אין כמו יפו בפסח

על ההצגות "סוף על הקטינו" ו-"שפויה"

מאת: מרתה יודעת

כמו מילים שמתנפצות במוח

יום שבת אחר הצהריים, השקט שלפני החג השני של פסח, ומרתה במונית בדרך ליפו. כבר בהגיעה אל שולי העיר העתיקה, ניידת משטרה עצרה את התנועה והתירה רק להולכי רגל לעבור. על אף שנחרדה שלא תספיק ותאחר להצגה, ברגע שיצאה מן המונית, שלווה מוזרה נחה עליה. הפסח והפסחא שררו בעיר העתיקה ותזמורת צועדת התכוננה למצעד החגיגי. הנגנים הצעירים והנרגשים חיכו לאות מהמנצח ומהשוטרים, וסקרנים מן הישוב והנכר הביטו בהם, חיכו לצלילים שיגיעו. בינתיים, מרתה מיהרה במעלה הגבעה המרוצפת מדרגות שיש, עברה את הכיכר, נחפזה ליד מערת העטלפים, חטפה את הכרטיסים מהקופאי המנומנם ונכנסה לאולם. שתי דקות לפני תחילת ההצגה ומרתה הספיקה למצוא את מקומה, לכבות את המכשיר הסלולארי, לשתות מים ומיד להיכנס אל עולמה של ילדה במלחמת המפרץ, שמגלה את מה שבאמת קורה בבית, כשאבא מביע חמתו על אמא במכות וגידופים.

בהצגה "סוף על הקטינו" ניתן לראות ולחוש את מגע ידה המוכר והאיכותי של הבמאית והדרמטורגית חנה וזאנה גרינולד. זו הצגה קטנה, אינטימית, ולא רק בגלל שיש שחקנית יחידה על הבמה, המביעה מיקרוקוסמוס לחברה הישראלית בתחילת שנות התשעים. בדירה קטנה בבת ים, מוצג העולם כולו. שירז, ילדה צעירה בתלבושת אחידה, מספרת לנמלים את מה שאסור לה להגיד לאף אחד, שממש היום הם עומדים לעזוב את אבא ולהתחיל חיים חדשים. אבל לפני כן, באופן בלתי מודע או רצוני, היא צריכה להיפרד מכל מה שהכירה, החברות הטובות בשכונה, השכנות שמרכלות על אמא, המורות בבית הספר, המנהלת, ומהנמלים. משחקה של עירית סופרן מצוין. היא מלהטטת בין כל הדמויות ומגלמת אותן בצורה מדויקת מאוד. על אף שסממניה החיצוניים של הילדה אינם משתנים, הדמויות משתנות כהרף עין.

סוף על הקטינו.png

"סוף על הקטינו". צילום: ז'ראר אלון

סיפורה של שירז, מבוסס במידה רבה על סיפורה האישי של סופרן, שגם כתבה את ההצגה. זוהי אוטוביוגרפיה כואבת, אך לא מלודרמטית, אינטימית, אך לא מציצנית, של האלימות המילולית והפיזית שנכחה בבית. סופרן נכנסת לנעלי האולסטארז של הילדה שהיתה וחווה את ילדותה מחדש מעיניים של אישה ויוצרת בוגרת. היא מגישה רטרוספקטיבה עדינה ומכמירה על מה שחוותה כילדה, אבל לא יכלה לבטא זאת במילים, את הרצון שאף אחד לא יישמע את הצעקות מהבית, את האהבה שחשה לאביה, את הספקות שעלו בה עצמה לגבי מה שקורה בין אבא לאמא, בייחוד בגלל שאמא, מורה בישראל, לא אמרה דבר, בעיקר לא לילדיה.

ליצירת העולם האינטימי שעל הבמה, הוסיפה התפאורה המינימאלית והיפה מאוד של המעצב גיא גלקוף, שחילקה את הבמה לעולם בית הספר, על ידי מפת הארץ, עולם הבית, על ידי שטיח פרסי, וביניהם, הניילונים שעטפו את חלונות החדר האטום.

