הזמנים הגרועים ביותר, הזמנים הטובים ביותר

על פסטיבל ישראל 2020

מאת: אביבה רוזן

האם עולם התרבות מתמוטט, האם הוא נעלם, או שמא הוא מקבל הזדמנות חד פעמית להמציא את עצמו מחדש? להסתכל מהקופסא שמחוץ לקופסא שמחוץ שלקופסא, מין בבושקה בלתי נגמרת של קופסאות וקפסולות מתפוצצות ומתפקעות, כשאנשים יצירתיים מוצאים דרכים חדשות ונפלאות ליצור בהן ובתוכן. גמישות חשיבתית ותפקודית היא, כמו תמיד, שם המשחק. משחק החיים שמכתיב לנו חדשות לבקרים נסיבות חדשות. המצליחים הם אלה שימצאו צורות חשיבה ויצירה חדשות. פסטיבל ישראל 2020 מלא באלה. לכו, או תתחברו בסטרימינג, ותחזו בעצמכם.

פסטיבל ישראל שלי נפתח בלהקת ורטיגו. הלהקה שתמיד אשמח לחזות בה, להקת המחול שתמיד ממציאה את עצמה מחדש. ברגע שהיה ניתן, היא הופיעה מתחת לכיפת השמיים, בדרייב אין, ואפילו יצרה את עצמה מחדש בכפר האקולוגי שלה עם ארוחה קלה שלצדה קטעי מחול. בפרזנטציה לקראת הפסטיבל, קיבלנו את ההזדמנות לראות קטעים מהמופע Shape On Us"", המשלב, לפי הקונספט הייחודי והחזון של ורטיגו, רקדנים מקצועיים ואנשים עם מוגבלויות פיזיות שונות הבוחנים יחד במחול ייחודי את המושג – צריך כפר. צריך קהילה שלמה כדי לחיות בה, להיתמך ולתמוך. בתוך הקהילה הזאת כולנו, ובפרט בימי קורונה אלה, מגלים את הייחוד שלנו, את היתרונות והמגבלות, וגם את העובדה שגם עם רצון רב לתמוך ולתת, אנחנו מוגבלים כבני אדם.

מתוך היצירה "Shape On Us" | להקת ורטיגו | צילום: אביבה רוזן

הרקדן והכוריאוגרף שרון פרידמן הגיע לארץ במיוחד, בימי קורונה, ונכנס לשבועיים קשים אך יצירתיים של בידוד. במהלך התקופה הזאת הוא עבד עם הצוות של "Shape On Us" בזום, והתחיל להכין עם חברי הלהקה, עם וללא מגבלות פיזיות, את הבסיס ליצירה. זה כמובן לא פשוט, אך גם לא פשוט היה להעביר את היצירה לחזרות פיזיות, כאשר מרכיבים אותה אנשים שחלקם בקבוצות סיכון. היה עליהם להתגבר על מחסומים ועל קשיים בלתי שגרתיים כדי לקחת חלק בחזרות לקראת הפסטיבל. התוצאה בה חזיתי מעניינת, מרגשת וגורמת לרגשות שלנו להשתולל ולדמיון שלנו לפעול שעות נוספות. ורטיגו, נו. תמיד מיוחדים ומפתיעים.

את איציק ג'ולי, המנהל האמנותי של הפסטיבל, שאלתי איך השתנה הפסטיבל מבחינה צורנית ותוכנית לאור ההתמודדות עם הקורונה. ג'ולי מספר על פסטיבל שלבש ופשט צורות ואף נדחה מיוני לספטמבר. גם במהלך החודשים הללו קרו דברים מהותיים ונוספו תכנים חדשים לפסטיבל שכללו את ההתייחסות לקורונה ומשמעויותיה האמנותיות.

לפי התוכנית המקורית, מספר ג'ולי, היו דגשים ביצירות על כלכלת הכוח – שלטון, כסף, לעומת כלכלת הלב – מערך חיבורים בין אנשים. "לצערנו, המופעים הבינלאומיים שהיו מתוכננים לא יגיעו, אך במופעים המקומיים אנו רואים איך הכל מתחבר עכשיו, כלכלת הכוח והלב והקשרים ביניהם מתעצמים, ושאלות חדשות לגבי נרטיבים מוכרים צפות ומתחזקות. הקורונה חידדה את השבר הגדול בין מנגנונים לבין אנשים".

איציק ג'ולי | צילום: דודו בכר

השבר גם גרם להתכנסות בבית. התרבות, שהתרגלה להופיע על במות, נדרשה להתאים את עצמה במהירות לאמצעים אחרים. ישנה גם שאלת הנחיצות, אומר ג'ולי. בתור תחום שנסגר והושהה לזמן רב כל כך, שהיה הראשון להיסגר ואחרון להיפתח, יש מחשבות על הצורך בתרבות. "האם אנחנו רלוונטיים? ומה תפקידנו עכשיו? רבים מנסים להסתגל ועדיין מהרהרים, בעוד שאחרים כבר עושים ומשנים את תהליך היצירה."

בפסטיבל ישראל, ההסתגלות למצב החדש דורשת להתמקד במחשבה על תכנים מקומיים, יצירתיים, שמתחברים למשבר הקורונה. ביניהם יצירות חדשות כגון "שגרה מוסדית 2.0", בה מגיעים אמנים שונים למוסדות או קהילות, כגון ביטוח לאומי, השוק הסיטונאי, קווי אוטובוס בירושלים ובית חולים הדסה הר הצופים, ומתבוננים מזווית אחרת על חיי היומיום במשבר המתמשך.

מבין כל אלה בחרתי לשוחח עם הדסה גולדוויכט, אשר מציגה בבית החולים הדסה הר הצופים, בו נולדה בעת זריחה, את יצירתה "שתי זריחות". הרעיון עצמו נוצר לאחר שילדה את בנה לפני שנה, בלידה קשה לאחר הריון קשה. "חשבתי על זה שאנחנו נמצאים בתקופה בה קשה לראות את האור", אומרת הדסה, "יש מעין הפסקה של החיים". בבית החולים, שמהווה יקום בפני עצמו, עם הוויה אחרת, יש חשיבות מיוחדת לשמש שזורחת כל בוקר אחרי לילה אינסופי, האור המפוגג את החושך. העבודה של הדסה כוללת שיחות עם עובדי מחלקת יולדות, אך בטקסט ולא בסאונד, והם מספרים על הזריחות הכי משמעותיות בעבודתם.

