האם משחק כדורגל הוא אקט תיאטרוני?

לרגל סיום המונדיאל, הוצבה בפני כתבות מרתה שאלה אחת – האם משחק כדורגל יכול להיחשב כאקט תיאטרוני? שלוש כתבות ביקשו לבחון את העניין. אביבה רוזן טענה שכן, שני בן דוד גרסה שבהחלט כן, ואירית ראב סברה שממש, אבל ממש, לא.

מה דעתכם/ן?

מונדיאל2המונדיאל על הבמה

מאת: אביבה רוזן

 

 

 


מונדיאל3מונדיאל 2018 – משחק "הצגה"!

מאת: שני בן דוד

 

 


מונדיאללמה לי כדורגל עכשיו?

מאת: אירית ראב

 

 

 

 

 

למה לי כדורגל עכשיו?

מאת: אירית ראב

אני לא אוהבת כדורגל. אני לא מבינה את המשחק הזה, אני לא מבינה מה ההבדל בין פנדל לבין נבדל או למה המשחק אמור להימשך 90 דקות אבל תכל'ס נמשך הרבה מעבר לזה. אני גם לא מוצאת במשחק חסר הפשר הזה משהו מושך או מעניין. חבורה של שחקנים (או שחקניות לעיתים רחוקות) רצים על המגרש הירוק, מוסרים כדור חבוט אלו עם אלו ומנסים להבקיע לשער של הקבוצה היריבה. וואו, ביג פאקינג דיל. וזה לא שלא ניסיתי להבין את המשחק או למה אנשים בוחרים מיוזמתם לשבת מול הטלוויזיה ולצפות במשחק המשמים הזה, בייחוד לאחרונה כשכולם בטרפת המונדיאל ושאגות נשמעות מבתי השכנים, מפאבים שכונתיים ומבתי קפה שרוכבים על הגל כדי למשוך עוד לקוחות. אז בכדי להבין יותר על מה כולם מדברים, ניסיתי לראות משחק אחד, שניים, שלושה, ולמרות סבלנותו של אבי להסביר לי את חוקי המשחק ועל אף שניסיתי להקל עליו ולא לשאול יותר מדי שאלות (כי אחד הדברים המעצבנים ביותר זה לנסות להסביר למישהו שצופה מהצד, והגיע באמצע תוכנית מסוימת, את פרטי הפרקים הקודמים, בייחוד כשמדובר בפרקים/משחקים חשובים) – כעבור זמן מסוים משחק הכדורגל בטלוויזיה לא היה עבורי יותר מרעש לבן שממלא את המוח אחרי יום עבודה מפרך. אז ניסיתי לבחון את זה מזווית אחרת, מהבחינה התיאטרלית, ואפילו הצבתי שאלה די מאתגרת בפני כתבות מערכת מרתה יודעת – האם משחק כדורגל יכול להיחשב כאקט תיאטרוני?

שתיים מבין עמיתותיי למערכת הרימו את הכפפה וגרסו כי אכן, משחק כדורגל בהחלט יכול להיחשב בתור אקט תיאטרוני לכל דבר ועניין, בייחוד אם בוחנים זאת מנקודת המבט של התיאטרון כמקום בו רואים, כך הכדורגל וכלל המרכיבים בו בהחלט מהווים כמעין הצגה ספורטיבית. על אף שהשוואה זו כבודה במקומה מונח, פה בערך מתחילה ומסתיימת האנלוגיה בין תיאטרון לכדורגל.

