ביקורת ההצגה "אלקטרה"

מאת: אירית ראב

מחזות טרגיים, כגון טרילוגיית האוריסטיאה, אדיפוס ואחרים, מהווים במהותם משוכה מאוד מאתגרת בעבור כל יוצר תיאטרון שהוא. אמנם הנושאים שהם מציגים רלוונטיים היום עד כאב, אבל השפה היא אחרת, הערכים הם אחרים, והמציאות שעל הבמה לעיתים קצת קשה לעיכול. רבות הן ההצגות המנסות להציג את המחזות הקלאסיים הללו בדרך שונה וייחודית. במרבית המקרים, הן נכשלות. "אלקטרה" של תיאטרון הקאמרי מצליחה להוכיח אחרת.

המחזה "אלקטרה", מאת סופוקלס, מציג את נקודת מבטה של אלקטרה המבקשת לנקום את מותו של אביה, אגממנון. תקציר הפרקים הקודמים: אגממנון, מלך יוון, יצא למלחמת טרויה, אולם תוך כדי נתקל בקשיים רבים, חלק מהם בגלל יהירותו. בכדי להסיר קשיים אלו ולגרום לאלים להיות לצדו, החליט/אולץ להרוג את בתו איפגניה ולהעלות אותה כקורבן לאלים. לאחר מותה, האלים היו בעדו והוא הצליח לנצח במלחמה. כשחזר לארמונו, אשתו המלכה קליטמנסטרה רצחה אותו, ביחד עם מאהבה איגיסטוס, כנקמה על מות בתה. הבת השנייה, אלקטרה, ביקשה להגן על חייו של אחיה הקטן, אורסטס, ולשמור שאופציית הנקמה תמומש ביום מן הימים, ושלחה אותו לגלות עם משרת נאמן.

במחזה, המתרחש מספר שנים לאחר מכן, אלקטרה עדיין כועסת, עדיין רוצה נקמה. משפחתה, ובייחוד המלך והמלכה, מתייחסים אליה כאל שפחה הכפותה לביתה. ורק כשהמלך אינו בבית, היא מעיזה להגיד את שעל לבה. היא מסתובבת עם חברותיה הנאמנות, בנות המקהלה, המגוננות עליה ומגנות כל מילה שלא במקום, כל מילה שעלולה להשתמע ככעס שלא לעניין, כגץ של נקמה. במהלך המחזה, לאחר שמבינה שאחיה אינו בחיים, אלקטרה מחליטה לעשות מעשה, ולעזאזל ההשלכות. אולם לקראת סוף המחזה, אחיה מתגלה בפניה במלוא הדרו, ויחדיו הם מוציאים לפועל את הנקמה המיוחלת ורוצחים את הזוג המלכותי.

המחזה "אלקטרה" זכה לאינספור עיבודים בימתיים בכל רחבי העולם, ואף תרם לכתיבתם של יצירות אחרות. גם בארץ, ההצגה עלתה כמה וכמה פעמים, במסגרות רפרטואריות, בפרינג' ואף באקדמיות ובסטודיות לתיאטרון. העיבוד הבימתי של הקאמרי, בניצוחו של כפיר אזולאי, מצליח איפה שיוצרים אחרים נכשלו ומעניק נקודת מבט מודרנית ורלוונטית למחזה הקלאסי.

ישנם מספר אלמנטים אשר הופכים את ההצגה הזו למוצלחת ביותר, אפילו אעז ואומר ליצירת מופת. ראשית, קאסט ההצגה כולל שחקניות ושחקנים מהשורה הראשונה בתיאטרון, תוך ליהוק מדויק ומעניין. את אלקטרה מגלמת אולה שור-סלקטר, שמתאימה לתפקיד כמו פגיון ליד מונפת. זו לא פעם ראשונה שסלקטר מגלמת את האישה המורדת נגד המוסכמות, זו שזועקת את מה שכולם מעדיפים להשתיק – היא עשתה זאת באנטיגונה, במעיין הכבשים. את קליטימנסטרה מגלמת הלנה ירלובה המצוינת, שלמרות תאונת הדרכים שעברה לא מכבר, השתקמה וחזרה אל התיאטרון ועל כך הצופים יכולים רק להודות. מדובר בליהוק מרתק לטעמי, מאחר ובניגוד לשחקניות שגילמו את המלכה הרוצחת בעבר, לירלובה אין סקס אפיל של רוצחת נקמנית, אלא של דימויים צחים יותר, טובים יותר. אולי בשל כך היא מצליחה לבטא את הלבטים הרוחשים מבעד לשריון הקרח של קליטמנסטרה. אודי רוטשילד מגלם את אורסטס, ועל אף שיש אי-אילו הבלחות מלודרמטיות במשחקו, איכשהו בהצגה מעין זו זה משתלב יפה, אפילו מתבקש. המקהלה, (המגולמת על ידי דנה וישינסקי, הגר דנון, מונה מרקוביץ' מור וליאת שטרן) מהווה עזר כנגדה של אלקטרה, ומשוחקת ומושרת בצורה נהדרת ומרטיטה.