מתוך היצירה "שתי זריחות" | הדסה גולדויכט

עבודתה של לילך דקל אבנרי, "פרויקט אייכמן", דווקא הייתה מתוכננת לפרטיה עוד לפני הקורונה, ולילך, שמחוברת לנושא אייכמן ומשפטו מזה שנים, מאז שהתחילה לחקור אותו במסגרת אקדמית, ידעה בדיוק איך ומה, אך שינתה הכל מהקצה אל הקצה בעקבות המגיפה שכבר דחתה את הפסטיבל ממועדו המקורי, בדיוק שישים שנה אחרי המשפט המתוקשר ומעורר הרגשות הקשים ביותר. הוא היה אמור להתקיים בז'ראר בכר, במבנה המקורי של המשפט שכונה אז 'בית העם'. גם המבנה עדיין איננו זמין, עקב שיפוצים שנעשים בו עכשיו.

מתוך "משפט אייכמן" | צילום: לילך דקל אבנרי

לילך הכניסה בפרויקט שינויים רבים כדי להתאימו לזמננו ולהעברה בסטרימינג. בסיסה של היצירה הוא הקונפליקט בין גישותיהם השונות של הפילוסופית היהודיה-גרמניה חנה ארנדט, גדעון האוזנר וחיים גורי המשורר שמתעד את המשפט. בתוך כל אלה עולים רגשות אנושיים של קנאות ושנאות. דקל אבנרי: "הדמיון בין התקופות הוא מטורף. תקופת הקורונה היא תקופה שיש בה קריסה תרבותית וערכית, וגם אישית. בעולם התרבות, זה לא רק עניין של מגבלות טכניות על קהל, חזרות והתקהלויות. בתוך כל אלה עלה, למשל, חוק הנאמנות. אני חוקרת את התקופה הזאת, ופתאום זה עולה אצלנו, במאה ה-21. היוצר מגיב כל הזמן למה שקורה סביבו ואז היצירה הקיימת מקבלת קונטקסט נוסף. מצד אחד, יש בו הרחקה אסתטית ומצד שני – חיטוט בפצעים החדשים. זאת השליחות שלנו, ליצור נחמה וריחוק אבל גם לטלטל".

ואיך השפיעה הקורונה על המופע שיעלה בספטמבר במסגרת הפסטיבל? שאלתי אותה. "צמצמנו. עשינו רק טרמינל 1. אני לא יכולה להביא עכשיו את כל 21 התחנות של המופע עם כל הטקסט והמרחב. ברגע שהכנסנו את זה לקפסולה, זה הפך לסיור אוזניות אותו מוביל דורי בן זאב, שלוקח רגשית ואינפורמטיבית מתפיסת אייכמן עד כניסתו לבית המשפט. משם מתחיל החלק השני, של הצגת הדמויות. הכל נבנה מחדש לתקופת הקורונה, והכנת הפסטיבל לדיגיטל, למצלמה. הקהל יכול להיות בבית או אצל חברים, ולראות את הכל דרך סטרימינג. זה תיאטרון למצלמה".

הכל נעשה בזמן קצר מאוד. "אנחנו עושים את זה תוך כדי הליכה. אני צריכה לתת הערות לא רק לשחקנים, אלא גם למצלמה. זה מעין ריקוד חדש שנוצר. הקורונה אילצה את כולנו לחשוב מחדש בראייה אחרת ורחבה הרבה יותר, וגם ביחס לתקציבים. איפה משקיעים ואיך נכון להשקיע לטווח הארוך? מה מהחידושים הוא אסטרטגי ויישאר לעתיד וכדאי להשקיע בו וגם, איך משלמים על כל זה? מי מממן?", וג'ולי מרחיב: "כל מה שהתרגלנו אליו, הראייה ההיררכית של האמנות, משתנה. עכשיו זה לא הקהל שבא אלינו, לראות אותנו. אנחנו צריכים למצוא את דרכנו לקהל באמצעות כלים חדשים שמומצאים עכשיו".

ואולי, מתוך הזמנים הקשים והרעים הללו, ייוולדו עולמות חדשים, אמנויות חדשות, דרכים חדשות להגיע לקהלים הקיימים ולקהלים חדשים. פסטיבל ישראל 2.0 והעולם שאחרי.

לפרטים נוספים אודות המופעים באתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק.

במת הזום

על התעצמות היצירות הווירטואליות בתקופה האחרונה

מאת: אירית ראב

אחרי המהלומה והשוק, הגרף העולה והנתונים הסטטיסטיים, חוסר הוודאות שפושה בכל, נוחתת מעין שגרת חירום – הדרך היחידה בה האורגניזם האנושי יכול להתמודד עם המכה שחטף ולהבין איך לחזור לאיתנו. לצד התקווה לחזור לחיים הרגילים והדחקת התחזיות הפסימיות, התיאטרון ממשיך בשלו, ממשיך ליצור ולהיווצר כנגד כל הסיכויים, כי תכל'ס אין לנו כל כך הרבה מה לעשות חוצמזה. תיאטראות רבים ביקשו לשמור על קשר עם הצופים והמנויים והעלו אי-אילו הצגות לאינטרנט, ונוצרה פלטפורמה תיאטרלית יפה, כמו זו של עמותת הקיפוד הזהב, שמאגדת עשרות הצגות פרינג' שעלו בשנים האחרונות, וחלקן תמשכנה לעלות על הבמות כשכל זה ייגמר.

ועל אף זאת, עולה השאלה – האם היצירות המקוונות הללו נחשבות כהתפתחות חדשה והכרחית באבולוציה התיאטרונית או שמא מדובר בפלסטר על גפה קטועה ומדממת, והתיאטרון העכשווי נידון להתדרדר לתהום?

יש הטוענים כי מדובר במגמה מבורכת וחיונית בתחום התיאטרון. ההצגות המקוונות מאפשרות למוסדות התיאטרון להמשיך ולשמור על קשר כלשהו עם המנויים והצופים, גם אם מינימאלי, ולהמשיך לנהל שגרת עבודה מסוימת, גם אם על הבמה עצמה ירד באופן זמני המסך. אנשי הארכיב גורסים כי זה מאפשר להעלות באוב הווירטואלי הצגות שירדו מהבמות ולחשוף את הילדים הדבוקים אל המסכים לנפלאות שהתיאטרון יכול להציע.

מבחינה אמנותית, פוסט-מודרנית, פוסט-תיאטרלית, בפני עצמה, הבמה המקוונת אינה חוטאת למהות התיאטרון, אלא רק מעצימה אותו. פיטר ברוק הגדול אמר שהתרחשות תיאטרלית יכולה להיווצר בכל חלל שהוא, כל עוד מתקיימים שני תנאים עיקריים – אדם מבצע פעולה ואדם אחר צופה בו. לפיכך, גם המרחב הווירטואלי יכול להיות מרחב נפלא להתרחשות תיאטרלית, שכן האמן אינו חושף עצמו לצופה אחד בלבד, אלא לאינספור צופים, שאינם תלויים במקום וזמן מסוימים. בצורה הזו אפשר, וזה אף מתבקש, להעלות יצירות שקספיריות בטוויטר. הפלטפורמה היא כל כך מדהימה וחסרת גבולות, עד שכל אחד יכול לעשות ככל שדמיונו ירשה לו.

