שתי הצגות וברטונוב אחד

מאת מרתה יודעת

יצא המקרה, שהשבוע מרתה צפתה בשתי הצגות שונות לחלוטין, באותו אולם ב-"הבימה". האחת, "שלוש אחיות" בעיבוד ובימוי עמית לוי, והשניה "המלט", בבימוי מאור זגורי ומירי לזר. על אף העובדה שמדובר באותו אולם ובשתי הצגות שיצאו מחיקו של סמינר הקיבוצים – שתיהן היו כשמיים וארץ.

"שלוש אחיות" מאת אנטון צ'כוב נחשב לאחד המחזות החשובים ביותר במחזאות המודרנית. על אף העובדה כי המחזה רק בן 110 שנים, הוא זכה לאינספור הצגות ועיבודים, בכל רחבי העולם ובארץ בפרט. הצגות ביפנית ובעברית, עיבודים תנועתיים וריאליסטיים – כולם הביעו כמיהה עיקרית אחת – לשוב למוסקבה. סיפור המחזה ידוע – שלוש אחיות והאח אנדריי מתגוררות בעיירה זניחה ברוסיה. על אף חלומן לחזור לעיר מולדתן ולשבור את החיים המשעממים וחסרי התכלית שלהן – הן לעולם לא עושות זאת. לבסוף, הן מתפשרות, מתחתנות, נרמסות על ידי הגיסה נטליה וממשיכות לחיות.

לו היו שואלים את צ'כוב מה ביקש להגיד במחזה, סביר להניח שהיה עונה כי ביקש לגרום לבני האדם בחברה הרוסית לשבור את קירות השגרה ולשאוף להגשמת חלומותיהם, יהיו אשר יהיו. במחזה, הוא נעזר באלמנטים ריאליסטיים למכביר, על מנת להציג את החברה כמו שהיתה בתקופתו, על מנת שהקורא, ולבסוף הצופה, יתעצבן מצפייה בבבואתו שלו ויעשה מעשה. עם זאת, לו צ'כוב היה יושב בשורה הראשונה בהצגתה של עמית לוי, סביר שהוא היה מתעצבן בעצמו, אבל לא בגלל המסר שהועבר בעיבוד החדשני, אלא בגלל שההצגה היתה פשוט משעממת. על אף שההצגה מוגדרת בתור עיבוד קצבי וסוער למחזה של צ'כוב, התוצאה היא ההיפך הגמור מכך. השפה התנועתית שבה, גרמה לה להיות איטית יותר ממה שהיא באמת, וברגעים רבים, חסרת פשר.

התפאורה היפה שעוצבה על ידי תות הרבט, הורכבה מכיסאות בלבד, במצבי פירוק שונים. זוהי בחירה טובה, שכן היא מביעה את התפוררות חלומן של האחיות והתפשרותן במציאות מפורקת. עם זאת, זו לא הפעם הראשונה שהצגות צ'כוביות מעוצבות באמצעות תפאורה המורכבת מכיסאות, בין אם כאלמנט בימתי בין רבים ובין אם כאלמנט בימתי עיקרי. סביר להניח כי לוי בקיאה בעולם התיאטרון, ובייחוד בעיבודים קודמים למחזה זה. לכן, נשאלת השאלה, מדוע היא בחרה דווקא באלמנט עיצובי זה, שעל אף היותו יפה ומעניין, אינו מחדש בהרבה. לא הצלחתי לענות על שאלה זו.

שאלה נוספת שעלתה במוחה של מרתה במהלך ההצגה, היא מדוע לוי בחרה ללהק את אסף פרי ונמרוד דגן בתור אנדריי ונטליה? דגן ופרי משחקים במקביל בהצגה "המלט" בתור הזוג המלכותי – המלך קלאודיוס והמלכה גרטרוד. פרי ודגן הם שחקנים מצוינים שהעתיד פרוש לפניהם, אבל בתפקידים אלו הם מבטאים באופן חיוור למדי את כישוריהם. אנדריי בולס מרוב תסכול ונטליה צעקנית ומעצבנת, אבל באותה המידה, יכלה שחקנית לגלם את תפקידה של נטליה.

