוי חזותי מעניין והשימוש בסוגים שונים של ניילון לא יוצר מראה אחיד.

השחקנים מוכשרים יותר או פחות אבל בלי קשר לרמת המשחק, כולם מחויבים ונותנים עצמם לעבודה המאתגרת. לדעתי, המשחק של כולם, ובמיוחד של דמויות המשנה מוגזם מדי, כנראה בנסיון ליצור אתנחתא קומית במחזה הדרמטי. הנסיון הזה גורם לשחקנים לעורר צחוק בכוונה, והדמויות שלהם סטריאוטיפיות ללא צורך. חלק מהטקסטים של דמויות המשנה מעוררים צחוק גם ללא מאמץ והשאר אולי לא חייבים להצחיק… ראויה לציון היא אביגיל הררי בתפקיד שפת ארנבת, הילדה הפגועה, שמעצבת דמות מרשימה ומרגשת.

המחברת הגדולה

אביגיל הררי ותום אפלבאום. צילום: רדי רובינשטיין

בעיבוד הבימתי, חסר משהו משמעותי במיוחד שקיים בספר והוא האובייקטיביות. בספר, מחליטים התאומים לכתוב את כל מה שקורה להם ב"מחברת הגדולה" ולכתיבה הזאת חוקיות ברורה: החיבור צריך לתאר את הפעולות ואת העובדות ולא את הרגשות. כך, התאומים מתארים בענייניות אירועים מחרידים שהם עוברים. זה מזעזע, אבל גם משמש "פילטר" אמנותי לאלימות. בהצגה ה"פילטר" הזה לא קיים במשחק של הדמויות, התאומים אינם אובייקטיבים, הכל מוצג לנו במלוא כיעורו וטינופו. רובינשטיין עוטף את האלימות הזאת בשפה החזותית שיצר אבל היא נותרת פורנוגרפית.

אפשר לכתוב בחיוב ובשלילה על הפורנוגרפיה של האלימות. בעיני, יש לה השפעה קשה יותר בתיאטרון מאשר בקולנוע ואולי משום כך אנחנו ממעטים לראות אותה על הבמה. בספר מכבירים בתיאורים מזעזעים כדי ללמד על זוועות המלחמה, אך התיאור מתרכך בגלל הטון הדיווחי של התאומים. כמו כן, בספר יש מקום רב לגילויי חיבה ונדיבות, מה שבאמת מעלה שאלות על "הטוב" מול ה"רע". העיבוד הבימתי מתרכז בעיקר ברע ומתפלש בזוועה אחר זוועה – אונס, מין עם בעלי חיים, הצלפות, מכות ועוד ועוד ועוד, עד שבסופו של דבר גם החושים שלנו מתקהים. גם אנחנו, כמו התאומים, עברנו "חישול" נגד אלימות וסבל.

המחברת הגדולה

הסטודיו למשחק של יורם לווינשטיין

על פי ספרה של אגוטה כריסטוף

מאת: עינת ברנובסקי

בימוי: עירד רובינשטיין

בהשתתפות שחקני שנה ג': תום אפלבאום, גל בן עמרה, עדן גוזלן, נועה הר ציון, אביגיל הררי, אביב כרמי, גל קורן, כרמל קנדל, הלל קפון, אלון רבינוביץ' ואמרי ביטון.

תפאורה: אדם קלר

תנועה: עמית זמיר

תאורה: זיו וולושין

ההצגה צפויה לחזור בחודש יוני.

מילים, מילים, מילים

ביקורת ההצגה "מקבת"

מאת: מיה אופיר מגנט

ההצגה "מקבת" של תיאטרון האינקובטור היא ניסיון לגשת לטקסט השייקספירי מזווית חדשה. חברי הקבוצה תרגמו מחדש ועיבדו את המחזה בהשראת סגנון הספוקן וורד. זהו ניסיון חשוב שכולל רעיונות בימתיים מרשימים אבל לא לוקח אותם עד הסוף.

שישה שחקנים, לבושים ברדסים שחורים, עומדים על במה ריקה. ברקע, מספר קוביות שחורות וכלי נגינה. הם מספרים לקהל כי על המחזה "מקבת" רובצת קללה. הם נוקבים בתאריכים של הפקות מהעבר ואומרים שבכל אחת מהן התרחש משהו נורא. כך מתחיל העיבוד של תיאטרון האינקובטור למחזה, ומיד מעורר מתח ומכניס את הקהל לעולם סרטי האימה. אבל זאת לא הצגת אימה, זה לא מחזמר וזאת לא פארודיה אלא עיבוד שנעשה מתוך מחקר ומחשבה. אז מה זה בדיוק? הקפיצה בין הסגנונות השונים בהצגה גורמת לה ליפול בין הכיסאות.