על אף שניתן להשוות בין המאמן לבמאי, בין השחקנים על הבמה לבין שחקני הכדורגל, ובין חובבי התיאטרון לבין אוהדי הכדורגל והאמוציות שכל אחד מסוגי המשחק גורמים להם, משחק כדורגל הוא לא אקט תיאטרוני. אנסה להוכיח זאת על דרך השלילה, אותה שיטה שבה מדריכי פסיכומטרי כל כך אוהבים להשתמש. ראשית, תיאטרון מושתת על יצירות כתובות ומתוכננות בקפידה אמנותית. על אף שכל הצגה מהווה יצירה חד פעמית, ולא תוכל לחזור על עצמה במדויק בערב שלמחרת, עדיין זה מושתת על מתווה ידוע ומתוכנן מראש, בו כל בחירה אמנותית וכל רפליקה נעשות באופן מכוון. אז, נכון, יש מופעי תיאטרון שבהם השחקנים נעזרים בצופים עצמם בכדי להחליט אילו קטעים יהיו בהצגה או אחרים שבהם השחקנים מאלתרים על הבמה, אבל עדיין, גם מופעים אלו בנויים על מתווה ידוע מראש והשחקנים התאמנו ימים כלילות בטרם עלו על הבמה ובדקו את החומרים על הקהל. מנגד, הדבר היחיד שידוע מראש בכדורגל הוא שהשחקנים ייכנסו למגרש ויצאו ממנו, ינסו לשחק כמיטב יכולתם ולנצח את הקבוצה היריבה, אבל זהו. אמנם, זה מושתת על אי-אילו אסטרטגיות שנבנו על ידי המאמן, אבל הכל תלוי באופן בו הנבחרת השנייה תשחק. גם התוצאה לא ידועה, אפילו לא למאמן עצמו. חלק יגידו שזה סוד הקסם של הכדורגל, או כל משחק ספורטיבי אחר, ואני יכולה להבין את זה, אבל זה לא יכול לעבוד בתיאטרון. תארו לעצמכם שתלכו לראות יצירות קלאסיות כגון המלט או אגממנון, ועל הפוסטר בחוץ יהיה כתוב שיכול להיות שהגיבורים ימותו מוות טראגי, יכול להיות שלא, זה תלוי איך תתקדם העלילה. זה אמנם עיבוד תיאטרוני פוסט-מודרניסטי מעניין, אבל עדיין, אני לא באמת בטוחה אם כל ההצגות תוכלנה להיות כך ובאמת להביא קהל.

שנית, כל יצירות התיאטרון, גם אלו המבוססות על אלתורים, מועלות על הבמה לאחר תקופת חזרות, המתפרשת על פני לפחות חודשיים. כל ג'סטה, כל רפליקה, כל סצינה, נעשות שוב ושוב ושוב בחדר החזרות, על מנת ללטש את כל האלמנטים האמנותיים לכדי יצירה פועמת אחת. אמנם, כל במאי ושחקן נעזרים בשיטות משלהם בכדי להפוך את המחזות הכתובים לכדי יצירות תיאטרליות חיות, בהן הדמויות הן אולי גדולות מהחיים אבל מתנהגות כמו השכנים מהדלת ממול, אבל עדיין רובן ככולן מתבססות על תקופת חזרות. בניגוד להצגת תיאטרון, משחק כדורגל אינו מושתת על חזרות. על אף שהשחקנים מתאמנים באופן שוטף ומבצעים תרגילים ומשחקי אימון, הם לא באמת יכולים להתכונן בצורה מכוונת למשחק עצמו מאחר שאין להם באמת מושג איך הקבוצה השנייה תתנהג על המגרש, האם יגיעו לשלב הפנדלים והאם אחד השחקנים המעולים יבעט את הכדור היישר אל מחוץ למגרש. זאת, על אף האימונים שנעשו.

בנוסף לכך, יש לקחת בחשבון את העובדה שבגרעין הקשה, תיאטרון נועד לשנות את המציאות. הצגה טובה שממלאת את תפקידה החברתי כראוי, יכולה להעצים את כוחן של הנשים, כדוגמת "בית בובות" של איבסן, או לגרום למהומת אלוהים כאשר היא שוחטת פרות קדושות, לכאורה, כדוגמת "מלכת אמבטיה" של לוין. כך או כך, הקהל לא נותר אדיש והיא ממשיכה להדהד במוח הצופים הרבה אחרי שעזבו את אולם התיאטרון ולבקוע סדקים באופן בו תפסו את העולם. עם זאת, משחק כדורגל אינו יכול לעשות זאת. אין ספק שהוא יכול לגרום לאמוציות מטורפות בקרב הצופים, בין אם עצב תהומי בקרב אוהדי הקבוצה שהפסידה ובין אם שמחה ורצון בלתי נשלט לחבק את כולם, בקרב אוהדי הקבוצה שניצחה. אבל האם באמת משחק כדורגל יכול לגרום לשינוי חברתי? אני לא יודעת.

