חגיגת המצות והמונודרמות

על ההצגות "מקושקשת" ו-"הסלון של סבתא ורדה"

פסטיבל תיאטרונטו 2019

מאת: אביבה רוזן

מונודרמה היא עניין לא פשוט. כדי להחזיק קהל מעוניין ומתעניין במשך שעה (פלוס מינוס), שחקן יחיד, במאי, תפאורה, הכל צריך להתחבר היטב, וכמו בתיאורית הגשטלט, השלם צריך להיות הרבה יותר מסך חלקיו ולכלול את אותו אלמנט בלתי מוגדר עד הסוף, שיחבר את הקהל בלב פועם אחד עם השחקן/שחקנית.

בשתי המונודרמות בהן צפיתי אמש בפסטיבל התיאטרונטו, השלם בהחלט היה גדול מסך חלקיו. שתי ההצגות, "מקושקשת" ו-"הסלון של סבתא ורדה" בהחלט עמדו במשימה המאתגרת של הגשה מצוינת וחיבור בין המשחק ללבבות הקהל. בשתיהן היה חיבור טוב בין המשחק, הבימוי והתפאורה ורמת משחק מעולה ומרתקת. שתי ההצגות, המוגשות על ידי שחקניות, מרגשות עד דמעות ועוסקות בנושאים מטלטלים, ובזה נגמר הדמיון ביניהן.

המונודרמה "מקושקשת" עוסקת בנושא מאוד קרוב ללבי – התמודדות עם הפריות מבחנה, תוך כדי עיסוק בנושאים של זוגיות, אהבה, דימוי עצמי ודימוי גוף, וכמובן, הצורך שלנו בילדים, מנין הוא בא ולמה הוא כל כך חשוב בעצם בחברה שלנו.

ההצגה מתחילה כשבטנה של רותם נחמני עולה ויורדת, ובועטת לנו ישר לפנים את כל הסימבולים הקשורים לבטן, פריון וחיים. נחמני ושותפתה לבימוי, מאיה ביתן, השכילו לרקום יצירה שהיא מאוד אסתטית ויפה למראה, החל בשחקנית היפהפייה וכלה באביזרים על הבמה, שכוללים אמנם אסלה וקולב, אך כולם מעוצבים בצורה מעודנת ואסתטית, ואחר כך משמשים כולם לשימושים יוצאי דופן, לא אסתטיים במהותם אך מאוד אסתטיים בדרך ביצועם. מזרקים שמשמשים בתהליך ההפריה מככבים בהצגה לכל אורכה, אך כשהם נופלים בתפזורת ממה שאמור להיות בטן הריונית כסימבול להפלה לאחר הריון קצר ומאוד מעורר ציפיות (ושוב, מוכר לי עד כאב), הם מטלטלים אותנו יחד עם המראה המאוד יפה שמתרחש על הבמה.

מקושקשת - ז'ראר אלון.png

"מקושקשת" | צילום: ז'ראר אלון

ניכר בנחמני שהיא בקיאה במחול, והיא גם משתמשת באלמנטים של מחול כדי להמחיש את תהליך ההפריה ואת הנשיות והתנפצותה בתהליך זה. אהבתי את תיאור העולם של נכשלי ההפריות: עולם של זוגות שפורשים מהחברה אשר מקדשת את ההורות ומקימים להם חברה נפרדת משלהם, שתיכחד כשהם ימותו כולם כיוון שלא תהיה להם המשכיות.

היו הרבה דמעות ביציאה. נשים רבות שהזדהו עם הנושא, בין אם מהיכרות אישית עם הפריות ובין אם בגלל ההתמודדות עם נושאים של דימוי עצמי נשי וזוגי, בכו. מחיאות הכפיים שסירבו לגווע המחישו את התלהבות הקהל.

מנגד, "הסלון של סבתא ורדה" היא הצגה שונה לחלוטין. מככבת בה ענת עצמון שמשחקת מצוין בתפקיד שונה לחלוטין מכל מה שהכרתי אצלה עד כה. היא מגישה לנו ניצולת שואה בת 95, ג'דאית אמיתית ומקועקעת, שמכסה את המספר על היד בקעקועי פרחים שמתכתבים היטב עם שמה, רוזה. היא שונה מכל הסטריאוטיפים שהכרתם לגבי יהודיה-פולניה-ניצולת שואה, שממחישה שכל אדם מתמודד עם נסיבות חייו והשריטות שעבר, נוראיות ככל שיהיו, בדרכו, ויש כאלה שקטנים ונמקים ואחרים שגדלים ומתעצמים.

