מרתה יודעת ש…

יומולדת שמח לפינטר

שלומות לכם, אהוביי הסתוויים.

הרוחות ההפכפכות המנשבות ברחבי העיר, הלחות הקיצית שנבלעת באוויר הערב הקר, עלי השלכת הנערמים בצדי הדרך, רובם ככולם מבשרים על בואה הרשמי של עונת המעבר האהובה עליי, זו שסוחפת אותי איתה במחשבותיי אל מחוזות רחוקים יותר, מצועפים יותר, היישר אל עבר ארצותיה הגשומות של אירופה.

הרי אנגליה, שליטת שעות התה, היא גם מולדתו של הרולד פינטר, אחד הכוכבים הזוהרים בשמי התיאטרון המודרני האנגלי, על התפתחויותיו. לא במקרה אני נזכרת כעת בפינטר יקירי, המחזאי והתסריטאי חד העט והלשון, איש המילה הכתובה ועטור התארים, שהרי לו היה עדיין בחיים, היה חוגג היום  את יום הולדתו ה-83.

אי שם בדרום לונדון רבתי, ב-10 באוקטובר 1930, הגיח פינטר זה אל העולם. הוא הגיע ממשפחה יהודית מזרח-אירופאית, בן למשפחת פועלים חרוצה, שיאן בית-הספר התיכון בריצת ספרינט, ובראש ובראשונה, שחקן קריקט מושבע (קריקט. נו, מדשאה רחבה, מחבטי עץ, שערים קטנים מעוגלים וכדור. כמו גולף, רק בלי דגלים וגומות. אתם יודעים, קריקט).

עיקר יצירתו מושפע דווקא מחוויות ילדותו בזמן מלה"ע השנייה, אז היה רק בן עשר. ב-1940 נאלצו הוא ובני משפחתו לעזוב את ביתם, והמראות הקשים של המלחמה, כמו גם חוסר היציבות, האכזריות וארעיות החיים, השאירו אותו עם תחושות מכוננות של בדידות, אובדן וניכור, שללא ספק הטמיעו חותמן על תפיסת המציאות שלו והאופן בו ניהל את חייו מעתה והלאה. בגיל 18 סירב להתגייס לצבא מטעמי מצפון. מחזותיו, שהחלו לרוב בסיטואציות פשוטות מחיי המשפחה והיומיום, נטו להסתבך אל תוך בליל של משחקי זהויות מסוכנים נוטפי תחושת אבסורד (על אף היותו ריאליסט). אלו הלכו והתקצרו עם השנים, ובבגרותו התמקד בכתיבת מחזות קצרים ופוליטיים שעיקרם דיכוי ומשטרים כוחניים, כחלק מפעילותו הפוליטית הענפה. גם שירתו הושפעה מחוויות המלחמה, וככל שהשנים חלפו, הפכה גם היא פחות מודרניסטית ויותר ביקורתית, שופעת אמירות פוליטיות ואנטי-אמריקניות בוטות.

פינטר מיי לאב. שנת 1963

כישרון הכתיבה שלו נחשף דרך שיריו הראשונים, אותם כתב כשהיה רק בן 12, ופרסם עוד בהיותו בן-עשרה. כמחזאי הגיח ב-1957, כשמחזה קצר וראשון פרי עטו, "החדר", עלה לראשונה בהפקה של אוניברסיטת בריסטול. ההכרה האמיתית הגיעה בשנה שאחרי, עם הצגת "מסיבת יום הולדת" (שנכשל בתחילה, אך אח"כ זכה להערכה הראויה לו), המחזה הראשון שכתב באורך מלא.

במהלך שנותיו, החליף פינטר אינספור כובעים. את הקריירה שלו החל כשחקן ובמאי באקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה (שם למד אך מעולם לא סיים). אם לא שמעתם על כך בעבר, זה כנראה בגלל שבזמנו נהג להסתתר תחת שם הבמה דיוויד בארון. כבר בגיל 20, עבד בתיאטראות באירלנד ובבריטניה. בהמשך כתב גם לקולנוע, לרדיו ולטלוויזיה, ונשא לאישה את השחקנית וויויאן מרצ'נט (גרושתו לימים ואם בנו המתנכר, דניאל), שכיכבה ברבות מיצירותיו. בעבודותיהם המשותפות, נכללת גם הפקת "הביתה", מחזהו שזכה בפרס הטוני הנכסף לשנת 1967. הנישואים בין השניים נמשכו 24 שנה אך לא היו מוצלחים במיוחד, ופינטר סיים אותם לאחר רומן בן חמש שנים עם הסופרת אנטוניה פרייז'ר, אותה נשא לאישה בגיל חמישים, ועמה בילה את שארית חייו. במעגליו הקרובים נכחו בין היתר סמואל בקט וארתור מילר, שני מחזאים גדולים ומשמעותיים לא פחות שהיו לחבריו הטובים.