שלוש אחיות - גדי דגון

מתוך "שלוש אחיות". צילום: גדי דגון

בראיון לגורם תקשורתי, לוי ציינה כי בליהוקו של דגן, ביקשה להביע כי אישה המתנהגת באופן בו נטליה מתנהגת, נתפסת כ"גבר". על כן, רק ראוי ללהק גבר שישחק את התפקיד ולהותיר את הנשיות בהצגה בדמויותיהן של האחיות בלבד. רצון זה הנו מצוין, אולם דווקא ליהוק של שחקנית לתפקיד היה מביא לדמות, ולמסר שלוי ביקשה להעביר, רבדים עמוקים הרבה יותר. הפטריארכיה מועברת בצורה טובה יותר, כאשר היא נטמעת היטב באישה. יתר השחקנים בהצגה, ושלוש האחיות בראשם (בגילומן של הדר ברבש, צליל חן זקס ודנה קיילה) עשו עבודה מעולה בתפקידיהם. מבין כולם, שבה את לבה של מרתה דווקא המורה קוליגין, שגולם על ידי תום חודורוב הנפלא.


באותו אולם בדיוק, ארבעה ימים לאחר מכן – "המלט" של לזר וזגורי. מסיבה מסוימת, יחסי הציבור של ההצגה תקעו את מרתה בשורה נידחת, בגוש השמאלי באולם. עם זאת, מעז יצא מתוק, שכן ככה מרתה הצליחה להבחין באלמנטים חשובים בהצגה, אלמנטים שחלק מהקהל לא יכול לראות עקב מיקומו הפיזי, או שלא התייחס לכך.

הסיפור על ממלכת דנמרק הרקובה, ותלאותיו הנפשיות של המלט לנקום את מות אביו, הם ידועים. לאחרונה, היצירה חגגה 100 הצגות, ועל אף זאת, היא מוצגת על הבמה כאילו כרגע יצאה מהניילונים. העיבוד התנועתי והטקסטואלי שיוצרי ההצגה עשו, גרמו לה להתעלות על הצגות אחרות, ארוכות ומשעממות למדי, שהציגו את אותו סיפור על הנסיך הדני. אל ההצגה עצמה, הוסיפו אלמנטים אינטר-טקסטואליים מעולים, כגון הצגה בתוך הצגה, המעלה תמצות של "מלך האריות" (שמבוסס בעצמו של "המלט").

בדומה להצגות האליזבתניות, גם כאן הגברים גילמו את כלל הדמויות במחזה, בעוד הנשים גילמו שדות המהתלות ומעצבות את דמיונו ונפשו של המלט. כהמון זוהם וכיחידות, כל אחת מהשחקניות גילמה את דמותה הייחודית באופן מרתק ומשעשע למדי.  אסף פרי ונמרוד דגן מגלמים את הזוג המלכותי בצורה מצוינת ומפעימה. פרי הפך את קלאודיוס המוכר להרבה יותר מסתם נבל, ויצר דמות חדשה, בעלת רבדים עמוקים מהנראה לעין. באופן פלאי, הצליח לגרום לקהל להזדהות עמו, על אף העובדה שרצח את אחיו כדי לרשת את כס המלכות ותכנן את מותו של הלט. גרטרוד של דגן הנה דמות מרתקת, אימהית ומגוננת מחד וחושנית ומלכותית מאידך. אופליה, בגילומו של מיכאל שומרון, נכנסת היישר אל נימי הלב וממאנת לצאת משם. סביר להניח כי לו השחקנים האליזבתנים היו צופים בו, אלו שגילמו את אופליה על הבמה האנגלית, הם היו מוריקים מקנאה. המלט של בן יוסיפוביץ הוא דמות חדשנית, עמוקה, נפלאה ומקוממת, בלתי נסבלת ואהובה בעת ובעונה אחת.