מרתה עצמה היתה בת שמונה במלחמת המפרץ הראשונה, ולכן אינה יכולה לבחון באופן אובייקטיבי את תחושות המבוגרים בנוגע לרוחות המלחמה, הטילים שתקפו ואי-הסדר שפרץ בארץ. אבל כשהמלחמה פרצה ב"סוף על הקטינו", הרוחות היו שלוות למדי, שאננות אפילו, השכנים אמנם ברחו מהעיר והסירנות זעקו (עניין מלחיץ משהו גם כיום, גם כשיודעים שזה חלק מהצגה), אבל מבחוץ, הכול ניכר בקצב איטי, שגרתי משהו. בבית פנימה, עם זאת, המתח רק הלך והסלים, אותן מילים שנספגו בשקט, כדי שלא יישמעו, כבר התנפצו במלוא אונן.

זוהי הצגה טובה מאוד, מדויקת ומהודקת, עדינה אבל עוצמתית כל כך. לא בכדי, עירית סופרן זכתה בציון לשבח בפסטיבל התיאטרונטו.

הפיל הלבן בכותונת משוגעים

לאחר שיצאה מהאולם הממוזג, הביטה בזוגות רוקדים טנגו על במת הכיכר ואכלה יוגורט עם תותים ואבטיח, מרתה נכנסה אל האולם בכדי לצפות בהצגה השנייה לאותו יום – "שפויה". לאחר שעמדה בתור על המדרגות כדי להיכנס לאולם, מצאה מקום רחוק, כי האולם היה עמוס עד אפס מקום, כיבתה את הטלפון, וחיכתה וחיכתה וחיכתה, התחילה ההצגה. נציג ההפקה תיזכר לגבי כיבוי הטלפונים, השחקנית נכנסה אל הבמה, אמרה את המשפט הראשון ו… נשמעה צעקה מבעד לדלת האולם, מכיוון הקופה, כי יש להוציא את מי שלא שילם ולהושיב את מי ששילם, וההצגה הופסקה. צופה פלונית נכנסה פנימה והחליפה דברים עם אחד הצופים שישב בשורות הקדמיות. לבסוף, מישהו אחר קם והעניק לה את מקומו. לאחר מכן, עוד שני צופים נכנסו והתיישבו בכניסת האולם. השחקנית על הבמה לא ידעה מה לעשות ולבסוף חזרה אל מאחורי הקלעים, נציגי ההפקה ביקשו את סליחת הקהל על העיכוב שנוצר, ואישה, שמרתה לא זיהתה, ביקשה את סליחת הקהל וציינה שבתיאטרון, כמו בתיאטרון, דברים כאלה קורים. אז זהו שלא. ברגע שההצגה התחילה, הסיבות היחידות להפסקתה הן כוח עליון, תקלות טכניות אקוטיות ומקרי חירום רפואיים. הפסקת הצגה בגלל שאין איפה להושיב את הקהל היא מקוממת ולא מכבדת את מי שהגיע להצגה בזמן, את השחקנים על הבמה ואת היוצרים שעמלו על היצירה. מרתה לא מפנה אצבע מאשימה לאחראי על המחדל הזה, כי תכל'ס אין לדעת מי הגורם שבגינו זה קרה, אבל ניתן היה לפתור את זה בדרכים אחרות, ידידותיות והולמות יותר.

וכעת, אחרי שמרתה שפכה חמתה, תעבור להצגה. "שפויה" מציגה את סיפורה של זהר, אישה צעירה שניסתה להתאבד ואושפזה בכפייה. בכדי להשתחרר ולהשיב אליה את יותם בנה, היא ביקשה להציג את סיפורה בפני הועדה הפסיכיאטרית ואת מה שהוביל לניסיון ההתאבדות. במהלך השעה שהוקצתה לזהר לשכנע את הרופאים המכובדים שהיא שפויה למדי, היא מציגה את קורות חייה, החל מן מערכת היחסים הבעייתית עם אמה והסיוע הכלכלי והנפשי שאביה העניק לה, דרך שחרורה על סעיף נפשי מהצבא וימי רווקותה בדירת השותפות בתל אביב, וכלה בהחלטתה להפוך לאמא יחידנית והמשמעות שבנה יותם מעניק לה.

