מד בהחלט

סקירת ההצגה "מד"

מאת: כלנית בר-און

"לפעמים חלומות רעים, באים יותר מפעם אחת", זהו המשפט המלווה את ההצגה שכתב אלדר עיני, ואף ביים אותה, אחרי שלפני כשלוש שנים, בעקבות שיעור אימפרוביזציה, כתב דיאלוג קצר המתרחש על ספסל ומשם המשיך וכתב את המחזה "מד". המחזה מספר על אישה צעירה בשם לוסי שנכנסה להיריון בלתי צפוי כשכל מיני סיבוכים מפתיעים מעמידים אותה בדילמה ומפגש עם בחור צעיר ומיוחד בשם "מד" עוזר לה להכריע.

בעקבות תקציר ההצגה הבנתי שאני הולכת לראות הצגה על בחורה צעירה ששוקלת האם לעשות הפלה או האם לשמור את התינוק הלא רצוי כי המצפון שלה לא נותן לה אחרת. אך למעשה, מסתבר שמדובר בבחורה שמעוניינת לשמור את התינוק למרות שהרופא מפציר בה לעשות הפלה כי מסתבר שהתינוק שבבטנה לוקה בפיגור, ולמרות שהוא מיוחד ואולי בגלל שהוא מיוחד מחליטה לוסי, הבחורה הצעירה, להילחם על התינוק שלה ואז פוגשת בפארק על הספסל את "מד", נער מיוחד מאוד שברח מבית משוגעים מכל מיני סיבות שעדיף שלא אפרט כאן כדי לא להרוס את גורם ההפתעה ודווקא יש גורם הפתעה גדול מאוד, בואו נגיד שאני מאוד הופתעתי לגלות שהמסר של ההצגה הזו, הרעיון של ההצגה הזו מטורף לגמרי ואין ספק שהשאיר לי הרבה חומר למחשבה אודות אותה עלמה צעירה שמתעקשת לסבך לעצמה את החיים ואודות אותו נער צעיר ומטורף שבסך הכל מנסה לשחק משחקים של ילדים ובסופו של דבר הורס כל מה שבדרכו.

ההצגה כולה עוסקת במערכת היחסים המיוחדת שנוצרת בין השניים ובתלות ההדדית שיוצרת הרס וחורבן תוך משחקי מחבואים מוזרים, ריבים, ושפה מלאה בסטראוטיפים על חינוך מיוחד ועל בחורות רווקות. במהלך ההצגה, מסתבר שהנער המיוחד הוא לא מיוחד אלא פסיכופת והעלמה הצעירה היא לא כל כך צעירה והסיבות שנכנסה להיריון לא ממש מרנינות.

דמות נוספת שאנו פוגשים בהצגה הוא הדוקטור שמכיר את לוסי כבר הרבה שנים ומפציר בה להפיל את ההיריון הזה ואני מוצאת את עצמי די כועסת עליו וקצת כועסת על זה שכתב את ההצגה כי הרופא לא באמת יכול להתערב בהחלטותיה של מטופלת ולא משנה היכרותה עמו.

בתור אחת שלא ממש מפחדת מסרטים שאמורים להיות מפחידים ולא ממש מפחדת ללכת באלנבי בשעה מאוחרת מצאתי את עצמי די מבוהלת מכל העניין והאמת היא שעומרי לוי, הבחור הצעיר שמשחק את "מד", משחק באופן משכנע מאוד כי היה לי מאוד מוזר לפגוש אותו לאחר מכן ולשוחח איתו כשהוא נטול אותו מבט מוטרף ואותן תנועות ידיים מלחיצות.

ההצגה קצרה, בערך 45 דקות, ונכון לעכשיו, אין מועדי הצגות נוספות, אבל שווה לעקוב ואסגור עם המשפט איתו פתחתי את הכתבה הזו, כי אכן "לפעמים חלומות רעים באים יותר מפעם אחת."

"מד"

מאת אלדר עיני ובבימויו.

שחקנים: עינת שוורץ, עומרי לוי, דניאל מושס

הלחנה והפקה: יאיר ברוך

עיצוב במה: נטע-לי גרינר

עיצוב תאורה- גיא רובין.

מועדון ארוחת הבוקר

"על כמה חלומות וכמה חולמים"

ריאיון עם יוצרי ההצגה "מועדון ארוחת הבוקר".

מאת: כלנית בר-און

אני מניחה שרובנו מכירים את הסרט "מועדון ארוחת הבוקר" של ג'ון יוז (1985). עוד סרט אמריקאי טיפשי ומלוקק שמנציח סטריאוטיפים אמריקאים מטופשים ומסתיים באושר ועושר של אלו שהיו מאושרים וטובים עוד קודם. חבורת יוצרים צעירים, ביוזמתו של עומרי לוי, החליטה לקחת את הסרט ולעבד אותו לבמה. אמנם נעשו עיבודים רבים לבמה, אבל בשונה מאלו, מועדון ארוחת הבוקר הנוכחי מנסה לגעת יותר במציאות הישראלית של היום. בתוך כל הציניות הזו של תל אביב, ציניות שגורמת לנו לשכוח שיש הפגנה בכל מוצאי שבת, קמה קבוצה אחת של חולמים ומנסה, איכשהו, לשנות.

אני פוגשת אותם בחדר החזרות, הם יושבים במעגל ומנסים למצוא עוד דרכים לשנות, לחדש, ליצור.

מיה מגנט, בת 24 למדה בימוי והוראת התיאטרון בסמינר הקיבוצים, ממשיכה עכשיו לתואר שני באוניברסיטת תל אביב

ניתאי יורן בן 32, בוגר בית ספר "הדרך", סיים רק עכשיו את הלימודים, מגיע מעולם המחול, עבד באמסטרדם בתיאטרון מחול ועכשיו עובד עם אנסמבל "פלסונה"

עומרי לוי בן 26, בוגר "הדרך", משחק כבר בכמה הפקות בתיאטרון, צילם שלושה פיצ'רים.

יעל נברון בת 27 בוגרת "הדרך", בעלת רקע במחול, עשתה כבר הצגת ילדים, ועובדת כרגע על מספר פרוייקטים.

יהודה נהרי בן 27, בוגר "הדרך",  שיחק כבר בסדרת נוער ב-YES, משחק עכשיו במספר הצגות ילדים במקביל.

אביטל אדר, בת 31, קיבוצניקית, בוגרת "מנוע חיפוש", מגיעה מעולם המחול. שיחקה בהצגת פרינג' שרצה במשך שנתיים בתמונע והיתה מועמדת על תפקידה בהצגה לפרס "קיפוד הזהב".