שנית, העיצוב הבימתי, שנעשה על ידי פולינה אדמוב, והוידאו ארט, שעוצב על ידי יואב כהן, הופך את הטרגדיה הזו למודרנית וקלאסית בעת ובעונה אחת.  על הבמה, הבנויה כמשולש גדול, ישנו כיסוי דמוי שלג, שכל תנועה עליו מגלה תחתית אדומה כדם. הקירות מכוסים לוחות בטון אפורים. בעומק הבמה, ישנה נישה מצופה שיש לבן ובוהק, עליה נתלה ספסל לבן. בין המעטה השלגי לבין הנישה השיישית מפריד מסך כאילו שקוף הנראה כמו כניסה לחנייה ביתית בבית בפרברי אמריקה, כזה המכסה בתמימות את הסודות המוגלתיים. במהלך ההצגה, הדם הניגר אינו מופיע רק מהדמויות הנרצחות, אלא גם מאלמנטים עקיפים, כגון האותיות הזועקות אותן רושמת אלקטרה על קיר השיש, מילים אותן ממהרות בנות המקהלה לנגב. כמו עלי הכותרת של הפרחים האדומים, אותם מבקשת כריסטומיס, אחותה של אלקטרה, להניח כמנחה על קבר אגממנון. וכמובן, הרצפה שנחשפת בכל צעד וצעד של רגלי השחקנים. בנוסף לאלו, הוידאו ארט מצליח להעשיר את החוויה התיאטרונית אלפי מונים ומציג מבחר סרטונים המשתלבים באופן הדוק עם יתר האלמנטים התיאטרליים בהצגה – בין אם מדובר על אלקטרה הצעירה ואחיה הקטן, המרותקים לגופת אביהם המובלת על עגלת מתכת ובין אם מדובר על דימויים נהדרים, כגון נמלים מתרוצצות על עומק הבמה, רגע לפני שהמלכה הרוצחת מופיעה.

בנוסף לכך, המקהלה בהצגה אינה מיוצגת על ידי קטעים מילוליים בלבד, אלא בעיקר על ידי קטעים מוסיקליים מצוינים, שהולחנו ועובדו על ידי אלדד לידור ואלעד אדר.  אמנם, אין מדובר באלמנט תיאטרלי חדשני ופורץ דרך, ורבים הם האמנים שבחרו לעבד את קטעי המקהלה היוונית ולהפוך אותם לכדי קטעי שירה. עם זאת, בהצגה זו מדובר בנדבך משמעותי ביותר, המעלה את ההצגה כולה לטונים חדשים, וסביר מאוד כי לולא היו, משהו בה היה הולך לאיבוד. רק חבל שהקאמרי או לידור לא עשו בחוכמה ושחררו לאחר ההצגה את הפסקול של ההצגה, כי אז הצופים שנהנו מאותם קטעים מוסיקליים יכלו להמשיך וליהנות מהם גם בבית. אם בווסט אנד עושים את זה, למה לא בשאול המלך?

על כל הקלחת התיאטרלית הזו מנצח הבמאי הצעיר כפיר אזולאי. אין מדובר בעיבוד ראשון שלו למחזה קלאסי, הוא עשה זאת היטב ב-"נורה" של תיאטרון באר שבע ו-"הדה גיבלר" בתיאטרון הבימה. אין זו הפעם הראשונה שאזולאי עיבד מחזה טראגי לכדי הצגה מודרנית – בלימודיו בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב הוא לקח את "פדרה מאוהבת" של שרה קיין (המבוססת על "פדרה" מאת סנקה) ונתן לה טוויסט משובח. חדי הבחנה וזיכרון יוכלו לגלות קווי דמיון רבים בין "פדרה מאוהבת" לבין "אלקטרה". עם זאת, מדובר בהישג משמעותי לבוגר החוג הצעיר, שסביר כי יתרום עוד הרבה לתיאטרון הישראלי. כולי תקווה שיהיה נאמן לאמת האמנותית שלו במהלך הדרך, ולא ייכנע לאי-אילו חיות לוחשות המשחרות לטרף.

אלקטרה

תיאטרון הקאמרי

מאת: סופוקלס

תרגום: אהרון שבתאי

בימוי: כפיר אזולאי

משחק: אולה שור-סלקטר, הלנה ירלובה, אודי רוטשילד, דנה וישינסקי, הגר דנון, יגאל זקס, גלוריה בס, מונה מרקוביץ' מור, יוסי קאנץ וליאת שטרן.

תפאורה ותלבושות: פולינה אדמוב

וידאו-ארט: יואב כהן

מוסיקה: אלדד לידור

עיבודים מוסיקליים: אלעד אדר

תאורה: קרן גרנק

ע. במאי ותחקירן: עדו סתר

מועדים נוספים: 6/8/14 20:30 ; 8/8/14 12:00, 21:00 ; 9/8/14 21:00

10/9/14 20:30 ; 21/9/14 21:00 ; 14-15/9/14 20:30 ;

לעוד מועדים: לוח ההצגות של תיאטרון הקאמרי