כשסוד פורץ בשיר

מאת: מרתה יודעת

הפעם, מרתה תפצח בוידוי – היא אוהבת מחזות זמר, ליתר דיוק, מטורפת עליהם. תנו לה מנה גדושה של המילטון בציר "In the Heights", בתוספת  Blood Brothers וכקינוח את Kinky Boots  או אחת הקלסיקות של אנדרו לויד וובר, והיא תהיה מרוצה עד הגג, כאילו היתה חתול צ'שייר על קטניפ. בגלל זה, זה לא ממש ברור למה לקח למרתה שנה תמימה לראות את הצגת היחיד של עמית גור, "חיי – גרסת המחזמר", הצגה אינטימית ונפלאה, השוזרת את הלהיטים מברודווי פינת הווסט אנד בחייו של גור ומעניקה להם פרשנות נהדרת, חודרת לב וקרביים.

ההצגה, מאת ובביצוע עמית גור ובבימויו של ניר ארז, מתארת את סיפור חייו של גור, מימי התבגרותו כנער חולמני אך חדור מטרה בקיבוץ מעגן מיכאל, דרך לימודיו בבית ספר למשחק ברמת גן וכלה בניסיונו על הבמה ומחוצה לה למצוא את הקול הפנימי שלו, שהלך לאיבוד בשל תקיפה מינית שעבר במהלך לימודיו.

חיי גרסת המחזמר - שיר הלל 2

חיי – גרסת המחזמר. צילום: שיר הלל

הצגות יחיד כמו זו נתקלות באתגר גדול מאוד – איך להעביר אינטראקציות דרמטיות עם דמויות אחרות כשיש רק שחקן אחד על הבמה? בחלק מההצגות, השחקנ/ית מגלמים את כל הדמויות, דבר המהווה אתגר משמעותי בפני עצמו. באחרות, הדמות נעזרת במיני אלמנטים יומיומיים, כמו טלפון או אוזנייה, ואז הדמויות האחרות נמצאות בצד השני של הקו. בזו של גור, חלק הארי מבין הדמויות האחרות, כגון המורה למוסיקה בקיבוץ או מנהל בית הספר למשחק, יוצגו בקול בלבד, שנשמע מבעד לרמקולים. זה פיתרון מצוין, הן מבחינה תיאטרלית והן מבחינה דרמטית, שכן בהצגה גור מנסה למצוא את הקול שלו מחדש, כשהוא נאלץ להתעמת עם קולותיהם של אחרים הנשמעים מכל עבר ונדרש לפלס את דרכו שלו כאמן וכאדם בתוך פסקול חייו.

על הבמה ומאחורי הקלידים, נוכח יואב מאיר וייס, המלווה בצורה נפלאה את המסע של גור לעבר מציאת הקול שאבד. אותם שירים ממחזות הזמר השונים מלווים את גור במהלך חייו, הופכים את המציאות השוחקת לקסומה יותר. מטלות יומיומיות ומעיקות בחיי הקיבוץ, כמו תורנות מטבח או חליבת פרות, נהפכות לנסבלות אם שרים אותן החוצה.

טקס יום הזיכרון העצוב והמונוטוני נהפך לתיאטרלי יותר אם מאדירים אותו במיני כוריאוגרפיות. בסצינה המצוינת הזו יוצרי ההצגה הצליחו לשלב בין התרבות הזוהרת של ברודווי לבין התרבות הישראלית של יפי הבלורית והטוהר וליצור הרמוניה מרטיטה בין שם לכאן, בין מוסכמות הקיבוץ והחברה לבין רצונו של גור להביע את עצמו, כמו שהוא באמת.