בתחילה השחקנים עבדו באופן עצמאי, כקבוצה יוצרת, אך במהלך הדרך ביקשו ממיה מגנט שתצטרף כבמאית.

אז אתם בעצם שחקנים מנוסים, זה לא משהו ראשוני שלכם.

יעל: "אנחנו שחקנים יוצרים, כולנו, והיה חשוב לנו לעשות דווקא את המחזה הזה. זה היה רעיון של עומרי שקרא את המחזה, הוא נתן לכולנו לקרוא ואביטל הצטרפה אלינו."

למה דווקא המחזה הזה?

עומרי: "את "מועדון ארוחת הבוקר" הכרתי כסרט ומסתבר שגנזו אותו כמחזה, צילמו כסרט ואז הוא חזר בתור מחזה. במהלך הלימודים, התנדבתי בפנימיית הדסה נעורים וממש הפכתי להיות חלק מהנערים והנערות כדי להתחבר אליהם. המחזה הזה הזכיר לי אותם, למה שהם רוצים להגיד, לעובדה שלא באמת מקשיבים להם. התחרבשתי המון זמן עם המחזה ואז החלטתי לפנות לחבורת החברים האלו, ביקשתי שיקראו, ונחשוב ביחד מה אפשר לעשות, וככה התקבצנו."

יעל: "בבית הספר שלנו מאמינים ומעודדים יצירה. בתור שחקן מתחיל, אתה לא יכול לשבת בבית ולחכות שהסוכן יתקשר אליך. אם אתה רוצה באמת להשתכר בכבוד אז תפעל ותיצור ותעשה. אני גם חושבת שהסרט הוא לא סתם קלאסיקה, זה משהו שליווה אותי בכל המסגרות שהייתי בהן, העובדה שלא באמת רואים אותך. כן חשבתי שיש במחזה משהו מאוד אמריקאי וקיטשי ולכן גם היה מאוד חשוב העיבוד הישראלי שלנו למחזה, להביא את המחזה לישראל של היום."

מה הציפייה שלכם לגבי המחזה?

יהודה: "אנחנו רוצים למצוא בית באחד מהתיאטראות הרפרטוארים."

עומרי: "הכי חשוב לנו להיכנס לתיאטרון כיוצרים, לבוא לשם עם משהו שלנו. כולנו עובדים כשחקנים ומשתתפים בפרויקטים אבל הפרויקט הזה הוא שלנו."

מיה: "כשנכנסתי לקבוצה והתחלנו לעבוד שמנו לעצמנו דד ליין לסיום, אבל אנחנו עדיין עובדים כל הזמן, אנחנו ממש לא מרגישים שסיימנו.  אנחנו כל הזמן משפרים אותו, משנים, מעבדים, הופכים אותו לשלנו. לאחרונה הצגנו את המחזה בפני המורים שלנו ועכשיו אנחנו עובדים על פי ההערות שלהם."

כשנכנסתי לחדר החזרות, הייתם בדיוק בויכוח סוער לגבי השימוש בסטריאוטיפים בתוך המחזה, מה שמתבטא גם בסרט.

יעל: "יש את העניין הזה במחזה – החנון, המופרע, הספורטאי, היפה, המוזרה – מן כותרות כאלו. אותנו מעניין מה יש מתחת לפני השטח, הרי הוא לא רק הילד המופרע. הוא מאוד חכם ומאוד רגיש. החנון הוא לא רק חנון, יש בו המון צבעים."

מיה: " אנחנו מנסים למצוא מה הסטריאוטיפים, שבשנות השמונים נחשבו למאוד חדשניים, אומרים לנו היום. כל הקונספט האמריקאי פחות מדבר אלינו. לכן, סוף ההצגה הוא לא כמו בסרט. הם לא יוצאים מהכיתה בזוגות, הסוף הוא לא אמריקאי וקיטשי. הם יוצאים כקבוצה."

מה עוד שיניתם בהצגה?

ניתאי: "הורדנו את הדמות של השרת. כל אחד מאיתנו משחק את המנהל, מתחלפים בינינו בתפקיד הזה."

יעל: "שינינו את השפה לשפה שלנו, אנחנו אומרים את הטקסט במילים שלנו. שינינו את הבדיחות והביטויים האמריקאיים."

מיה: "גם החלל משתנה, הם לא יוצאים כאן מהכיתה למרות שמתגלה לאט לאט שזו אולי אפילו לא כיתה, אלא משהו אחר, רחב יותר. ההצגה שלנו הרבה פחות ריאליסטית."

אני חייבת להודות שכשראיתי אתכם, באמת הייתם מגניבים ומצחיקים, אבל לא הרגשתי כאן איזה מסר מטורף, איזשהו עומק יוצא דופן.
מיה: "ההצגה היא תהליך, את ראית רבע שעה מתוך ההצגה ולאורך ההצגה הדמויות משילות  מעצמן כל כך הרבה מסיכות. בסוף ההצגה אתה יוצא בתקווה שגם אתה תקלף את המסיכות ממך, גם אתה תיחשף ותראה מי אתה באמת ואני חושבת שזה גם משהו שמאוד חסר לנו היום, אינטראקציה חברתית.  האינטראקציה העיקרית שלנו היום היא מול המסך ולא מול אנשים וזה משהו שכולנו כמהים אליו, זו אחת הסיבות שכולנו הגענו לעולם התיאטרון."

יעל: "האינטראקציה החברתית היום היא בעייתית. גם כשאתה יושב עם חברים אתה בודק את האייפון כל הזמן, גם כשאתה רואה סרט אתה מוצא את עצמך מקליד ודווקא התיאטרון מכריח אותך להיות שם באמת."

דווקא ההצגה הזו מהווה בית עבורכם מבין כל הפרויקטים שאתם עושים?

עומרי: "כרגע בשבילי, אני חושב שכן. זה משהו שלקחתי מהכלום."

יהודה: "הוא הרי יזם את הרעיון."

עומרי: "כרגע זה כבר שלנו, אני הבאתי את החברים שלי, האנשים שאני מאמין בהם לפה והם עזרו לי."

יעל: "מהרגע הראשון הבחנו באנרגיה שיש בינינו וידענו שאנחנו מאמינים במחזה וידענו שאנחנו מתחילים בתהליך ארוך טווח. גם מצאנו את מאיה איפשהו בדרך, הכול כאן שלנו, אז כן זה בית."