לצד זאת, יש להתייחס לאוהדים/צופים עצמם. כל משחק כדורגל שהוא, בייחוד אם מדובר במשחקים חשובים במיוחד כגון גמר המונדיאל, יכול להעיר את הפן הקמאי של הצופה, כל צופה. הוא יקלל וישרוק בוז ויכנה את אמו של השופט במיני קללות ויזרוק דברים אל המגרש, או יקפוץ ויצעק וישאג. עם זאת, אם אותו אוהד כדורגל יצפה בהצגת תיאטרון, כשזה לא משנה אם זה תיאטרון רפרטוארי או פרינג', הוא יפעל בהתאם לקונבנציות המקום, ישתוק ברגע שהאורות דועכים, יישב בשקט לאורך ההצגה וימחא כפיים בסופה. מעטים הם הצופים שיזרקו הערות אל הבמה, ולרוב, מדובר בקשישים שאינם שומעים טוב ומבקשים/דורשים מהשחקנים לדבר בחוזקה. כיום, אף צופה (למעט אי-אילו תיכוניסטים שמבקשים לעשות רושם) לא יעז לשרוק או לקרוא בוז לעבר הבמה, או יותר מכך, לרמוז במה אמו של הבמאי עובדת למחייתה בלילות. נסו לדמיין מה יקרה אם מישהו יעז לקרוא בוז בהצגה בה גילה אלמגור משחקת, את אימת המבט המצמית אותו תתקע בצופה הסורר או המילים הקשות שתטיח בו, ובצדק. מכאן, עולה השאלה מדוע בתיאטרון, ולמעשה בכל סוגי אמנויות הבמה, הצופים מקדשים את קונבנציות המקום ובאצטדיון הם מרשים לעצמם להיות משולחי רסן? להערכתי התשובה לשאלה זו טמונה בכך שבדומה למשחקי הגלדיאטורים ברומא העתיקה, כך גם משחקי הכדורגל של ימינו מצליחים לעורר את היצר החייתי של הצופה המבקש להשמיד את היריב ולהעלות על כס המלכות את הגיבור. תהיה התשובה לכך אשר תהיה, זה רק מוכיח שמשחק כדורגל אינו מהווה כאקט תיאטרוני, אלא שמדובר בשתי אמנויות שונות, בעלות חוקים אחרים וקונבנציות נפרדות.

לסיכום, כל החפירה הזו לא נועדה להוכיח שתיאטרון הוא טוב וכדורגל הוא רע. אין לי ספק  שכוח הסיבולת הנדרש מהשחקנים על המגרש הוא סוג של אמנות. ישנם יוצרי תיאטרון רבים, ואני ביניהם, שאינם מסוגלים לרוץ ולהתרוצץ על המגרש במשך 90 דקות ויותר ועדיין לחשוב בצורה צלולה. יתר על כן, אני בטוחה ששחקני כדורגל רבים עוקפים שחקני תיאטרון בסיבוב, בייחוד בכל מה שקשור לסכומים שכוכבי הכדורגל מקבלים על כל משחק, לעומת הסכומים הזעומים שחלק מהשחקנים בתיאטרון הישראלי נאלצים לקבל. ומאידך, אם תבקשו משחקן כדורגל לגלם את רומיאו או את המלט, סביר להניח שהוא ינצל את כישוריו הפיזיים וירוץ במהירות הבזק מהאולם. על אף שמבחינה חיצונית ישנם קווים שמשיקים בין תיאטרון לכדורגל, לא מדובר באחים שינקו מאותה אם והופרדו בילדותם, אלא בשני מדיומים שונים לחלוטין. אם איעזר בדבריו של המחזאי המפורסם ביותר בעולם – היופי הוא בעיניו של המתבונן, ולכל אחת מאמנויות אלו יש את האוהדים שלה, שאוהבים אותה בלב ובנפש. שיהיה לכם גמר מונדיאל שמח.

מונדיאל 2018- משחק "הצגה"!

מאת: שני בן דוד

רגע לפני שריקת הסיום של הגמר שיחתום את מונדיאל 2018, זה שסיפק לחובבי הכדורגל בכלל, ולי בפרט, רגעי מתח ודרמה בלתי מבוטלים, חשבתי שראוי שאסכם עבורכם את מאורעות החודש האחרון דווקא כאן. למה כאן?  כנראה כי אני מנסה להבין מדוע כדורגל ותיאטרון מצליחים לרגש אותי בכל פעם מחדש וניחנים ביכולת השפעה מהותית על מצב הרוח שלי.