הסלון של ורדה - ז'ראר אלון

"הסלון של סבתא ורדה" | צילום: ז'ראר אלון

ההצגה, שכוללת טוויסטים רבים שלא נגלה, כמו גם סיום בו מתגלה שהסבתא היא לא בדיוק מי שהיא אמורה להיות, עוסקת מעט מאוד בעדות שאמורה ורדה (רוזה) לתת לצוות שבא לצלם אותה עבור התיעוד של יד ושם, והרבה יותר בדרך החיים שבנתה לעצמה כשעיגנה את עצמה בתודעה התל אביבית כמקעקעת הלאומית. דווקא פיגועי טרור ותוצאותיהם תופסים מקום רב הרבה יותר בהצגה מאשר זיכרון השואה. בני האדם, דרך עיניה של ורדה, יכולים להיות טובים, ניתן להיתמך בהם, לשמוח בהם, וזה מעודד ומחמם את הלב ומזכיר לי את אמי, שעברה את השואה כילדה ובכל זאת בחרה באופטימיות וראיית האפשרי והטוב.

עם זאת, הציקה לי במיוחד חוסר המהימנות ההיסטורית בהצגה. כבת לעולים מוורוצלב צרם לי במיוחד לשמוע מאישה שאמורה להיות בהצגה יהודיה פולניה, שהיא נולדה בוורוצלב הפולנית של לפני מלחמת העולם השנייה. האמנם? אז זהו, שלא. לפני המלחמה הייתה וורוצלב עיר גרמנית בשם ברסלאו (אגב, אחת מהערים המרכזיות בהן ישבו היהודים בגרמניה לפני המלחמה). לאחר המלחמה עברה העיר לשלטון פולין, הגרמנים גורשו ממנה והעקורים הפולנים והיהודים אכלסו אותה. אז היא חזרה לשאת את השם וורוצלב. בדיקת עובדות. כמה פשוט, ככה חשוב.

 פסטיבל תיאטרונטו 2019

"מקושקשת"

משחק, כתיבה ובימוי: רותם נחמני

במאית שותפה: מאיה ביתן

ליווי אמנותי: עידית הרמן

דרמטורגיה: מעיין דובקובסקי

מוזיקה: יוני טל

עיצוב תאורה: פז פטרהופר

"הסלון של סבתא ורדה"

משחק: ענת עצמון

כתיבה: דודי אוחנה

בימוי: מרט פרחומובסקי

עיצוב במה: פאבל קרלין

איפור: תום אנטופולסקי

מוזיקה: בועז שחורי

עיצוב תפאורה: מישה צ'רניאבקי ואינה מלקין

והזוכה היא…

על כמה מהצגות התחרות בפסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר

מאת: אביבה רוזן

בפסטיבל השנה משתתפות בתחרות שמונה הצגות. הבחירה היא קשה כיוון שכל אחת מהן שייכת לז'אנר אחר, מציגה עולם שונה ותוכן נבדל. מתוך השמונה צפיתי בארבע, כולן מעניינות, כל אחת בדרכה. מבחינתי יש הצגה אחת זוכה.

ההצגה הראשונה שראיתי היא "דרקונים וזונות". זוהי הצגה סוראליסטית על עולם שבו השאיפות מדוכאות והחיים אוזלים. מה ששולט הוא האינטרס, אך גם האינטרס לא לגמרי ברור. האינטרסנטיות מורידה את העולם למדרגה השפלה ביותר, כשהיא מביאה לרצח והריגה של אלה שאין בהם צורך יותר. אם הם לא נרצחים, הם כבר מבינים את העניין ומתאבדים בכוחות עצמם. אם הם נלחמים, הם יכולים להגיע לכל היותר למקום נלעג, כי זהו עולמנו. הוא ביצה סרוחה. האלגוריה של הדרקונים והאבירים ונושאי כליהם, אלגוריה שאמורה לצייר לנו עולם של הוד והדר, משתמשת בדמויות ובדימויים הללו כדי לצייר את נקודות השפל של האנושות. יוצרי ההצגה מציגים אותה כפנטזיה קומית פרועה, ואני הייתי מוסיפה: טרגדיה במסווה קומי.