אבל כאן טמונה הבעיה, חוסר הגבולות מקשה להפריד בין יצירה תיאטרונית לבין סטורי וסרטון מהשורה. אם כל פעילות הנעשית באינטרנט, הנצפית על ידי אדם אחר, מהווה כהתרחשות תיאטרלית, אז ניתן גם להגדיר את הקריאה שנעזוב את בריטני לנפשה, או את המונולוג של מדונה מתוך מי האמבט בממלכה המבודדת שלה, בתור התרחשות תיאטרלית. זה אולי מרגש ודרמטי, אבל תיאטרלי זה לא.

המתנגדים להצגות המקוונות טוענים שהן מהוות כפיתרון זמני ותו לא. הן לא באמת מתמירות את היצירה התיאטרונית, אלא מהוות כמעין פלסטר לגפה קטועה ומדממת, ושהתחום קיבל מכה כל כך אנושה, עד כי יוצרים מעטים יוכלו לקום בחזרה על הרגליים. הפסימיים פחות אומרים שהיצירה המשמעותית באמת תבוא אחר כך, אחרי שהמגפה תדעך. כדבריו של לב מנוביץ', לאחר שנעבור את זה, תהיה אינפלציה של יצירות אמנות הקשורות למגפה. אז נכון, זה קצת תמוה שאמירה כזו מובנת מאליה תבוא מפיו של אחד מהחוקרים והחוזים של הסוציולוגיה הווירטואלית, אבל אם נשים את הביקורת בצד, סביר מאוד להניח שלצד אחוזי האבטלה שעדיין יפשו מכל עבר, תהיה מגמת עלייה של יצירות מגפתיות (אוטופיות או דיסטופיות, תלוי למה מתכוון המשורר).

תיאטרון מקוון מעובד

בינתיים, ניתן להיווכח במתיחת גבולות האמנות הווירטואלית, מתוך משחק או ניסוי וטעייה, ומתוך רצון למלא את החסר במשהו עם משמעות וערך. מופעי פרפורמנס ווירטואליים מסקרנים עולים לאחרונה, כדוגמת אלו שהופיעו במסגרת אירוע הערה 13 של מגזין "הערת שוליים" חלקם היו קצרים ותמציתיים, אחרים היו ארוכים, מתמשכים ודרשו לשים לב לדקויות, כמו הפעולה האמנותית המרתקת של נורית דרימר, במסגרתה היא שינתה אי-אילו ערכי גברים בוויקיפדיה, פעולה שנועדה, בין היתר, לערער במקצת את כוח הפטריארכיה.

חלק מההצגות התחילו להציע עיבודים ווירטואליים של ההצגות שהועלו על הבמה. אין מדובר בשידור ההצגה בפייסבוק או ביוטיוב, אלא בעיבוד ווירטואלי של ההצגה וביצועה בפייסבוק לייב או בזום, דבר שמאפשר לצופה לחזות ביצירה מוכרת מנקודת מבט וכלי אחרים. למשל, יוצרי "תיאטרון רפרטוארי" עומדים לעשות ביום ראשון הקרוב (12/4/2020) הצגה ווירטואלית ליצירה המצוינת שלהם.

דוגמה טובה נוספת למתיחת הגבולות האמנותיים היא פסטיבל "ויראלי" שנוסד ונאצר על ידי ליאור זלמנסון, מיה מגנט, ארז מעין שלו וניצן כהן. הפסטיבל יעלה ברחבי הזום/פייסבוק הקרוב לביתכם, ב12-14/4/2020, ויכלול יצירות אינטראקטיביות ברמות שונות (כגון בחירת פעולות הפרפורמרים שמעבר למסך או דיאלוג מקוון בין היוצר לצופה) לצד יצירות ווירטואליות "רגילות", בהן הצופה יושב בנחת בביתו. בין המופיעים והמופיעות, ניתן למצוא את המחללת במילים שהרה בלאו, קבוצת פאתוס מאתוס של לילך דקל אבנרי, "רק בהצבעה" של אפרת שטינלאוף, ו-"הגדר" של נמרוד דנישמן.

אז מי צודק? התיאטרון מוכן לעבור לשלב הבא או שהוא מרחף באופן זמני, לפני שהוא ינחת לתהום? ימים יגידו. סביר להניח שכאשר הסגר ייפתח ונחזור אט אט לשגרה, התיאטראות יהיו האחרונים להיפתח. בכל זאת, בהתאם לדבריה של שני כהן, מי ירצה בימים אלו להתחכך ברגלי צופים אחרים בזמן שמנסים להגיע למקום באמצע השורה, או לשמוע שיעול בחלל תיאטרון ולתהות בנוגע לרדיוס התזת החיידקים?

כולי תקווה שהשגרה הרגילה והטובה תחזור בקרוב, אורות האולם ייכבו על מאות הצופים, על הבמה יעלו אורות ועולמות חדשים, ושהכתר היחיד שנתעצבן בגינו הוא חוסר הנוחות של כיסאות הפלסטיק השחורים.

 חג בריא ושמח

אגרוף עם מוסר

על ההצגה "Blasted"

מאת: תמר צפריר

הדבר הראשון שהייתי ממליצה לכם לעשות לפני בואכם לצפות בהצגה "Blasted" הוא לקרוא את המחזה, כהתחמשות נפשית. מדובר במחזה הביכורים של המחזאית הבריטית שרה קיין, שארבע שנים אחרי כתיבתו, בהיותה בת 28, תלתה את עצמה משרוכי נעליה. קיין כתבה את המחזה השערורייתי עוד בעודה סטודנטית, וזכתה לראותו עולה על הבמות לפני שנטלה את חייה בשרוכיה. המחזה הוא אלגוריה לחיים רוויי מלחמות, ומבקש להדגים לקהל את ההשפעות ההרסניות של חיים במלחמה, תוך שימוש בפרובוקציות קשות וחסרות תקדים בעולם התיאטרון. כעת הוא עולה בעיבוד לבכורה ישראלית בתיאטרון נוצר, בבימויו של אבי גיבסון בר אל.

גיבסון רב הפעלים נושא את דגל הבוטות בגאווה. דעותיו מתנוססות בגאון על התוכניה, כמעט תוקעות אצבע בעין. הוא מעוניין לנער את הקהל הישראלי מקהות החושים, מהשובע הבידורי, מחרושת התרבות. עליי להודות, אני הראשונה להסכים שהתיאטרון הרפרטוארי בארץ הוא עניין בידורי ומסחרי בלבד כיום, ויש להצר על כך. בהפקה של "Blasted" גיבסון מבקש להצטרף למחנה הנגדי שצבר כבר מספר הפקות פרובוקטיביות במשך השנים, עם עיבוד מטלטל, במהלך הצפייה בו רגעי הנחת ספורים. לא עולה בדעתה של ההצגה להחניף לקהל ולו לרגע.

