"וכבשה ואיילת תהיינה עדות, שליטפת אותן והוספת ללכת…"

על ההצגה "עוד חוזר הניגון"

מאת: אירית ראב

שנת 1970, תל אביב, אמצע הלילה. אלתרמן שוכב על מיטת בית החולים, מתהפך בין חיים למוות, בין אמת לבדיון. שלוש נשים מחכות על ספסל במסדרון – תרצה אתר, רחל מרכוס אמה ואשתו של אלתרמן, וצילה בינדר, המאהבת שלו. שלוש נשים, תהום של מתח ביניהן, ותקווה שאהוב לבן ייצא מן החולי, מהולה בפיכחון שסופו קרב.

שנת 2021, תל אביב, אמצע הערב. ההצגה "עוד חוזר הניגון" עולה על במת תיאטרון "הבימה" ומעלה באוב את דמותו של אלתרמן, והנשים החשובות ביותר בחייו – אשתו, בתו, היצירה והמאהבת.

ההצגה, המבוססת על הביוגרפיה "אלתרמן" מאת דן לאור, נוצרה על ידי המחזאי מוטי לרנר והבמאי משה קפטן, מתמקדת בעשורים האחרונים לחייו, החל בשנות החמישים ועד למותו, החל בפרסום "עיר היונה" וכלה בהוצאת "המסיכה האחרונה". היא מציגה את העימות העיקרי בחייו של אלתרמן, בין החיים לבין היצירה, בין הבית לבין הדרך שקוראת לו לצאת אליה, שוב ושוב ושוב ושוב, עם הכינור, המילים והאותיות, ולעזאזל ההשלכות.

כלל המרכיבים בהצגה הזו, החל בקאסט השחקנים והבימוי, דרך השירים והשירה, וכלה בתפאורה ובתלבושות, היו לעילא ולעילא. את שלוש הנשים גילמו שש שחקניות – מאיה מעוז מגלמת את רחל מרכוס הצעירה ושלומית אהרון מגלמת את מרכוס המבוגרת; אסנת פישמן מגלמת את צילה בינדר הצעירה, וריקי גל מגלמת את דמותה המבוגרת; הילה שלו מגלמת את תרצה אתר הצעירה, ואת דמותה המבוגרת מגלמת רוני דלומי (יש לציין כי מרבית השחקניות בהצגה, בעיקר אלו בתפקידים הראשיים, הנן בדאבל קאסט). למרות שבפני עצמו, היה זה מעט מוזר שצמד שחקניות גילמו דמות אחת, שכן פער הגילים בין הצעירה לבין המבוגרת לא היה כזה גדול. אבל בראייה נוספת, זה דווקא הוסיף למוצג על הבמה, שכן הדמות המבוגרת הציגה מעין בגרות ורציונליות, שהדהדו את הרגשות הבועטים והסוערים שעלו על ידי הדמות הצעירה, תמכו בהם ונתנו להם קונטרה.

עוד חוזר הניגון. צילום: יוסי צבקר

מרכוס של מעוז ואהרון היתה נהדרת. מחד, מעוז המצוינת גילמה אותה כאישה סוערת, גדולה מהחיים, כיאה לשחקנית דאז, הנאלצת להבליג בכאב עז עם העובדה שבעלה הולך לאישה אחרת; מאידך, אהרון העניקה את הקול הבוגר, השקול, ספוג הכאב, והעצימה את המתחולל בנפשן על ידי שירה נפלאה. בדומה, גם אסנת פישמן היתה מצוינת והפליאה בגילומה של אישה אוהבת וכואבת, שנמצאת על הגג שבתות וחגים ונאלצת להתפשר על חייה, בגלל שלבה הולך אחר גבר נשוי. ריקי גל, בקולה העוצמתי, הצליחה להפגין את השריטות שעל לבה של בינדר, ואת ההתמודדות שגם היא נאלצה לעשות, בגין המצב. שלו ודלומי גילמו את תרצה אתר באופן מכמיר, ענוג, עוצמתי ונהדר. במשחק וקול נהדרים, השתיים הצליחו להביא לבמה את תרצה אתר כמו שמעולם לא היתה טרם לכן – הנלחמת עם הרצון להיות יוצרת עצמאית, שמילותיה עומדות בזכות עצמן בתולדות התרבות הישראלית, ולהשתחרר מצלו של אביה, ומאידך, מתמודדת ומשלימה עם הכמיהה שיאהב אותה ויהיה שם בשבילה, ולא ישכח עוד יום הולדת, רק כי היה עסוק בכתיבת מילים. לצדן, אלתרמן מגולם על ידי יגאל שדה המעולה, שהצליח להכניס אל דמותו של המשורר המזדקן את כל הניגודים והכמיהות, האהבות והשנאות, העימות הבלתי נלאה בין הלב לבין ההיגיון, בין הרצון להיות שם בשביל הנשים בחייו לבין מימוש היצירה שאינה משחררת.

