מאת: נועה בן-ארי – קדר
היום שלי מתחיל ממש מוקדם. לעבודה אני מגיעה בסביבות שמונה, שמונה וחצי, תלוי כמה התור ב"ארומה" ארוך. לא אין, לא יכולה בלי קפה. אם אני לא שותה הפוך גדול, חזק, רותח, נטול שומן, נטול סוכר ונטול קפה אחד לפחות, אני לא יודעת איך קוראים לי בכלל.
מתיישבת, מדליקה רדיו, על חלש, ברור. פותחת ת'מחשב. עוברת על מיילים, עוברת על הפייסבוק. לא רק, מה פתאום. גם. עוברת על ההורוסקופ – טלה אופק תאומים. לפעמים נחמה מביאה לכאן את התינוק שלה, פורסת שמיכה על הרצפה, אז אני שומרת עליו. אם אני כבר יושבת כאן, מה, לא לעזור? כפרה עליה, מסכנה, מאז ההיריון לא מצליחה להוריד גרם. אין, עמוס כאן. עמוס בטירוף, ים עבודה. הטלפון לא מפסיק לצלצל. שניה…
משרד המנכ"ל שלום. כן. לא הוא לא נמצא כרגע. הוא בצילומים עם ראש הדריקטוריון, כן. מי מבקש? אבי. באיזה עניין? האירוע לעמותת "כאב ראש"? לא כתוב לי. המממ.. אוקיי. באולם הגדול. רשמתי. יום טוב שיהיה לך.
בזמן האחרון אני בקושי רואה אותו. הוא קופץ פעם ביום, אומר שלום, מפזר חיוכים לכל עבר, נכנס למשרד, סוגר את הדלת וזהו. לא, הוא עובד קשה, אין ספק. גם אסור להפריע לו. יש נקישה סודית, הסבירה לי זאתי שהעבירה לי את החפיפה, אבל שכחתי. שניה…
משרד המנכ"ל שלום. לא הוא לא נמצא כרגע. הוא בפגישה עם המנהל האמנותי. כן, החליטו להוריד את הכדור-פורח בהפקה. אין כסף. נכון. יעשו בכאילו. אני יודעת.. זה תיאטרון, ימציאו משהו, לא? אוקיי. אני אדאג להעביר לו. יום טוב שיהיה לך.
בקיצור, הגיע לכאן איזה אחד, רצה לדבר איתו והדלת היתה סגורה. אמרתי לו שימתין עד שתיפתח הדלת. הוא חיכה מלא, קצת ריחמתי עליו. שאל אותי: "מה הוא עושה שם כל כך הרבה זמן?" אמרתי לו: "משחק סוליטר. מאיפה לי לדעת? מה, יש לי עיני רנטגן?" הוא רצה להיכנס, אמרתי לו: "על אחריותך". למה שאני יחטוף על הראש? בסוף הוא ויתר והלך. ככה זה. שניה…
משרד המנכ"ל שלום. לא הוא לא נמצא כרגע. כן, הוא בסיור עם תורמים פוטנציאלים לבניית חדר חזרות. לא בטוחה. לא יודעת. לא ברור. לא סביר. בסדר אבל מה את רוצה ממני? אפשר לחשוב שאני המזכירה שלו! הלו…?
חצופה! כאילו אין לי מה לעשות חוץ מלענות לטלפונים. יואו, אני מזה רעבה, אין, אם אני לא אוכלת כל עשרים דקות, אני מתה. יש לי נפילת סוכר. אולי אני יתקשר לנורית שתביא משהו מלמטה. איך מתאים לי עכשיו איזה בפלה. דווקא יש משהו נחמד בזה שהוא לא כאן. אני יכולה לשבת כאן בסבבה שלי עם הקפה ברגוע, לעבור על הקטלוג של זארה ולדמיין איך יום אחד כל התיאטרון יהיה שלי…
מרתה יודעת 