מקבת ההצגה מעלה שאלות רבות ולא תמיד מצליחה לענות עליהן: למה החליטו היוצרים של ההצגה לעבד את המחזה ולא להציג אותו כמו שהוא או רק לתרגם אותו מחדש? מה המשמעות של הספוקן וורד לעיבוד הזה ואיך הוא תורם למחזה של שייקספיר שכבר הוא "ספוקן וורד" בעצמו? חוץ מניסיון להנגיש את המחזה הקלאסי לקהל העכשווי, האם יש מטרה נוספת לעיבוד הזה? מה אנחנו מרוויחים מהעיבוד הזה? מה אנחנו לומדים על המחזה? איזו זווית חדשה אנחנו מקבלים?

אני מבינה שאחד הנושאים שהיוצרים רצו להתמקד בו הוא האופן בו המילים יוצרות מציאות. במחזה יש משמעות גדולה למילים: מקבת שבוגד ושובר את מילתו, ונבואת המכשפות שהיא אמנם רק מילולית אבל שולחת את מקבת למסע ההרג. היוצרים בחרו להדגיש את הנושא הזה בכמה מונולוגים וגם בשפת הבמה. השחקנים יוצרים את העולם הבימתי באמצעות קולות שהם מפיקים. לדוגמה, הם יוצרים קרב, בוקר, שעת לילה מאוחרת ועוד, באמצעות קול בלבד, בלי שימוש באביזרים או תפאורה. בגלל שכיום יש אינפלציה של הצגות "תיאטרון סיפור" וחוסר הכסף הפך את ה"תיאטרון העני" לפופולארי במיוחד בארץ, "תיאטרון סיפור" היא טכניקה מוכרת והביצוע של האינקובטור לא תמיד מספיק מעמיק. כדי שזה יהיה הנושא המרכזי של העיבוד, צריך עוד להעמיק בחקר שלו ולהגביר את הנוכחות שלו. הם יכולים ללמוד מיוצרי תיאטרון כמו רותי קנר המנוסים בעבודה על "תיאטרון דיבור".

הניסיון של היוצרים לעסוק בטקסט הקלאסי מזווית אחרת חשוב ונכון, ויש בהצגה מספר קטעים של מחשבה מקורית ומרתקת. שני המונולוגים של ליידי מקבת, אחד בו היא נוזפת על מקבת על חוסר היוזמה שלו והשני לאחר שהיא מאבדת את שפיותה, הם מופת של כתיבה. סצנת הקרב האחרון מיוצגת על הבמה רק דרך הקול. השחקנים עומדים בשורה ומשמיעים קולות של קריאות קרב, לחימה, צעקות וקריאות כדי להמחיש את הקרב דרך הסאונד ולא ובאופן ויזואלי. בסצנת המוות המרשימה של מקבת אנחנו רואים לנגד עינינו איך נוצרת המציאות הבימתית באמצעות המילים. כחלק מהעיבוד גם הרחיבו שתי סצנות שוליות של דמויות משנה לסצנות המוניות, שממחישות את ההשתקה והטרור שנוצרו בשלטון מקבת.

זוהי קבוצה מרשימה של יוצרים שמעזים לגעת בשייקספיר במגרש הביתי של המילים ומנסים להנגיש לקהל את היצירה המוכרת. הקבוצה מנסה להמשיך לשלב הבא אחרי "העיר הזאת" ולהתקדם לחומרים אחרים, מה שדורש מהם לפתח את הרעיונות, את הטכניקה ואת השפה הבימתית שלהם. עם זאת, התוצאה ב"מקבת" עדיין בוסרית מדי.

"מקבת"

תיאטרון האינקובטור

יוצרים ומשתתפים: עומר הברון, עמית אולמן, דנה ידלין, דניאל שפירא, יפתח ליבוביץ` ויוסף אלבלקץ

 

מועדים נוספים: 5/4/14 21:30 בית מזי"א ירושלים

היש צוהלת ושמחה?

על מסיכות בתיאטרון הישראלי

מאת: מיה אופיר מגנט

בראשית, הופיעו התיאטרון והמסכה יחד, כשהמסכה הייתה חלק בלתי נפרד מגילום דמות. בעוד בתרבויות האליליות נתפסה המסכה ככלי לחשיפת האמת ולטרנספורמציה, הדת הנוצרית, המוסלמית והיהודית תפסו את המסכה כמסתירה את "האני האמיתי" ופסלו את השימוש בה. גם כיום בתיאטרון, אין הרבה מקום לשימוש במסכות ובטח שלא בתיאטרון הישראלי הנוטה לריאליזם. חוץ מקבוצות קומדיה דל ארטה (כמו להקת סקפינו) לא נראה מסכות על הבמה ועוד פחות מכך, אינטרפרטציה עכשווית למסכה.

חוץ מהרתיעה התרבותית מהמסכה אני יכולה לחשוב על מספר סיבות נוספות למה יוצרי התיאטרון לא רואים בה משהו מושך. המסכה נתפסת כילדותית כמו תיאטרון הבובות, רואים אותה כז'אנר מיושן ולא רלוונטי כמו הקומדיה דל ארטה, וכן, המסכה מדגישה את האלמנט הפיזי של המשחק ויוצרת עולם מוגזם ופנטסטי יותר מזה שאנחנו רגילים אליו. עקב כך, על הבמה הישראלית כמעט ולא נראה מסכות, אלא לפעמים איפור מסוגנן שמתפקד כמסכה.