ייאמר לזכותם של כלל השחקנים בהצגה, שלכל אורך ההצגה – שעתיים שלמות ללא הפסקה! – הם הצליחו להחזיק בדמויותיהם ולגלם אותן עד לפרט האחרון. גם בחלקים בהצגה בהם הקהל לא שם לב אליהם, כגון במהלך הצגת "מלך האריות", אופליה הביטה באהובה על הבמה, אביה היועץ הבליג על עצביו על הזילות, גרטרוד גאתה מגאווה על מעשי בנה ודאגה לבעלה, בעוד המלך התרצה לראות את השטות החדשה של אחיינו/בנו והתעצבן בשקט.

הדבר היחיד שהצליח לערער את שלוותה של מרתה ולגרום לה לזוז בחוסר נוחות בכיסא (אם נשים בצד את המזגן, הפנסים שסנוורו את השורה האחרונה והשכנוע העצמי שלא לקום באמצע לשירותים, שמא תפספס משהו) – היה העיבוד של המונולוג המפורסם. מסיבה כלשהי, מצאו לנכון לקחת את כל המונולוג היפה הזה, להפוך אותו על פיו ולעשות אותו מהסוף להתחלה. במקביל, כל מה שראינו בהצגה, הוצג מולנו שוב, בהרצה לאחור. ייאמר לזכותם של השחקנים, שוב, שבין אם הדמויות האקטיביות – בני הממלכה הדנית – שביצעו את ההרצה לאחור ובין אם הדמויות הפסיביות – השדות שרפלקו את המונולוג – כולם עשו עבודה מופלאה. אבל לשם מה כל זה? הרי ראינו כרגע את כל ההצגה. למה להראות אותה שוב? פרט לתמצות מהיר של הפרקים הקודמים שהוצג לאלו שהעזו להירדם בהצגה היפה הזו, לא היתה לזה שום תועלת. ולמרות זאת, ההצגה השאירה טעם של עוד, עד לפעם הבאה.

המלט כבר פה

המלט כבר פה

הבעיה עם מחזות קלאסיים היא שהם חרושים בטירוף. כמה פעמים אפשר לראות את הדוד וניה יושב תחת אחוזתו המתפוררת או את אחיינתו, סוניה, מתאוננת שהיא פשוטה למראה? כמה פעמים אפשר לשמוע את הדה גאבלר מזיינת את השכל על זה שנישואיה לא צלחו לרמתה והפיתרון היחיד הוא ירייה בחזה? כמה פעמים אפשר לראות את ריקבונה של ממלכת דנמרק ואת המלט מתבכיין על כך שאת אביו הוא הוזה או לא הוזה?בהצגה "המלט" של מאור זגורי, מירי לזר ובוגרי סמינר הקיבוצים, אפשר לראות, חייבים לראות, וכמה שיותר.

הסיפור ידוע. ממלכה רקובה, קלאודיוס רוצח את אחיו המלך ויורש את המלוכה, הממלכה והמלכה, גרטרוד נעשית אשתו, והמלט הצעיר אינו יודע מה לעשות – האם לנקום את מות אביו או שמא ליהנות מהירושה שניתנה לו, שכן אין הוא הבן של דודו. הוא מחליט לנקום ויהי מה. היתרון המהותי של ההפקה הזו שזגורי ושחקניו הטיבו להעניק רבדים חדשים ונהדרים לדמויות הכל כך מוכרות.