אולם, ברשותכם, בטרם ניגש לעניין, אגשים חלום קצר במספר שורות – אשמש כפרשנית מטעמה של מרתה לענייני כדורגל ואסכם עבורכם את רגעי הדרמה הגדולים שסיפק מונדיאל 2018. אז מה היה לנו החודש? 32 קבוצות, 8 בתים, 12 אצטדיונים, 60 משחקים, מיליונים של אוהדים נלהבים ורוסיה אחת, שהפיקה באופן מופתי את קרנבל הכדורגל הבינלאומי ואפילו סיפקה לכולנו תצוגת כדורגל אדירה, עם נבחרת מצוינת משלה. היו לנו גם הפתעות בלי סוף, החל בקבוצות דרום אמריקאיות ששיחקו כדורגל בינוני בלשון המעטה, דרך נבחרות כגון הדרום קוריאנית והיפנית שהציגו יכולת לחימה ויצירתיות שהפתיעו את כולם לטובה, וכלה בניפוץ כל התחזיות על הכוכבים הגדולים מאלופות אירופה, שבזה אחר זה נשרו מהטורניר. ואכן, כוכבים נופלים היו לנו במונדיאל, ולאוהדיהם לא נותרה ברירה אלא לשקוע בעצב עמוק. אולם מנגד, היו גם ששמחו על כך, כמו אוהדים ניטרליים למיניהם, או כמוני וכמו ישראלים רבים (שהנבחרת הלאומית שלנו נשרה כבר בשלב של מוקדמות המונדיאל). אך בתמורה לתחזיות הכושלות זכינו כולנו לצפות מונדיאל מרענן ומסקרן במיוחד.

אם הייתם שולחים אותי לפסטיבל תיאטרון כזה של חודש, אליו מגיע קהל אוהבי תיאטרון מכל העולם שצופים בהצגות מדי יום, עורכים מפגשים חברתיים של שיחות סלון וישיבה בברים, ועל בירה וגרעינים נהנים לבקר את השחקנים והבמאים, סביר שהייתי נהנית לא פחות. לכן, אני מוצאת חיבור בין שני העולמות הללו שהייתי רוצה לתהות על קנקנם, כמו גם על קשר ביניהם.

בדומה לתובנותיה של עמיתתי למערכת מרתה יודעת, האנלוגיה העיקרית בין אמנות התיאטרון לבין אמנות הכדורגל היא בין המגרש באצטדיון לבין הבמה באולם התיאטרון. בהתאם לכך, גם השחקנים הממוספרים שרצים על כר הדשא משיקים לקאסט ומאמן הכדורגל מהווה נקודת השקה לבמאי. כמו כן, קהל הצופים שמגיע לתיאטרון ולמגרשי הכדורגל, רק לכאורה מציג תכלית עידוד או בוז שונה, כשלמעשה ההבדל היחיד הוא בהתאמת האדם לחוקי תרבות המקום. כמובן שניתן להבחין כיצד תיאטרון, כמו כדורגל, הנו תחום תחרותי, וזאת על אף שאינו מוגדר כך, הוא מיועד לשמש בתרבות העכשווית כענף ספורט.

חשוב להוסיף בהקשר זה, גם קשרים אחרים כגון העובדה ששחקנים (כמו גם במאים ומאמנים) בכדורגל ובתיאטרון מקדישים את חייהם לשיפור תמידי של יצירתיות וטכניקה. יש לציין גם את הריגוש של הצופה מהלא נודע כאשר הוא מגיע להצגה חדשה או למשחק כדורגל שאין לו את היכולת לחזות בתוצאה.