תיאטרונטו - 2017 - 2

"שפויה". צילום: ז'ראר אלון

ייאמר לזכותם של המחזאים ארנון ורוני ממן, אב ובתו, שכתיבתם טובה מאוד, שנונה וקולחת בעת ובעונה אחת. עם זאת, קשה להבין מאירועי חייה ודמותה של זהר, כפי שמוצגים בהצגה, מדוע ניסתה להתאבד. יותר מכך, רגעים בודדים בהצגה ביטאו את תהומות החשכה שאיימו על זהר וגרמו לה לקחת תער ולחתוך את ורידיה. המעשה עצמו, אגב, גם הוא לא מוזכר, אלא רק מתבטא על ידי תחבושות המלופפות סביב פרקי ידיה. עצם ההתעלמות מניסיון ההתאבדות היא דבר מתמיה ביותר, כאילו הניסיון היה פיל בחדר שכולם רואים אבל אף אחד לא מתייחס אליו. נוכחות הפיל הלבן הזה מעוררת שאלות רבות ובעיקרן, מדוע כמעט ולא להתייחס לאובדנות, בהצגה שעוסקת בכך? הרי התאבדות לא מתרחשת כיש מאין, היא נוצרת מתוך תהומות של דיכאון שהולך ומסלים. התהומות אינם מוצגים בהצגה הזו וחבל, כי בכך, יכלו היוצרים להעניק מודעות לאובדנות בכלל ולנטיות אובדניות בפרט.

מאידך, מטרתה של זהר בשעה שהוקצתה לה, היא להוכיח לוועדה הפסיכיאטרית שהיא כבר בסדר וחזרה לקו נפשי נורמאלי, למדה את הלקח והיא יכולה ומסוגלת לצאת לחופשי. לכן, זה רק הגיוני שלא תזכיר את הניסיון שבגנו נשלחה לאשפוז כפוי מלכתחילה. זה אולי תירוץ לדמות, אך לא להצגה כמכלול. עדיין, כדאי להתייחס לכך.

הלהטוט בין נושאים כואבים יותר וכואבים פחות, ניכר היטב בבימוי האיכותי של ליאור סורוקה ובמשחקה הטוב של אלכסה לרנר. לבה של מרתה נכמר למראה התסכול וחוסר האונים שחשה לרנר בתחילת ההצגה, כשלא ידעה מה לעשות והאם להמשיך או לחדול, אבל ייאמר לזכותה שידעה לצאת מזה בחן.

בסך הכל, על אף ההתעלמות מהפיל הלבן שעל הבמה, מדובר בהצגה חזקה וטובה.

"סוף על הקטינו" 

כתיבה ומשחק: עירית סופרן

דרמטורגיה ובימוי: חנה וזאנה גרינולד

עיצוב תפאורה: גיא גלקוף

עיצוב תאורה: שי גבריאלי

מוסיקה: נועה מלמד ואזנה

"שפויה"

כתיבה: ארנון ממן ורוני ממן

בימוי: ליאור סורוקה

משחק: אלכסה לרנר

מוסיקה: אור מצא

הדרכת תנועה: שירלי ברבי

עיצוב תאורה: אמיר קסטרו

עיצוב תפאורה: רועי ואטורי

כדאי לעקוב במדיות השונות בנוגע למועדי הצגות עתידיים. 

