"אני אוהבת הפקות שמעזות לא לדעת"

ראיון עם המחזאית והדרמטורגית שחר פנקס

מאת: אירית ראב

תיאטרון באר שבע, שהתעצם מאוד בשנים האחרונות, השיק לאחרונה את הרפרטואר החדש שלו לעונת 21/22. בין ההצגות המסקרנות, הכוללות יצירות מקוריות לצד עיבודים ליצירות קלאסיות, ניתן למצוא את "גיבור", אופרת ראפ מדע בדיונית מבית היוצר של עמית אולמן (העיר הזאת ועוד), "פיטר פאקינג פן", שני פרקים דרמטיים מאת עידו ריקלין ואייל וייזר ובבימוי אריאל נ. וולף, "קצר" יצירה על זוג נשוי שעולה על שרטון מאת נועה לזר-קינן ובבימוי רוני ברודצקי, בגילום זוג נשוי, מולי שולמן ואפרת ארנון, ו"-טופס 17", פארסה ביורוקרטית עם שירים מאת גיא מרוז. לרגל חגיגות השיבה לתיאטרון והשקת הרפרטואר, תפסתי לשיחה ווירטואלית קצרה את הדרמטורגית והמחזאית, שחר פנקס, שהצגותיה "האחים" ו-"המנקים", בבימוי שיר גולדברג, עומדות לעלות על במת התיאטרון הבאר-שבעי.

אשמח אם תספרי לי קצת על המסלול האמנותי-מקצועי שעשית, מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב לתיאטרון באר שבע.

"אני בוגרת החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. בתום הלימודים הייתי בטוחה שזה עניין של שבועות ספורים עד שאתחיל לעבוד בתיאטרון. זה לא קרה. הייתי בטוחה שהתיאטרון הישראלי מחכה לי. גם זה לא קרה. ואז, שיר גולדברג ואני החלטנו לא לחכות עוד. המשכנו את שיתוף הפעולה בינינו שהחל כבר בתקופת האוניברסיטה. כשאני כותבת, היא מביימת ובדרך אנחנו רבות ומשלימות. ככה עשינו מספר הפקות עצמאיות ומשם התגלגלנו. הראשונים שפתחו בפניי את הדלת לתיאטרון הרפרטוארי היו מיקי גורביץ בתיאטרון החאן ורותי טון-מנדלסון ואילן רונן בתיאטרון הבימה. בשנים האחרונים אני כותבת את המחזות שלי ומלווה יוצרים בתהליך דרמטורגי בעיקר בתיאטרון הבימה."

כבוגרת של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, את חושבת שלבוגרי החוג, שרבים מהם יוצרים בתיאטרון באר שבע, (כגון כפיר אזולאי, איה קפלן, שיר גולדברג, המנהלת האמנותית, וכמובן את), יש תהליך יצירה שונה מיוצרי תיאטרון אחרים? מאפיינים אחרים? אילו שיטות ו"טריקים" אימצת מהלימודים בחוג?

"אני לא יודעת, אני לא בטוחה לגבי בתי ספר אחרים וההבדלים בין בית ספר לבית ספר. אני כן יודעת שלימדו אותי מורים נהדרים. עדנה שביט, יוסי יזרעאלי, נורית יערי – הדברים שלמדתי מהם הולכים איתי עד היום. הם שינו את חיי. וכן, זה כיף לי מאוד לדוגמא כשאני עובדת עם כפיר אזולאי, איה קפלן, או שיר גולדברג או מור פרנק, העובדה שאנחנו מדברים את אותה שפה – זה מיד מחבר, מאפשר לדיאלוג להיות מובן יותר, קל יותר."

שחר פנקס. צילום: רוני כנעני

מתי נדבקת בחיידק התיאטרון?

"מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי לכתוב. לספר סיפורים. דבר שלא פעם סיבך אותי בצרות. הסיפורים, אני מתכוונת. כשהם גולשים לעולם המציאותי הם נקראים לא פעם "פנטזיות" או "שקרים", ככה שכבר כילדה קטנה למדתי, שהדרך הכי טובה שלי להמשיך לספר סיפורים ולא להסתבך בצרות, היא לכתוב אותם על דף. כילדה האמנתי שאני אהיה סופרת. והגעתי לחוג לתיאטרון למסלול כתיבה ובימוי כי חיפשתי מקום לכתוב בו. לא שלא הכרתי מחזות או תיאטרון אבל לא הייתי משוכנעת שזה המקום הנכון בשבילי. ואז בשנה הראשונה ללימודים באוניברסיטה נחשפתי בעוצמה ובאינטנסיביות  לכותבים כמו לורקה, שייקספיר, סופוקלס, צ'כוב, ברכט ועוד. המבנה הדרמתי, הדרמה הדחוסה, הפעולה הישירה , הצמצום ועוד – ואני ברגע אחד הרגשתי שאת זה אני רוצה לחקור. שבזה אני רוצה להתנסות. הטקסטים והמבנים הדרמטיים קסמו לי וריתקו אותי ואתגרו אותי. אז והיום."