דמויות המחזה משוחקות כולן על ידי השחקנים, בעוד אלות הנקמה של המלט, שלא קיימות במחזה המקורי, משוחקות על ידי השחקניות. זוהי החלטה אמנותית נהדרת, שכן מעבר לעובדה שכך יש מספיק תפקידים לכולם (שכן ההפקה החלה בתור הפקת סוף שנה של כיתת משחק בסמינר), רבדי הנשמה של כל אחת מהדמויות עולות על פני השטח. לא הכל הוא שחור או לבן בממלכה, גם בממלכת האלות עצמן.  קלאדיוס המלך, המגולם על ידי אסף פרי המצוין, אינו נבל הרוצח את אחיו רק כי חשק במלוכתו, אלא אדם המתייסר בגלל מה שעשה ואוהב באמת ובתמים את אשתו החדשה, ואפילו מוכן למות בשבילה. אולי אהבה זו היא שגרמה לו לעשות את כל מעשה הרצח מלכתחילה? גרטרוד, המגולמת באופן מרהיב על ידי נמרוד דגן , מתלבטת בין אהבתה לבעלה החדש לבין נאמנותה לבן. גם היא אינה טלית שכולה תכלת, והיא עושה מעשים וממריצה דחפים שלא הובעו במחזה המקורי, אך בזכותם הצליחה לחדור אל לבה של מרתה. כך גם לגבי אופליה, המגולמת באופן מכמיר וצובט לב על ידי מיכאל שומרון. המלט, המגולם על ידי בן יוסיפוביץ' המעולה והווירטואוז, אינו נסיך דני טהור שמבקש לנקום את מות אביו. הוא גאוותן ונהנתן ואנס ורוצח וצמא לכוח בדיוק כמו דודו. ובכל זאת, קשה מאוד שלא להזדהות עמו. ובכלל, באופן שונה מהרגיל לכיתות משחק בהן יש מעט טובים והרבה שלא כל כך, מרבית השחקנים שעל הבמה היו מאוד טובים וגילמו את הדמויות באופן מדויק ושלם.

בן יוסיפוביץ ואסף פרי מתוך ההצגה. צילום: תום ווליניץ

מעבר ללהטוטי הטקסט שזגורי ושגיא טל הדרמטורג ביצעו, סצינת הצגת התיאטרון, באמצעותה המלט ממחיז את מה שדודו ביצע, היא לא פחות ממבריקה. במקום הבאת להקת שחקנים נודדת, המציגה מחזה שהולם את המציאות הבדיונית, אך תלוש משהו מהמציאות האמיתית, המלט מבקש מחבריו רוזנקוורץ וגילדנשטרן (המגולמים בצורה בסדר גמור-בסדר גמור על ידי אדם שפר ומתן גורן) שיעלו את הדיאלוג שפעם השמיעו באוזניו. התוצאה היא מספר סצינות מהסרט "מלך האריות" של דיסני, יצירה שפני עצמה נשענת על "המלט", בה סקאר האריה הרשע רוצח את אחיו, מופאסה וזוכה בממלכה. עצם הצגת יצירה בתוך יצירה, כששתיהן מציגות לקהל הרחב, המכיר את היצירות ומשמעותן, היא לא פחות מתוצר פוסט-מודרני גאוני. ובמילים אחרות, פאקינג קורע.

היצירות של זגורי מלוות תמיד בפסקול נהדר, שהולחם יחדיו על ידי מירי לזר. לזר גם אחראית על הכוריאוגרפיה של ההצגה, דבר שהנו מהותי בהפקות מרובות שחקנים כגון זו. האמנות של השניים, זה על הבימוי וזו על הפסקול והכוריאוגרפיה, יוצרים יחדיו תוצר מופלא ונהדר. בנוסף לכך, יש לשבח את המעצבות אלונה וינשטיין וליטל רייס, שתלבושותיהן הפכו את הדמויות והממלכה כולה לשלמות יותר.

