ארמון הדמים

על ההצגה "בעלת הארמון"

מאת: אביבה רוזן

לאה גולדברג טוותה בגאוניותה סיפור קטן על נושא גדול. זה מתחיל לאט. שני שליחים מישראל מגיעים בליל סערה לארמון שיש בו ספריה. אחד השליחים, הגבר, מחפש ספרים שנגזלו על ידי הנאצים מארון הספרים היהודי. האישה מחפשת ילדים יהודים במנזרים ואצל אנשים שלקחו ילדים לגדלם בתקופת המלחמה. הוא נעים הליכות, היא וכחנית וקשה. התקופה היא פוסט מלחמת העולם השנייה וטרום המדינה. חלק מהדילמות גלויות, אחרות משתמעות ומסתברות.

בשלב הבא מופיע שומר הארמון. בהמשך יסתבר שהוא היה בעל הארמון, שכביכול שיתף פעולה עם הנאצים אך למעשה עבד עם הפרטיזנים, מסר להם מידע חיוני רב, ואף הציל יהודים. כאן זה מתחיל להיות מעניין יותר. השיא מגיע כשיוצאת נערה יהודייה ממקום מחבואה שמאחורי הספרייה, ומסתבר שיש פה סיפור מעוות של מערכת יחסים בין השומר הזקן לבין הנערה הצעירה. במשך למעלה משנתיים, הוא לא סיפר לה שהמלחמה הסתיימה, כדי שתישאר עמו.

היא לא מאמינה, וכשהיא מאמינה, היא עדיין לא מרגישה שהיא יכולה לעזבו. לבסוף, כשהיא עוזבת, הוא נותר עם אקדח בידו, ואנו לא יודעים אם יירה בעצמו או לא, שהרי לא נותר עוד טעם לחייו.

בעלת הארמון2 - ז'ראר אלון.png

בעלת הארמון | צילום: ז'ראר אלון

התפאורה והסאונד הגאוניים מעבירים אותנו בקלות לתקופה אחרת, למקום אחר, לעולם אחר, עולם של הדר שהועם, ספרים חשובים שהתבלו, שנדלירים ונרות, הכל לפרטי פרטים. שאפו לתפאורן. הבמאי עשה עבודה טובה בהעברת הקונפליקטים שבין הדמויות ובשינויי האופי וההתנהגות שלהן. דורה, השליחה הקשוחה והמעצבנת, הופכת לנעימה יותר כשהיא משכנעת את הנערה לבוא עמם. הנערה נעה בין נאמנות לבעל הארמון לבין נאמנות לעצמה ולצרכיה. הדמות האניגמטית של בעל הארמון, אדם אציל שהוא שומר, הופכת מאדם כנוע ולא משכנע לדמות שיודעת מה היא רוצה, ומזכירה את האדם שהיה בתקופת הנאצים, כאשר הלין אותם בביתו ובלש אחר סודותיהם. גיבור שהוא אנטי גיבור. למעשה, בעיני הוא הדמות המרתקת ביותר בסיפור.

מדוע המשיך להחזיק את הנערה במחבוא? התשובה היא כביכול פשוטה. הוא רצה שתמשיך להיות עמו. אותי זה לא שכנע. רציתי לדעת יותר מזה. דמותו של בעל הארמון/השומר, אשר מגולמת על ידי דורון תבורי, היא מורכבת מאוד, משוחקת להפליא אבל לא פתורה. לטעמי, הבמאי יכול היה לתת את דעתו עוד קצת על דמות זאת, לחזק את הקונפליקט שהוצג בפנינו ולתת לו ניואנסים נוספים.

בעלת הארמון - ז'ראר אלון

צילום: ז'ראר אלון

זוהי הצגה שנוגעת בנושא השואה מאספקלריה של זמן, אמנם זמן לא רב, אבל בכל זאת יש כאן כבר פרספקטיבה של הסתכלות. הנערה שניצלה חיה בחרדה קיומית, מפחדת מכל רעש, ייקח זמן רב עד שהיא תהיה מסוגלת לעכל את כל שעברה, גם מבחינת מערכת היחסים שפיתחה עם מצילה. יש כאן סיפור בתוך סיפור, שמעביר את המסרים הקשים והמסובכים, את חיבוטי הנפש של אנשים מורכבים, קונפליקטים אנושיים שנוגעים לכל אחד מאיתנו.

ובנימה אישית, אמי ז"ל הייתה ילדה שהוסתרה על ידי פולניה וכך ניצלו חייה. חיבוטי הנפש, הקונפליקט שבהתייחסות למצילים שעשו לא רק טוב, מוכר לי. המצילה של אמי הקריבה את דודי, אחיה הבכור של אמי. גם אצלה השתכנו נאצים והיא כנראה לא יכלה להרשות לעצמה להחזיק בן יהודי אך אמי נטרה לה על כך כל ימי חייה. גם בטוב יש ניואנסים של רע, בהצגה כמו בחיים.

בחיים כמו בהצגה, אמי לא רצתה ללכת עם אביה שבא לקחתה אחרי המלחמה. במקרה שלה, היא פחדה מאביה כי הוא יהודי. לימדו אותה שהיהודים רצחו את ישו. הסיבה אמנם שונה, אבל הפחד לעזוב את המוכר, את המציל, דומה.

 זוהי הצגה על שואה, על מלחמה, על דילמות אנושיות, והיא מעבירה היטב את המסרים המרכזיים שלה, והעיקרי שבהם, בעיני: נפש האדם היא מורכבת. יש בה ניואנסים של טוב, רע, נאצל ושפל, יפה ומכוער. בתוך המרווחים הללו אנחנו חיים.