אולם, להערכתי, מה שגורם לי להיות אוהדת מושבעת של שני העולמות הנ"ל, טמון דווקא בהבנות עמוקות מאלו שצווינו לעיל. אם לחדד, מדובר בתשוקה ובריגוש של הצפייה בכדורגל ותיאטרון שעשוית להסב לי שמחה עד כדי קפיצות מביכות, לשרוק (טוב, לא באמת, אבל רק כי אני לא יודעת), למחוא כפיים בהתלהבות של ילדה, ולפעמים (למרות הרצון להיות אדם טוב) אף לבוז בקול ולקלל. נכון שכל מה שתיארתי כעת נשמע בכלל כמו חוויה של אוהד כדורגל שתשעים דקות מספיקות לו לכל קשת הרגשות הרחבה והתגובות שצוינו לעיל, אבל הרשו להפתיע אתכם, ובכך אף לחזק את טענתי. למעשה, לא רק שכדורגל ותיאטרון נולדו באותו הכפר, הם גם ינקו מאותה האם, ועשויים לגרום גם לצופה התיאטרון האריסטוקרט ביותר בהווייתו, להתנהל באופן זהה לאוהד הכדורגל הממוצע, עם שינויים קטנים שקשורים אך ורק להבניית תרבות המקום (מגרש כדורגל/ במת תיאטרון). לפיכך, אם נורמות התיאטרון היו נשברות במעט, וצופה התיאטרון כיום יכול היה לקלל ולזרוק גרעינים על הבמה, כשההצגה גרועה, או מאידך, לשרוק ולקפוץ כילד, כאשר ההצגה מעולה, סביר להניח כי היה עושה כך. ולראייה, התנהגותם של צופי תיאטרון רבים בתקופות עתיקות יותר, כגון באנגליה האליזבתנית שנהגו לזרוק ירקות רקובים על השחקנים, אם אלו לא בידרו אותם כמו שצריך.

אסיים בסיפור קצר על חווית תיאטרון די גרועה, שהדבר הטוב היחיד שיצא ממנה כנראה אפשר את כל התובנות האלו ערב גמר האליפות בכדורגל. לפני כמה חודשים, הוזמנתי לסקר הצגה שהייתה כל כך גרועה, שבסופה מצאתי את עצמי ממש נסערת, ובאופן די מוגזם (יש לציין), מלאה באמוציות של כעס עמוק על הבמאי ותחושת אכזבה על משחק משמים שכילתה בי לשעות ארוכות (ארוכות מדי, לטעמי). מבטיחה לכם שבדיוק את אותה תחושה הרגיש אוהד ברזיל, כשהנבחרת שלו הביכה, וכשאף ניימאר לא עזר לו לעבור את שלב שמינית הגמר. גם האוהד מפורטוגל חווה חוויה דומה, ואוהדים רבים מארגנטינה איבדו את זה קצת יותר ממני (בכל זאת  "בירת הטלנובלות"). למעשה, הדבר היחיד שמאפיין את השוני בין האוהדים האומללים שציינתי לביני הוא האיפוק שנאלצתי להפגין באולם התיאטרון, שאגב משתנה לחלוטין בעודי צופה בכדורגל (בבית או במגרש).

רגע לפני המשחק ה-61, שיכריע את האליפות העולמית בכדורגל, אמליץ לחובבי התיאטרון ולאוהדי הכדורגל לשנות מדי פעם אווירה. שמעו לי, זה מרגש ומסעיר באותה המידה! מי שמעריך איכות על במה, יוכל ליהנות גם מהדרמות והמתח שיש למגרש להציע, ולהיפך, אם יילמד את חוקי המשחק.

לסיכום, אאחל שהטובה ביותר תנצח. עד כאן, הייתי לפרשניתכם. נהניתי מאוד, אך חייבת לסיים כי אני מאחרת בכלל להצגה.

המונדיאל על הבמה

מאת: אביבה רוזן

ראיון עם רענן פז, מחזאי (שבע, הנסיך מפלסטלינה ועוד), שחקן וחובב כדורגל מושבע.

לקראת סיומו של עוד מונדיאל מטלטל (לחובבי הכדורגל כמובן), שבו גרמניה נזרקה בשלב הבתים על ידי, לא פחות, דרום קוריאה וכל נבחרות דרום אמריקה הודחו לפני רבע הגמר, עלתה במערכת מרתה יודעת השאלה, האם גם כדורגל הוא סוג של אקט תיאטרוני? אם העולם כולו במה, הרי שמשחק כדורגל הוא בהחלט תיאטרון, לעתים משובח פחות ולעתים יותר. אם זה כדורגל ישראלי אז קצת פחות, לצערי.