מסיכות דל-ארטה של להקת סקפינו

הפעם הראשונה שראיתי שימוש במסכה על הבמה היתה ב-1996 בתיאטרון "הבימה". בהצגה "מנדראגולה" בביצוע קבוצת הצעירים כיכבו מסכות הקומדיה דל ארטה של יהודית גרינשפן. המשחק היה פיזי ומוקצן ואני זוכרת את ההצגה כמצחיקה ואנרגטית מאוד. מעניין לחשוב שב-2011 עלה עיבוד נוסף לאותו מחזה בבית ליסין, שוב על ידי קבוצת הצעירים. הבמאי גלעד קמחי בחר באיפור מסוגנן במקום מסכות. בשנים האחרונות, השימוש באיפור הוא רווח יותר בארץ, אולי כי הוא "קל" יותר לעיכול מאשר המסכה שמסתירה לגמרי את פני השחקן. אפשר לראות איפור מסוגנן בכמה הצגות של יבגני אריה כמו "יאקיש ופופצ'ה" שעלתה בתיאטרון גשר ב-2007 בסגנון ליצני או בהצגה "הדיבוק" שעלתה לאחרונה באותו תיאטרון. ב"הדיבוק" לדוגמא, המתים הם עלו שעוטים איפור לבן מסוגנן והחיים נטולי איפור. אריה גם משתמש באקט ההתאפרות כדי לסמל את המעבר בין עולם החיים לעולם המתים, כאשר אחת הרוחות מורחת איפור לבן על פני חנן. אצל אריה, המתים המאופרים הם "חיים" יותר מהחיים. הם ליצניים, משחקים ומוקצנים יותר מאשר דמויות החיים, האיפור הופך את המתים לתיאטרליים יותר.

יוצר נוסף שמרבה להשתמש באיפור מסוגנן הוא במאי קבוצת הצעירים של הבימה, שי פיטובסקי. בהצגותיו "ביאטריצ'ה", "התקלה", "החוטם" ו"השבועה" יש שימוש באיפור לבן. האיפור משתלב עם הסגנון הפיזי של ההצגות וממסגר את הפנים של השחקנים כסוג של מסכה. בכל ההצגות האלו, יש שילוב של אלמנטים פנטסטיים והאיפור תורם ליצירת השפה החזותית שמכניסה את הקהל לעולם התיאטרוני.

כל ההפקות שציינתי השתמשו במסכות או באיפור בצורה דומה. הן השתמשו במסכות "מסורתיות" או באיפור לבן כדי ליצור תיאטרליות, להדגיש את המשחק המסוגנן ולהכניס את הקהל לעולם אחר. אבל בהצגה "אדם חד המימד", שעלתה בשנת 2009 על ידי להקת "אופלה קומפניה" ובוימה על ידי דניאל לנדאו, היה שימוש שונה לחלוטין במסכות. לנדאו פיתח טכנולוגיה המאפשרת הקרנה על פני מסכות גדולות. מפעיל עומד מאחורי המבצע ומחזיק מסכה תלת מימדית גדולה עליה מוקרנים פנים. המסכה הענקית מסתירה את פני המבצע וההקרנה המעוותת שנוצרת היא הפנים של הדמות. המפעיל הלבוש שחור והמבצע (במקרה הזה רקדנים) צריכים לעבוד בתיאום מושלם כדי ליצור את הדמות, כאשר המפעיל מזיז את ראש הדמות והרקדן הוא הגוף. על המסכה מוקרנים הפנים של שחקן אחר ויוצרים תחושה של קלוז אפ קולנועי. גם המסכות של לנדאו שמות את הדגש על הביצוע הפיזי, מעבר לתיאום המדויק בין ווידאו-מפעיל-רקדן. הן גם מכניסות את הצופה לעולם בדיוני לא ריאליסטי ומגזימות את תווי הפנים. מה שמעניין במסכות של לנדאו הוא שהן מאפשרות שילוב בין קולנוע לתיאטרון. מצד אחד, הן מוגזמות ומעוותות ומצד שני, יוצרות אפקט קולנועי ריאליסטי.

ההצגה של לנדאו מוכיחה  שיש עדיין טעם ועניין במסכות בתיאטרון. הן לא מיושנות או ילדותיות אלא עוד טכניקה שאפשר לרתום אותה לתיאטרון העכשווי או לפתח בעזרתה שפה תיאטרונית חדשה. אולי המסכה מסתירה את "האני האמיתי", אך בתמורה מגלה לנו אני אחר.

בין קטשופ לדם

על ההבדלים בין פרפורמנס לבין תיאטרון

מאת: מיה אופיר מגנט

לחתוך את עצמך בסכין פלסטיק ולמרוח קטשופ לעומת לחתוך בסכין אמיתית ולדמם. כך מגדירה אמנית הפרפורמנס מרינה אברמוביץ' את ההבדל בין תיאטרון ופרפורמנס. זהו ניסיון אפקטיבי אבל גם די מפחיד להסביר את ההבדל בין הצגה של פעולה וביצוע של פעולה.