מיה: "כשביקשו ממני לבוא לראות אותם הרגשתי שאנחנו ממש מתחברים עוד לפני שהתחלנו לדבר ומיד התחלנו לעבוד בלי בכלל לסגור שאני מתחילה לביים. התאהבתי בהם כשראיתי אותם בסקיצה הראשונה שלהם."

נגיד ומחר ההצגה עולה בתיאטרון "הבימה", יש פוסטר בחוץ שמפרסם את ההצגה שלכם, מה הסלוגן?

יהודה: "בואו לפתוח את העיניים!!

אנחנו רוצים לפתוח קצת, להציג איזושהי מראה. המטרה היא לנסות להמעיט קצת בשיפוט שלנו, לפתוח קצת את העיניים מול זה שעומד מולנו. לדוגמא, אנחנו כולנו מתרגלים יוגה עכשיו ולומדים מהי הקשבה פנימית, איך להקשיב, לאזן. התהליך שאנחנו עוברים, לא רק כשחקנים, הוא מאוד משמעותי. חשוב לנו בתוך ההצגה להביא קצת מזה."

ניתאי: "המשפט שלי הוא, אני עושה מה שאת עושה מה שהוא עושה מה שהיא עושה ויכול להיות שאחד מאיתנו טועה, בסגנון הפרסומת של פעם.

אנחנו שונים ובודקים אחרים ואת עצמנו כל הזמן בתור חברה. אנחנו לא נותנים לעצמנו לפרוץ את הדרך בה אנחנו חיים את החיים שלנו. כשאני בודק את עצמי, אני מבין שזה לא תמיד מה שהגרעין האמיתי שלי רוצה לעשות, אלא עדיין נכנע לכל מיני תכתיבים של החברה."

מיה: "מי אני, מי אנחנו, מי אתם – זה המשפט שלי שיעמוד מחוץ להבימה. אני חושבת שזו המטרה שלנו בסופו של דבר, שגם הקהל יחשוב תחת איזה סטריאוטיפ הוא יושב."

יעל: "מתחת לקליפה" זה המשפט שלי."

עומרי: "תסתכל עליי, אני אסתכל עליך".

ואני חייבת להגיד שבאמת ראיתי כאן קבוצה קצת קסומה של אנשים מיוחדים שדרך עיבוד של מחזה שהם באמת ובתמים מאמינים בו, הם חולמים לעשות כאן שינוי קטן בתפישה של אנשים. קשה לי להאמין שיש עוד כאלו תמימים ונכונים, קשה לי להאמין  שנוכל אי פעם כיחידים או כחברה לא לבחון אדם על פי הרושם הראשוני שהוא מציג, אבל אולי מתישהו נוכל לראות קצת מעבר. אולי מתישהו נצליח להיות חברה טובה יותר, להיות אנשים סובלניים יותר. אולי גם אני פשוט כזו תמימה וחולמת. בכל מקרה אני כבר נרשמתי לקורס היוגה הקרוב לביתי, עכשיו אתם.

גיץ קטן באסם החווה לשריפת העיירה כולה

סקירת ההצגה "ציד המכשפות"

מאת: כלנית בר-און

האקדמיה לאמנויות המופע נוסדה בשנת 2010 ולימודיה משלבים הכשרה מעשית בכל תחומי התיאטרון והמופע ולימודי תואר אקדמי של האוניברסיטה הפתוחה. האקדמיה מעלה מספר הפקות בשנה ולמרות שהיא עדיין נחבאת אל הכלים, ואינה ידועה כבתי ספר למשחק אחרים, היא מציעה הפקות מושקעות ואיכותיות המשלבות אמנויות במה רבות.

השנה, האקדמיה בחרה להעלות את מחזהו של ארתור מילר, "ציד המכשפות", המשחזר את האירועים שהביאו להוצאה להורג של חלק מתושבי העיירה סיילם, בשנת 1692, בעקבות חשש למעשי מאגיה שחורה וכישוף על ידי נשות העיירה.

ארתור מילר, מחזאי יהודי, שחי בין השנים 1915-2005, נחשב לאחד מהיוצרים הבולטים ביותר של המאה ה-20, בייחוד בז'אנר הריאליסטי. כתיבתו משלבת ביקורת חברתית חריפה על אירועים מכוננים בתרבות האמריקאית לצד ניתוח נפש האדם. רוב הגיבורים של מילר מתעמתים עם המסגרת החברתית הכל יכולה אל מול האדם הקטן.

"ציד המכשפות" נחשב לאחד המחזות המוכרים ביותר של מילר, הוא נכתב בשנת 1952 והוצג לראשונה בשנת 1953. המחזה מספר על החוואי ג'ון פרוקטור, המתפתה ובוגד באישתו עם אביגיל ויליאמס, נערה צעירה המועסקת במשק הבית שלו. אשתו, אליזבת', מגלה על כך ומגרשת את אביגיל מביתם. הנערה המאוהבת לא מהססת לנקום.

לאחר שנתפסת רוקדת ביער עם חברותיה על ידי דודה, הכומר של העיירה, ועוסקת כביכול במאגיה וכישוף, אביגיל מנהיגה בכריזמטיות את בנות העיירה המבוהלות ואלו מאשימות נשים רבות מהעיירה בקשרים עם השטן ומאגיה שחורה. הכשפים האלו הם אלו שגרמו כביכול לכך שאותן נערות "תמימות" ייפגעו ממעשי הכישוף שלהן ויתנהגו בצורה לא הולמת.

כמובן שאביגיל ממהרת להאשים גם את אליזבת' פרוקטור בכישוף וזו נעצרת ועומדת לדין על ידי בית משפט מיוחד המנוהל בידי סגן מושל המחוז המגיע לעיירה לשמש כתובע ומהר מאוד העיירה כולה הופכת למרקחה של שקרים והאשמות, כשמי מהנשים שאינה מוכנה להודות בפשע תיתלה.

מילר כתב את המחזה בעיצומן של חקירות הסנטור מקארת'י שמגנה אמריקאים התומכים בקומוניזם, דוגמת מילר שנחקר בעצמו בראשית שנות החמישים. הוא רומז על הקשר בין היסחפותם של קהילת סיילם בעקבות אמונות תפלות והפחד שהשטן שוכן בתוכם לבין חקירות הסנטור וההיסטריה האנטי-קומוניסטית נגדו ונגד המאמינים כמוהו.