בלסטד -אורי רובינשטיין

"Blasted" | צילום: אורי רובינשטיין

המחזה ממוקם במציאות סמי דיסטופית מלחמתית, בה אנו מכירים את קייט, איאן והחייל, ודוחס את כל זוועות העולם לתוך חדר בית מלון במיקום לא ידוע, שנפל מחוץ לזמן. העלילה משובצת שיאים דרמטיים קשים במיוחד, גם לקריאה. החל מגסויות ושפה גזענית, דרך הטרדה מינית ואונס שלא מבדיל בין מגדרים, וכלה בקניבליזם ותיאורי התעללות גרפיים במיוחד. בין לבין, אנו נחשפים גם לזוועות מלחמה כמו הפצצות מבנים אזרחיים, חרפת רעב ומוות של תינוקות.

אל חדר המלון מגיעים קייט ואיאן, טיב מערכת היחסים ביניהם לא ברור עד הסוף אם כי האופי הנצלני שלה די בולט. קייט היא המוחלשת, איאן הוא המחליש, ואז החייל מגיע והופך את הקערה על פיה. בסופו של דבר, הפגיעות של קייט הופכת לחוסן שלה והיא זו שמצליחה לשרוד הכי טוב במציאות הקשה שקיין יצרה לדמויות שלה. יעל מור מגלמת את קייט באומץ, באינטליגנציה ובעדינות. למוטי רוזנצווייג, המגלם את איאן, חסרה הרגישות של מור, אך הוא ניחן באומץ במשחקו באותה מידה וגם בעבודת גוף מעוררת התפעלות.

העיבוד הדרמטורגי משרת מסר נוסף של המחזה על זוועות המלחמה. קיין כתבה על מלחמה ספציפית מאוד, אך המחזה כתוב כך שיהיה ניתן להחיל אותו על כל מלחמה, גם מלחמות יומיום בין אישיות. אי אפשר שלא לחוש יראת כבוד לאומץ של גיבסון להשליך את המילים "לשחק" ו"כאילו" מהחלון. בסצינה בה מתרחשת הטרדה מינית "קום איל פו" אין לשחקנים שום עכבות והם מבצעים את המעשה עד הסוף. מעבר לשאלות על המסרים האנטי מלחמתיים של ההצגה, הקהל לא יכול שלא לשאול את עצמו היכן עובר הגבול בין מעשה זוועה אמיתי לבין משחק. הבימוי מזמין רפלקציה של הקהל לגבי עצמו, כצופה במעשה הטרדה מינית מהצד, מבלי לעשות כלום למניעתה. בהמשך, כשגם איאן נאנס, נוצר מרחב נוסף לחקירה של הקהל על נקמה בסגנון עין תחת עין- האם אנו מסופקים ממנה? או שמא מזועזעים ממנה?

בלסטד - אמנון חורש

"Blasted" | צילום: אמנון חורש

 

העיצוב האמנותי של ההצגה מפיק רושם ראשוני טוב ואנו רואים איך הוא מתפתח לאטו לאורך כל ההצגה, ממש עד הרפליקה האחרונה. כשחקניות ראשיות בהצגה, התפאורה של דינה קונסון והתאורה של נדב ברנע אחראיות לרוב רגעי הסיפוק של הצופים בין זעזוע לזעזוע. אנו רואים כיצד השניים משלבים כוחות כדי להמחיש במקוריות הפצצות אוויריות, או ליצור הזדהות עם הדמויות ברגעי הכאב שלהן, כמו גם להתגבר על האתגרים שקיין מציבה בכתיבתה. הבחירות המוזיקליות אה-לה "התפוז המכני", השמעת מוסיקה קלאסית ברגעי האלימות הקיצוניים, נתפסות כקלישאיות מעט בימינו, אם כי אולי גם הן נושאות מסר שמחכה לפענוח.

במהלך הצפייה בהצגה, כל מנגנוני ההגנה מוזעקים ועולות חומות. אצלי התעוררה תגובה צינית כמעטה הגנה כנגד האלימות המינית במחזה. אך בימים שלאחר הצפייה בהצגה, מתקלפות החומות ומפנות מקומן לחשבון נפש מרענן, חיטוט בנבכי הנפש ומסתרי המחזה, ונקודת מבט חדשה למציאות.

 

"Blasted"

תיאטרון נוצר מתארח בתאטרון הבית

מחזה: שרה קיין

עיבוד ובימוי: אבי גיבסון בר-אל

תרגום: לילך דקל-אבנרי

שחקנים יוצרים: יעל מור, יונתן מילר ומוטי רוזנצוייג

ליווי אמנותי: ערן בוהם

עיצוב תפאורה: דינה קונסון

תנועה וייצור: ערן לביא

עוזרת במאי ועיצוב תלבושות: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין- תיאטרון החדר

עיצוב תאורה ומוזיקה: נדב ברנע

דיבור ושפה: בהט קלצ'י

שפה גרפית: נעם לבקוביץ

מנהלי הצגה: דניאל כהן בוונסה ומאי הלר

 

מועדים נוספים:

1-2/7/19 | 21:00 | תיאטרון הבית

 

הצגת השבעים

מאת: שני בן דוד ואירית ראב

לרגל חגיגות השבעים של מדינת ישראל, בזמן שבכל פינה צצים להם מחלוקות אודות מדליקי המשואה הבאה,  ריבי חתולים על השירים הישראליים ביותר ותהיות טכנולוגיות בנוגע לאופנים בהם תראה ישראל בעוד 70 שנים, החלטנו במרתה לחגוג את התרבות הישראלית בכלל, ואת התיאטרון הישראלי בפרט. אז יצאנו אל השטח, כיתתנו רגלנו ופנינו אל 12 נציגים מהתיאטרון הישראלי, על גווניו השונים, מאחורי הקלעים ועל הבמה בשאלה אחת בלבד – מהי הצגת ה-70 שלך? כמובן שביקשנו לדעת מדוע. התשובות שלפניכם בהחלט משקפות את היצירה התיאטרלית הנפלאה שיש לבמה הישראלית להציע  – היא חמה, מרגשת, בועטת ונותנת אגרוף בבטן, מפעימה, מעיקה, מטרידה, חדשנית ומתחדשת, נעה בין צחוק לבכי לצחוק מחודש ולעולם אינה בת חלוף.


שמוליק נויפלד

מלחין ומפיק מוזיקלי

נויפלד

הצגת השבעים שלי היא הצגה בבית ליסין, מצחיקה ומרגשת, שנקראת "שעה של שקט", בכיכובו של ששון גבאי. ולמה? כי קודם כל, ששון גבאי מבחינתי זה ארץ ישראל האמיתית, וגם כי אני אוהב שבתוך הצגה הצופה עבר מסלול מפלוס למינוס, מצחוק לרגש. המעבר הזה, משאיר אותך עם חוויה שאתה במסלול, אתה לא יושב על הכיסא, אלא נמצא במסלול עם ההצגה. גם המדינה שלנו היא כזאת, עושה מסלול מצחוק לרגש, גם החיים האישיים שלנו אותו דבר.