צילום: יוסי צבקר

התפאורה, מעשה ידיו של ערן עצמון, שהציגה במה מסתובבת, המורכבת מאיים לבנים, היתה מדויקת אף היא. מחד, עיצוב הבמה הדהד את השולחנות הלבנים בקפה כסית, אותו פקד אלתרמן מדי יום, ומאידך, הסתובבות הבמה הדהדה את הניגון החוזר על עצמו, שאינו מרפה ואינו יכול באמת להשתנות.

כיאה להצגה על חייו ויצירתו של אלתרמן, ההצגה היתה משובצת שירים פרי עטו ופרי עטה של בתו. בניגוד להצגות אחרות, על משוררים וזמרים אחרים, שלרוב נוהגות לאגד שירים ויוצקות אותם לתוך סיפור ללא פשר, הליהוק השירי ב"עוד חוזר הניגון", הניכר הן בבחירת השירים והן בבחירת השרות, היה מדויק ונכון, והצליח להעצים את הדרמה המתחוללת על הבמה ובין חייהן של הדמויות. העיבוד המוסיקלי, עליו אמון ליאור רונן, היה מצוין אף הוא והצליח לחשוף רבדים וקולות חדשים ביצירתו האלמותית של אלתרמן.  

לצד אלו, שילוב המרכיבים בהצגה הצליח ליצור תמונות מופלאות, שיכולות להתרחש אך ורק בתיאטרון. כך, למשל, עצם הצגת המשורר הלאומי, שכל המבקש הוא שיזכרו את מילותיו, שתהיה בהן תוחלת ותכלית – על במת התיאטרון הלאומי, כשאת המילים המושרות על הבמה מלווה הקהל, המהווה כדמות נוספת, בלתי נשלטת, אך מדהימה ביפעתה, יוצרים יחדיו תמונה מפעימה.

בדומה לכך, חלק מהסצינות הנן עוצמתיות בעיקר בגלל המידע הקולקטיבי שאנחנו יודעים על הדמויות שעל הבמה, האמיתיות והבדיוניות. באחת הסצינות, בינדר המבוגרת מגיעה לנחם את בינדר הצעירה על כך שאלתרמן שוב הולך ממנה, ומעודדת אותה לנסוע מערבה מכאן, למרות שהשתיים יודעות כי זה מעשה חסר תועלת. עצם כך שבינדר המבוגרת, המגולמת על ידי ריקי גל, שרה שיר של תרצה אתר, ועצם כך שהשיר נחשב לאחד מהשירים הכי מוכרים של השחקנית עצמה, והופיע באלבום הבכורה שלה, הופך את כל המאורע לאינטר-טקסטואלי ומרהיב, שיכול להתממש רק כאשר מצרפים את כל הפרמטרים למשוואה.

כך, גם בסצינה אחרת בה מוצג "שיר משמר", המבוצע על הבמה על ידי אהרון, גל ודלומי. השיר עובד בצורה נהדרת ומאפשר לכל אחת להביע את קולה, הן זה שלה והן זה של הדמות אותה היא מגלמת. בכל אחד מצדי הבמה ישנה התרחשות אחרת, כל אחת מרתקת בפני עצמה, אך השילוב שלהן יחדיו מציג באופן מאוזן ומכמיר את היחסים הסבוכים של אלתרמן והנשים בחייו, על האכזבות, והכמיהות והאהבות והשלמות שבהם.