המחזה מתאר בעוצמה רבה את הקונפליקט וההשפעות של לחץ חברתי כנגד המצפון שאותו. דבר זה מקבל ביטוי ניכר כאשר אחת מהבנות מנסה להגיד את האמת, אבל כמעט נתלית בשל כך. במהרה, היא חוזרת בה מהווידוי ואל זרועותיה של אותה אביגיל אימתנית, שמגנה עליה מפני אלו שעדיין מחפשים עדויות לכך שהדבר כלל אינו נכון, שכל העניין הוא רק בדיה שנוצרה על ידי נערה רעה שמנסה לשוב לזרועותיו של בחור שעשה טעות אחת ולא ידע עד כמה ישלם עליה ביוקר.

מתוך ההצגה "ציד המכשפות". עיבוד מצויר לתמונה של הצלם מוטי שמואל

פרוקטור, אותו משחק דיוויד לווינסקי, מודה לבסוף בפני השופט "שידע" את אותה נערה ומסביר שזו הסיבה לכל המהומה הזו, אך מהר מאוד מתברר לו שכנראה כבר מאוחר מדי לומר את האמת וכך מוצא עצמו נידון גם הוא לתלייה.

העדויות כלל אינן חותכות והרמזים קלושים ומושתלים. אותה חבורת בנות מראות על הבמה איך כושפו ומתי השטן מגיע לביקור בתזמון מדוייק תוך שירים וריקודים שמספרים סיפור משל עצמם, סיפור שגורם לך כצופה להצטמרר מכוחה של מילה וכוחה של קנאה, כוחה של נערה אומללה. למרות שאתה יודע את הסוף הצפוי מראש מהטקסט של מילר אתה עדיין מחכה לאיחודם של אדון ואשת פרוקטור שלומדת כמה שיעורים חשובים בדרך על חייה, על טעויותיה, על משפחתה ועל הגבר שמנסה להציל אותה בכל מחיר, שאוהב אותה אהבה עזה. כצופה אני לא יכולה שלא לסלוח לו על אותה מעידה קטנה באסם של החווה.

הסוף הטראגי של ההצגה מלמד אותנו שהטובים לא תמיד מנצחים, גם האהבה לא תמיד מנצחת. בכל מלחמה יש בעיקר הרבה עצב, הרבה שקט, והשלמה של סיטואציה נוראית. השלמה שנעשית על ידי אנשי העיירה, אך גם על ידינו, במציאות של ישראל 2012.

ההצגה הועלתה באולם "אנסמבל עיתים" בנחמני 4 בתל אביב ונכון לעכשיו אין אזכור למועדים נוספים בהם ניתן לבוא ולראות את חברי האקדמיה מעלים את המחזה המצוין הזה שוב, כך שאני ממליצה פשוט לעקוב אחריהם באינטרנט וללכת לראות. בנימה אישית, בתור אחת שהולכת לראות הצגות תיאטרון רבות ונחשפת לשחקנים רבים, אני  יכולה לומר, ללא כל ספק, שלווינסקי הוא אחד השחקנים היותר מוכשרים ועמוקים שראיתי לאחרונה

ציד המכשפות – האקדמיה לאמנויות המופע

מאת: ארתור מילר ;  עברית: אהוד מנור

  בימוי: עמית גזית

תפאורה ותלבושות: טלי יצחקי

מוסיקה: שוש רייזמן

כוריאוגרפיה: אביגיל רובין

נגן יוצר: עופר שלחין

עיצוב תאורה: ג'ודי קופרמן

הדרכת טקסט: אברהם עוז

משתתפים

ג'ון פרוקטור: דיוויד לווינסקי

אליזבת' פרוקטור: קורין סוויסה

הכומר פאריס: אלון סגס

אביגיל וויליאמס: דניאל חמלניק

סגן המושל דאוונפורט: איתי אבן

הכומר ג'ון הייל: פז פרל

ועוד רבים וטובים

העונש הכבד ביותר הוא שעשני אישה

סקירת ההצגה "בית ברנרדה אלבה" בסמינר הקיבוצים

מאת: כלנית בר-און

פדריקו גרסיה לורקה, שחי בין השנים 1898-1936, ידוע כאחד מגדולי היוצרים הספרדים במאה ה-20. בחייו וביצירתו התמרד כנגד הדיכוי הפוליטי בספרד וכנגד החברה הקתולית, כשמחזותיו מתארים את תשוקותיו האסורות של האדם אל מול חוקי המוסר הנוקשים ואת המאבק הבלתי נדלה ביניהם, המסתיים לרוב במוות. במרבית מחזותיו של לורקה, האישה היא זו שמסמלת את כוחות הנפש המדוכאים.

איאן גיבסון, מחבר הספר "לורקה", סבור שיצירתו של לורקה, הן במחזאות והן בשירה, מפגישה אותנו עם רגשותינו בעוצמה רבה  ומזכירה לנו שאנחנו חלק בלתי נפרד מהטבע. באחד מכתביו לורקה ציין כי רק המסתורין מאפשר לנו לחיות, כשעל כך אומר גיבסון שאולי יותר מכל משורר אחר, יצירתו של לורקה גורמת לנו לחוות את המסתורין הזה. בעולם הנשלט על ידי הלבנה, האדם הוא רק גדיל אחד קטן במארג החיים.

את אותה לבנה, ניכר שלורקה מבין היטב. באופן מפתיע, אולי בגלל היותו הומוסקסואל אבל לא רק, נראה שהוא מיטיב להבין את נפש האישה יותר מכל גבר אחר. לא סתם מכנים את אלמודובר כ- "לורקה של הקולנוע". אצל שניהם ניתן לראות שפה אחרת, נפש דואבת ורגשות מתפרצים לכל עבר, כשאישה, הנאבקת בחוקים ובמוסכמות אותם גזרה החברה עליה כבר לפני אלפי שנים,  עומדת במרכז.

לורקה נרצח בידי כיתת יורים של הימין הפשיסטי בתחילת מלחמת אזרחים הספרדית כנראה מתוקף היותו הומוסקסואל וקומוניסט. אסור היה להזכיר את שמו או את יצירתו במשך 40 שנה עד למותו של הרודן פרנקו, אך כיום הוא ידוע כיוצר הספרדי המתורגם ביותר. בין מחזותיו הרבים ניתן למצוא את "דונה רוסיטה", "ירמה", "חתונת דמים" ועוד. "בית ברנרדה אלבה", המחזה האחרון שכתב,  מפגיש אותי לראשונה עם הבימאית רנה ירושלמי, כלת פרס ישראל לתיאטרון, פרופסור אמריטוס לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. ירושלמי הקימה את "אנסמבל עיתים", תיאטרון ניסיוני המעלה עיבודים מודרניים למחזות וטקסטים קלאסיים, תוך תהליך היכרות ארוך וניתוח מעמיק בין השחקנים לחומר.