ניכר שאת ושיר גולדברג, המנהלת האמנותית של תיאטרון באר שבע, עבדתן רבות ביחד. תוכלי לספר קצת על העבודה עמה?

"שיר ואני עובדות ביחד מאז ימי האוניברסיטה, מדובר על למעלה משני עשורים (אלוהים ישמור!)  במהלך השנים למדנו לעבוד טוב ביחד, לחזק אחת את השנייה ולהוציא את המיטב זו מזו. אבל לא תמיד זה היה פשוט ולא תמיד זה היה מוצלח. שתים זה כוח, ללא ספק. וזה הרבה פעמים נותן בטחון. אבל כשמשהו באיזון לא נשמר, זה יכול גם להיות הרסני. לדוגמא, במקרה שאחת נופלת או מתערערת, היא עלולה בקלות להפיל ולמשוך אחריה את השנייה ואז זה מדרון חלקלק, שלא פשוט להיחלץ ממנו. אני חושבת שהעובדה שנפרדנו גם, ושלכל אחת יש את העשייה שלה והמרכז שלה, מאפשרת לנו להיפגש בתהליך היצירתי ממקום שקט יותר. מה עוד שלמדנו לכבד את הגבולות וההגדרות, זאת אומרת אני למדתי, אני הייתי הבעייתית יותר לדעתי. אבל היום כל אחת יודעת את מקומה בהפקה. בפועל, בעבודות האחרונות שלנו כשיש לנו רעיון אנחנו מדברות וחוקרות אותו, אם אני כותבת,  אז שיר בכל צומת משמעותית קוראת, מגיבה ומייעצת. כשתהליך סיום המחזה הוא כבר תחילתו של הפענוח הבימתי, ואז בהדרגה אני זו שמתחילה להיות העין החיצונית ולשאול את שיר שאלות."

שאלה קצת קשה, אבל את יכולה לומר איזו יצירה מיצירותייך כמחזאית, את אוהבת במיוחד, ולמה?

"קשה לי להגיד איזה מחזה אני הכי אוהבת, כי אני רואה את הפגמים בכל מחזה. לא מתוך הלכאה עצמית אלא… לא יודעת. קשה לי להגיד איזה מחזה אני הכי אוהבת. אבל אני כן יכולה לראות ההתקדמות וההתפתחות ממחזה למחזה, וזה גם הישג. נדמה לי. שהצלחתי לתרגם את החוסר מרוצות שלי במחזה אחד, לכתיבה של מחזות חדש. ואני ממשיכה דרך אגב, המחזה שאני כותבת עכשיו הוא מתוך השאלות ששאלתי את עצמי אחרי שסיימתי לכתוב את הבא אחריו." 

המחזה שכתבת, "האחים" מבקש להציג תרחיש בדיוני של שני שליטים העומדים להתחלף בשלטון, ונמצאים בנקודת השיא בתקופת הרוטציה. זה מאוד מזכיר את השלטון הנוכחי, ועם זאת, מהדהד תקופות קדומות יותר, שכן המחזה מבוסס על יצירות של אוריפידס ואיסכילוס. אעז ואומר שהפרמיס מתכתב במידה מסוימת גם עם יצירות של אלוני, בעיקר עם "אכזר מכל המלך". מה ביקשת להגיד בהצגה זו?

"האחים הוא מחזה שנכתב בהשראה לשתי טרגדיות יווניות, "הנשים הפיניקיות" ו-"שבעה נגד תבי". העלילה מתמקדת בזמן שבו אדיפוס העביר בלית ברירה, את השלטון לשני הבנים שלו. השניים הסכימו למלוך ברוטציה שנה-שנה. אבל לאחר כשנה מסרב האח שבשלטון לפנות את מקומו והדבר גורר את כולם לכאוס ומלחמה וכמו בכל טרגדיה טובה, יש מוות בסוף ושני האחים מתים זה מחרבו של זה. מעניין אותי להתעסק ברגע הזה שבו המוסר משתנה (נחצה) כשכוח או שררה נכנסים לסיפור. זה סיפור שהפוליטי והאישי והמשפחתי מתערבבים ביחד, ושהערכים הבסיסים של הדמויות עומדים במבחן. וזה מעניין לי לכתוב אותם, כשזה קורה להם."

