תקווה מהולה בפחד

על ההצגה "מאחורי העיניים"

מאת: דנה שוכמכר

היצירה "מאחורי העיניים", אשר נכתבה על ידי נאוה סמל, הוצגה לראשונה בתיאטרון חיפה בשנת 1978. אז, היתה זו מונודרמה בביצועה של השחקנית אסי אשד, שסיפור חייה היווה השראה ליצירה, שעסקה באם לילד עם תסמונת דאון, ובחנה את בחירות האם ולבטיה בקול צלול לעיני הצופים.

כיום, היצירה עובדה מחדש על ידי מור פרנק, ומועלית שוב על אותה במה בתיאטרון חיפה. היצירה הנוכחית כוללת שלושה קולות, שלוש נשים בתקופות שונות בחייהן, המתמודדות עם ילדים עם תסמונת דאון. אותה אם שגולמה אז על ידי אשד, מפוצלת ביצירה החדשה לשלוש נשים בזמנים שונים: צעירה הכורעת ללדת בגילומה של בוניאל עופרי, אם טרייה בגילומה של אלמה דישי המתמודדת עם השאלה האם לקחת את תינוקה לביתם החדש, או להשאירו בבית החולים, ואם לילד בכיתה א' בגילומה של רוני הדר, אשר מתלבטת האם להעיר את הילד ליום הראשון בכיתה א', ולהתמודד עם אתגרי בית הספר והעולם שבחוץ או להניח לו לישון. שלוש השחקניות מגישות ביצוע טוטאלי ומרגש, העיניים לא מרפות מהן לנוכח הקשיים עמם הדמויות מתמודדות. ההצגה מוצגת גם בגרסה הערבית, בתרגום של מונא חוא ובהשתתפותה, לצדה על הבמה – שאדן קנבורה ופידאא זידאן/איבאא מונדיר.

"מאחורי העיניים". צילום: יוסי צבקר

היצירה של סמל ופרנק בוחנת את אחת החידות האנושיות הגדולות ביותר, זו אשר הורים רבים מנסים לפענח – הורות לילדים בעלי תסמונת דאון. את החידה האנושית הזו ביימה פרנק בתערובות של הזדהות והזרה – השחקניות לוכדות את הקהל במילותיהן וגורמות לו לנוע באי נחת בכיסאות, לנוכח המבוכה והחשש מפני עתידם של הילדים, ההכרה במצבם של הילדים וההשלמה עמו, ועד להבנה הכואבת כי יש למצוא את הדרך הנכונה לאפשר להם לחיות את חייהם במלואם.  באופן נהדר ומפעים, פרנק שזרה ביצירה חלק משירי ההריון והלידה, פרי עטה של סמל שראו אור בשנת 1982, ועוסקים בציפייה לילד וההבנה כי החיים לא ישובו להיות כפי שהיו. שיריה של סמל מלווים בלחנים מקוריים של המוסיקאי יוסי בן נון, המעניקים עומק רגשי רב למוצג על הבמה.

הזכות להקשיב למספר רב של גרסאות של אותו סיפור, פחות או יותר, הבנויות על ידי שפה עשירה הנעה בין פיוט לחולין, הנה מרתקת. פרנק ושלוש השחקניות אפשרו לקהל להיות עדים למאבקיהן של הנשים, לחשש שלהן בנוגע לעתיד הילד, לתקווה המהולה בפחד. בזכות יפעת מילותיה של נאוה סמל, הבימוי המצוין של מור פרנק, ומשחקן הנפלא של בוניאל עופרי, אלמה דישי ורוני הדר, ההצגה בהחלט עונה על אותה חידת הורות, אך מעוררת שאלות מורכבות חדשות, המהדהדות בין קירות האולם, והחוצה, אל אינספור בתים בישראל.

מאחורי העיניים

תיאטרון חיפה

מאת: נאוה סמל

בימוי, עריכה ועיבוד: מור פרנק

משחק: אלמה דישי, רוני הדר, בוניאל עופרי

מוסיקה מקורית: יוסי בן נון

עיצוב תפאורה ותלבושות: ארנה ברנט שמעוני

עיצוב תאורה: ג'ודי קופפרמן

הדרכה קולית: דוקי עצמון

עוזר במאית: קובי זיסלין

מפיק בפועל: חיים וידר

פסנתר: יוסי בן נון/אוהד בן אבי

מועדים נוספים:

4/11/21 20:30

12/12/21 20:30

את ההצגה הזאת אי אפשר להפסיק

התיאטראות עוברים לפלטפורמה מקוונת

האם מדובר בבשורה חדשה אשר תעצב את עולם התיאטרון או בפיתרון זמני?

מאת: דנה שוכמכר

תקציר הפרקים הקודמים: וירוס הקורונה אילץ את התיאטראות לסגור את השערים, בתחילה את הרפרטואריים ולאחר מכן את תיאטראות הפרינג'. בכדי למצוא פיתרון לבעיה, תיאטראות רבים החלו להציע את מרכולתם על גבי רשת האינטרנט. בשיחותיי עם יוצרים שונים, כגון השחקן שמעון מימרן והמנהלת האמנותית של תיאטרון באר שבע שיר גולדברג, מצאתי שהפלטפורמה המקוונת מאפשרת לקהל לגלות מחדש את תיאטרון, ולגלות את התיאטרון לקהל חדש. לאור כך, עולה השאלה היא האם שידורי ההצגות יכולים להוות פיתרון למצב אליו נקלעו התיאטראות? ההצגות המקוונות מציעות מספר יתרונות עבור הקהל אשר צופה בהצגות, לא בשידור חי אלא בעמודי הפייסבוק ו/או בערוץ היוטיוב של התיאטראות השונים.