ירושלמי מאמינה שהאמנות חייבת להקביל לחוויית המציאות, כשהיצירה חייבת ללוות אותנו, אחרת  אין ממש טעם לקיומנו. בבימויה ניתן לראות שפה תיאטרונית אחרת, מיוחדת, תשומת לב לפרטים קטנים ושימת דגש במקומות שגורמים לך כצופה להפליג למחוזות אחרים. זאת בייחוד כשהטקסט כל כך חזק ועוצמתי ואין לך אפשרות אחרת פרט לניתוח מעמיק של המילים והמשמעויות, כפי שקורה בטקסטים של לורקה. ניתן לראות  שהזיווג הזה של לורקה וירושלמי משלב בין ספרות לתיאטרון, בין המילה לבין הבמה, בין ביקורת חברתית מובהקת וחדה לבין אמנות. ככה באמת עושים אמנות, ממש מן ריקוד מטורף שכזה.

מתוך ההצגה "בית ברנרדה אלבה"

בימים אלו "בית ברנרדה אלבה" מציגה בבית הספר לאמנויות הבמה "סמינר הקיבוצים" בבימויה של ירושלמי, עד ה-30 לחודש זה. המחזה מספר על ברנרדה אלבה המתגוררת עם חמש בנותיה הרווקות, אמה הקשישה ושתי משרתות בכפר קטן בספרד. עם מות בעלה היא כופה על בנותיה אבל וניתוק חברתי למשך שמונה שנים כפי שמכתיבה המסורת הספרדית. הבנות, שמתקשות עם הגזירה הנוראית זו, מתמודדות לאורך המחזה עם התשוקות הסוערות, הרצונות והחלומות שחיים חיים משל עצמם מתחת לשמלות האבל השחורות שלהן, החלומות האלו שנגוזים אט אט ככל שהשנים חולפות והחיוך שמבצבץ רק כשנכנס גבר לתמונה.

ההצגה כולה צבועה בשחור ובלבן, בין אם בתפאורה ובין אם באביזרים ובלבוש, והרגע היחידי בו ניתן לראות צבע על הבמה הוא כשאדלה, הבת הצעירה והמרדנית מכולן, לובשת שמלה ירוקה ויוצאת לחצר לרקוד עם התרנגולים ובכך מביעה את מחאתה. העולם הוא עולם של נשים והנשים הללו כל כך בודדות, כל כך מסכנות, מייצגות תרבות שלמה שמתקיימת עד היום. הן מחכות שהנסיך על הסוס הלבן יבוא להציל אותן מאמא שלהן שתפסה באופן חד משמעי את דמות הגבר במשפחה. כמו כל הגברים גם היא לא רואה ולא מבחינה בעומק ובסבך, וכך מאבדת את בנותיה לתשוקה, לבגידה, למוות.

הטקסט של לורקה ועוצמתו מורגשים על הבמה בכל רגע נתון וכצופה אני חווה את שברונות הלב והאכזבות של הבנות הללו. גם אני שונאת את ברנרדה, גם אני מפחדת ממנה ויותר משאני מפחדת ממנה, אני מפחדת מהסבתא הלבושה ככלה וכלואה בחדר קטן, כשבכל פעם שהמשרתת מוציאה אותה להתאוורר היא מטילה אימה בבנות הבית ויורה עליהן מונולוגים של אמת. תוך כדי צרחות מאיימות היא בוכה בכי קטן ואומרת שהיא רק רוצה להתחתן. כך מורגשת בכל עת טביעת היד האימפרסיוניסטית והמופשטת של ירושלמי. אפילו כשהמשרתת מנקה את הרצפה היא עושה זאת תוך כדי תנועה, תוך כדי ריקוד, ולא ניתן שלא להבחין באינטימיות שנוצרה בין הטקסט לשחקניות הצעירות בתוך התהליך המשמעותי שעברו עם הבימאית.

הניואנסים הקטנים בהם משתמשת ירושלמי וההיכרות העמוקה שלה עם כתביו של לורקה, ההתכתבות ביניהם יוצאת דופן בעיני בעולם של תיאטרון רפרטוארי, המונחה על פי רייטינג וכסף. ההבנה של המילים, ההתייחסות העמוקה לעוצמה של הטקסט, מביאים אותי לתובנה שכמו אז, גם עכשיו אנחנו נשים חזקות שבוחרות להיות חלשות מול עולם של גברים שלא ממש מבינים, (ושחס וחלילה לא אשתמש במילה טיפשים,) את עולמנו העמוק, את התסבוך הקטן הזה, השריטה הזו שקיימת בכל אחת מאיתנו בעת שכל מה שאנחנו באמת רוצות זה להתחתן, להביא ילדים ולהשמין מנחת.

לורקה כתב את המחזה כביקורת חברתית על ההפיכה של הימין בספרד. ברנרדה מייצגת את הצביעות הקתולית, את המנטליות המדכאת שהמחזאי הכיר היטב בשלטונות של אותם ימים בספרד. לורקה בחר באישה כדי לגלם את דמות הגיבור, זה שמייצג צביעות ודיכוי והמון גבריות. כך אני רואה את ברנרדה, כגבר שלא רואה ולא שומע ולא יודע. את הגבר שמבין רק את מה שקורה על פני השטח כי הוא לעולם לא יוכל לראות ולדעת מהי תשוקה כמו שאישה יודעת, מהי אהבה, מהו רוע, מהי בגידה והרי כשגבר בוגד הוא בוגד מהזין, כשאישה בוגדת זה רק מהנשמה.

ובתוך כל השקט והסודות של בית ברנרדה אלבה אומרת אמיליה, אחת הבנות הצעירות, שהעונש הכבד ביותר הוא שעשה אותה אישה, ואכן כך. אין ספק, בעיני לפחות, שהחיים פשוטים הרבה יותר כשאתה גבר שלא מתעסק בנבכי הנשמה, בכאב ובפחד, בבדידות, בחלומות ובתשוקות, אלא עושה ועובד ומזיין ובין לבין רואה איזה משחק כדורגל ומפצח גרעינים בסלון הנקי שלי. הרי כאישה אני זו שאחראית על ניקיון הבית, על גידול הילדים, על בישולים וכביסות וחגים ומועדים והרי בזה אני חפצה, לכך שאפתי כל חיי וברוך שעשני אישה.