דרקונים וזונות - אילן בשור

דרקונים וזונות. צילום: אילן בשור

המשחק הוא טוב, במיוחד יש לציין את משחקם של השחקנים הראשיים, יובל סטוניס ואילה דנגור. יש עדיין חוסר בשלות כלשהי, מוטיבים שמופיעים ואינם שלמים, ייתכן שהמחזה מנסה לטפל  בנושאים רבים מדי שהמחזה מנסה לטפל בהם. לטעמי עדיף להתמקד במספר נושאים ולא לגלוש לריבוי נושאים שאינם נהירים מספיק ואינם מבשילים. לצד זה, כמה מהנושאים שהמחזה מטפל בהם הם מרתקים, ובהם, לטעמי, נושא שאיפות האדם. למה אדם שואף, מה מקדם את יכולתו להגשים את שאיפותיו ומה מדכא את השאיפות? בעולם שרחוק מלהיות מושלם, עולם בו הנסיבות מכבות שאיפות, איך בכל זאת אדם ממשיך לחיות ולייצר משמעות לחייו? הנגיעה בנושא הזה בהחלט מעניינת. בשורה התחתונה: שווה צפייה.

 

גם ההצגה "עטלפים בלי כנפיים" עוסקת ברע שבאדם, במכוער, במנמיך, בשפלות של האדם שנגרמת על ידי נסיבות חיים קשות, גם הניסיון להגן ולתת לאחר מואפל על ידי מעשים רעים ושליליים. מעשה בילד שנולד לאם שעובדת באגף הפיקוח על בעלי חיים מטרידים בעירייה. האם שרחמיה על בעלי החיים הללו, כגון חולדות ומזיקים אחרים, מובילים אותה לפיטורין, עוברת לגור בחדר מדרגות. שם היא מגדלת את בנה רחמים שלא זכה לדקה של רחמים בחייו. היא זורקת אותו מחדר המדרגות הזה כאשר נולדות לה תאומות מאב בלתי ידוע, שכן היא מקיימת יחסי מין עם נציגה של בעלת הבניין וגם עם פקחים שונים כדי להישאר בחדר המדרגות, היא צריכה להערך מחדש. כאשר מעלים לה את שכר הדירה בחדר המדרגות היא זורקת את רחמים משם, ואומרת לילד ללכת ולחפש לו ממלכה (חדר מדרגות) משלו.

אמו של גובה שכר הדירה, שהיא בעלת בניינים רבים בשכונה, מתירה לו לגור בדירה מעופשת אך

לא מרשה לו לקרוא לה אמא, שכן הוא תוצר של אונס אלים. היא מרחמת על החתולים שעומדים למות כתוצאה מהדברה נרחבת, אך אין לה שום רחמים על בנה או על בני אדם אחרים שמתגוררים בבנייניה. אותם עטלפים ללא כנפיים שמככבים בשם ההצגה הם, אגב, חולדות. כשמרחמים על חולדות וחתולים אך לא על בני האדם, כך נראה העולם.

עטלפים ללא כנפיים - אילן בשור

עטלפים בלי כנפיים. צילום: אילן בשור

הקונספט עובר והמשחק סביר, אך ההצגה מציגה את אותו מסר מספר פעמים ובדרכים דומות, לפעמים מעלה נושא חדש שאינו מטופל בצורה יסודית ואז בורחת ממנו חזרה לנושא המרכזי. לטעמי, ההצגה עדיין איננה מהודקת מספיק.

מכל ההצגות הלא בשלות שראיתי, "זולה 2000" היא הלא בשלה ביותר. כשסיפרתי את סיפור ההצגה לבתי בת ה-17, המייצגת בערך את קהל היעד של ההצגה, היא שאלה במה זה מעניין. אולם ההצגה בהחלט מעניינת, שונה ומרתקת ביותר. לא בגלל הסיפור, אלא בגלל האמצעים האמנותיים ופריצת הדרך הצורנית. "זולה 2000" מתרחשת בחוץ, באוויר הפתוח. אחד מהשחקנים הראשיים בה הוא רחפן, שמדמה כנראה חללית שבאה מעולמות המדע הבדיוני או חייזר כלשהו.