גם כשניצב לפני הגשמת חלומו ובזמן לימודי המשחק, מחזות הזמר ליוו את חייו של גור. לא בכדי, בחר לשיר באודישן לבית הספר למשחק את השיר "Out here on my own" מתוך "תהילה", הסרט לא הסדרה, אותו ביצעה קוקו לאחר שנאלצה לוותר על פיסות קטנות מנשמתה ולחשוף את גופה לבמאי עלוב, רק בכדי שלא יהרוס לה את המוניטין בדרך אל הגשמת חלומה. בדומה לה, ועם זאת באופן שונה לגמרי, גם גור נאלץ להתמודד עם אימה נוראית, כאשר חבריו והוא שהו בלונדון וצפו במחזות זמר. תוך כדי הגשמת חלומו לראות את השירים בראשו קמים לתחייה על במות הווסט אנד, הוא נאלץ להתמודד עם אימה בשר ודם, בחדרו של מנהל בית הספר למשחק. בזמן שבגוף נעשו מעשים, הנפש התנתקה ונאלמה, כדי לשרוד.

אותה חוויה הושתקה וננעלה מאחורי סוגר ובריח, אבל קולו אבד. את התחושה שמשהו לא בסדר הוא שם בצד, כי ההצגה חייבת להימשך והוא נדרש להופיע ב-"פנטום האופרה" בבית הספר ולשיר בקול רועם את מוסיקת הלילה (וגם פה, לא בכדי). אבל בעת שישב בחדר מאחורי הקלעים ניגשה אליו לא אחרת מאשר שושנה דמארי ועודדה אותו להתעלות מעל מה שעבר, להמשיך על אף החתכים ברקמות הנשמה. בסצנה המקסימה הזו, בה גור גילם את שושנה באופן מדויק למשעי, הוא החל לנסות למצוא את קולו, מסע שהלך והסתעף, עלה וירד, העמיק וחדר לחדרים הקטנים של הלב, עד שלבסוף נמצא, בקושי, רועד, חיוור, צרוד, אך הולך ורועם, הולך וצועק, זועק ושר, על הבמה בתמונע.

זה דורש אומץ רב, להביא את עצמך, כמו שאתה, אל הבמה. להביע את הנשמה שלך מול הצופים בתקווה שלא ישפטו לחומרה רבה מדי. לאותו מנגנון דיסוציאטיבי, ששומר על הנפש מפני פגיעה חמורה מדי, יש השלכות בלתי הפיכות. ברגע שהנפש נעזרת בזה, זה מה שהיא מכירה, ולכן סביר כי הפיצול יקרה שוב ושוב, ושוב, בייחוד בסיטואציות בחיים שהנפש תחוש באיום כלשהו, אמיתי או מדומה. אבל באמצעות רקמה חוזרת ונשנית של פיסות הנשמה, כפי שגור עושה בהצגה שלו, ניתן בכל זאת לאחות את השברים.

חיי גרסת המחזמר - שיר הלל

צילום: שיר הלל

לצד המוסיקה של גדולי המלחינים, הבימוי הנוגע של ניר ארז והביצוע הווירטואוזי של גור, מרתה חייבת לציין לטובה גם את התאורה המרהיבה שעיצב נדב ברנע, שהצליח להפוך את הבמה הקטנה והשחורה של תמונע לאחת מבימות ברודווי בזעיר אנפין, ועדיין, ליצור אווירה מכמירה, נוגעת ואינטימית.

אם עוד לא ראיתם, וגם אם כן, לכו לראות את ההצגה היפה הזו.

 חיי – גרסת המחזמר

תיאטרון תמונע

מאת ובביצוע: עמית גור

בימוי: ניר ארז

כוריאוגרפיה: עוז מורג

עיצוב תפאורה: ינון פרס

עיצוב תאורה: נדב ברנע

מנהל מוסיקלי: תמיר לייבוביץ'

פסנתרן: יואב מאיר וייס

מועדים נוספים: 12/4/18

קידמת הבמה

קידמת הבמה

היוצרים המעניינים באמת בתיאטרון הישראלי

והפעם – נדב ויזל!