בחייו צבר פינטר 29 מחזות ו-15 מערכונים תיאטרליים, רבים מהם עולים ברגעים אלו ממש, בכל שפות העולם. הוא הוציא תחת ידו 27 תסריטים לקולנוע וטלוויזיה, שירים רבים בשלל ספרים ואוספים, והיה שותף בעיבוד מספר בלתי מבוטל של יצירות, בכל סוגי המדיה. הוא השתייך לאינספור מוסדות ואגודות בבריטניה וארה"ב כחבר של כבוד, בהם גם מסדר האימפריה הבריטית (וזאת כמובן לאחר שסירב לקבל תואר אבירות מלא ב-1996). הוא זכה לפרסים, עיטורים ואותות כמעט בכל חזית בה פעל. למרות ההערכה הרבה לה זכה, פעילותו הפוליטית המשיכה להיות הגורם המרכזי בחייו, וב-2005 הודיע כי הוא פורש מכתיבת מחזות על מנת להתרכז בה. מאוחר יותר באותה השנה, הוענק לו פרס הנובל לספרות, ובשנה שאחריה קיבל גם את פרס מפעל החיים האירופאי על הישגיו ועבודתו בתחומי הדרמה והתיאטרון.

פינטר אובחן כחולה סרטן ב-2001, ונפטר מהמחלה לאחר מאבק מתמשך ב-24 בדצמבר, 2008. לאחר מותו נערכו אירועי מחווה חסרי תקדים וכנסים לזכרו במדינות שונות ברחבי אירופה, נוסד פרס ספרותי לאומי על שמו (PEN Pinter prize for the british writer), ובעלי קבוצת התיאטרון הלונדונית The Ambassador Theatre Group החליטו לשנות את שם התיאטרון ל- Harold Pinter Theatre. תרומתו לעולם התיאטרון האנגלי ולתיאטרון המודרני בכללותו לא תסולה בפז, והוא ללא ספק היה אדם גדול, רב פעלים, ואחד מגדולי הכותבים והמחזאים שפעלו בעשורים האחרונים בעולם כולו.

מזל טוב פינטר, אדם דגול שכמותך.

מרתה יודעת ומתרפקת על זכרך המופלא.

סוס אחרי בן אדם

על העיבוד הבימתי של "סוס מלחמה"

מאת: מיה אופיר מגנט

תיאטראות רבים בארץ ובעולם פונים לספרים ולסיפורים קצרים כחומר למחזות. הטקסטים עוברים עיבוד כדי לתרגם אותם לשפה הבימתית והעיבוד הזה מציע אתגרים רבים לכל האמנים המעורבים ביצירה. אבל מה עושים כאשר גיבור הספר הוא כלל לא אדם, אלא סוס?

הספר "סוס מלחמה" נכתב ב-1982 על ידי הסופר מייקל מורפוגו ומתאר את חוויותיו של סוס בשם ג'ואי שנקנה על ידי הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. הרעיון לכתיבת הספר עלה בעקבות מפגשים שערך מורפוגו עם שכניו לכפר, שלחמו בחיל הפרשים במלחמת העולם הראשונה. הסוסים לקחו חלק פעיל במרבית בקרבות, לצד הלוחמים שנעזרו בהם לנשיאת נשק ועגלות אמבולנסים. בסוף המלחמה, נמכרו הסוסים ששרדו לקצבים צרפתיים. מורפוגו הזדעזע כשגילה כי במלחמת העולם הראשונה נהרגו כ-2 מיליון סוסים והחליט לכתוב ספר שיעסוק בסבל האוניברסלי של המלחמה, דרך עיניו של סוס. הספר שכתב, "סוס מלחמה", העניק את נקודת מבטו של ג'ואי הסוס שנמכר לצבא ונחשף לכל פגעי המלחמה.

בשנת 2007, עלה עיבוד בימתי של הספר ב- National Theatre בלונדון. ההצגה זכתה בחמישה פרסי טוני והועלתה בכל רחבי העולם. כיום, היא עדיין נחשבת ללהיט לונדוני. כוכב הספר, ג'ואי הסוס, מגולם בהצגה על ידי בובה.  כאשר שמע מורפוגו על הכוונה להשתמש בבובה בהצגה, הוא חשב שיהיה זה כישלון נורא, אך לאחר שראה בפעם הראשונה את הבובות נרגע והבין כי אין מדובר בחפצים דוממים אלא הבובות מצליחות ליצור ולהעצים את הנוכחות הבימתית של סוסים אמיתיים.

