לא לילדים בלבד

[* לכבוד הגיליון ה-30 של מרתה, כל כתבה מונה 120 מילים בלבד, לא כולל כותרות וקרדיטים]

על ההצגה "הריקוד של פלורה"

מאת: אירית ראב

כשחושבים על תיאטרון בובות, באופן אוטומטי עולה הסצנה מצלילי המוזיקה. עם זאת, כמו כל דבר אחר בתיאטרון, גם תיאטרון בובות מכיל מלוא הסל.  ההצגה הריקוד של פלורה מצליחה להוכיח את זה באופן הטוב ביותר. פלורה מגיעה מדי יום לקבר של בעלה ומבצעת את אותו הטקס, את אותו הריקוד. היא מגיעה עם מי שהיתה פעם, כל אותן נשים שנאלצה לוותר עליהן כדי להיות אשת איש, המיוצגות בצורה מצוינת על ידי המפעילות שלה.

הריקוד -  יוהן שגב

צילום: יוהן שגב

ההצגה מצליחה לשפוך אור אחר, אבל כל כך מוכר, אודות המתרחש בין בעל לאישה. עיבוד וויזואלי מפעים של אביטל דבורי ויערה צדוק. משחק והפעלה מצוינים של יפעת ויינר, מוריה בן אבות ואורית ליבוביץ'-נוביץ'. הבובות שעוצבו על ידה מעצימות את העלילה כולה, ומוכיחות כי התיאטרון הזה רחוק מלהיות לילדים בלבד.

הריקוד של פלורה

תיאטרון צוותא

יצירה ובימוי: אביטל דבורי
שותפות ליצירה ומבצעות: יפעת ויינר, מוריה בן אבות, אורית ליבוביץ'-נוביץ'
עיצוב ובניית בובות: אורית ליבוביץ'-נוביץ'
עיצוב חלל ותלבושות: יערה צדוק
עיצוב תאורה: אסי גוטסמן
מוזיקה ועיצוב פס-קול: בוריס מרצינובסקי
ניהול הצגה ומפיקה בפועל: סמדר חרפק
ייעוץ אמנותי: אילן סביר
בסיוע מרכז תיאטרון בובות חולון

מועדי הצגות נוספים:

27/4 ; 20/5 ; 30/5 , 20:30 , תיאטרון צוותא

23/5 , משכן למוסיקה ולאמנויות, רעננה

4/6 בית מיכל, רחובות

שלוש נשים זזות

על ההצגה "(אל) תסתכלי עליי"

מאת: יאשה קריגר

שלוש נשים צעירות על הבמה, מישירות מבט אל הקהל ומדברות. הטקסטים שלהן נוגעים בהוויה נשית, וליתר דיוק בהוויה נשית של גילאי 20-30, ומדברים בין היתר על דימוי עצמי, זוגיות, יחסי אם ובת, עוצמה ורוך נשיים. תוך כדי דיבורן הן גם זזות. או שאולי תוך כדי תנועתן הן גם מדברות. התנועה שלהן חלקה וזורמת, לא מאולצת, מתפרסת על הבמה האינטימית ומשמשת בסיס וביטוי למילים ולמחשבות שלהן.

זהו מופע תיאטרון התנועה "(אל) תסתכלי עליי" שמועלה בימים אלה בתיאטרון יפו, הידוע גם בכינויו "הערבי-עברי". את הטקסטים כתבה תמר סלבסט ועל הבימוי אמונה מוריה בן אבות. שירי אמבון-מגל אחראית על התנועה.

אל תסתכלי עליי

"(אל) תסתכלי עליי" הוא מופע תיאטרון-תנועה, וזוהי דוגמא תכליתית של הז'אנר הזה. זהו אינו מופע מחול והפרפורמריות אינן רקדניות. זהו גם אינו מופע המבוסס על מחזה דרמטי בעל מבנה קלאסי. אבל השילוב של השפה התנועתית המסויימת ושל הטקסטים, שגם הם בעלי צביון ייחודי, יוצרים תוצר אחד ששווה יותר מסכום חלקיו. הטקסט לא יכול לעמוד לבד פה – וגם לא התנועה. זוהי מלאכת ההרכבה בין שניהם שהופכת את הדבר הזה לז'אנר בפני עצמו. במקרה של המופע הספציפי הזה גם המוזיקה של דנה אייזן נשזרת בצורה אורגאנית בטקסט ובתנועה, כך שאי אפשר לקבוע האם היא זו שמובילה את ההתרחשות על הבמה או רק מלווה אותה. הפשטות היפה והא-סימטרית של התלבושות בצבעי אפור ואדמה שעיצבה דנה ברלינר משלימות את התמונה הכוללת.