מאת: הילה ציגל

נדב ויזל, מלחין וכותב מחזות זמר, שחקן וזמר, בוגר החוג לתיאטרון וללימודים אמריקאים באוניברסיטת תל אביב. יצירותיו הוצגו ברחבי הארץ והעולם. בין שלל יצירותיו: "The Femme Fatale Show" מחזור שירים תיאטרלי מקורי אשר סוקר את הנשים הפתייניות של התנ"ך, המיתוס וההיסטוריה וזכה לבכורה בלונדון. "הבית על שפת האגם", קברט אפל לשחקניות, בובות וחפצים, שיתוף פעולה עם הבמאיות יעל רסולי ויערה גולדרינג, עלה בפסטיבל עכו, ומאז מציג בארץ ומסייר בפסטיבלי תיאטרון ברחבי אירופה. כשחקן, נדב הופיע במספר רב של יצירות תיאטרון מוסיקלי בארץ ובעולם, ביניהן "היובל" (בימוי עדנה שביט), "דפיקה בדלת" (בתאטרון רויאל דרורי ליין בלונדון) ואחרים.

כיום, ויזל חבר בסדנת BMI המתקדמת לכתיבת מחזות זמר, חי ויוצר בניו יורק.

ויזל עורך קונצרטים ומופעים בהם הוא מציג, בליווי אמנים אורחים, את חומריו המקוריים. המופע הבא יהיה ביום שבת, 20/7/13, 20:30 במרכז פליציה בלומנטל בתל אביב.

1. הצגה טובה שראיתי לאחרונה – ראיתי לאחרונה הפקה יוצאת מן הכלל של המחזה "דרקון הזהב" מאת הגרמני רולנד שימלפפניג. זאת הייתה הפקת אוף-אוף ברודוויי בתיאטרון PlayCo שמציג מחזאות עולמית לקהל האמריקני. התיאטרון האמריקני מאוד מבוסס, אבל גם מאוד שמרני. העלאה של מחזה גרמני מוזר ומיוחד שכזה, אלים מצחיק ומבלבל, היתה משב רוח מרענן מאוד. ההפקה הייתה מבויימת בדייקנות רבה, עם קאסט ורסטילי במיוחד של חמישה. כיף לראות תיאטרון חברתי, מאתגר, עם אג'נדה, ובכל זאת מבדר ואסתטי.

בארץ, ראיתי לאחרונה שוב את "אשכבה" במסגרת פסטיבל חנוך לוין. כבר נדרתי נדר לעצמי לא לראות שוב את ההצגה, אחרי שכבר ראיתי אותה עייפה וקמלה לפני כמה שנים: העץ נתקע ברגליים השחורות ביציאה מהבמה, ונשאר חצי על הבמה לאורך כל הסצנה הבאה, וקולות של דברים נופלים בקעו מאחורי הקלעים. אבל הלכתי שוב, כדי ללוות את אחותי בצפיית הבכורה שלה בהצגה. ומבחינתי זאת הייתה כמו הצגה חדשה. בכיתי וצחקתי יותר מתמיד. כבר רבות וגדולת נאמר על "אשכבה", אז גם בעיני זה תיאטרון במיטבו.

2. התפקיד שביצעתי/הדמות שכתבתי שהכי התחברתי אליו – אם מישהו היה רואה אותי במהלך הכתיבה ודאי היו מאשפזים אותי מיד. אני משחק ומדבר אל עצמי בקולות ובפרצופים, ואז פייסבוק, ואז שוב. אני לא יכול לכתוב אלמלא אני מגלם את הדמות תוך כדי כתיבה (לפעמים, דווקא ככה מתגלים הדברים הנכונים ביותר לדמות, דברים שלא יכולתי לתכנן "מחוץ" לדמות). אחת הדמויות שהיו מאתגרות במיוחד להיכנס לנעליהן ונפשן היתה לואיס מ"מלאכים באמריקה". במחזה יש לו מונולוג קצר בפני בליז, חבר משותף שלהם, על למה דווקא הוא המסכן, ולא פריור החולה. בחרתי להפוך את המונולוג הזה לשיר קומי (בחירת מקומות שיהפכו לשירים היא אחד האתגרים המהותיים לכתיבה של מחזמר). והצורך להיכנס לנעליו של בחור אכול רגשי אשם, שמתכחש לאהבתו, שמתרץ את הנטישה שלו, הייתה אתגר אדיר. במשך ימים ישבתי בבית והתבכיינתי לעצמי, על סף דמעות. זה שילוב של להיות בפנים בשביל הרגש ובחוץ בשביל הצורה והאסתטיקה. בסוף, יצא שיר מורכב ומצחיק – שעד היום עושה לי עצוב בלב.