יצירה מסקרנת נוספת שלך, "המנקים", מבוססת על חומרים דוקומנטריים מחייהם של מנקות ומנקים. תוכלי לספר מעט על תהליך היצירה? איך הגעת לנושא היצירה ואל המרואיינים ועם אילו משוכות נתקלת בדרך לחשיפת הלכלוך שבדרך כלל נוהגים לטאטא מתחת לשטיח?

"הרבה זמן אני מפלרטטת עם הרעיון ליצור יצירה דוקומנטרית, זה עולם חדש עבורי ואני רק בתחילת המסע. הפרויקט הזה עתיד לעלות רק בעונה הבאה הבאה. אני כן יכולה להגיד שמעניין אותי מאוד להתנסות ביצירה כזאת ושאני יותר ממאושרת ששיר גולדברג ושמוליק יפרח הסכימו לצאת אתי למסע." 

"האחים". צילום: תום גץ

בהצגה "אחד משלנו", שגם נכללת ברפרטואר החדש של תיאטרון באר שבע, את חולשת על הדרמטורגיה. תפקיד שבדרך כלל נחבא מעט אל הכלים. תוכלי לספר על התפקיד ועל תהליך היצירה שעברת לצד הבמאי כפיר אזולאי?

"כבר עשור שאני עובדת כדרמטורגית. גם בתיאטרון באר שבע או החאן, אבל בעיקר בתיאטרון הבימה. אני אוהבת  מאוד את המסע המשותף עם הבמאי או הבמאית משלב הרעיון ועד עליית ההצגה בפני קהל. לצערי אני תמיד נסחפת לתוך הפקות ומתקשה ללוות רק מרחוק. ומאוד נהנית שכל תהליך שונה ודורש ממני דברים אחרים. יש הפקות שעיקר המאמץ הוא בעבודת הכתיבה, הפקות אחרות שהפענוח הבימתי הוא העיקר ועוד. אני נהנית מהגיוון ומהאתגרים. נהנית לעבוד בתוך צוות, לעשות תחקיר על נושא או תקופה,  אני לומדת הרבה בתהליכים האלו, ובעיקר אני אוהבת הפקות שמעזות לא לדעת, שמעזות לבדוק חיבורים חדשים אם זה בטקסט או ביחס בין הקהל לאירוע התיאטרוני."

ולסיום, מה את מאחלת לעצמך בעוד 10 שנים? אילו יצירות את חולמת ליצור, כמחזאית וכדרמטורגית?

"אני לא יודעת. לפני עשר שנים אם היית שואלת אותי, לא הייתי מאמינה שאני אהיה במקום שאני נמצאת בו, מבחינה מקצועית  או אישית, אז אני רק אגיד, שאני מקווה שעשר השנים הבאות ימשיכו להפתיע אותי. ואני מקווה שאני אמשיך ליהנות מהעשייה."

לאור מגוון יצירותיה הרבות והטובות של שחר פנקס, שחושפות נבדכים חשוכים של החברה הישראלית ואבני היסוד של תרבותה, ניתן להניח ולקוות שגם עשר השנים הבאות ימשיכו להפתיע אותה ביצירה שופעת ומהנה.

דם נוטף על השיש

ביקורת ההצגה "אלקטרה"

מאת: אירית ראב

מחזות טרגיים, כגון טרילוגיית האוריסטיאה, אדיפוס ואחרים, מהווים במהותם משוכה מאוד מאתגרת בעבור כל יוצר תיאטרון שהוא. אמנם הנושאים שהם מציגים רלוונטיים היום עד כאב, אבל השפה היא אחרת, הערכים הם אחרים, והמציאות שעל הבמה לעיתים קצת קשה לעיכול. רבות הן ההצגות המנסות להציג את המחזות הקלאסיים הללו בדרך שונה וייחודית. במרבית המקרים, הן נכשלות. "אלקטרה" של תיאטרון הקאמרי מצליחה להוכיח אחרת.