הבובות בהפקה עוצבו על ידי  Handspring Puppet company  בקייפ טאון שבדרום אפריקה. הקבוצה הוקמה ב-1981 על ידי אדריאן קולר ובזיל ג'ונס שעושים שימוש בעבודתם בטכנולוגיה של המאה ה-17 ומקבלים השראה ממסורת תיאטרון הבובות של מאלי. בהתאם למסורת זו, הסוסים נבנו בעבודת יד וממסגרת קנים קלה וגמישה. ה"עור" של הסוס עשוי מבד ניילון שקוף כדי שהמפעילים שנמצאים בתוכו יוכלו לראות ולהגיב למה שקורה על הבמה.  גודלן של בובות הסוסים הוא כמעט מדויק לגודלם של סוסים אמיתיים, והשחקנים יכולים לרכוב עליהן. אבל עדיין, הבובות נעות בגמישות רבה, כאשר יכולת התנועה שלהן מרשימה וכוללת ריצה, קפיצה, רחרוח ועוד.

לכל סוס יש שלושה מפעילים שצריכים לעבוד יחדיו בהקשבה וריכוז מוחלט. מפעיל אחד אחראי על תנועת הרגליים האחוריות והזנב, השני על הרגליים הקדמיות ועל הנשימה של הסוס והשלישי מפעיל את ראש הסוס ואת האוזניים שלו. מפעילי הרגליים נמצאים בתוך גוף הסוס וניתן לראות את הרגליים שלהם ואלו מפעיל הראש עומד ליד הסוס ומפעיל את הראש באמצעות מוט. המפעילים חשופים ולבושים כסייסים. הבובה מדויקת אנטומית אבל מבנה הקנים שממנו היא עשויה חשוף כמו המפעילים, ומזכיר לצופים כל הזמן שמדובר בבובה ולא בסוס אמיתי. למרות שזה נשמע מבלבל, בתיאטרון בובות חשיפת המפעיל ושל המכניקה של הבובה לא יוצרת ניכור אצל הקהל אלא דווקא משתפת אותו בחוויה וב"משחק" שמשחקים על הבמה. הקהל מבין מהרגע הראשון שג'ואי אינו סוס אמיתי ושאין כוונה להעמיד פנים שהוא סוס אמיתי ולא בובה. דווקא זה מקל על הקהל להזדהות עם הבובה ולהאמין לה.

העיבוד של הספר לבמה הציב אתגר מיוחד עבור המעבד ניק סטאפורד. בדומה לספר, המחזה מתאר את סיפור הקשר בין סוס בשם ג'ואי והנער אלברט שגידל אותו. כאשר פורצת מלחמת העולם הראשונה, מוכר האיכר את ג'ואי ואלברט נותר שבור לב. ג'ואי הסוס מולאם למלחמה, חווה את הקשיים והסבל בשדה הקרב ונפצע. אלברט מתגייס, למרות גילו הצעיר, כדי למצוא אותו. בסוף המחזה, מתאחדים ג'ואי ואלברט וחוזרים חזרה לכפרם.  הדבר הראשון שעשה סטאפורד היה לשנות את נקודת המבט מגוף ראשון לגוף שלישי. בעוד הספר מסופר מנקודת מבטו של ג'ואי, במעין מונולוג פנימי, במחזה הסוס לא מדבר והסיפור מתרחש ללא מספר. לסטאפורד היה חשוב להשאיר את הסיפור אובייקטיבי בנוגע לצדדים במלחמה. בספר מציג מורפוגו את המלחמה כרעה לכולם באותה מידה וג'ואי שופט את האנשים על פי המעשים שלהם ולא על פי הלאום. כך גם הסצנות במחזה מתמקדות בהיבט האישי ולא הפוליטי של המלחמה. אתגר נוסף בעיבוד הבימתי היה העמדה של סצנות מורכבות כמו קרב הכולל סוסים ואנשים, חציית תעלה והתרחשויות במספר מקומות במקביל. אך האתגר הגדול מכולם הוא השימוש בבובה כדמות המרכזית.

בספר משמש ג'ואי כדמות ראשית, אבל גם מתבונן מהצד ועד לפגעי המלחמה. הבחירה בבובה בעיבוד הבימתי היא בעלת תפקיד דומה. הבובה היא מרכז העלילה והיא מקבלת חיים באמצעות המפעילים שלה, אך היא לא אנושית ובזכות העיצוב שלה אנחנו זוכרים שהיא לא אנושית. הדבר מאפשר לבובה להיות עדה ולהתבונן מהצד בפעולות של בני האדם, וכך לאפשר נקודת מבט אובייקטיבית עבור הקהל. הבובות עוזרות לקהל לקבל את נקודת המבט המרוחקת והתמימה על המתרחש בדומה לנקודת המבט של החיה. הבובה, כמו החיה, היא ניטראלית ולא שופטת, והיא מאפשרת לנו לצפות ולהבין באופן אובייקטיבי את הדברים כמו שהם, גם אם הם קשים לעיכול. אבל בסופו של דבר, מי ש"נשפט" על הבמה הן לא הבובות, אלא בני האדם.