3. אמונות תפלות שונות ומשונות – אין לי פרקטיקות של אמונות תפלות, בכתיבה או בהופעה. אבל יש לי איזו אמונה, שאני מקווה שהיא לא תפלה – אני מאמין שתיאטרון הוא תרופה לעולם חולה. שינוי מתמיד, ביקורת, עולם קרניבלסקי הפוך והעמדת פנים הם המפתח לבריאות, שפיות ומוסריות.

4. ההשראה שלי – רבות מספור. בעולם המחזות זמר – אני חושב שאני מאוד מושפע משני ההפכים – סטיבן זונדהיים ואלן מנקן. אני גם מאוד מושפע מהעוצמה של המחזות הבועטים של קאנדר ואב. אבל כיוצר תיאטרון בכלל, אני מושפע בין היתר מהתיאטרון של מישל דה גלדרודה, מולייר וחנוך לוין.

5. ישן\ה כפיות בלילה עם – אני בדרך כלל ער וכותב בלילה.

6. הדבר שהכי מרגיז אותי בתאטרון הישראלי – חוסר רוטציה ושמרנות. השמרנות היא בעיקרה עניין תקציבי, הרוטציה, לא בהכרח.

7. ידעתי שאני רוצה להיות בתאטרון כש – השתתפתי כילד בהפקה של "פיטר פן" שביימה דידה לבנדובסקי ז"ל היקרה, במרכז העירוני לתיאטרון בהרצליה. זה היה מחזמר, וזה היה על ילד נצחי. ההפקה הזאת נגעה בלבם של כל המשתתפים בה, אנחנו עדיין חברים יקרים מאוד, ורבים מאתנו ממשיכים לעסוק בתיאטרון באופן מקצועי. לא יכולתי לבקש התחלה מתאימה יותר לחיי בתיאטרון מאשר "פיטר פן". לעשות תיאטרון זה להיות ילד נצחי.

8. אם לא הייתי כותב מחזות זמר, הייתי – אנימטור. מאז ילדותי אהבתי אנימציה, ובמיוחד את הסרטים המרהיבים של דיסני. מאז ומתמיד התעניינתי מאוד בשירים המחזמריים של הסרטים, אבל גם באנימציה, סגנונות האיור, הטכניקה והטכנולוגיה. אני עדיין מתרגש מאוד כשיוצא סרט חדש של דיסני או פיקסאר. כתיבת מחזות זמר היא בהרבה מובנים דומה ללהיות אנימטור שמנפיש דמות מאוירת, קריקטורית יותר או פחות. אחת מן השאיפות שלי היא לכתוב שירים לאנימציה.

9. הכי סקסי בעיני – חיוך, חכמה וכישרון.

10. דקה לפני שאני עולה אל הבמה אני – מתרגש. ועושה חימום.

מרתה יודעת ש…

מסביב לעולם עם קול פורטר

יקרים שלי,

מאי עומד להסתיים אוטוטו, ועם כל רוחות האביב ומזג האוויר המשוגע שהוא מביא איתו, הוא גם מביא עמו רוחות של געגוע. לא, לא לחורף שעבר. גם לא לסדרות הריאליטי שמרתה כל כך אוהבת. בשלהי חודש זה, חל יום השנה למות סבתהּ של מרתה, אותה סבתא שהכירה לה את עולם הבמה, שבזמן שאחיה של מרתה שיחק במכוניות, הושיבה את מרתה אל מול הטלוויזיה כדי לראות אופרות מוקלטות ולשמוע שירים של קול פורטר בפטיפון.