לצד כל התשבחות, דבר שאינו כל כך אופייני למרתה שלנו, יש דבר מהותי שצרם לעיניה. איה התוכניה? בהפקה שכזו, בייחוד הצגה המהווה סיפתח מרשים לבוגרי הסמינר הטריים, חייבת להיות תכניה המבהירה מי מגלם את מי, ומי אחראי על היצירה הזו, מלבד הזגוריאיזם המתנוסס אל על. יש לשים אותה במקום נגיש, בולט לעין, נאמר ליד הקופאית שמביאה את הכרטיסים או בידי הסדרנים, או בשולחן ליד הכניסה. אבל חייבת להיות אחת שכזו, ולא לתת למרתה ושכמותה, לדלות את הפרטים החשובים האלו באתרי אינטרנט שונים. כשמרתה תבוא שוב להצגה, וסביר להניח שזה יקרה בקרוב, היא מצפה שאלמנט פשוט אך חיוני זה יימצא שם.

המלט

תיאטרון הבימה וסמינר הקיבוצים

מחזה: וויליאם שקספיר

בימוי: מאור זגורי

כוריאוגרפיה ופסקול: מירי לזר

שחקנים יוצרים: בן יוסיפוביץ, שלי בן יוסף, חן גבעתי, מתן גורן, סתו גרופר, נמרוד דגן, רוית דור, אורן דיקמן, טל זולטי, לנה אנה כסטרופ, אסף מרון, כרמל נצר, רוני נתנאל, אסף פרי, בן פריד, מיכאל שומרון, הגר שחר ואדם שפר.

דרמטורגיה: שגיא טל

עיצוב תפאורה ותלבושות: אלונה ויינשטיין וליטל רייס

עיצוב תאורה: מאיר אלון

מועדים נוספים:

היום (!!) 24/10/15 18:00 ו-21:00

27/11/15 12:00

28/11/15 18:00 ו-21:00

האם זה פייר? הם לא עונים…

ביקורת על ההצגה "נתתי לה חיי"

מאת: כלנית בר און

האמת שאני מוצאת את עצמי אחוזת התרגשות. שיריו של סנדרסון מלווים אותי כל הדרך לאולם רובינא בתיאטרון הלאומי של מדינת ישראל שבעוד מספר ימים תחגוג יומולדת 64 .

בתור פטריוטית גאה אני באמת אוהבת את כל מה שקשור למדינה הזו שלנו וכשהביקורות מבטיחות לי להתאהב מחדש בסנדרסון שמהווה סמל למוסיקה הישראלית כבר עשרות שנים, להתאהב מחדש בישראליות הזו שמאפיינת אותנו תוך כדי צפייה בהפקה נוצצת של לא אחר מאשר מאור זגורי שידוע כיום כילד הפלא של התיאטרון בארץ. אני לובשת את מחלצותיי היפים ביותר ושמה פעמיי לבניין המפואר כשהמוני אנשים עולים במעלה המדרגות מלאי ציפייה לערב מופלא מלא בזמזום של שירים מוכרים, מחיאות כפיים סוערות וסיפור אהבה אחד קטן.

ההצגה מציגה את דמותו של יורם צוקרמן חסר המזל שהחיים לא האירו לו פנים בלשון המעטה והוא מחליט לשים קץ לחייו. כשהוא לא מצליח להתאבד, נגלה לפניו אדם בשם "אלון נודע" שמנהל חברה המתמחה בעזרה ללקוחות המבקשים למות  אך המלכוד הוא שהלקוח אינו יכול להתחרט וברגע שיחתום על המסמך, גורלו ייחתם.

הרעיון של ההצגה נראה לי די מוזר, אך החלטתי לתת לה הזדמנות. הרי מה יכול להיות רע בשילוב של שירים טובים, הפקה נוצצת ושחקנים מהשורה הראשונה? והנה, לא עברו מספר דקות וההזדמנות חלפה. הטקסטים היו קשים מנשוא, המשחק היה מוגזם, הרעיון של ההצגה נותר מוזר ויותר מהכל, השירים האלו שאני כל כך אוהבת, השירים עליהם גדלתי, פשוט נהרסו לי מול העיניים כשבכל רגע השחקנים מתחילים לשיר רק כמה שורות מהשיר וללא שום הקשר אמיתי לטקסט האווילי. עצוב לי קצת שערב כל כך מבטיח הפך לערב כל כך מאכזב. העובדה שבמשך חצי ערב חיכיתי שההצגה תתחיל ובחציו השני של הערב חיכיתי שההצגה תסתיים.