לצד המוזכר לעיל, יש לציין כי ההצגה ארוכה מאוד, לעיתים ארוכה מדי, ונמשכת שעתיים וארבעים דקות. אמנם, יצירתו הרבה של אלתרמן דורשת הצגה של שעתיים וארבעים, אבל היה מוטב לו היו מקצרים במעט את ההצגה. על אף זאת, זוהי הצגה מופלאה ומפעימה, שמוכיחה באופן ראוי ומענג כי למילותיו של אלתרמן תמיד תהיה תוחלת ותכלית, והוא לעולם לא יישכח.

עוד חוזר הניגון

תיאטרון הבימה

ביוגרפיה: דן לאור

מחזה: מוטי לרנר

בימוי: משה קפטן

ניהול מוסיקלי ועיבודים: ליאור רונן

דרמטורגיה: שחר פנקס, משה קפטן

שחקנים: יגאל שדה, ריקי גל, דפנה דקל, שלומית אהרון, מירי מסיקה, רוני דלומי, מאיה מעוז, אסנת פישמן, אלכס קרול, רותם קינן, ניר זליחובסקי, טל מוסרי, נדיר אלדד, ניל משען, רונית אפל, מיכל ברנד, הילה שלו, עמי סמולרצ'יק, גל גולדשטיין, מאי מלר, עודד סנדטש, עמית רייס, אנה אקהרד.

תפאורה: ערן עצמון

תאורה: אבי יונה בואנו (במבי)

וידאו: גיא רומם

תלבושות: אביעד אריק הרמן

תנועה: תות מולאור

פאות: אסנת שגיא

עוזר למנהל מוסיקלי: גיא פרטי

תכנות מחשב תאורה: אלון ברקוביץ'

קלידים והפעלת סמפלר: גיא פרטי, ליאת פרלוב

נגנים בהקלטות: אדם טל, מאיה בלזצמן,  עידן פרידמן, נועם חיימוביץ' ויינשל.

מועדים קרובים:

24/12/21 11:00, 21:00

25/12/21 20:00

26/12/21 11:00, 20:00

28/12/21 11:00

למועדים נוספים בדף ההצגה באתר תיאטרון הבימה – הקליקו על הלינק


הבמה כפטיש לעיצוב המציאות

על ההצגה "חבלי משיח"

מאת: נעם מרום

בחודש האחרון, עלתה בבית הספר למשחק "אימפרו" ההצגה "חבלי משיח" מאת מוטי לרנר, בבימויו של ג'וש שגיא, ובהשתתפותם של תלמידי שנה ג'. עלילת ההצגה מתמקדת במציאות ישראלית עכשווית אך פיקטיבית בה ניכרת הקצנה ימנית ופילוג בחברה הישראלית, דבר המשתקף דרך משפחה אחת שניסתה לעשות כל שביכולתה על מנת לעצור את פינוי ההתנחלות בה היא מתגוררת בשומרון. ככל שההצגה הולכת ומתפתחת, הצופים נחשפים לחילוקי דעות, מורכבויות וקונפליקטים פנימיים בתוך המשפחה, שמשקפים את הקרע הפנימי בקרב המפונים.

הבחירה האמיצה של שגיא לספר סיפור שכזה בזמן שכזה סקרנה את הצופים, וגרמה אפילו לחבורת צעירים מאיתמר להגיע ולצפות באחת ההצגות. לא בכדי, תוך זמן קצר, הכרטיסים נחטפו וכלל ההצגות הגיעו למצב של sold out. ההצגה מצליחה לסחוף את הקהל לתוך הסיפור מפני שמאוד קל להתחבר לדמויות. מעבר לכך שניתן לראות כל דמות כמייצגת של פלח וקבוצה בחברה, השחקנים הפגינו אותנטיות וחיות רבה. כמו כן, מרבית הדמויות היו עגולות וניתן היה להתחבר לקונפליקט של כל אחת מהן ולהזדהות אתן בקלות. על אף שהדמויות אינן קלות לגילום, ניכר כי השחקנים עבדו בצורה יסודית והצליחו להיכנס בצניעות ודיוק רב לנעליים הגדולות של בני המשפחה חלוקת הדעות. בין הדמויות בלטה מוריה, ילדה בעלת צרכים מיוחדים שגולמה ברגישות רבה על ידי אלה פינקל, והפכה להיות מרכז העלילה.