פרפורמנס, בעברית "מיצג" (מוצג+הצגה) או מופע, נוצר מתוך ניסיון של אמנים פלסטיים לעבור מיצירה דוממת (ציור, פסל) להתרחשות. אמני פרפורמנס עושים שימוש ושילוב בין אמנויות שונות (מחול, תיאטרון, ציור, פיסול וכו') המערער על הגבולות ביניהם. לדוגמא, במיצג "נוגעת בקירות בשתי ידיים בבת אחת" של רבקה הורן, היא הולכת בחדר הלוך ושוב, שורטת את הקיר בציפורניים ארוכות ועשויות עץ. האם זה מחול? פיסול? תיאטרון? זוהי דוגמא אחת לפרפורמנס.

פרפורמנס אינו מבוסס על משחק של דמות, אלא על ביצוע של פעולה. זה המרכז של המופע, בניגוד לתיאטרון בו השחקנים מבצעים פעולות, אבל לרוב אלו פעולות מייצגות (שחקן יישתה תה שמייצג יין) והפעולות האלו לא יהיו מרכז ההצגה. הפעולה היא פעולה קונקרטית, אבל יכולה להיות בעלת משמעות סמלית. לפעולת השריטה של רבקה הורן יש אינסוף פרשנויות אפשריות וכל צופה מוצא את הפרשנות שלו. פעולה מיצגית לרוב חוזרת על עצמה או סטטית, חוזרים על פעולה שוב ושוב כדי לחרוט אותה בזיכרון. לפעולה הזאת לא חייב להיות מניע דרמטי או סיבה. היא יכולה לעמוד בתור עצמה ואף להיות מרכז המופע.

דוגמא נוספת היא המופע Cut piece של יוקו אונו. אונו יושבת על במה בלי לזוז ומזמינה את הקהל לגזור את בגדיה במספריים. במרכז המופע הזה הפרפורמרית יושבת בדממה ופעולה הגזירה נעשית על ידי הקהל ובעלת משמעויות סמליות רבות. המיצג מעלה שאלה על המקום של הקהל והמופיע ועל הגבול ביניהם. כדי לשמור על האותנטיות של הפעולה, מיצג מבוצע לרוב פעם אחת או פעמים בודדות ונחשף למספר קטן של צופים. הארעיות של מופע הפרפומנס נובעת מרצון לשמור על אמת ביצירה, אבל גם מקשה על חשיפתה ועל תיעודה.

 

אונו והורן מבצעות פעולה ולא משחקות דמות. אמני פרפורמנס מופיעים בתור עצמם או כאספקט מסוים של עצמם. כדי לעשות פרפורמנס לא צריך ללמוד שום דבר, לא צריך כסף או מקום. צריך רק רעיון טוב. גם הגוף של הפרפורמר הופך להיות החומר של היצירה. כאשר הפרפורמר מבצע פעולה על הגוף שלו, הגוף האישי הופך להיות בעל משמעות ציבורית ופוליטית. לדוגמא במיצג
"האיש הצוחק" של הדס אפרת, השיער שלו מעוצב בצורת כובע של שוטה ופיו פתוח בחיוך על ידי מכשיר דנטלי כלשהו. החיוך קבוע ומעוות ומרוקן ממשמעות השמחה שאנחנו בדרך כלל רגילים לשייך להבעה הזאת.

בתיאטרון, אנחנו רגילים לצפות במופע עלילתי. המחזה מתרחש במקום אחר ובזמן אחר מזה שהצופים נמצאים בו כרגע והם בוחרים להאמין לאשליה התיאטרלית. בפרפורמנס אין עלילה ואין ניסיון לייצג משהו שלא קיים או מקום שאינו המקום הספציפי. הפרפורמנס מערער על הגבול בין האמנות לחיים ולכן אינו מתרחש רק במקום אחד (כמו אולם תיאטרון) אלא יכול להיות בכל מקום ובכל זמן. בגלריה, ברחוב או בבית של האמן.

כיום, הגבולות בין האמנויות נעשים פחות ופחות ברורים. אמנויות מרשות לעצמן לקבל השראה מאמנויות אחרות ולהשתנות. גם הפרפורמנס וגם התיאטרון השתנו בהשפעה הדדית. ניתן לראות הצגות שיש בהן ביצוע של פעולה קונקרטית כמו למשל ב"שחף" של עירא אבנרי בו בכל המערכה הראשונה בונות הדמויות את הבמה, תולות פנסים ושופכות דליי מים. מנגד, "דינג דונג" של במת מיצג בבימוי תמר רבן מבוסס על "בית ברנרדה אלבה" מאת לורקה ומנסה לטפל בטקסט דרך כלים של פרפורמנס. גם בהצגות של אופירה הניג אפשר לראות השפעה מהפרפורמנס, לדוגמא ב"שלוש אחיות" כאשר במהלך כל המערכה הראשונה הדמויות עומדות בשורה עם הפנים לקהל ורוקדות. הרשימה ממשיכה הלאה והלאה. גם למופעים שקשה להגדיר בדיוק מה הם כמו "ההגרלה" של סער סקלי וקרן שפי במהלכה המשתתפים (שהם הקהל) נמצאים בחדר במשך ארבע שעות ומקבלים הוראות ממחשב.