המחזה "אלקטרה", מאת סופוקלס, מציג את נקודת מבטה של אלקטרה המבקשת לנקום את מותו של אביה, אגממנון. תקציר הפרקים הקודמים: אגממנון, מלך יוון, יצא למלחמת טרויה, אולם תוך כדי נתקל בקשיים רבים, חלק מהם בגלל יהירותו. בכדי להסיר קשיים אלו ולגרום לאלים להיות לצדו, החליט/אולץ להרוג את בתו איפגניה ולהעלות אותה כקורבן לאלים. לאחר מותה, האלים היו בעדו והוא הצליח לנצח במלחמה. כשחזר לארמונו, אשתו המלכה קליטמנסטרה רצחה אותו, ביחד עם מאהבה איגיסטוס, כנקמה על מות בתה. הבת השנייה, אלקטרה, ביקשה להגן על חייו של אחיה הקטן, אורסטס, ולשמור שאופציית הנקמה תמומש ביום מן הימים, ושלחה אותו לגלות עם משרת נאמן.

במחזה, המתרחש מספר שנים לאחר מכן, אלקטרה עדיין כועסת, עדיין רוצה נקמה. משפחתה, ובייחוד המלך והמלכה, מתייחסים אליה כאל שפחה הכפותה לביתה. ורק כשהמלך אינו בבית, היא מעיזה להגיד את שעל לבה. היא מסתובבת עם חברותיה הנאמנות, בנות המקהלה, המגוננות עליה ומגנות כל מילה שלא במקום, כל מילה שעלולה להשתמע ככעס שלא לעניין, כגץ של נקמה. במהלך המחזה, לאחר שמבינה שאחיה אינו בחיים, אלקטרה מחליטה לעשות מעשה, ולעזאזל ההשלכות. אולם לקראת סוף המחזה, אחיה מתגלה בפניה במלוא הדרו, ויחדיו הם מוציאים לפועל את הנקמה המיוחלת ורוצחים את הזוג המלכותי.

אלקטרה

המחזה "אלקטרה" זכה לאינספור עיבודים בימתיים בכל רחבי העולם, ואף תרם לכתיבתם של יצירות אחרות. גם בארץ, ההצגה עלתה כמה וכמה פעמים, במסגרות רפרטואריות, בפרינג' ואף באקדמיות ובסטודיות לתיאטרון. העיבוד הבימתי של הקאמרי, בניצוחו של כפיר אזולאי, מצליח איפה שיוצרים אחרים נכשלו ומעניק נקודת מבט מודרנית ורלוונטית למחזה הקלאסי.

ישנם מספר אלמנטים אשר הופכים את ההצגה הזו למוצלחת ביותר, אפילו אעז ואומר ליצירת מופת. ראשית, קאסט ההצגה כולל שחקניות ושחקנים מהשורה הראשונה בתיאטרון, תוך ליהוק מדויק ומעניין. את אלקטרה מגלמת אולה שור-סלקטר, שמתאימה לתפקיד כמו פגיון ליד מונפת. זו לא פעם ראשונה שסלקטר מגלמת את האישה המורדת נגד המוסכמות, זו שזועקת את מה שכולם מעדיפים להשתיק – היא עשתה זאת באנטיגונה, במעיין הכבשים. את קליטימנסטרה מגלמת הלנה ירלובה המצוינת, שלמרות תאונת הדרכים שעברה לא מכבר, השתקמה וחזרה אל התיאטרון ועל כך הצופים יכולים רק להודות. מדובר בליהוק מרתק לטעמי, מאחר ובניגוד לשחקניות שגילמו את המלכה הרוצחת בעבר, לירלובה אין סקס אפיל של רוצחת נקמנית, אלא של דימויים צחים יותר, טובים יותר. אולי בשל כך היא מצליחה לבטא את הלבטים הרוחשים מבעד לשריון הקרח של קליטמנסטרה. אודי רוטשילד מגלם את אורסטס, ועל אף שיש אי-אילו הבלחות מלודרמטיות במשחקו, איכשהו בהצגה מעין זו זה משתלב יפה, אפילו מתבקש. המקהלה, (המגולמת על ידי דנה וישינסקי, הגר דנון, מונה מרקוביץ' מור וליאת שטרן) מהווה עזר כנגדה של אלקטרה, ומשוחקת ומושרת בצורה נהדרת ומרטיטה.