אי שפיות זמנית בעיר העתיקה

מאת: מרתה יודעת

לפני כמה לילות, מרתה ישבה עם חברים לארוחת ערב, ובין להג ללעג, החלה לדבר על הפעם ההיא שנסעה לפסטיבל אדינבורו, הלכה לאיבוד בין סמטאות העיר ונהנתה מתפריט יומי של ארבע הצגות ביום. תחשבו על זה דקה – ארבע הצגות ביום. הצגת פרינג' אחת דורשת ריכוז בלתי מובן מאליו, אז ארבעה עולמות בדיוניים, שדורשים השהייה מכוונת של חוסר האמונה?! ועם זאת, כמה נהדר זה, לעבור מאולם אחד לעולם אחר, ממציאות בדיונית אחת לאחרת, בתוך תיאטראות שלחלקם יש עבר עתיק כל כך, מסועף כל כך, ואחרים, לא נועדו לבמה מלכתחילה. לזמן מוגבל, העיר העתיקה של אדינבורו עטתה על עצמה פנים אחרות.

ודאי תשאלו, למה מרתה מזיינת את השכל וצפה על גלי הנוסטלגיה? כי החל ממחר, פסטיבל דומה עומד להתרחש במחוזותינו – התיאטרונטו. אמנם, בזעיר אנפין, עם שחקן אחד או שחקנית אחת בלבד על הבמה, אבל עדיין, העיקרון הוא דומה. למשך ארבעה ימים, תוכלו לעבור מאולם אחד לאחר, ולדחוס למוח ולנפש ככל שתוכלו לשאת, וככל שהכיס יתיר. השנה, פסטיבל התיאטרונטו כולל את הצגות התחרות המסורתית, הצגות אורחות, חלק מהן עלו במסגרת הפסטיבל בשנים הקודמות, תערוכות, וכמובן, זירת המיצגים של סמינר הקיבוצים, הפעם בנושא הכל כך אקטואלי – "פוסט-אמת".

אז מה עומד להיות לנו השנה? מתוך כמאה מחזות (!!!) שנשלחו לוועדה האמנותית, שמונה המשיכו לשלב הבא והפכו להצגות התחרות. בתוך מגוון הדמויות שתתארחנה על הבמות, תוכלו למצוא בלש אמריקאי המחפש אחר נער שהלך לאיבוד בניו ג'רזי ("האור הגדול של לאונרד פלקי"), מרצה ומומחית בענייני זמן המגלה את עצמה מחדש ("להוציא את הילדה"), ערבי צעיר הדורש להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי ("אובססיה"), ילדה צעירה הנקרעת ממשפחתה ונאלצת לחיות תחת זהות בדויה בימי המשטר הנאצי ("חבילה עוברת"), צעירה המאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי ומבקשת למנוע את ביקור אמה ("בק ריבר"), ילדה המבלה את יום הולדתה על קבר אחיה ("האם דגים ישנים"), ילדה המתמודדת עם מה שקורה בין אבא לאמא בימי מלחמת המפרץ ("סוף על הקטינו"), ואישה צעירה המנסה לשכנע את ועדת בית החולים הפסיכיאטרי לשחרר אותה מאשפוז, לאחר ניסיון התאבדות ("שפויה").

תיאטרונטו 2017 -1

"האור הגדול של ליאונרד פלקי". צילום: ז'ראר אלון

חדי ההבחנה ביניכם, ודאי ישימו לב שעל אף שכמאה מחזות נשלחו לוועדה האמנותית של התיאטרונטו, עדייו נבחרו שלושה מחזות המדברים פחות או יותר על אותו נושא. זה דבר מתמיה בפני עצמו, אחדים יגידו מקומם. למה להציג שלוש הצגות שמתרחשות באותו מקום בדיוני, והדמויות שלהן מתמודדות עם אותן בעיות, אותן דילמות? תכל'ס, אין נושאים אחרים לכתוב עליהם? בעיניה של מרתה,  מדובר בעניין די פשוט. המציאות שלנו שפויה? לא. לכן, זה רק הגיוני שהטירוף ושאלת השפיות יופיעו כמוטיבים בדרמה הישראלית המודרנית. מעבר לכך, אם תבחנו לעומק, תוכלו לראות שכל אחת מההצגות עוסקת בשלב שונה בתקופת האשפוז, והדמויות מתייחסות לבית החולים באופנים שונים – דורשות להיכנס אליו, נאחזות בשולי המוסד כגלגל הצלה בים סוער או מייחלות לברוח ממנו. יש פה משהו מאוד מעניין, בייחוד לאלו מכם ומכן שיראו את שלוש ההצגות ברצף.