"בית ברנרדה אלבה" מאת פדריקו גרסייה לורקה

תרגום: רבקה משולח

בימוי: רנה ירושלמי

תפאורה: נאווה שטר

תלבושות: גילי כוכבי

עיצוב תאורה: מאיר אלון

עריכת פסקול: יהונתן מגון

ע. במאי: להב תימור, דברת אסולין

הפקה: איל אלדר

בהשתתפות:

גילי בית הלחמי, הדר ברבש, אלמה דישי, עומר יצחקי, עדי לב, נצנת מקונן, רונית סטרשנוב, נועה פרידמן, ליאת שבתאי.

"בית הספר לאמנויות הבמה- סמינר הקיבוצים"

ההצגה תוצג עד ה-30/7/12

ידיים שהקיזו דם, יוכלו יום אחד לאהוב אישה

מאת: כלנית בר-און

את הריאיון הזה חשוב לי לפתוח בוידוי אישי – תיאטרון לא מצליח לגעת בי.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני מאוד מעריכה ואוהבת תיאטרון, מאוד אוהבת ללכת להצגות אבל עדיין, תמיד הייתי של הספרים. המילה הכתובה פונה לרגש שלי ויכולה לשנות חיים מבחינתי והתיאטרון תמיד נותר כחוויה אינטלקטואלית ולא יותר.

כמורה לספרות תמיד אמרתי לתלמידים שטענו שלקרוא ספר זה הכי משעמם בעולם, שצריך רק ספר אחד כדי לשנות לך את החיים והנה הגיעה ההצגה הזו ששינתה, שריגשה, שנגעה בי. הצגה שגרמה לי לחשוב על המילים שנאמרו בה ועל המעשים שנעשו בה במשך הרבה זמן אחרי שהסתיימה והנה נפתח בפניי עולם חדש של רגש, של אמנות, של שפה, של אמת.

ההצגה "כתמים", מאת נדב פרידמן, מבוססת על השפעות הטראומה שעברה על נדב לאחר פציעה קשה שעבר בפעילות צבאית. הטראומה הזו נוגעת ומשפיעה על כל תחומי החיים כשהגלד נפתח כל פעם מחדש מול זוגיות, נשים, משפחה, חברים ועוד.

נדב, שכתב את המחזה וביים יחד עם הגר בן זקן, משחק בתפקיד עצמו ומספר מזווית אישית את הקשיים הכי אינטימיים שעבר ועדיין עובר מאז הפציעה. כל אלו מספרים סיפור אהבה נוגה ומרגש, כשהמסר איתו אני יוצאת מההצגה הוא כמה החיים קצרים, כמה אני חייבת להיות אמיצה ולעשות בדיוק מה שאני רוצה בתוך החיים הקשים האלו ובתוך מלחמת ההישרדות בה אני חיה, למרות שמעולם לא נפצעתי בצבא.

אני מבינה שכל ההקדמה לריאיון הזה נשמעת קצת כמו ביקורת יח"צ שתלויה בראשי חוצות כדי לפרסם הצגה חדשה שרצה עכשיו וצריכה לכסות עלויות הפקה וכדומה ועדיין, אני מפצירה בקוראיי הנאמנים לרוץ ולראות את ההצגה, לרוץ ולקנות לפני שייגמר כי זו באמת חוויה וזו באמת שליחות, מה שקורה שם על הבמה. זה באמת נוגע והיא באמת מנצחת, האהבה.

אני נפגשת עם נדב פרידמן בתיאטרון תמונע לשיחה קצת יותר אינטימית ממה ששנינו חשבנו שתהיה. נדב בן 29, קיבוצניק לשעבר, למד בסמינר הקיבוצים, כתב כבר ארבע הצגות וההצגה "כתמים" זו ההצגה הראשונה בה הוא משחק. ההצגה עלתה לראשונה בפסטיבל עכו וכיום מוצגת בתמונע.

תוכל להגיד לי למה ההצגה הזו, מכל ההצגות בעולם, הצליחה לגעת בי?

"אני חושב שיש בהצגה הזו המון אמת."

חשוב לך לשמור על האמת שלך?

"יותר מהכול. "

מהו המשפט שלך בהצגה? זה שאתה זוכר?

"ידיים שלקחו חיים ייקחו חיים גם בשינה. ידיים שהקיזו דם, לא נוח לאהוב בהן אישה".

"נראה לי שזה משפט שמסכם את ההצגה הזו".

ממש לא, מה פתאום.

"לא?" נדב צוחק ומופתע מהנחרצות בה אני מתנגדת לאמירה הזו שלו.

לא, לא, אתה אוהב אישה. המחזה הזה, כולו,  רק מוכיח כמה האישה הזו מצילה אותך, כמה אתה שלה, כמה היא שלך.

"כן, נכון"

בחלק מההצגות, לאחר שההצגה מסתיימת, מתכנסים היוצרים והשחקנים לשיחה עם הקהל. בתחילה ניכרת המבוכה ואף אחד לא רוצה לשאול שאלות, אך ברגע שנפתח הסכר, הקהל המשולהב פונה בהתרגשות ליוצרים ומספר על החוויות שעבר במהלך ההצגה  והשאלות לא מפסיקות לעלות. איך המעמד הזה עבורך?

"המעמד הזה פתאום קצת מבלבל, שנייה אחרי ההצגה. יש משהו נורא מרוקן בהצגה ופתאום להתחיל לעבד את זה ואנשים שעד עכשיו היו קהל הופכים פתאום לאנשים זרים. זה קצת מוזר."

אז למה בכל זאת?

"אני דווקא מאוד אוהב את זה, אני חושב גם שהייתה שיחה טובה, היה מעניין. אנחנו עושים את זה מידי פעם ובעיקר כי חשוב לנו לנו לשמוע, מה אנשים חוו, תגובות."

והתגובות?

"תגובות ממש טובות. אמרתי גם בשיחה, הרבה אנשים מאוד מזדהים ומהמקום שלהם, ולא דווקא אנשים שעברו אירוע טראומטי בצבא , זה נוגע לאנשים בכל מיני נקודות ואנשים הרבה פעמים באים ומשתפים וזה מאוד מרגש. אני מרגיש  שאני עובר איתם מן חווייה, חוויה מרגשת, תיאטרלית ואפילו מצחיקה לפרקים."

אתה נראה אדם מאוד סגור, ועדיין, כתבת מחזה על הסיפור הכי קשה שלך ואתה מתמודד איתו כל פעם מחדש.

"אני חושב שעבורי יותר פשוט לחשוף את הכול על הבמה, זו איזושהי דחיפה בשבילי לפתוח את זה גם בחיים."

ואתה פותח את זה בחיים? אפשר עכשיו לדבר על זה בשולחן שישי?