 


אלון אופיר

שחקן, במאי וזמר

אלון אופירכשהייתי בן 17 ניהלתי את מזנוני הקאמרי, "מזנוני רובל" קראו להם. לכן, יכולתי להיכנס להצגות ובעונה הזאת, שהייתה עונה טובה, ראיתי המון הצגות והמון פעמים. כשאני מסתכל אחורה, אני חושב שהצגת השבעים שלי היא "כולם רוצים לחיות" של חנוך לוין ובבימויו, אבל גם "פילומנה" בבימויו של מיקי גורביץ'. לא בהכרח כי זאת ההצגה הטובה ביותר, אלא כי זאת הפעם ראשונה שהוצאתי את חברה שלי לדייט בתיאטרון (הייתי בן 14). אני זוכר שאכלנו עוגת גבינה בקפה של הבימה, והתמונה הזאת שמסיימת את ההצגה בה ליה קניג יושבת, וניסים עזיקרי מניח עליה את הראש, וכל החוויה הראשונית הזאת באולם רובינא, עם תפאורה נהדרת והצגה נהדרת, שם הבנתי שאני רוצה להיות שחקן. זאת חוויה שלא אשכח, בעיקר כי זאת עוצמת החוויה הראשונית של התיאטרון.


יואב מיכאלי

במאי, מחזאי, מייסד ומנהל אמנותי פרינג' באר שבע ואנסמבל "עיט". מייסד ומנהל אמנותי IFF פסטיבל הפרינג' הבינלאומי באר שבע.

י-מיכאלי-גדולהצגת השבעים שלי היא "אשכבה" של חנוך לוין. היא  הכי השפיעה עליי. מאז חנוך לוין, לא ראיתי משהו שמגיע לרמה כזאת. גם במה, גם טקסטים, גם מבחינת העומק, הצגה מושלמת, עצובה ומצחיקה. השילוב בין שפת הבמה הפיוטית לבין הוויזואליות. הטקסט תפס אותי בגרון מהרגע הראשון ועד הרגע האחרון ולא ראיתי משהו ישראלי שהשתווה לזה. זה היה מושלם. פסגת היצירה הישראלית Ever.


 

לילך דקל-אבנרי

יוצרת – בימאית, דרמטורגית, מתרגמת ואוצרת

לילך דקל אבנרי- שחף דקל

צילום: שחף דקל

לבחור הצגה אחת לכבוד אירוע מסוים כבר מרתיע אותי. במיוחד לאור כל מה שקורה סביב מפגן הראווה ל-70 שנה למדינה. ולא פחות לנסות למתג אותה כמה שמאפיין את היצירה המקומית לדורותיה. לחשוב על הצגה ישראלית שהשפיעה עלי, הרבה יותר מתחבר לי. אני לא צריכה לעצום את העיניים ומיד קופצת לי ״ויאמר וילך״ של רינה ירושלמי. היה זה רגע מפנה עבורי. עד אז לא התחברתי לתיאטרון בארץ. כל מה שראיתי בילדותי הביך אותי. זו היתה ההצגה הראשונה שהשאירה אותי עם עיניים פקוחות לרווחה, בכל רגע ורגע, ולכן אולי היא תהיה הבחירה שלי. מה כל כך השאיר עלי חותם? קודם כל העובדה שהיה זה עיבוד לספר הספרים. אותו ספר שלמרות כל הניסיונות להשניא אותו עלי כתלמידה, מצאתי בו בין המילים הדחוסות החרוטות בדף הרבה מאד דרמה. לא פחות מהאיליאדה והאודיסאה, ו-שלנו. אז נכון, בלי כל האלים שלהם, אבל אותו אל אחד הוא כזה דיווה שהוא מכיל בתוכו ריבוי ישויות לא פחות מרשים. והמרכיבים של הדרמה הממו אותי. לא רק הפיוט, האלימות הנוראית והיחס כלפי נשים, אלא דווקא כל מה שלא נאמר והשאיר לי מקום להפעיל את הדמיון ולהביא פרשנויות משלי. והנה לקחה בימאית גדולה את הטקסט ולא ניסתה להמחיז את המלודרמה אלא להוציא את הדרמה שבמילים. והיא הצליחה בענק. אני זוכרת ביצועים מופתיים כמו בת יפתח של אייר, שכבר לא איתנו, ואת הרגע שעמנואל עמד מולי… ואת העבודה הקולית והתנועתית העוצמתית, והאסתטיקה של החלל ועבודת האור, וגם את המהפכה המקומית ביחסי קהל במה. זאת היתה חדשנות לא רק בשביל לחדש. אלא כי ככה צריך לנהוג בכל אחד מהרכיבים ועדיין השלם יוצא גדול מסך כל חלקיו.

אני לא יכולה שלא להזכיר באותה הנשימה את ״ההולכים בחושך״ של לוין. ואת חווית ההתפעמות שהיתה לי תוך כדי. מהטקסט – מהפיוט, לצד היומיומיות, חבורת השחקנים המטאורית שהיתה שם, בעיקר הזקנים, כמות השחקנים שלהטטו בכישרון עם המילים והמחוות התיאטרוניות כמו והיה זה מחול פרדה. קינה אנושית על כך שאנחנו הולכים בחושך. כבר אז, הרגשתי שאני חלק מנס תיאטרוני. בעוד אני מהרהרת מתפרצים להם לתודעה שמות של יוצרים נוספים, האמת בעיקר יוצרות, ותיקות וצעירות שהעלו לפחות אירוע תיאטרוני אחד שאהבתי. והאמת שזה תרגיל מרחיב לב שמזכיר לי שעם כל ההתבהמות, החסך בהכשרה שאיננה נשענת רק על לימודים קלאסיים אלא מחוברת לתיאטרון העכשווי, בכל זאת, מדי פעם, צצים יוצרים מקומיים גדולים.


סהר לחמי

מנהל אמנותי ובמאי הבית של "התיאטרון הישראלי בפלורידה"

סהר לחמי"האוהל האדום". הצגה של התיאטרון הערבי-עברי, עצמאית, פרינג' שרצה לדעתי מעל לעשור. כדי שמשהו יתחבר, הכול צריך להתחבר, המג'יק, וזה קרה שם. מדובר בהצגה על סיפור האמהות מהתנ"ך אבל מזווית אחרת ויש בה שימוש באמצעים תיאטרליים מאוד מיוחדים. משחק ובימוי מושלמים. שואב אותך פנימה. אני תמיד בעד הצגות שאינן רפרטואריות שמצליחות לגעת ושהן לא מייניסטרימיות. וכשקבוצה עצמאית כזו מצליחה, זה נוגע בך תמיד הרבה יותר.