הפרפורמנס הוא ז'אנר שמתחמק מכללים ומהגדרות וכל פעם מתחדש ומשתנה. זאת אמנות שוויונית ו"קלה" כי כל אחד יכול לעשות אותה איפה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה, כל עוד יש לו רעיון. כאשר ההגדרות מתמוססות, האמנויות מתאחדות ומשתנות ואפשר להפסיק לתת שם לכל מופע שאנחנו רואים. יש תיאטרון, יש מחול, אבל גם יש את הדבר הזה שראינו, אנחנו לא בטוחים בדיוק מה זה, אבל זה היה ממש מעניין וגרם לנו לחשוב ולהרגיש. לכל אחד מהם יש מקום בעולם האמנות והם יכולים להתקיים במקביל, להתפתח ולהמשיך להשפיע זה על זה.

בית התפוצות שלנו

על סדנת הקבוצה "סלה-מנקה"

מאת: מיה אופיר מגנט

אחד הדברים המהנים בכתיבה למגזין עצמאי כמו "מרתה יודעת" הוא שאפשר לכתוב על מה שבאמת מעניין אותך, ועבורי אלו (בדרך כלל) היוצרים והיצירות מחוץ לזרם המרכזי. הפעם, כשאני כותבת "מחוץ לזרם", אני לא מתכוונת רק למסגרת המוסדית אלא גם למיקום הגיאוגרפי.

לאחרונה, במסגרת לימודיי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, עברתי סדנה עם קבוצת סלה-מנקה. הקבוצה מורכבת מבני הזוג דיאגו רוטמן ולאה מאואס שנולדו בארגנטינה, אך חיים ועובדים בירושלים. מאז שנת 2000, הם יוצרים עבודות תלויות מקום, עבודות ניו מדיה, יצירות פרפורמנס ויצירות וידאו. גרעין היצירה של הקבוצה הוא ירושלמי כשמטרתה ליצור מרכז אמנותי חדש, רחוק מתל אביב וממרכזי התרבות המוכרים. במשך שבע שנים, פרסמו את המגזין העצמאי "הערת שוליים" לאמנות עכשווית וספרות שנועד להציג לקוראים נקודות מבט אלטרנטיביות ולחשוף עבודות של אמנים משדות שונים מחוץ לזרם המרכזי. במקביל להוצאת המגזין, ערכו מאואס ורוטמן את אירועי "הערה", בהם הציגו אותם אמנים שכתבו למגזין. באמצעות המגזין ואירועיו, הקבוצה ביקשה לחשוף אמנים חדשים וטרנדים חדשים באמנות, תוך סלילת דרכים אלטרנטיביות להצגה של אמנות. בשני הפרויקטים לקחו חלק יותר מ-160 אמנים והוצגו בהם יותר מ-230 יצירות אמנות. שני הפרויקטים הופקו ללא נותני חסות או תמיכה של גופים רשמיים.

מאואס ורוטמן לעולם לא נשארים יותר מדי זמן בנקודה אחת. כאשר הבינו כי הרבה מחבריהם האמנים עברו ליצור בתל אביב, החליטו שהם צריכים להקים מרכז קבע אמנותי בירושלים בו אמנים יוכלו ליצור ולהציג. מאז 2009, מנהלים השניים את "מעמותה", מרכז לאמנות ומדיה על שם דניאל פסל, ששכן עד לא מזמן בבית ערבי בעין כרם. בבית אירחו אמנים מתחומים שונים, סיפקו חדרי עבודה והציגו תערוכות שהתייחסו למקום, וכן, לעבר ההיסטורי של הבית ושל עין כרם.

לדוגמה, העבודה "פרטי נוף או נוף פרטי" במהלכה סגרו מאואס ורוטמן את מרפסת הבית בתריסים לבנים. מי שהכניס שלושה שקלים לתיבה, הפעיל מנגנון שפתח את התריסים לכמה שניות וחשף את הנוף. באותה תערוכה, נכחו מאואס ורוטמן בבגדי שומרים, שמרו על המוצגים ואף הדריכו את מי שהיה מעוניין בכך. מי שלא הכיר אותם לא היה יכול לדעת שהם האמנים עצמם.