הפרפורמריות, רונית סטרשנוב, גל פלג וורד רגב, מביאות, בנוסף לטקסטים הכלליים, נדבך אישיותי משל עצמן. במהלך ההצגה הן חושפות פיסות מאישיותן: כל אחת וההתבוננות שלה, הגישה שלה, הסדק הפרטי שלה.

כל המרכיבים הללו, יחד עם חותם הבימוי הייחודי של מוריה בן אבות, יוצרים ערב שהמושג "אישה" שורה עליו לכל אורכו, גם אם לא באופן ישיר ומכוון. לא פלא שרוב היוצרים כאן הן יוצרות (פרט לעמיחי אלהרר שאחראי על התאורה).

עכשיו רק נותר לצופה באולם האינטימי של תיאטרון יפו, לצפות ביצירה ולתת לתרכובת הנשית המוצגת על הבמה לחלחל בעדינות פנימה, אל נבכי תודעתו.

"(אל) תסתכלי עליי"

 תיאטרון יפו

בימוי: מוריה בן אבות

כתיבה: תמר סלבסט

תנועה: שירי אמבון-מגל

מוסיקה מקורית: דנה אייזן

עיצוב תלבושות: דנה ברלינר

עיצוב תאורה: עמיחי אלהרר

משתתפות: רונית סטרשנוב, גל פלג, ורד רגב

מועדים נוספים: 19/2/13 20:30 תיאטרון יפו.

פרידה?

מאת: יאשה קריגר

"תיאטרון בובות לא נועד רק לילדים", כך אומרת לי מוריה בן אבות, היוצרת והמבצעת של "פרידה?". "במיוחד בתיאטרון הבובות המודרני, יש יותר ויותר נגיעה בתכנים למבוגרים."

על הבמה ניצבת דמות בודדת של אישה, ספק כלואה , ספק מתקיימת בתוך גוף עצום ואדום של בדים תפורים. מתוך הגוף הזה נוצרת ישות נוספת, בובה, עמה נוצרים יחסים. "אני לא רוצה להסביר את זה יותר מדי" אומרת מוריה, "אבל בגדול המופע עוסק בקשר. זה יכול להיות כל סוג של קשר – הורות, זוגיות. זה נושא שנגיש לכולם, כולנו מתעסקים בזה כל הזמן."

את העבודה "פרידה?" יצרה מוריה במסגרת לימודיה בבית הספר לאמנות תיאטרון הבובות בחולון. ללימודי תיאטרון הבובות היא פנתה לאחר שסיימה את לימודיה במגמת הבימוי של סמינר הקיבוצים."זה לא שעשיתי הסבה לבובות בלבד", היא ממהרת להבהיר. בעבר היא ביימה את הצגת תיאטרון התנועה "(אל) תסתכלי עלי" שעלתה בפסטיבל 'ניסוי כלים' ובפסטיבל אישה בחולון.

"יש משהו בתיאטרון בובות שמאפשר ליוצר לגעת בחומרים שבתיאטרון רגיל עשויים להיראות יותר מדי דרמטיים או קיטשיים. דווקא הבובות יכולות לרכך את הבוטות הזו, ודרך דימויים ויזואליים ופלסטיים לגעת בנושאים שלתיאטרון רגיל יותר קשה לגעת בהם."

כיאה לתיאטרון בובות, ולמרות שקיימת רק פרפורמרית אחת על הבמה, במופע ישנן שתי דמויות. הדואליות הזו, של ישות אחת שיוצרת ישות אחרת ומפעילה אותה, מרתקת לאורך כל המופע. "הרבה אנשים שמגיעים לתחום הזה הם לאו דווקא שחקנים במלוא מובן המילה." מציינת מוריה, "יש משהו בבובה שיכול לתווך בין הפרפורמר לקהל. לפרפורמרים שקשה להם עם קהל, הבובה יכולה להקל קצת את החוויה, כי הבובה מקבלת פוקוס. מעבר לכך, ישנו רובד נוסף – מי מפעיל את מי, אני את הבובה או הבובה אותי. בתיאטרון בובות מודרני המפעיל לא חייב להסתתר מאחורי הבובה."

תהליך העבודה על המופע הנוכחי נמשך כשנה, במסגרת הקורס בהנחיית הדס עפרת ושרון סילבר-מרת, כאשר בתור השראה שימשו עבודותיה של האמנית הצרפתייה לואיז בורז'ואה, שיצרה פסלים תפורים. העבודה בפועל נמשכה כחמישה חודשים, כאשר את השמלה עיצבה דנה ברלינר, אותה הכירה מוריה מלימודיהן המשותפים בסמינר הקיבוצים. מאוחר יותר חברה אליה גם דנה אייזן, שכתבה את המוזיקה למופע.

העבודה השתתפה בפסטיבל הבין-לאומי לתיאטרון בובות בירושלים, וכמובן ממשיכה לחפש אחר במות פוטנציאליות נוספות.