 


דורית ניתאי נאמן

מנהלת אמנותית תיאטרון קרוב

דורית ניתאי תמונהבשבילי הצגת השבעים היא "הנפילה" של ניקו. אני עושה פרינג' ותיאטרון אחר. זו פעם ראשונה שכילדה גיליתי הצגה של תיאטרון אחר. 43 שנה ההצגה הזו מייצגת את הפרינג', את השפה של חלל-קהל. זו יצירה שאינה קשורה לבמה הקלאסית, משהו שאתה אוהב ויכול לעבד אותו דרך השפה שלך כיוצר. הצגת מסע שלא כבולה לבמה וארבעה קירות. היא בנתה את השפה שלי, המורשת שלי.

 


גור קורן

מחזאי ושחקן

גור קורן - נועה לבנת

צילום: נועה לבנת

הצגת השבעים שלי היא ההצגה הראשונה שראיתי – "קידוש" של שמואל הספרי, איפה שבית ליסין הישן ליד כיכר המדינה. הצגה שבה נשביתי. עד אז לא חשבתי שתיאטרון זה הדבר. זו חוויה סובייקטיבית שלי. תיאטרון בעיני זה איפה זה פוגש אותך והיא פגשה אותי במקום שלקח אותי רחוק. מדהים. הצגה נוספת היא "תמונות מחיי נישואין" של גלעד קמחי. זה היה טיפול זוגי לי ולאשתי, הצגה מהטובות שראיתי. לכן, אני לגמרי חושב שתיאטרון זה חוויה סובייקטיבית. אתה לא יכול בהכרח לקבוע מהי ההצגה הטובה ביותר, אלא איפה זה פוגש אותך באותו הרגע.


נועה שכטר גולומב

מנכ"לית ומנהלת אמנותית תיאטרון "תהל"

נועה שכטר - גלעד בר שלו

צילום: גלעד בר שלו

הצגת השבעים שלי היא "צל חולף". אני ירושלמית במקור והמון שנים עבדתי בבית קפה של תיאטרון "החאן". מיקי גורביץ, המנהל האמנותי היוצא של החאן, כיהן בתפקיד 15/16 שנה. זו הצגה ראשונה, לדעתי, בתור מנהל אמנותי. הצגה ללא מילים בכלל, אחת ההצגות שגרמו לי להיות יוצרת, לאהוב במה, לעשות תיאטרון. זו מבחינתי הצגת השבעים.

 

 

 

 


אורן אהרוני

מנכ"ל תיאטרון באר שבע

- דיאגו מיטלברג - אורן אהרוני

צילום: דיאגו מיטלברג

הבחירה שלי להצגת השבעים היא בעצם שתי הצגות. הבחירה הראשונה היא הצגה אלמותית משנת 1922 – "הדיבוק" בכיכובה של חנה רובינא, שהיא למעשה אבן דרך בתיאטרון הישראלי על אף העובדה שהיא הוצגה לראשונה במוסקבה. ההצגה השנייה היא של תיאטרון באר שבע, "סוליקה", שנותנת את כל הכבוד והתפארת ליהדות צפון אפריקה ויהדות מרוקו. אני חושב ששתי ההצגות שבחרתי מסמלות וממחישות למעשה את הרב-תרבותיות והגיוון שאפשר למצוא בתיאטרון הישראלי.

 


שירה פרבר

שחקנית יוצרת

סוודר אדוםההצגה שהכי השפיעה עליי בחיים היא "ייסורי איוב". אחת ההצגות הראשונות שראיתי כנערה. אמנם מגיל אפס ידעתי שאהיה שחקנית ושתיאטרון יהיה המקום שלי, אבל ההצגה הזאת של חנוך לוין עם יוסי קורמן הייתה הדבר הכי עוצמתי שראיתי. התמונות מאותה הצגה, שאולי הייתה ההצגה הראשונה שראיתי (גיל 12), חקוקות אצלי עד היום. אני יכולה לקרוא את הטקסט המופלא של לוין ולראות אחת אחת את הסצינות שביים.

 

 


עומר עציון

שחקן ותסריטאי

עומר עציון - קורין אביסדריס

צילום: קורין אביסדריס

הצגת השבעים שלי היא מהשנים האחרונות – "הרטיטי את לבי" של חנוך לוין בבימוי אודי בן משה, עם רמי ברוך, גדי יגיל, ג'יטה מונטה ומירב גרובר. חנוך לוין כמו חנוך לוין כתב על עצב מפרפר של כל מה שנקרא להיות באהבה , ואני אדם שאהבה מעסיקה אותו על הבמה ובחיים בכלל, ובגלל זה אני חושב שההצגה תפסה אותי, היא מרטיטה ומציגה ביצוע מושלם לדעתי, הן ברמת הבימוי והן ברמת המשחק. חווית תיאטרון שלא אשכח.

 

 

 


ענבר דנון

שחקנית

Maayan Kaufman photography

מתוך ההצגה "פרפרים הם חופשיים". צילום: מעיין קאופמן

בחרתי בהצגה ״הילד חולם״ של חנוך לוין.  חנוך לוין הוא נכס צאן ברזל בתיאטרון הישראלי. המשיכה שלי לתיאטרון התחילה ממנו, כשסבתי ז״ל נתנה לי כמתנת יום הולדת את כל הכרכים של מחזותיו וקראתי כמעט את כולם בשקיקה. המחזה "הילד חולם" הוא השונה ביותר מבין מחזותיו, שלא כמו הסאטירות הנוקבות או הקומדיות הבוטות שלו, זהו מחזה אפי ופיוטי.

המחזה עוסק במלחמה, בפליטים ובמוות של ילדים, נושאים שלצערי עדיין רלוונטיים מאוד גם בימינו. נושאים אלה חזרו בהיסטוריה פעמים רבות. נושא גירוש הפליטים רלוונטי לנו בימים אלה ממש כשהמדינה עומדת לגרש לא מעט פליטים מישראל. כל ישראלי שרואה את הילד חולם, רואה את עצמו על ספינת הפליטים הזו – שנראית תמיד כספינת ניצולי השואה שלא נותנים לה להיכנס לארץ. אנחנו מזדהים עם הפליט המגורש ולא מצליחים לראות איך הפעם אנחנו בתפקיד המגרש.