שני השחקנים הראשים האנושיים, נער ונערה שלומדים בבית הספר, רוכבים על אופניים עם אורות. כך, הם מתחילים את ההצגה, לאחר כניסה דרמטית של הרחפן ופעלוליו, הם נכנסים ברכיבה אתגרית על אופניים בתוך המגרש המוזנח הזה, שעד אתמול לא ידעתי על קיומו בין אולמות האבירים. בסיום תעלולי האופניים הם עומדים ויורקים, הרוק מגיע, לסירוגין, לתלתלי השחקנית ואל הקהל. אחר כך מסתבר לנו שהנערה מסתירה מאביה שהיא נמצאת בחברתו של נער והיא מבקשת מחברתה שתכסה עליה. השיחה ביניהם היא ילדותית לעיתים ובוגרת לעיתים. הנערה מנסה להמחיש את הצד הפגיע שלה אך מטשטשת אותו. בעוד היא אומרת את האמת שלה, הוא מספר סיפור טיפשי ובסופו נותן לה סטירה. זהו משהו שהיא לא מקבלת (בצדק כמובן) ומתחילה לרדוף אחריו כדי להחזיר לו מכות. היא לא מצליחה לתפוס אותו ונעשית מגוחכת יותר.

זולה 2000 - אילן בשור

זולה 2000. צילום: אילן בשור

אחר כך מקבלת ההצגה תפנית. אנחנו שומעים על המאמצים להשיג מימון להצגה (אוי, כמה מוכר) ופנייה לחברות הענק, ביניהן שטראוס. נציגת שטראוס, שלא יודעת מה נפל עליה, נכנסת למלכודת והופכת לדמות מגוחכת שלא בטובתה. לאחר מכן אנחנו חוזים במקרר של גלידות של שטראוס נגרר לקדמת הבמה החולית. לבסוף אנחנו למדים על הכוונה המקורית של היוצרים, להפוך את פסטיבל עכו לפסטיבל הבי-מטאל. בליל גדול. למרות זאת מגיע להצגה פרס. לא על ההצגה הטובה ביותר, אך על מקוריות ושימוש במרחב ובאביזרים בוודאי שמגיע פרס. אילולא זאת, היתה ההצגה בנאלית ופשטנית להחריד.

לבסוף, ראיתי את ר ע ב. אודה ואתוודה, להצגה הזו הגעתי לגמרי במקרה. היא לא היתה בין ההצגות המקוריות שבחרתי לראות. צילמתי לי להנאתי וביקשתי ממאיה וחברתה להצטלם לתמונות אווירה מהפסטיבל. הסתבר ששתיהן יוצרות של הצגות בתחרות. מאיה הצליחה לארגן לי כניסה להצגה שהכרטיסים אליה כבר אזלו, וזה מאוד שימח אותי. במיוחד לאור העובדה, שזאת היא ההצגה הנבחרת שלי בין אלה שראיתי.

כשהצופים נכנסים לאולם ההצגה הם בוחרים לנו מקום לאורך שולחן עליו מוצבות כוסות יין. כמו האקדח שמופיע במערכה הראשונה ויירה במערכה מתקדמת יותר, כך גם היין. דינו להילגם. ההצגה מתקיימת בכמה מקומות בחלל. היא מתקיימת בשני הצדדים של השולחן, מאחורי פרגוד ענק, ובתווך. כלומר, בכל מקום. אנו הצופים הופכים לחלק מההצגה המאוד יפה ואסתטית הזאת.

רעב - עכו - אילן בשור

רעב. צילום: אילן בשור

במהלך המחזה, אנו שואלים את עצמנו שאלות. על מה זה בעצם? התשובה משתנה ללא הרף. די מהר מסתבר שזה לא ממש על רעב לאוכל, למרות שהאוכל משחק פה תפקיד מרכזי בהחלט. אחר כך אנו חושבים, אולי, שהרעב הוא למעמד וכוח. ובכן, גם זה קיים, אבל לא, זאת עדיין לא התשובה המדויקת. אחר כך אנחנו מגיעים לסקס, אפילו לאהבה, ועדיין, זאת לא התשובה הסופית.

הסוף המפתיע מבהיר שאין תשובה אחת, יחידה, נכונה ומדויקת לשאלה על מה ההצגה, ובכל זאת יש תשובה אחת, כללית מאוד, שמתאימה כאן. ההצגה היא על חיפוש המשמעות בחיינו. לעיתים המשמעות היא בהשבעת רעבנו לדברים המהנים בחיים, לעיתים היא נמצאת בחיפוש אחרי אהבה ותשוקה, ולעיתים היא במעמד, אך החיפוש אחר משמעות לעולם איננו מסתיים. בוודאי שהוא לא מסתיים בעולמנו, המהיר, תזזיתי, מלא רבדים של עומק ושטחיות, של תרבות מסורתית ודיגיטלית, החיפוש אחר משמעות איננו עוצר לעולם ומביא את אלה שיש להם מכל טוב לחצות כל קו וגבול כדי לאתגר את הרעב למשמעות. אל דאגה, רעב זה לעולם לא יידע שובע.