הסדנה שעברתי עם מאואס ורוטמן עסקה גם היא במוזיאון ובעבודה המגיבה לחלל ספציפי. משתתפי הסדנה היו סטודנטים שנה שנייה בתואר השני ודוקטורנטים במסלול "חקר הביצוע". מתוך מגוון המקומות בהם יכלו לערוך את הסדנה, באופן מעניין, בחרו רוטמן ומאואס לעבוד דווקא בבית התפוצות. במהלך הסיור הראשון שלנו במוזיאון, גילינו שלכל אחד מאתנו יחס אחר למקום. לאחדים יש תחושה נוסטלגית,  קהילתית ודתית ולאחרים יחס ביקורתי לנרטיב של המוזיאון או ליהדות בכלל. במהלך הסיור, הנחו אותנו רוטמן ומאואס לשים לב למוצגים שמעניינים אותנו, לשאלות שעולות בנו  ולאנשים שנמצאים במוזיאון. הם עודדו אותנו להתלוות לסיורים מודרכים במוזיאון או לראיין את הצוות. בסוף הסיור, נפגשנו שוב וכל אחד סיפר על חוויה משמעותית שעבר במוזיאון. חלק סיפרו על חיבור רגשי שחשו לעבר המשפחתי שלהם וחלק דיווחו דווקא על ריחוק, היו שסיפרו על שיחות ששמעו או על מוצג מסוים.

בפגישה הבאה הציג כל אחד את התגובה שלו. העבודות שהצגנו במסגרת הסדנה יוצרות נקודת מבט אלטרנטיבית על המוזיאון ומפרקות את הנרטיב שהוא מציג. בין העבודות שהוצגו: לחישת בקשות בין אבני "הכותל" המזוייפות בכניסה למוזיאון, קריאה מבויימת על פי תמלול הקלטת ביקור במוזיאון של תלמידי כיתה י' מפתח תקווה, שעשועון נושא פרסים במהלכו מוזמן הקהל לעמוד בפני דילמות שונות של העם היהודי ועבודת סאונד מתוך ראיון שנערך עם עובד "בית התפוצות". הצגנו את העבודות במוזיאון תוך כדי סיורים של קבוצות אחרות, מה שאפשר להם לעיתים להצטרף אלינו.

הפרוייקט הנוכחי של סלה-מנקה הוא המשך לעבודה שהציגו בפסטיבל בת ים לתאטרון רחוב בשנת 2007. בפסטיבל הקרינו טלנובלה בכיכובם המכונה "תולדותיה של בתיה מ.'" וכעת, שש שנים אחרי, הם מציגים את הפרק הבא בטלנובלה. הפרוייקט מוצג בביתם של מאואס ורוטמן, במרכז הסלון הביתי שלהם וינוע בין החיים המלודרמטים של הדמויות ובין החיים האמיתיים של בני המשפחה. מומלץ לעקוב אחר מועדים עתידיים להצגת הפרויקט.

המחשב לא הרג את התיאטרון

ביקוראפ
והפעם – המחשב לא הרג את התיאטרון

מאת: מיה אופיר מגנט

לאחרונה, כתב הנדלזלץ בעיתון

על נושא האינטרנט ועולם התיאטרון

ותהה האם בגלל תיעוד הצגות באופן אינטרנטי

הקהל יוותר על הדבר האמיתי?

הכל התחיל מאתר בשם "Digital Theatre"

שמתעד בווידיאו הצגות וגם מאפשר

לרכוש מנוי להצגות, לשכור או לקנות

צילום של מגוון הפקות לונדוניות.

על פי הנדלזלץ, הרומנטיקן המאוהב

אין כמו הדרמה על הבמה, מולנו, ב"כאן ועכשיו".

למרות שזה נחמד לראות תיאטרון במחשב,

אין תחליף לשחקן שקורע את הלב.

אז נכון, באמת אין תחליף לתיאטרון

הצגה חיה תמיד תהיה במקום הראשון.

אבל בעיני, מעל לכל חשובה הנגישות

שני קליקים להצגה מאנגליה, מה יותר פשוט?

 

אם תיאטרון יהיה נוכח יותר בסביבה הדיגיטאלית,

יתחילו אולי לראות אותו כתופעה נורמאלית.

אולי לאט לאט יבינו שהוא לא מתאים

רק לקהל של זקנים, אמני תיאטרון או מורים.

כאשר יהיה יותר נגיש לכולם

לצפות בהפקות טובות מכל העולם

אני מקווה שהצפייה בהצגה בבית

תיעשה חשק גם לחוויה לא ווירטואלית.

למה להמשיך להיצמד לתפיסה,

שאין כמו לראות תיאטרון על הבמה?

למה לשמור על הייחוד בצורה כל כך עיקשת

במקום למצוא דרך להכניס אותו לרשת?

אז, אולי, ייווכח שהמחשב לא הרג את התיאטרון,

המחשב הוא רק כלי בשימוש היוצר הנבון.

 

 

מתוך "מהומה רבה על לא דבר" – אחת מההצגות המופיעות באתר

אלוהי הבמות הקטנות

על פסטיבל סמולבמה ה-12

מאת: אירית ראב

פסטיבל סמולבמה האחרון, ה-12 במספר, היה שונה מקודמיו. אם נשים בצד את העובדה כי צוות הניהול (שבדרך כלל מורכב משני המינים או על טהרת המין הנשי) היה גברי במיוחד השנה, ניכר כי הפסטיבל היה מצומצם יותר ולא בהכרח סטודנטיאלי, כמו שכותרת הפסטיבל מצהירה בפה מלא. המנהל האמנותי תומר כהן והמפיק פול ממרן הצליחו ליצור פסטיבל אינטימי ואיכותי, עם מגוון מצומצם של הצגות תחרות, יחסית לשנים עברו. חלק ניכר מהצגות אלו, כמו גם האירועים הנלווים להן, היה מוצלח ביותר.