שנית, העיצוב הבימתי, שנעשה על ידי פולינה אדמוב, והוידאו ארט, שעוצב על ידי יואב כהן, הופך את הטרגדיה הזו למודרנית וקלאסית בעת ובעונה אחת.  על הבמה, הבנויה כמשולש גדול, ישנו כיסוי דמוי שלג, שכל תנועה עליו מגלה תחתית אדומה כדם. הקירות מכוסים לוחות בטון אפורים. בעומק הבמה, ישנה נישה מצופה שיש לבן ובוהק, עליה נתלה ספסל לבן. בין המעטה השלגי לבין הנישה השיישית מפריד מסך כאילו שקוף הנראה כמו כניסה לחנייה ביתית בבית בפרברי אמריקה, כזה המכסה בתמימות את הסודות המוגלתיים. במהלך ההצגה, הדם הניגר אינו מופיע רק מהדמויות הנרצחות, אלא גם מאלמנטים עקיפים, כגון האותיות הזועקות אותן רושמת אלקטרה על קיר השיש, מילים אותן ממהרות בנות המקהלה לנגב. כמו עלי הכותרת של הפרחים האדומים, אותם מבקשת כריסטומיס, אחותה של אלקטרה, להניח כמנחה על קבר אגממנון. וכמובן, הרצפה שנחשפת בכל צעד וצעד של רגלי השחקנים. בנוסף לאלו, הוידאו ארט מצליח להעשיר את החוויה התיאטרונית אלפי מונים ומציג מבחר סרטונים המשתלבים באופן הדוק עם יתר האלמנטים התיאטרליים בהצגה – בין אם מדובר על אלקטרה הצעירה ואחיה הקטן, המרותקים לגופת אביהם המובלת על עגלת מתכת ובין אם מדובר על דימויים נהדרים, כגון נמלים מתרוצצות על עומק הבמה, רגע לפני שהמלכה הרוצחת מופיעה.

בנוסף לכך, המקהלה בהצגה אינה מיוצגת על ידי קטעים מילוליים בלבד, אלא בעיקר על ידי קטעים מוסיקליים מצוינים, שהולחנו ועובדו על ידי אלדד לידור ואלעד אדר.  אמנם, אין מדובר באלמנט תיאטרלי חדשני ופורץ דרך, ורבים הם האמנים שבחרו לעבד את קטעי המקהלה היוונית ולהפוך אותם לכדי קטעי שירה. עם זאת, בהצגה זו מדובר בנדבך משמעותי ביותר, המעלה את ההצגה כולה לטונים חדשים, וסביר מאוד כי לולא היו, משהו בה היה הולך לאיבוד. רק חבל שהקאמרי או לידור לא עשו בחוכמה ושחררו לאחר ההצגה את הפסקול של ההצגה, כי אז הצופים שנהנו מאותם קטעים מוסיקליים יכלו להמשיך וליהנות מהם גם בבית. אם בווסט אנד עושים את זה, למה לא בשאול המלך?

על כל הקלחת התיאטרלית הזו מנצח הבמאי הצעיר כפיר אזולאי. אין מדובר בעיבוד ראשון שלו למחזה קלאסי, הוא עשה זאת היטב ב-"נורה" של תיאטרון באר שבע ו-"הדה גיבלר" בתיאטרון הבימה. אין זו הפעם הראשונה שאזולאי עיבד מחזה טראגי לכדי הצגה מודרנית – בלימודיו בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב הוא לקח את "פדרה מאוהבת" של שרה קיין (המבוססת על "פדרה" מאת סנקה) ונתן לה טוויסט משובח. חדי הבחנה וזיכרון יוכלו לגלות קווי דמיון רבים בין "פדרה מאוהבת" לבין "אלקטרה". עם זאת, מדובר בהישג משמעותי לבוגר החוג הצעיר, שסביר כי יתרום עוד הרבה לתיאטרון הישראלי. כולי תקווה שיהיה נאמן לאמת האמנותית שלו במהלך הדרך, ולא ייכנע לאי-אילו חיות לוחשות המשחרות לטרף.

אלקטרה

תיאטרון הקאמרי

מאת: סופוקלס

תרגום: אהרון שבתאי

בימוי: כפיר אזולאי

משחק: אולה שור-סלקטר, הלנה ירלובה, אודי רוטשילד, דנה וישינסקי, הגר דנון, יגאל זקס, גלוריה בס, מונה מרקוביץ' מור, יוסי קאנץ וליאת שטרן.

תפאורה ותלבושות: פולינה אדמוב

וידאו-ארט: יואב כהן

מוסיקה: אלדד לידור

עיבודים מוסיקליים: אלעד אדר

תאורה: קרן גרנק

ע. במאי ותחקירן: עדו סתר

מועדים נוספים: 6/8/14 20:30 ; 8/8/14 12:00, 21:00 ; 9/8/14 21:00

10/9/14 20:30 ; 21/9/14 21:00 ; 14-15/9/14 20:30 ;

לעוד מועדים: לוח ההצגות של תיאטרון הקאמרי