בלב המחזה, עומדת מערכת יחסים בין אם לבנה והאבסורד שילדים מתים. ילד מת בתוך עולם של מבוגרים ואיש לא יכול להציל אותו. משפט שתפס אותי חזק הוא "וזה כל העניין, זה מה שמשפיל כל כך: שאנו יכולים להמשיך לחיות בלי היקר לנו מכל" המשפטים של לוין כל כך כואבים יפים וחזקים. יש בהם דרמה, אירוניה ופיוט. "הילד חולם" הוצגה לפני 25 שנה בבימויו של לוין בעצמו ועכשיו המחזה זכה להעלאה מחודשת, מרגשת, כואבת ומרשימה בקופרודוקציה של הקאמרי והבימה. בשל הרלוונטיות, הקונפליקט המרכזי בו וכתיבתו של לוין, בחרתי בהצגה זו כהצגת ה-70 שלי.


 

ולתפארת במת ישראל

צעדים בחדרים וצעקות במועדון

צעדים בחדרים וצעקות במועדון

פסטיבל עכו – חלק 2

"גן העדן האבוד", של קבוצת התיאטרון "פאתוס מאתוס" בבימוי לילך דקל אבנרי, היא יצירת תיאטרון ופרפורמנס תלוית מקום שבה מנסים היוצרים לחקור היבטים שונים של המחזה הטרגי "פרומתאוס הכבול" בקונטקסט עכשווי. המופע מתקיים בבית משוחזר ויפהפה בעכו העתיקה, מול הים. בכניסה לבית, הפרפורמרים מעבירים את הקהל סיור קצר על הסביבה ועל שינויי הבעלות שראה הבית הזה וכך עושים את ההקשר הראשון בין המחזה למציאות ההיסטורית הישראלית – העיר הערבית עכו, שאחרי עליית האלים לאולימפוס ותבוסת הטיטאנים, עברה לשלטון יהודי.

המשחקים האלו בין העבר, ההווה, המיתולוגיה היוונית והמיתולוגיה הישראלית ממשיכים לאורך כל המופע, גם כאשר אנחנו פוגשים את פרומתאוס – לני שחף – במטבח, מכינה כבד קצוץ ומשלבת בין סיפורים אישיים ובין הטקסט של פרומתאוס. כל הפרפורמרים במופע הם יוצרים מעניינים בזכות עצמם וכל אחד נותן את הזווית האישית שלו על המחזה ויוצרים קשר אישי עם הקהל תוך כדי.

גן העדן האבוד - יוהן שגב

לני שחף, פרומתאוס, בגן עדן האבוד. 

המחזה "פרומתאוס הכבול" מאת איסכילוס מספר על פרומתאוס שריחם על בני האדם ונתן להם את האש. פרומתאוס נענש על ידי זאוס, השליט החדש של האלים, ונקשר לצוק, אליו מגיע כל יום עיט לנקר את כבדו של פרומתאוס. במחזה, מגיעות דמויות שונות לנחם את פרומתאוס בסבלו או לשכנע אותו לבקש סליחה מזאוס כדי להציל את עצמו מהסבל.

דקל אבנרי והדרמטורגית ליאת פסברג בחרו לפרק את המחזה ולמקם את הדמויות בחדרים השונים בבית. בחלק המרכזי במופע, הקהל מתחלק לקבוצות, נכנס לחדרים ונפגש עם הדמויות. הפרפורמרים מציגים את הזווית האישית שלהם על הדמות תוך כדי שילוב טקסטים מהטרגדיה, מונולוגים אישיים, מוזיקה ועוד. כל שבע דקות, נשמע מארש צבאי שמסמן לקהל שצריך לעבור לחדר אחר. החדרים המעניינים ביותר בעיני היו אלו של עדילי ליברמן שמציגה את איו כנערה שהוטרדה מינית על ידי זאוס, תוך כדי סיפורים אישיים על הטרדות שחוותה בעצמה ושל נטלי צוקרמן שמנתחת את תפקיד המקהלה ואת תפקידה שלה בחברה על ידי השוואה להתנהגות של בעלי חיים בלהקה.

הקשר נוסף שנעשה במופע הוא בין הטרגדיה, הסיפור המקראי של גן העדן ו"גן העדן האבוד" של ג'ון מילטון. אפשר למצוא הקשרים בין הסיפורים – הרצון של חוה ואדם לידע ופרומתאוס שהעניק ידע לבני האדם, הנפילה של לוציפר מגן עדן לגיהנום כנפילה של פרומתאוס מהאולימפוס לעונשו האכזרי. אבל אני חושבת שהטרגדיה לבדה סיפקה כל כך הרבה חומר לעסוק בו, שהשילוב הזה היה פחות הכרחי ומשמעותי. התחושה שלי הייתה שיש עוד כל כך הרבה נושאים, זוויות ואפשרויות לביצוע שיכולתי לצפות בעוד עשרות חדרים וכי מה שהוצג היה טעימה ממה שעוד היה יכול להיות מוצג.

המעבר בין החדרים, המקום והקישורים השונים שנעשו בין החומרים היו מעניינים וחוויתיים. לא כל החלקים היו ברמה שווה בעיני ולא את כל ההקשרים הבנתי או הרגשתי שהם מתאימים, אבל במופע הזה כל אחד מוצא לעצמו את המשמעות ואת הרגעים הזכורים עבורו. זה מופע לא פשוט לצפייה בגלל שהוא דורש מהקהל מחשבה והיכרות מוקדמת עם המחזה או לפחות עם המיתוס, אבל הוא מזכיר לנו מה זה תיאטרון "אחר".

"מנותקים" בבימוי רועי מליך רשף הוא עיבוד למחזה רומני של ג'אינינה קרבונריו. רשף והדרמטורג ארז מעין בחרו להציג את המחזה בחלל של מועדון הג'אם ולהתאים את העיבוד ואת עבודת השחקנים לחלל. הקהל יושב על כיסאות-בר וליד שולחנות, ויכול להמשיך לקנות שתייה ואוכל במהלך ההצגה כאשר השחקנים משחקים בכל החלל – בין השולחנות, על הבר, על הבמה הקטנה וליד קירות האולם, כאשר המוזיקה החזקה והתאורה יוצרות את אווירת המועדון.

מנותקים יוהן שגב

מנותקים. הצילומים בכתבה: יוהן שגב

אלמנט מוצלח נוסף בשפה הבימתית הוא השימוש בפלאפונים. השחקנים מחזיקים את הפלאפונים שלהם, מקרינים לקהל את הפנים שלהם, סרטונים ומשתמשים בהם גם בתור אלמנט תאורה. לדוגמא, כאשר הם מסתובבים במסיבה הם מניחים את הפלאפון מול העיניים שלהם כך שיקרין לקהל סרטון של אנשים רוקדים. בצורה הזאת, הפלאפון מראה את מה שהם רואים, את המחשבות שלהם או עוד הקשר לסיטואציה. התנועה של החזקת הפלאפון מול הפנים כך שהוא מסתיר את העיניים של השחקנים הכניס אותי לעולם הבימתי העכשווי והמנוכר שניסו ליצור.