בכדי ליהנות מפסטיבל סמולבמה, אין זה מספיק לצפות בהצגה אחת או שתיים מתוך המבחר, אלא מוטב לראות את מרביתן, אם לא את כולן,  כמו שאני זכיתי לעשות. הפרטים הקטנים אמנם מבטאים את אלוהי התיאטרון, אבל דווקא במקרה זה, השלם שווה יותר מכלל חלקיו. כל אחת מפיסות הפאזל נותנות מענה תיאטרלי מסוים, משפיעות אחת על השנייה וכל אחת מהן מרכיבות את התמונה כולה. דבר זה מקבל משנה תוקף בייחוד לאור העובדה כי מרבית ההצגות הציגו באותו אולם, ונדרשו להכיל עולמות בדיוניים שונים, באותו החלל עם אותן המגבלות.

"הוראות הפעלה" של אנה מינייב (שלמען גילוי נאות, אודה כי אני מכירה את עבודתה האיכותית מקרוב, בשל היותה כתבת של מרתה יודעת) מצליח להנכיח על הבמה בתנועה בלבד את הזוגיות המתהווה בין בחורה לבין גבר חלומותיה. היא שולטת בו והוא שולט בה, היא עורגת אליו והוא הורג אותה, שניהם משלימים זה את זו. מדובר ביצירה בוגרת ויפה על זוגיות וכמיהה נשית באשר היא. בניגוד ליצירות אחרות המבטאות את הזוגיות על הבמה, כל אחד מן הגיבורים על הבמה מצליח למצוא את עצמאותו ואינו מוכן לוותר על האני האמיתי שלו. בנוסף לכך, יש פה עבודת תאורה יוצאת דופן של מעצב התאורה יניר ליברמן (שעיצב את התאורה לפסטיבל כולו). באמצעות משחקי אור וצל, הזוגיות הזו, על ההכלה והשליטה שיש בה, מתעצמת על הבמה, מוארת ומתפוגגת בחושך.

מתוך ההצגה "הוראות הפעלה"

"תפוחים אדומים מבריקים" אינה כה מבריקה כמו שהיא מתיימרת להיות. ההצגה הנה עיבוד לסיפור של ריימונד קארבר, ושוזרת את סיפור חייו האמיתי של הסופר. הצגה זו, מאת עדן אוליאל ובבימוי נופר ברקול, עושה שימוש יפה בחלל, תוך החייאת מילותיו של קארבר והמחשתן על הבמה. היא מספרת את סיפורה של משפחה לא מתפקדת אחת, המנסה להתמודד עם תלאות הפרנסה לאחר שהבן חזר מהמלחמה. הבמה תחומה בספרים, קרעי דפים, עפרונות, רהיטים שבורים, פיסות עץ חסרות צורה ועוד. העיצוב הוויזואלי, מעשה ידיה של אדריאנה לובינה (מעצבת הפסטיבל), הוא יפיפה ומעצים את ההצגה כולה. כנ"ל לגבי המשחק של השחקנים, בייחוד זיטה זינגר המשחקת את אם המשפחה.

עם זאת, הבימוי הוא בעייתי ואינו מהודק והמחזה לוקה בחסר. על אף הרצון והכישרון, המילים אינן מצליחות להתרומם מרמת הסיפור והטקסט ולהתגבש לכדי דרמה. מעבר לכך, הקאסט הענף של ההצגה קצת צורם לעין, בייחוד מאחר ומדובר על פסטיבל סטודנטיאלי.  מתוך שבעה שחקנים, רק שתיים הן סטודנטיות של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. אין ספק כי הבמאית הצליחה להרים את ההצגה ולנווט אותה בין המגבלות שצצו בדרך, אבל עדיין, ניתן היה להגשים את מטרתו המקורית של הפסטיבל, ולמצוא שחקנים מתוך כותלי מוסדות הלימוד השונים, או כאלו שרק הרגע יצאו אל אוויר התיאטרון, ולא ללהק שחקנים שגם אם הנם טובים מאוד, יש מאחוריהם מוניטין נכבד ואינם זקוקים לחשיפה שהפסטיבל מעניק.

"מתחת לעור", מאת יונתן קלדרון ובבימוי רקפת בנימין, חושפת את סיפור האהבה האמיתי בין קצינת אס.אס ואסירה יהודיה, במהלך מלחמת העולם השנייה. הבמה, הצבועה צבעי  אפור ושחור, הופכת במהירות מדירתה של שרלוטה המבוגרת בתל אביב של תחילת שנות התשעים, כשברקע צפירות האזעקה זועקות, לצריפים השונים במחנה העבודה ובמחנה הריכוז. מתוך שלוש השחקניות על הבמה, דווקא שחקנית המשנה, יעל צ'חנובר המשחקת את אידה, גנבה את ההצגה. העיצוב הפשוט יחסית, שכלל  מספר כיסאות, קוביות אפורות ומיטה (ההופכת במהירות לסד עינויים), תורם באופן ניכר להצגה כולה, אולם דווקא התלבושות, שאינן מחמיאות או פונקציונאליות, מאפילות על יתרון זה.