מדובר באוסף שחקנים שיש להודות שברובם מוכשרים הרודפים אחר "הלא נודע" כשכל משפט היוצא מפיהם נועד רק להצחיק או אולי קצת לרגש את הקהל המשולהב שמוחא כפיים אחרי כל סולו מחושב שקיבל כל שחקן בתורו. על המקהלה מנצח עידן אלתרמן  המגלם את יורם צוקרמן חסר המזל שכל ההצגה רודף אחרי המוות ובסוף ההצגה מבין בדרך פלא שלא ברורה לי כלל, שנייה אחרי שאהובתו מתה, שדווקא עכשיו הוא חפץ בחיים.

את אלתרמן מלווים טלי אורן שמשחקת את מנהלת המוסד לחולי נפש, "שקט", אלון נוימן שמשחק את אלון נודע, מנהל "הלא נודע", ופיני קידרון שמשחק את דמות המספר ודווקא הוא יותר מכולם מפתיע בכישרון קומי יוצא דופן. דבר שהתבטא בעיקר במונולוג של סנדרסון "סיפור למורה ללשון" שבאמת גרם לי להתגלגל מצחוק באמצע מופע האימים הזה. אתנחתא קומית שליוותה אותי גם אחרי הערב הזה.

בתור אישה של מילים, אני מוקירה את החשיבות של הטקסט. דבר שנרמס ללא רחמים כאשר הגיבור לא מוצא שם חיבה ליקירתו שבמחזה ורוניקה, ותוהה אם לקרוא לה ניקה או אולי ריקי כשלבסוף מגיע לתגלית המופלאה ששם החיבה המושלם בשבילה הוא "רוני" והתגלית המשמעותית הזו מובילה אותנו כמובן, לשיר "רוני ", ואני לא יכולה שלא להרגיש שאונסים כאן מילים ורק כדי לשיר עוד כמה שירים. אני יוצאת מההצגה בתחינה שלא יכתבו מחזמר שכזה על שיריו של גידי גוב כי אני באמת לא יודעת אם אוכל לשאת אובדן של שני גיבורי תרבות שכאלו וממש מעניין אותי לדעת מה סנדרסון חשב על המחזה הזה.

מדינת ישראל תחגוג בעוד מספר ימים יומולדת 64, אנחנו נחגוג את העצמאות שעלתה לנו בכל כך הרבה דם. אני מנסה לחשוב איך המחזמר הזה מושפע מישראל של היום ומוצאת שכנראה אנחנו כמדינה באמת לא במקום מזהיר כל כך. אובדן המשמעות, הריק, השטחיות שמלווה אותנו בניסיונות שלנו להישרדות והאנשים האמיצים שמנסים להרים פה מהפכה חברתית נלחמים לא רק נגד שכר הדירה התל אביבי, הם נלחמים עלינו, על האובדן שלנו, "אנשים טובים באמצע הדרך". מסתבר שאנחנו באמת הולכים לאיבוד, מסתבר שכנראה גם התיאטרון הלאומי שלנו מנסה לשרוד בימים קשים שכאלו וכנראה שהתיאטרון הלאומי שלנו חייב להיות גם הוא מושפע מיוסי גיספן למיניהם ומאבד את המהות בדרך ללהיט הבא.

ולמדינה שלי, אני מאחלת יומולדת שמח, שקט, שמחה, צמיחה, התחדשות ולעזאזל, אם אפשר, בבקשה קצת משמעות בקיום הזה. מזל טוב.