"כן. לכאורה גם פעם היה אפשר, אני לא מהאנשים שקרה להם ואחר כך אי אפשר לדבר. דווקא אני מהאנשים שרצה לדבר ולשמוע ולספר לאנשים, זה גם מה שעזר לשיקום הנפשי שלי. היה לי קשה לגעת רק באינטימי. התחושות שאומרות שאתה לא שווה כלום, את אלו סגרתי. לא הייתי מודע לכך שאני מרגיש את זה. לא אפשרתי לעצמי להיות חלש כי הרגשתי כל כך חלש והיום אני הרבה יותר פתוח וחופשי במקום הזה."

נראה לי לא פשוט לתת לבימאית ומעצב תנועה לעצב אירוע כל כך טראומטי ואישי.

"מאחר ומאוד סמכתי עליהם, שחררתי רוב הזמן, הפקדתי את ההצגה בידיהם. היו לי כל מיני רגעים שלקחתי מאוד קשה ועמדתי על הרגליים האחוריות כדי שהקטע הזה יישאר. הייתה איזו חזרה מאוד אינטימית שבה בנינו את הכניסה למיטה, את ההתפשטות ובשבילי זו הייתה סיטואציה מאוד פשוטה. גם לפני זה, אורטל ואני בנינו את זה ופתאום להיות בחדר סגור ולעשות משהו מאוד אינטימי ולראות את שניהם יושבים מהצד ומעירים הערות: "תורידי לו את החולצה ככה" וכדומה. פתאום זה מאוד טכני וכל מיני אנשים פולשים לך למרחב האינטימי שלך אבל כל הזמן אמרתי לעצמי שחייבים ללכת על זה ושזה הדבר הנכון."

איך זה לגעת בנושא שלא מדברים עליו?

"חוויה מעניינת והאמת שבגלל התעסקנו בזה כל כך הרבה בתוך האינטימיות של חדר החזרות שכחנו כמה זה אסור ורק במפגש עם הקהל אתה שוב מבין כמה זה אישי. לדבר על פיפי במיטה ואז פתאום לדבר עם הקהל ואז אתה קולט כמה זה חושפני.

את יודעת, זה תמיד היה מתחת לפני השטח, דיבור על זה בקטנה. גם עם החברים מהצבא, זה היה הרי אירוע קשה. המפקד שלי נהרג, אני נפצעתי ואני מרגיש זוהי שליחות ולא רק בשבילי, אני רואה מה עובר על אנשים שרואים את ההצגה, אני רואה את התגובות, ואני רוצה שכאלו שעברו את זה ילכו הביתה וידברו עם המשפחה, עם בת הזוג, זו השליחות שלי. לא דווקא בהקשר של צבא. אני רוצה שאנשים יפתחו, ידברו."

אתה חושף את הצלקת שלך.

"האמת שזו חוויה מאוד משחררת. בכלל מאוד קשה לי להתפשט מול אנשים, גם בתוך ילד הייתי זה שנכנס לבריכה מהצד בלי שאף אחד יראה אבל יש בזה משהו כל כך חזק ועוצמתי, משחרר.

ההצגה מסתיימת ואתה מרגיש שאתה יכול לעשות הכל. גם יש בי איזה מקום שמרגיש מאוד נוח ליד אנשים אחרי ההצגה. אולי הייתי אמור להיות נבוך אחרי שאמרתי דברים כל כך אישיים עליי אבל יש בזה כוח, זה מרומם. אתה מתחזק מול החולשות הכי גדולות שלך."

כשהתחלת לכתוב את המחזה, ידעת שזה הולך להיות הסיפור?

"לא. האמת שההצגה הספציפית הזו התחילה ממש מכתיבה איטית. כתבתי שיר ועוד איזו תמונה ולאט לאט הצטברו דברים ואז הרגשתי שמתחיל לבעור בי משהו. זה גם עבר כמה גלגולים. פעם ראשונה שהתעסקתי בזה הייתה בשנה א' בלימודים ואז בשנה ב' כתבתי הצגה "כיתת יורים" ובה יש נגיעה של הסיפור שלי וכל הזמן התעסקתי עם החומרים האלו עד שזה התגבש."

ההצגה נכתבה שבע שנים אחרי הפציעה. תמיד כתבת?

"כן. כתבתי המון לפני הצבא. שירים, סיפורים, מכתבים, ממש, הייתי מאוד פורה ,  ואחרי הצבא, כלום.

לקח לי הרבה זמן לחזור לכתוב  ולקח לי המון זמן להתחיל לגעת בנושא הזה."

התחלת ללמוד תיאטרון בעקבות הכתיבה, הפציעה או שתמיד היה ברור שזה מה שתעשה?

"אני יכול להגיד שתיאטרון תמיד היה בלב שלי, ובאיזשהו שלב אמרתי לעצמי שאני חייב להתחיל ללמוד משהו רציני ואכן התחלתי ללמוד בבאר שבע, מדעי ההתנהגות, וכל פעם שהייתי נתקל בתיאטרון היה צובט לי משהו בלב ולקראת סוף השנה הייתי במשלחת של נכי צה"ל. פעם ראשונה אחרי כל הפציעה הזו ופתאום פגשתי אנשים שעברו דבר דומה לשלי והדברים התחילו לצוף וכחזרתי הבנתי שהחיים פשוט קצרים מידי ואני חייב להתחיל לחיות אותם ולעשות את מה שאני רוצה, את מה שבבטן ועברתי לסמינר ללמוד תיאטרון אז אפשר להגיד שהפציעה הזו היא חלק מהדרייב.  אני מנסה שהיא תהיה הדרייב ליצור ולאהוב את החיים, לא לבזבז את החיים על שטויות. לחיות."

אתה עושה את מה שאתה אוהב?

"כן. לפעמים זה קשה, אבל אני חושב שכל החלטה לעבוד בתיאטרון ולהתפרנס בזה זו החלטה לעסוק במה שבוער בך."

אתה אוהב את ההצגה? אתה גאה בה?

"אני מאוד גאה בה. זו ההצגה הרביעית שלי אבל ההצגה הזו היא מהקרביים של הקרביים. גם אף פעם לא שיחקתי, ביימתי, כתבתי אבל אף פעם לא שיחקתי וזה בשבילי היה שינוי משמעותי ולא קל."

כתבת וביימת אבל לא שיחקת בהתחלה, נכון?

"שיחק מישהו אחר ובאיזשהו שלב החלטנו שאי אפשר לברוח מזה, שזה חייב להיות אני וזה לא היה פשוט לי בכלל, אני חושב שזו הייתה החלטה מאוד נכונה."