השפעת ההצגות זו על זו מקבלת ביטוי ניכר דווקא בהצגה זו. מאחר וחלק ניכר מבין ההצגות והאירועים מתקיים במקביל, אחדות נשמעות גם בתוך האולם פנימה. כך יצא שבאחד הרגעים הטעונים ביותר בהצגה "מתחת לעור", נשמעה צעקה מקפיאת לבבות מין הפואייה של בניין מקסיקו. סביר כי רבים חשו שהיא מפריעה לדרמה שעל הבמה, אבל מבחינתי היא רק הוסיפה, כאילו צעקה זו ביטאה את כל מה שהדמויות על הבמה לא יכלו להגיד. אותה צעקה הגיעה ממופע אינטראקטיבי ייחודי, "פרסונז' " שמו, המוציא לחיים דמויות פייסבוק פיקטיביות. הגברת עדינה גולדברגמן נחמיאס כהן מארחת מדי ערב דמויות רבות מעללים, החל ממאיה המוארת (שזועקת את האמת בפני הצופים), ועד לראובן הוד, האקטיביסט חסר הפשרות.

מתוך המופע "פרסונז'"

המארחת על נעלי העקב האימתניות אינה מתנשאת מעל אורחיה אלא פשוט רוצה להבין וללמוד מהם יותר, על רקע האישיות הפייסבוקית שלהם. המופע, שנוצר על ידי עמית פורת, נועד לבחון את האמת והזיוף, את הפרסונה הווירטואלית המשפיעה על  הדמות האמיתית בחיי היומיום. במהלך המופע, נחשפת גם דמות המארחת, המגולמת על ידי עדי וויידה המוכשר. הניגודיות הזו בין אמת לשקר, מקבלת מימד אחר בגבר המגלם את המארחת הנוצצת.

ההצגה "נבכים" מאת איילת שינברג ובבימוין של שנית יהודיין ושרון רוזנבאום (שגם משחקת בהצגה) מספרת את סיפורו של בחור צעיר המגיע לעיר מקלט לאחר שהרג אדם אחר, ונאלץ לעבור טיפול מיוחד בכדי שיוכל להיקלט כאזרח בעיר. במהלך ההצגה, נחשף סיפוריהם של המטופל, המטפל ואשתו, והקשר ביניהם. באמצעות שני כיסאות בלבד וכוננית מלאת ספרים, נוצר עולם ומלואו, על הקונפליקטים והרבדים שלו. עם זאת, ניכר כי לו היו מפתחים את המחזה קצת יותר, הוא היה מממש את הפוטנציאל שלו. התהליך וההתרה שלו מהירים מדי, כשאין מספיק מקום להתפתחות וחשיפת הדמויות והרבדים שלהן. מבין שלושת השחקנים על הבמה בלט גיל נווה, המגלם את המטפל. המאבק הפנימי שלו ניכר על פני השטח באופן מהודק ומכמיר, עד לתנועות הידיים הקטנות ביותר.

מתוך ההצגה "נבכים"

לצד הצגות התחרות, היו שתי הצגות אורחות. אחת מהן היתה "לבדנו, ביחד" מאת ליאור זלמנסון ובבימויה של מיה אופיר מגנט. נשים את הבימוי המשובח של מגנט בצד (גם היא כתבת של מרתה), מדובר ביצירה המותירה הרחק מאחור אי-אילו הצגות המנסות לבחון באופן בימתי את מערכות היחסים בעידן הפייסבוק. מדובר בקריאה מבוימת, ולא בהצגה ממש, אבל עצם העובדה שהקהל התבקש לדמיין בראשו את המתרחש, בהסתמך על מילות השחקנים, רק תרמה ליצירה כולה. מבין המילים והמשחק עולות שמונה אפיזודות על עולם היחסים והזוגיות, מונחים וחיים ווירטואליים  של הרשתות החברתיות, חיפוש בגוגל המעיד על אישיות הגולש ושירות חדש המכונה "כמו חברים" הנועד לאפשר מערכות יחסים, מבלי ללכלך את הידיים באהבה ובפרידה. הסצינות השונות מצליחות להציב את האמת בפנים, כי לאחר בהייה ממושכת במסכים, גם האהבה בעיניים מתחילה לדעוך.

לסיכום, גם אם היו כמה חסרונות, אין ספק כי פסטיבל סמולבמה האחרון היה מצוין, וביטא היטב את העבודה הקשה של היוצרים שעמלו עליו, החל מן הניהול האמנותי וההפקה, דרך עוזרת המפיק, המעצבים והיועצים האמנותיים ועד למנהלי ההצגות, הסדרנים, אנשי הקופות וכל מי שלקח חלק במוסד התיאטרלי המשובח הזה. כולי תקווה שרק ישתפר וישתבח עם השנים.