בעלת הארמון

מרכז ענב לתרבות

מאת: לאה גולדברג

בימוי: אבישי בן גל

שחקנים: דורון תבורי, סופי נוזיקוב, מיכאל גמליאל ואלכסה לרנר.

עיצוב תפאורה: שמעון קסטיאל

עיצוב תאורה: יניר ליברמן

מוזיקה מקורית: אפי שושני

מועדים נוספים: 7/5/19 | 20:30 | מרכז ענב לתרבות

כדאי לעקוב במדיות השונות בנוגע למועדים עתידיים

אישה בורחת מבשורת השיגעון

על ההצגה "לאה"

מאת: אביבה רוזן

לפני חודשיים לערך, התבקשתי לשאת הרצאה בערב על לאה גולדברג. את ההרצאה כיניתי "אישה בעולם של גברים", כי כן, לאה גולדברג חיה בעולם שניהלו גברים למען גברים והיא הצליחה להתברג בו יפה. הרבה יותר יפה מכפי שהצליחה במאמציה למצוא גבר ואהבה.

ההצגה "לאה" של קבוצת "פספורט" מבוססת על ספרה האוטוביוגרפי של לאה גולדברג, "והוא האור", ספר שלא זכה להצלחה בזמן שיצא, אך משמש לנו מעיין לא אכזב ללימוד נפשה של הסופרת והמשוררת החשובה שלנו. כל חייה, פחדה לאה מהשיגעון. אביה היה חולה נפש, וכך גם רבים מבני משפחתו וסביבתו. חוסר הערך שחשה לאה גולדברג בא לידי ביטוי אצל נורה, גיבורת ההצגה "לאה". מוטיב חוזר בהצגה הוא פסקה שכתבה לאה ביומנה שלה, על חוסר הערך שהיא חשה, על כך שאינה יודעת כלום ואין היא ראויה למאום. את הפסקה הזאת היא כתבה, אגב, אחרי שקיבלה את הדוקטורט שלה בגיל 21. מה גדול הפער בין הישגיה במציאות לבין תפישתה את עצמה. נורה היא דמות המראה של הסופרת והמשוררת הגדולה הזאת, שכולנו דקלמנו מילדות, ואף שימשה כראש החוג לספרות באוניברסיטה העברית.

לאה - יקיר מאיר פרץ

"לאה". צילום: יקיר מאיר פרץ

אדם אינו יכול לברוח מעצמו. לאה-נורה ברחה ללימודים בברלין והייתה מאוד גאה בשייכותה לעיר הגדולה, אך את עצמה לקחה לכל מקום אליו הלכה, את הפחד מהטירוף המשפחתי שהייתה בטוחה שלקתה בו, את הצורך שלה בגבר שלא בא על סיפוקו. והנה היא חוזרת אל בית הוריה, אל אמה השתלטנית ואל העיר הקטנה שבליטא, שניהם גורמים לה לרגשות מעורבים. מגדילים ומקטינים אותה בה בעת. שם היא גם פוגשת בחברו של אביה, אדם עמו ניהלה חליפת מכתבים, והיא מנהלת עמו רומן בדמיונה, רומן שיש לו אולי אחיזה קלה במציאות, אך כשהיא מגלה שגם הוא חולה נפש לאחר שברח מהמקום ומהקשר איתה, הדבר מערער אותה לחלוטין. אנחנו רואים מעט שבמעט מנורה-לאה גולדברג המוכשרת, אפילו איננו מכירים את הישגיה בצעירותה. אנחנו רואים רק את האישה הצעירה המעורערת משהו, זאת שמתאהבת בגברים הלא נכונים וחיה בצלן של מחלות נפש, וחבל.

ההצגה מוצלחת מאוד מבחינות רבות. השחקנים מוכשרים ומשחקים היטב. עם זאת, יש כמה החלטות בימוי שלא הצלחתי להבין, כמו למשל הטקסט של לאה שנאמר על ידי כל השחקנים יחד בתחילת ובסוף ההצגה. ייתכן שזה נעשה כדי להגדיל את הרושם של הדברים. לטעמי, לא היה בכך צורך.

לאה 2 - יקיר מאיר פרץ

צילום: יקיר מאיר פרץ

השחקנית הראשית, ירדן גלבוע, מציגה היטב את דמותה של נורה-לאה. כך, גם רונן יפרח שמשחק את ארין, חברו של האב ומחזרה הדמיוני או לא של נורה-לאה. יש בו בהחלט משהו כובש וניתן להבין את התאהבותה של הגיבורה בדמותו. מנגד, האם משחקת משחק שהוא מוגזם מעט. דמותה מוטרדת, חמורה, שתלטנית, קצת יותר מדי. חשתי מנוכרת ממנה והדבר הפריע לי במהלך ההצגה. עם זאת, כפי שסיכמה בתי בת ה-17 שהתלוותה אלי, הייתה הצגה מעניינת ומוגשת היטב. הרקע שהיה לה על לאה גולדברג העשיר כמובן את הצפייה בהצגה.

המלצתי החמה – בהחלט ללכת, להתרגש ולהכיר את לאה גולדברג מעט טוב יותר.

"לאה"

קבוצת פספורט

יוצרת ובמאית: יעל קרמרסקי.

שחקנים:  ירדן גלבוע, דינה בליי, רונן יפרח ואייל זוסמן.

תאורה: איריס מועלם

מוזיקה: פיי שפירו

מועדים נוספים:

19/10/18 13:00  | 20/10/18 20:00 | מוזיאון תל אביב לאמנות