המחזה מספר על שלושה צעירים שנמאס להם מהחיים המזוייפים וחסרי המשמעות. הם נפגשים במקרה במועדון לילה ומתחילים במסע וונדליזם של ניתוק החשמל במועדונים ומופעים כדי לנער את ההמונים שהם כל כך מתעבים. הטקסט של המחזה כתוב כמעט ללא דיאלוגים, אלא בשלושה מונולוגים מקבילים. המבנה הזה מעניין וגם האובססיה הכמעט מינית שהם מוצאים בניתוקים, אבל המחזה עצמו בעייתי ועוסק בנושאים של תרבות צעירים, אחד מול חברה, ניכור ואובדן עצמי בצורה שטחית מדי.

הטקסט כמובן משליך גם על עבודת השחקנים, נטע בר רפאל, יוליה פלוטקין ונמרוד רונן, ולא עוזר להם לבנות דמויות עמוקות או מעוררות הזדהות. הצורך להתגבר במשך רוב ההצגה על מוזיקה רועשת הביא למשחק צעקני מדי לטעמי והבחירה המשחקית שלא מצאה פרשנויות נוספות לדמויות וליחסים לא עזרו להתגבר על הבעייתיות של הטקסט. דווקא הקרבה היחסית של השחקנים לקהל היה יכול גם לאפשר משחק אינטימי וישיר יותר וקשר בין השחקנים ובין הקהל. אני לא יודעת מה מימדי העיבוד שעשה רשף למחזה, אבל אולי היה אפשר להיפרד ממנו עוד יותר, להשאיר את הרעיון המקורי, את החלל המגניב ואת השפה החזותית ולהתרחק מהצד הקלישאתי יותר.

בסופו של דבר, הטקסט הלא מספיק והבחירה המשחקית שלא עזרה לפתוח אותו לכיוון אחר פגמו בחוויה, אבל העבודה תלויית המקום בחלל הייתה טובה מאוד והשימוש בפלאפונים היה מעניין ויצר שפה חזותית ייחודית.

MK

"גן העדן האבוד"

קבוצת "מאתוס פאתוס"

תרגום המחזה "פרומתאוס הכבול": אהרון שבתאי

בימוי וניהול אמנותי: לילך דקל אבנרי

פרפורמרים: נטלי צוקרמן, עדילי ליברמן, דגנית אלייקים, עדיה, גודלבסקי, ערן הדס, רועי פביאן, ג'ייסון דנינו הולט, אלי שונפלד ולני שחף.

דרמטורגיה: ליאת פסברג

עיצוב חלל ותאורה: איריס מועלם

סטיילינג ועיצוב תדמית: שחף דקל

יוצר: איתן בוגנים

הפקה: יעל כהן

ע. הפקה ומעצבת: שי גבריאלי

ע. בימאית: לי שטי

"מנותקים"

מאת: ג'יאנינה קרבונריו

תרגום, עיבוד ובימוי: רועי מליח רשף

משחק: נטע בר רפאל, יוליה פלוטקין ונמרוד רונן.

דרמטורגיה: ארז מעין

ע.במאי: נעמי לבוב

מוסיקה: יחזקאל רז

וידאו: גיל שגיא

תאורה: שי סקיבא

הפקה: דניאל בוצר

איך פסטיבל נולד?

מאת: לילך דקל-אבנרי – יוזמת, מייסדת והמנהלת האמנותית של פסטיבל smallבמה 1.

אוקטובר 2012. לפני יותר מ10 שנים, 12 במדויק, עוד הייתי סטודנטית. סטודנטית לתואר שני בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. באותם ימים לחוג היו הפקות תאטרון מתוקצבות, באופן המעורר קנאה היום. אבל, הטקסטים שעלו בחוג היו של גדולי הכותבים, ולניסיונות על מחזות של סטודנטים לא היתה במה. לאחר שיחה עם מי שהיה ראש החוג, פרופ' שמעון לוי, הבנתי שחייבים להרעיד את האדמה. שאם לא נעשה מעשה זה לא יקרה. פניתי לחבריי לספסל הלימודים  – שי שבתאי שהיה לדרמטורג של הפסטיבל, וניר טורק  – שהיה למפיק ויחד נכנסנו לחדר, נעלנו את עצמנו בו ויצרנו קונספט.

אחד השלבים הכי קשים היה למצוא שם. כמו בבחירת שם לילד, נדמה לך שבכך אתה משפיע על גורלו. הצעות עלו, ונפלו אחרי מלחמה עקובה מדם, ובדם ליבנו נלחמנו. כמו בשירה  – מה יהיה הדבר שבהכי מעט יגיד הכל? אחרי כמה ימים בחמ"ל, ועשרות שמות, פתאום זה נזרק לאוויר: "שמאלבמה". אני חושבת שהיה זה ניר. בום  – המשמעות הבימתית, הפוליטית והסטודנטיאלית כולן בשם אחד. דממה. התחלנו להסתובב בחוסר שקט. כן, יש כאן משהו. הבטנו זה לזה בעיניים וחיוך קטן התחיל לבצבץ. זה הרי ביטוי הלקוח מהעולם שלנו, מעולם התאטרון, כלומר יש כאן רובד סמוי, כמו בדרמה טובה, ויש לזה קונוטציות פוליטיות וזה אולי ירגיז כמה אנשים, ואם נכתוב שמאל באנגלית, נרוויח גם את הקטן. והרי משם התחלנו: במה קטנה למחזות של סטודנטים. קטנה, ורק לכמה ימים, פחות משבוע, אבל במה! בלי תנאים רק תשוקה, אמונה עצמית וצורך להזיז קצת את העמודים.

משהיה שם, כוננו וועדה אמנותית ופרסמנו קול קורא. תוך חצי שנה הרמנו את smallבמה. פסטיבל הסטודנטים הראשון, שנעשה על ידי הסטודנטים, בשביל הסטודנטים, בליווי ודרמטורגיה של סטודנטים ובהתנדבות מלאה של כל המעורבים בדבר . השגנו תמיכה מצחיקה להפקות, מתנת אגודת הסטודנטים שהספיקה לקניית בד או השכרת אלמנט הכרחי. כ60 סטודנטים, ומתנדבים חדורי מוטיבציה ממגמת תאטרון של תיכון אלון ברמת השרון – שהיו לקופאים ולסדרנים, יצרו פסטיבל חדש ובועט והשאר היסטוריה.

והנה הילד בן 11. הרעב והצמא הזה לא חולפים. זה מרגש אותי כל שנה מחדש. הפסטיבל הלך וגדל, ובשנים האחרונות השותפים התרחבו והתקציבים גדלו. כולי תקווה כי התשוקה לטלטל, לפרק, לבעוט ולהתנסות היא זו שתמשיך להוביל את היוצרים, והבמה הקטנה הזו, שכבר לא כל כך קטנה היא, תאפשר ליוצרים ללכת אחרי האמת שלהם מבלי להכניס שיקולי התקבלות.