מאחר וההצגות עוד לא עלו לאוויר הבמה, מרתה לא יכולה לדעת האם הן טובות בעיניה או שלא, ולכן היא לא יכולה להמליץ לכאן או לכאן. אבל, רק מבחינת העלילות והקונספט, צדו את עיניה ועניינה של מרתה ההצגות "האור הגדול של לאונרד פלקי", [שחקן אחד שמגלם המון דמויות זהו דבר ראוי לציון ושבח, בייחוד אם הוא עושה את זה טוב. ] "סוף על הקטינו" [יש הצגות אחדות, אם בכלל, המתעסקות בתקופה הטעונה והטראומטית משהו, בייחוד לבני השלושים שבינינו, המכונה "מלחמת המפרץ", בה מרתה ואחרים נדרשו לשים ניילון על הראש כדי לשרוד…] והשילוש המטורף "אובססיה", "בק ריבר" ו-"שפויה" [למרתה יש חיבה לדמויות ודרמות מאותגרות נפשית, ובואו נשים את הקלפים על השולחן, מרתה לא בדיוק נמצאת בצד השפוי של המתרס…]

תיאטרונטו - 2017 - 2

"שפויה". צילום: ז'ראר אלון

כשתגיעו לפסטיבל ביפו, מרתה ממליצה בחום להקדיש זמן לפני/אחרי ההצגות וללכת ליוגורטריה שבכיכר יפו העתיקה, (תמשיכו במעלה המדרכה, כשמשמאלכם תיאטרון יפו ומערת העטלפים, תמשיכו ישר עד שנגמר האוויר ותראו את הכיכר.) יש שם יוגורטים מ-ע-ו-ל-י-ם (ומרתה לא עפה על יוגורטים…). אם לא תספיקו להגיע באחד מימי הפסטיבל, סביר להניח, אל תתפסו את מרתה במילה, שההצגות תתאקלמנה באחד מתיאטראות הפרינג' במרכז. בכל מקרה, יוצרות/ים יקרות/ים, תנשמו עמוק, שברו רגל, תיהנו ותזמינו את מרתה לבקר.

תיאטרונטו – פסטיבל הצגות יחיד  

12-15/4/17 חול המועד פסח – יפו העתיקה ועכו העתיקה.

האור הגדול של לאונרד פלקי – מאת ג'יימס לסין | תרגום: הגר רענן | בימוי: אבי ברכר | משחק: רפי וויינשטוק.

למצוא את הילדה – מאת ניר שטראוס | בימוי: שרה פון שוורצה | משחק: עדי גילת.

אובססיה – כתיבה ומשחק – סובחי חוסרי | בימוי: פנינה רינצלר.

חבילה עוברת – מאת שי שבתאי | בימוי: דניאל רז | משחק: שירה בליץ.

בק ריבר – מאת רחל שליטא | בימוי: אלירן כספי | משחק דניאל גרטמן.

האם דגים ישנים – מאת ינס ראשקה | בימוי: נועה שכטר | משחק: טל בלקנשטיין.

סוף על הקטינו – כתיבה ומשחק: עירית סופרן | בימוי ודרמטורגיה: חנה וזאנה גרינולד.

שפויה – מאת רוני ממן וארנון ממן | בימוי: ליאור סורוקה | משחק: אלכסה לרנר.

להזמנת כרטיסים: https://www.run-art.co.il/