חבלי משיח. צילום: נדב שגיא

בכדי להגיע לדיוק ולחיות שהופגנו על הבמה, השחקנים עבדו בשיטת "מעגל פתוח" ובחקר מעמיק. שגיא מספר שבתהליך העבודה עם השחקנים הם ראו סרטים תיעודיים, נפגשו עם הרב אופיר כהן, ממפוני גוש קטיף, ועברו תהליך מעמיק של היכרות עם עולמם של משפחות שנאלצו להתנתק באחת מהעולם המוכר להן. כל התהליך השתקף על הבמה בניואנסים מדויקים להפליא בעבודת השחקנים, שבאו לביטוי בייחוד בשפת הגוף. יתר על כן, עיצוב הבמה והתלבושות, שנעשה על ידי ספיר אשכנזי, הלם להפליא את אפיון הדמויות ותרמו רבות לעלילה. כך, למשל, באחת הסצנות, שהתרחשה בחדר השינה, הייתה השתקפות של צללים מבעד לקיר הבית. מעבר לעניין שאלמנט זה עורר, הוא תרם לעלילה בדימוי אותו הוא מייצג, שכן כמו אותם צללים על קיר הבית גם מפונים רבים מגוש קטיף חשים עד היום שהם הצל של החברה הישראלית, שהם שקופים ולא רואים אותם.

צילום: נדב שגיא

מעבר למשחק ולעיצוב הנהדרים, מדובר בהצגה ייחודית גם במובן הסיפורי. לא כל יום רואים על במת התיאטרון יצירה בעלת אמירות חברתיות-פוליטיות נוקבות ולא מתנצלות. אני מברכת על הבחירה לעסוק בסוגיות רלוונטיות כאלו, שנועדו להציף לדיון שאלות מהותיות על תהליכים המתרחשים בחדרים האחוריים של התודעה הציבורית ועל מציאות הפילוג בעם, המשתקפת היטב בפילוג המשפחה שעל הבמה.

עכשיו, כשהתיאטרון פותח את שעריו לקהל הרחב (והמחוסן) קל מאוד לבחור לעסוק במחזות "קלאסיים" שמושכים הרבה קהל, אבל דווקא הבחירה לתת במה למחזה כמו "חבלי משיח" היא בחירה אמיצה שכבר ניתן ליהנות מפירותיה – תיאטראות פרינג' רבים בארץ הביעו עניין רב בהצגה במטרה שהיא תמשיך לרוץ לאחר סיום שנת הלימודים, ולהיחשף לקהל רחב יותר.

אין ספק שההצגה הצליחה להתנחל בלבי, ואני מקווה שהיא עוד תתנחל בלבבות נוספים. ההצגה הזו הצליחה להזכיר ולהנכיח את המטרה האמיתית של התרבות והאמנות, שהוסתרו בשנה האחרונה מאחורי הקלעים של החברה – לקדם שיח ציבורי, להציף נושאים בוערים על סדר היום החברתי, להזמין את הצופים לראות את המציאות דרך נקודות מבט שונות, ובאמצעות כך, אולי, לעצב אותה מחדש ולטובה. כן ירבו הצגות כאלו.

חבלי משיח

בית הספר למשחק "אימפרו"

מאת מוטי לרנר

בימוי: ג'וש שגיא

משחק: יהונתן יעקב, בר הלוי, מרים גוסטדינר, מאיה דויטש, נמרוד דורון, אלה פינקל, שחר מור חיים, תמר ריילינגר

עיצוב תפאורה ותלבושות: ספיר אשכנזי

מוסיקה מקורית: רפי פרח

עיצוב תאורה: דן גלזר

"הביטו בנו וראו מי אתם"

על ההצגה "רצח יצחק"

מאת: אנה מינייב

15 שנה עברו מאז שכתב מוטי לרנר את המחזה "רצח יצחק", אבל רק בחודש האחרון הוא עלה בבכורה ישראלית, והסיר את הפלסטר מהפצע שלא הגליד מעולם מאז רצח יצחק רבין בשנת 1995. עברו הרבה שנים מאז, ממשלות התחלפו, החברה הישראלית החלה להתעורר מתרדמתה והרצח הנורא נותר כזיכרון קולקטיבי מעומעם.