לא התאפקתי ושאלתי את היוצרת, מאיה ביתן, על מה ההצגה לדעתה ואיך היא נולדה וקרמה עור וגידים.

אז מה זה, הרעב הזה?

"ברור שזה לא רק רעב לאכול. הוא גם רעב למיניות, לרוחניות, לגשמיות, לחומר, לרוח. אולי מעל לכל, הרעב לריגושים. השולחן אליו מסבים הצופים הוא למעשה מזבח לריגושים בעיני, ולרעב הזה לריגושים אין סוף. יש פה חוסר סיפוק כללי שהולך ומתגבר. יש פה גם שאלה, מהי האמת? בא רגע שיש בו אהבה, וגם זה לא מספיק".

מאיה ביתן - תמר אייזנברג

מאיה ביתן. צילום: תמר אייזנברג

מאיה ביתן, בת 31, ירושלמית במקור, כיום תל אביבית, עם גיחה מקצועית לניו יורק, שם עבדה בתיאטרון "לה מאמה". "ר ע ב" היה למעשה עבודת הגמר שלה בסמינר הקיבוצים, והוא עיבוד לסרט "הטבח, הגנב, אשתו והמאהב" של פיטר גרינוויי. היא קיבלה מענק יפה מקרן רבינוביץ לפתח את ההצגה. מאיה חזרה לארץ וחיפשה במה להצגה, הגישה את ההצעה לפסטיבל עכו והשאר היסטוריה.

לסיכום, ר ע ב מתהדרת במשחק מצוין, בימוי מרתק ומדויק, התפאורה והתלבושות, החלל והעיצוב כולו משובחים. ההצגה מעוררת את החושים וגם את התאים האפורים. רוצו לראות ותודו לי אחר כך.


דרקונים וזונות    

מחזה: בועז דבי
בימוי: ערן בן-צבי
משתתפים: יובל סטוניס, אילה דנגור, איציק לילך, ירון אדלשטיין ובהט קלצ'י.
הפקה: תיאטרון "נוצר"
ליווי אמנותי: ערן בוהם
עוזרת במאי: דנה שטנדל
עיצוב תפאורה: מושיק יוסיפוב
עיצוב תלבושות: מיכל לאור
עיצוב תנועה: נועה בוקר
מוזיקה: בועז ברקת
עיצוב תאורה: ג'ודי קופרמן
כוראוגרפיה וייצור תפאורה: ערן לביא
צוות תאטרון "נוצר": בארי טווינסטרא, דניאל כהן בוונסי, מאי הלר


עטלפים בלי כנפיים

מחזה ובימוי: דניאל זהבי
שחקנים: ירון עצמון, ריימונד אמסלם נידם, מאיר אשרף, שחר שלום, מאי סלע
עיצוב פסקול: רוני רשף
עיצוב תפאורה: מאי סלע
עיצוב תלבושות: רונה משעול
מוסיקה: רוני רשף
תנועה: מאיר אשרף
עיצוב תאורהשי סקיבא
עוזרת במאי ומפיקהחנה רוז כץ


זולה 2000

יוצרים ומבצעים: מיה לנדסמן ואריאל סרני בראון
דרמטורגיה: ג'ייסון דנינו הולט
הפקה: אלה וינברג
עיצוב תאורה וחלל: עומר שיזף
עיצוב חלל ותפאורה: אורי זמיר
עיצוב פסקול: יובל גורן
עיצוב וידאו: אור טוביאס

עיצוב הלבשה: הדר ג'וזפין צ'יבוטרו אמדורסקי

עיצוב לוגו מטאל עכו: אנדריי מסין

מפעיל דרון: נירי לוי

מפעיל תאורה: עודד קוממי


ר ע ב 

עיבוד ובימוי: מאיה ביתן

שחקנים: רותם כ״ץ, רותם נחמני, אילון קורח, אילן גנני, גסטון ריברו
הפקהעומר אלשייך
עוזר במאי והפקה בפועל: איתי לאור
דרמטורגיה: נטלי צוקרמן
עיצוב חלל ותלבושותשי אהרון, ארנה ברנט שמעוני
מוזיקה: דניאל ספיר
תאורה: עמיחי אלהרר
ליווי טכני: אלעד גולדבל
שותפה לעיבוד: יעל שגב