בעודה מעלה זיכרונות, ועם דמעה אחת או שתיים המערפלות את הראייה, מרתה נזכרת כי ב-31/5/46 , חלה הפרמיירה בברודווי של המחזמר "מסביב לעולם". המחזמר, שהנו עיבוד לספרו המפורסם של  ז'ול וורן "מסביב לעולם בשמונים יום", מהווה את אחד משיתופי הפעולה הגדולים בעולם הבמה,  בין קול פורטר שאחראי על המוזיקה והפזמונים  ואורסון וולס שאחראי על הבימוי והעיבוד.  כן, כן, אותו אורסון וולס שגרם לאינספור מאזינים מבוהלים לצאת לרחובות בשנות השלושים, לאחר ששמעו מפיו שחייזרים עומדים לכבוש את הערים.

המחזמר הציג את סיפורם של הדמויות פיליאס פוג ומשרתו הנאמן פספרטו, שעקב התערבות בין פוג לאדונים במועדון, הוא הקיף את העולם במשך לא יותר משמונים יום. כל מקום ומדינה הביאו איתם הרפתקה חדשה, אהבה חדשה והרבה שירים. "מסביב לעולם" הציע שירים טובים, כיתר שיריו של פורטר, והתפרסם באמצעים בימתיים מרהיבים שלא נראו עד כה על הבמות בברודווי. בכל זאת, היו שם פילים מכאניים בגודל מלא… אולם, עדיין, הוא לא הצליח להתפרסם באותה מידה כמו יצירות אחרות של קול פורטר והוא לא נכלל בהיכל התהילה של היצירות שלו.

קול פורטר שלנו הנו אחד המלחינים והפזמונאים המפורסמים בעולם, והמלחין המועדף על מרתה. הוא פעל בעיקר בשנות השלושים  והארבעים של המאה הקודמת,  אולם היו לו כמה יצירות  מפוספסות גם בשנות העשרים ולפני כן. סביר להניח שאתם מזמזמים שירים של פורטר, כשאפילו אינכם יודעים שהם שלו. בין שיריו המפורסמים ביותר ניתן למצוא את "Begin the Beguine","I Get a Kick out of You" ו-"so in love", שלמרתה יש פינה חמה בלב עבורו.

פורטר היה ידוע במילותיו המושחזות ובהלחנה המורכבת. עם זאת, על אף כל החותם שהשאיר על המוסיקה והתיאטרון של היום, רבים זוכרים לו בעיקר את חייו האישיים. אמנם הוא היה נשוי באושר ללינדה לי תומאס, אולם הוא העדיף דווקא בחורים צעירים ויפים. מה שהם לא מבינים, זה שהאושר הזה בנישואין שלהם, שידעו עליות ומורדות כמו כל זוג אחר, היה מבוסס על הסכמה שהוא לא יכול לתת לה יותר ממה שהוא יכול להציע. בסופו של דבר, הם נועדו זה לזו, ונשארו ביחד עד מותה בשנות החמישים. גם לאחר מכן, על אף שנעזר בתמיכתם של בחורים וחברים, לא נישא שוב.

מרתה יודעת שבמהלך חייהם, לינדה היקרה נהגה לתת לבעלה נרתיק סיגריות מוכסף בכל פרמיירה. גם כשלא הצליחה לצאת ממיטת חוליה, דאגה לכך שהחבר התומך ייתן לו אותה.

אז בפתחו של חודש יוני, כשהאביב עומד להחליף את צבעיו לקיץ, מרתה מציעה גם לכם לצאת לרחוב ולמצוא את אהבתכם. בכל זאת, אם דבורים עושות את זה וציפורים עושות את זה, אז למה לא אנחנו?