באומץ רב, בחר לרנר להפנות את אור הזרקורים אל אובדן השפיות, אובדן התקווה, אובדן צלם האנוש. בפאנל שקדם להצגה הגדיר לרנר את התופעה הזאת כ"בעבוע של טירוף קולקטיבי, שמקורו בלאומנות משתלטת" ואת הטירוף הזה, השליך לרנר על חבורה של הלומי קרב שהתקבצו בבית משוגעים אחד לאחר שאיבדו את היקר להם מכל, את עצמם. במסגרת זו מנסים הם להעלות הצגה על רצח רבין, דבר שמציף אצל כל אחד מהם את המציאות שהביאם עד הלום.

את המחזה המוטרף הזה העלה רועי הרץ רוסו על במת החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב. הרץ רוסו רצה להשמיע את קולם של הלומי הקרב דרך הדור הצעיר, כניסיון התמודדות עם מציאות שאיננה נגמרת ורלוונטית לכולם. כך ניצבו על הבמה השחקנים הצעירים של החוג לתיאטרון, בחירה שהביאה לתהייה לגבי עתידו של דור זה, האם הם חלק מהטירוף המתמשך הזה?! כנראה שכן, כי כולנו חלק ממנו. הדתיים, השמאלנים, הרבנים, הזונות, המתנחלים, האופוזיציה, הקואליציה, כולם שם, כולם חלק מהטראומה הישראלית המגובשת, העוברת מדור לדור. "הסיבה לבחירה באנשים הכואבים האלה, זה החיבור לכאב, הלומי הקרב שילמו מחיר נורא על המלחמות הנושנות הללו", אומר לרנר שמסתכל על כל המציאות הזאת בצורה סוריאליסטית, כזאת שמציגה את המצב שלנו כאומה בתור מחלה שמחלחלת אט אט לכל אחד מאיתנו.

פסיפס הדמויות שנוצר על הבמה יצר תחושה של כאוס מתגבר, בעודם שוקעים בטראומה וצוללים מתוכה, אבדו קולותיהם. דיבורם הפך למקבץ סיסמאות נדושות וסבלם הפך לקשה מנשוא. לרגעים, ניתן היה לשמוע את הזעקה פורצת מתוכם­­ ושוב נמסה בחלל, עד שלא נותר דבר למעט הפחד בעיניהם, הפחד שלא ישובו עוד להיות בני אנוש.

זאת הצגה שבועטת ללא כל חשש במקומות הכי כואבים שלנו כחברה, שלא מסתירה שום פגם בה ולא מנסה לטשטש את הגבולות בין ה"שפויים" לאלה שאיבדו את שפיותם בכל מלחמה בה השתתפה מדינת ישראל הצעירה יחסית. ההצגה הזאת, שכל תיאטרון רפרטוארי בארץ לא היה מעז להעלות, הנה נטולת צנזורה ונטולת אשמה, היא מדברת על מה שרבים אינם מעזים לומר או אפילו לחשוב, היא נכנסת עמוק לחלל התודעה ומציפה על פני השטח את השאלה החשובה מכל, האם כולנו בעצם הלומי קרב בצורה כזאת או אחרת?

הבטתי בהם, באלה שכבר לא יזכו להתפכח ולחלום על מדינה ראויה יותר, וראיתי מי אנחנו, כמו הדמויות שעל הבמה, חיים על אדמה ספוגה בדם, מצדיקים מוות של אחרים בכדי שנוכל להישאר בחיים, מתעוורים מרוב תשוקה לאלוהים, כואבים מרוב אובדן ומתרגלים יותר ויותר לכתמי הדם שאט אט מתייבשים על יומני המלחמה.

רצח יצחק

החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב

מאת: מוטי לרנר

בימוי: רועי הרץ רוסו

דרמטורגיה: רן בכור

מוזיקה מקורית: אנסטסיה סדומסקי

עיצוב: מריאלה פיבניקה

עיצוב תאורה: יאיר ורדי

מפיקה: יוליה זלקינד

ע. במאי: דנה כץ, יעל כצמן

בהשתתפות: רותם אבגי, יפתח ארז, בוריס גורליק, יעל הוד, עידו ולטר- גרינברג, איתן כרמלי, אביב לוי, קרן מהלל, גדי מגרם, ולדי פלייר, גלעד פרידמן, אדווה פרס, שרון רוזנבאום, שי רוזנפלד