פעילות נהדרת לכל המשפחה

תעשיית התיאטרון בישראל למודת מלחמות, אך נדמה כי מעולם לא נדרשה להתמודד עם איום של נגיף אשר הוביל להפסקת הפעילות השוטפת. ככל שסגירת התיאטראות החלה להיות מציאותית, כך מנהלי תיאטראות רבים החלו להבין כי העלאת ההצגות לאינטרנט מהווה בתור פיתרון אפשרי לשמירת הקשר בין הקהל לבין התיאטרון. תיאטראות רבים כמו תיאטרון באר שבע, תיאטרון הקאמרי ותיאטרון חיפה החלו להציע לקהל צפייה בהצגות בעמודי הפייסבוק מתוך ידיעה כי את ההצגה הזאת אי אפשר להפסיק. בנוסף לכך, המשבר עשוי לגרום למשפחות הנמצאות בהסגר לחשוף את הדור הצעיר לתיאטרון ומדובר בבשורה מבורכת ממש.

צפייה בחינם

כרטיס לתיאטרון עולה לא מעט, למרות העובדה כי כיום מרבית האנשים לא משלמים מחיר מלא אלא רוכשים כרטיסים במבצעים שונים או אתרים המציעים הנחות. למרות זאת, הצפייה בהצגות באינטרנט מאפשרת לצפות בהצגות בחינם מבלי לחפש חניה או להתאפר. אין ספק כי מדובר בבשורה משמחת עבור הקהל, אך השאלה היא האם מדובר בפגיעה בקסם של התיאטרון החי? בכדי לבדוק זאת, צפיתי בשתי הצגות: "אמסטרדם" של תיאטרון חיפה ו-"האתרוג", של התיאטרון הארצי לילדים ולנוער.

"אמסטרדם" נכתבה על ידי מאיה ערד יסעור, בוימה על ידי מור פרנק והשתתפו בה שחקני החיפאית: ג'רמי אלפסי, שירה בליץ, אדר בק, אורי גוב, אוריה יבלונובסקי, ליאור לב, יואל רוזנקיאר, רון ריכטר ומאשה שמוליאן. ההצגה עוסקת במוסיקאית צעירה בדירתה שעל תעלת הקייזרסחראכט הציורית שבאמסטרדם. היא רוצה לטגן לעצמה חביתה אבל להפתעתה מגלה שאין לה גז. כשהיא פותחת את הדלת היא מוצאת על מפתנה חשבון גז מנופח מריביות חוב שלא שולם מאז 1944. מי השתמש בגז בחודשים הנקובים בחשבון, ומי בעצם צריך לשלם אותו? היא נעה בין ההווה לעבר בדירה באמסטרדם מתוך סקרנות לפתור את אותו פצע פתוח. הבימוי הנהדר של מור פרנק מפגיש את הצעירה עם דמויות רבות ומגוונות, והמחזה הנפלא בנוי מסצנות הכוללות פירוק והרכבה של הדמויות, תוך יצירת סיפור מורכב ומלא רבדים, כתיבה מהסוג הזה מהווה אתגר עבור הצופה.

האתרוג - יוסי צבקר

מתוך "האתרוג", התיאטרון הארצי לילדים ולנוער | צילום: יוסי צבקר

"האתרוג", מאת רועי שגב ושירילי דשא, בבימויה של דשא ובהשתתפות השחקנים יוסי טולדו, עדי איזנמן,  אורנה כץ, הילה סורג'ון, ישראל גולדרט ותומר אופנר, מתמקדת בחברותם של מוטל העשיר לבין הרשל'ה העני המתגוררים בעיירה יהודית קטנה. החברות עומדת למבחן כאשר האתרוג אשר אמו של מוטל קנתה נגנב וכלל תושבי העיירה חושדים כי הרשל'ה הוא האחראי על המעשה. מוטל לוקח על עצמו לערוך חקירה פרטית משלו והוא מגלה כי לא הרשל'ה הוא הגנב, אלא מישהו אחר לגמרי. מדובר בהצגה משעשעת, מותחת ומרגשת לפרקים, המאפשרת להורים ולילדים ליהנות הנאה מלאה.

לאחר הצפייה בשתי ההצגות, אפשר לסכם כי סוג הצפייה הזה מציע לא מעט יתרונות. האפשרות לעצור את ההצגה ולהתעכב על מספר סצנות, בניגוד להופעה חיה, היא אפשרות מהנה במיוחד, בייחוד כשיש סצנות מעניינות אשר אפשר לראות שוב ושוב, ולהיפך, כאשר ישנם רגעים פחות מעניינים אפשר להעביר קדימה. עם זאת, חווית ההתרגשות בעת עליית המסך וצפייה בשחקנים כאן ועכשיו אינה מתממשת והדבר פוגם בחווית הצפייה.

 יתרון משמעותי עבור יוצרי תיאטרון

הצורך לתת מענה מקיף לקהל דורש פיתרון יצירתי עבור יוצרי התיאטרון. באמצעות העלאת ההצגות לאינטרנט הם מקבלים מערכת כלים נוספת המאפשרת להם לשדרג את היצירה, הן מבחינת ההצגה והן מבחינת הקהל. וירוס הקורונה חשף את השבריריות של תעשיית התיאטרון בישראל אך התיאטרון כמו בתיאטרון הצליח ללמוד מהר תוך כדי תנועה – כמו העלאת הצגות מהרפרטוארים הישנים של התיאטראות שאפשרו לחשוף את קהל הצופים למיטב התיאטרון ושמירה על קשר עם הקהל גם בימים בהם אי אפשר להגיע לתיאטרון. ההצגות מאפשרות לתת פיתרון אמנותי בתקופה בה התיאטראות סגורים, כמו גם מרחיבות את מגוון הדברים שניתן לעשות בתקופת הבידוד.