בעוד שבתיאטרון יש מישהו שיודע את הסוף, הבמאי והשחקנים בדרך כלל, הרי שעל כר הדשא הספורטיבי קשה מאוד לנבא בדרך כלל את התוצאה הסופית. הכדור העגול מביא להפתעות, בין השאר הדחתה של נבחרת גרמניה הטוענת לכתר על ידי דרום קוריאה, ניצחונותיהן של נבחרות בלגיה וקרואטיה והעפלתן לחצי הגמר, בעוד שרבות וטובות כמו נבחרות איטליה וספרד נשרו בדרך. אך פה לא רק הקהל מופתע, אלא גם השחקנים והמאמנים והאמוציות מרקיעות לשחקים.

רענן פז - ספיר קוסה

רענן פז. צילום: ספיר קוסה

רענן פז טוען שהשילוש הקדוש שקיים בתיאטרון – שחקנים-במה-קהל – קיים גם במגרשים. שם מחליף המגרש את הבמה. אמנם, כיום ניתן למצוא גם הצגות בהן הצוות במאי-שחקנים אינו יודע את הסוף, כיוון שהוא מוכתב על ידי הקהל, אך בכל מקרה, יש סיום מרגש, סוף מפתיע ומעורר רגשית. כמו בכדורגל, במיוחד אם המשחק אינו מסתיים באפס-אפס.

בהחלט ניתן לראות במונדיאל תיאטרון ספורטיבי, אומר פז. אגב, ביוון הקלאסית, וכך גם בתקופתו של שייקספיר, הקהל היה מאוד מעורב בנעשה על הבמה. אם הוא לא אהב את אשר ראה, יידה עגבניות בשחקנים, כפי שאוהדים כיום מקללים את השחקנים, המאמן ובעיקר את השופט ואת אמו.

התיאטרון כיום, טוען פז, הוא תיאטרון 'ממית' בעיקרו, תיאטרון ריאליסטי שמותיר פחות מקום לשלהוב יצרים הקיים בכדורגל, אך ניתן עדיין לראות ז'אנרים אחרים, שהחוויות בהן דומות יותר לחוויות הכדורגל. גם בתיאטרון יש תחרות. השחקנים על במת התיאטרון הם תחרותיים לא פחות משחקני הכדורגל, מתאמנים בלי סוף, לומדים ועושים סדנאות כדי לשפר את משחקם ולהתעלות מהצגה להצגה.

המונדיאל כיום, מוסיף פז, הוא כמו פסטיבלים ביוון העתיקה. הוא דוחה הכול. אין מלחמות בתקופת המונדיאל. פוטין הכריז כי הוא משהה את החלטתו לגבי התערבות בסוריה עד תום המונדיאל. אז נותר עוד זמן קצר, במהלכו אנחנו עשויים להיות מופתעים שוב ולגלות איך ההצגה הספורטיבית הזו תסתיים.

 

"ניסים אלוני הבא" כבר כאן

על הגדרות ותיוגים בתיאטרון הישראלי

מאת: חוה ירום

לא פעם ולא פעמיים עולה בשמי התרבות הישראלית השאלה מדוע אין היום מחזאים כמו ניסים אלוני וחנוך לווין? איך יתכן שבספירה התיאטרונית הישראלית של היום, עם שפע של הצגות ומחזות, אין בנמצא מחזאי אחד שיכול להיכנס לנעליו הגדולות של גדול מחזאינו? והתשובה היא פשוטה – יש. פשוט צריך לדעת לאן להסתכל.

בכדי לעשות את זה צריך לשאול שאלות אחרות לגמרי. לא "מי הוא ניסים אלוני החדש?", אלא מהו תיאטרון, מי הוא מחזאי ובשביל מה בכלל צריך את כל התיוגים וההגדרות הללו?

להערכת רבים, תיאטרון הוא לא תיאטרון ומחזה הוא לא מחזה עד שהם מגיעים לתיאטרון הרפרטוארי. כשהם כבר מצליחים להגיע לשערי הרפרטוארי, מכתירים אותם בתור הצגות, בתור מחזאים, בתור אלו שחדרו לממלכת התיאטרון הישראלית. הבמה הרפרטוארית היא זו הקובעת מהו תיאטרון. למעשה, זה בולשיט.

ניסים אלוני תיאטרון כולל אינספור ז'אנרים וסגנונות, אינספור סוגי במות, החל מהרפרטוארי, דרך הפרינג' וכלה באוטובוס בין עירוני. בכדי שהוא יתפתח כראוי, ויתאים עצמו למאה ה-21, אי אפשר ואסור לתחום אותו בגבולות ברורים ומגודרים. על כן, ברגע שאומרים שמחזאי מסוים הגיע רק לפרינג' אבל לא מצליח לחדור אל שערי הרפרטוארי, זה לא שהוא נכשל, זה לא שהוא נאלץ להתדפק על לבבות המנהלים האמנותיים, אלא הוא כבר הצליח. הוא כבר נוכח בשדה התיאטרוני וכבר יודעים עליו.

בואו ניקח לדוגמא את עודד ליפשיץ. רבים טוענים כי הוא החנוך לוין הבא, כי הוא הצליח לעלות על הנוסחה ומצא את מידת הנעליים הנכונה של המחזאי הדגול. על אף כישרונו הרב (ויש לו כישרון, אין בכך צל של ספק) הוא לא מצליח לעלות בתיאטראות הרפרטואריים. על כן, הוא נכשל. הרי לא צריך להיות מחונן תיאטרון כדי להבין שזה לא נכון. ההספק האמנותי של המחזאי הצעיר הזה עולה על כל אמן צעיר אחר כיום. הבמה הרפרטוארית היא לא זו שתכתיר את הצלחתו, את כישרונו או את יכולותיו.

בנוסף לכך, יש לבחון מי הוא מחזאי. האם מחזאי הוא כל אדם שכותב מחזה? כל אדם שכותב יותר מחמישה מחזות? עשרה מחזות? או שמדובר על בוגרי בתי הספר למחזאות? בניגוד לרפואה או הנדסת מחשבים. אי אפשר באמת ללמוד להיות מחזאי. לא בכדי נסגרו המסלולים המתמחים במחזאות בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובסמינר הקיבוצים. מנגד, גם סטודנטים לרפואה לא הופכים באופן מיידי לרופאים ברגע שהם יוצאים מן הפקולטה לרפואה. אז באיזה שלב המחזאי הצעיר מוכתר בתור "מחזאי"?

מתי ניסים אלוני, אחד המחזאים הטובים ביותר של מדינתנו הקטנה, הוגדר בתור מחזאי? אחרי שכתב את "אכזר מכל המלך" (לטעמי המחזה הטוב ביותר שלו), מחזהו הראשון? או אחרי שכתב את "הנסיכה האמריקאית", מחזה שנכתב מאוחר יותר ונחשב למחזה הידוע ביותר שלו? נכון להיום, יש מחזאים צעירים רבים המעלים הצגות תיאטרון נהדרות, ביניהם: גור קורן, המעלה בתיאטרון גשר (הרפרטוארי) ובצוותא, חנה וזאנה גרינוולד בתיאטרון יפו, רועי רשקס בתיאטרון הסימטה, אלירן כספי בסימטה, עידו בורנשטיין בתמונע והיד עוד נטויה. ויש את המחזאים שמעלים על במות ותיאטראות רבים בתל אביב ומחוצה לה, בבמות פרינג', במרתפי צוותא, בתחנה המרכזית החדשה, בבית תמי, בבית העירייה, במרכז הגאה, ואפילו ברחוב. חלקם אפילו כותבים לכם כאן, במרתה, מדי שבועיים.

מעבר למהו תיאטרון ומי הוא מחזאי, צריך לבחון את הצורך בלהגדיר כל דבר ולתייג כל אחד. בתיאטרון של היום, כמו גם בכל השדות האמנותיים, אי אפשר ואין צורך לתייג ולהגדיר כל אמן תיאטרון חדש בתור הדבר הגדול הבא. לא יכול להיות ניסים אלוני הבא או חנוך לוין הבא או סר לורנס אוליביה הבא, וטוב שכך. לכל אחד מנכסי צאן הברזל של התיאטרון העולמי והישראלי יש את המקום שלו, התרומה שלו, הקול הייחודי שלו. באותה המידה, לכל אחד מיוצרי התיאטרון של היום יש את הייחודיות שלו והמסלול התיאטרלי עליו ילך. אבל אם חייבים לתייג וחשים צורך בלתי נשלט להגדיר, ניתן לראות שניסים אלוני הבא כאן. הוא נמצא בנבכי התיאטרון, על כל סוגיו ושריטותיו. פשוט צריך להסתכל ולצפות.