למה?

"בגלל שהעיסוק הוא בסיפור שלי, בגלל שזה כל כך אישי, נורא אינטימי וכבר שמתי את בת הזוג שלי שם על הבמה. זה פשוט התבקש. לעשות את זה עד הסוף."

איך זה לעבוד ביחד?

"זה מאוד מרגש."

זה באמת הסיפור? ככה הכרתם?

"לא, יש בדמות הזו שלה מיקס של כל מיני תהליכים שעברתי עם כל מיני בנות זוג שהיו לי, אפשר להגיד שהשלב הסופי בהצגה שייך לה, לאורטל. אני חושב שעד אליה, הייתי מאוד סגור בכל הקשור לפציעה ומשהו אצלה מאוד עזר לי לפתוח דברים."

יש מקום לבקר את ההצגה הזו?

"אפשר לבקר את הדרך אבל אני אי אפשר לבקר את הסיפור עצמו וגם אם כן, אני שמתי הכל על השולחן, מי שרוצה יכול לקחת."

קצת תמוהים בעיני האלמנטיים הקומיים במחזה למרות שמבורכים.

"היה לי חשוב שזו לא תהיה שעת סיפור. חיפשנו ביחד כל מיני דרכים תיאטרליות, הומוריסטיות כדי להעביר את התחושות הכי אישיות, הכי פנימיות. לנסות להגיד מה זו טראומה, מה מתחולל בתוך ראש של בן אדם שעבר טראומה כזו. מה קורה לו כשהוא עם בת הזוג שלו וכל מה שעובר לו בראש זה מה יקרה כשהם יצטרכו להיכנס למיטה ולא במלל אלא בדרך תיאטרלית. זה היה לי מאוד חשוב, להשתמש בפנטזיה, בהומור, כל מה שיוכל לשקף את הבפנוכו של רגעים כאלו."

איך הגבת בפעם הראשונה שההצגה עלתה בפסטיבל עכו?

"האמת שרעדו לי הברכיים, לא ידעתי איך אנשים יאכלו את זה. אני זוכר שחשבתי שאולי זה אינטימי מידי, שזה יבהיל אנשים ומצד שני היה לי דרייב מטורף לספר את זה, ממש. בהצגות הראשונות, כל פעם הייתי מדמיין שהולכת לשבת בקהל איזו בת זוג שלי לשעבר, או אחד מהחברים שלי שיש לו קשיים גדולים בזוגיות או שהוא נשרט מאוד חזק ופשוט הייתי מדמיין שהם שם ולהם אני הולך לספר את זה."

וכשהסתיימה ההצגה הראשונה?

"נראה לי שבכיתי, זה היה מאוד מרגש. המונולוג האחרון נכתב ממש כמה ימים קודם ובההצגה הראשונה זה פשוט ריגש אותי וכל המתח, כל הכאב פשוט התנקז החוצה. פגשתי את אורטל מאחורי הקלעים והתחבקנו, ובכי. הרבה פעמים אחרי שההצגה מסתיימת, התחושה של הכאב הגדול הזה יוצא החוצה ומשהו יוצא אחרת ואני הרבה יותר נינוח."

גם עכשיו אתה ממש לפני הצגה.

"כן, ועדיין יש מתח לפני כל ההצגה. בדרך כלל יום לפני זה, אני לא רגוע אבל יש יותר נינוחות."

אתה מרגיש שהבראת?

"אני מרגיש שהנפש שלי הרבה יותר בריאה. יש משהו קצת פרדוקסלי כי מאז שהתחלנו לגעת בזה וכל עניין הזוגיות עם אורטל ובגלל שאני הרבה יותר מודע למה שעובר עליי ודווקא עכשיו הרבה מאוד פחדים וחרדות משפיעים עליי והם צפים שוב פעם. פעם גם כמעט לא הייתי חולם על זה ועכשיו הרבה יותר. ומצד שני נהייתי הרבה יותר מודע למה שקורה, אני מודה בפני עצמי ובפני בת הזוג שלי שכן, נלחצתי עכשיו ועכשיו אני מפחד . אני הרבה יותר מאפשר לעצמי להיות במקום חלש."

להיות חלש זה בסדר?

"להיות חלש זה מעולה. פעם לא הרשיתי לעצמי ואולי בגלל שהייתי חלש כל כך וכל הזמן ודווקא היום זה בסדר, זו נקודת חולש וברגע שאתה משתף שאתה חלש, אתה אוטומטית מתחזק.

אמנם דברים צפים, אבל אני הרבה יותר בריא נפשית."

ואיך עושים עכשיו פרויקטים אחרים? אחרי פרויקט כל כך אישי. נראה לי שזה פשוט שיא מאוד אישי וגבוה, שקשה לרדת ממנו.

"נכון, אני גם חושב שהייתה לי תקופה לא פשוטה אחרי זה, בעיקר אחרי פסטיבל עכו וגם עכשיו. ואני ממשיך, עושה כל מיני דברים נחמדים אבל היה בזה משהו כל כך חזק שקשה להמשיך הלאה. אני גם חושב שיש משהו בקיבוץ הזה של אנשים מיוחדים, השחקנים חברים מאוד טובים, בת הזוג שלי, קיבצתי סביבי אנשים שאני אוהב, לא היו אודישנים.

אני אוהב לעשות תיאטרון מהקרביים ואולי אחרי שהוצאתי כל כך הרבה החוצה, הגיע הזמן למלא במשהו חדש."

ההצגה "כתמים" השתתפה לאחרונה בפסטיבל שפילד שבבריטניה וזכתה בשני פרסים, פרס המחזאי ופרס השחקן הטוב ביותר.

מאת: נדב פרידמן

בימוי: נדב פירדמן, הגר בן זקן

שחקנים: אורטל אבנעים, אריאל כהן, מור ענטר, נדב פרידמן, נדב צדקה.

תנועה: עומר שמר

עיצוב תפאורה: שאול אפרת

עיצוב תלבושות: רז לשם

מוזיקה מקורית: אורי מלר

עיצוב תאורה: עמיחי אלהרר

עוזר במאי: יהונתן רון.

ההצגות הבאות: 13/8/12 ו-18/8/12 , תיאטרון תמונע.

"אני שחקן, לא אייקון חברתי"

שיחה עם שחקן על הקושי בהיותו הומוסקסואל

מאת: כלנית בר-און

בכל פעם שאני שומעת שיר של עברי לידר, אני מנסה להבין אם הוא תירגם את השיר לאהבה בין גבר לאישה למרות שבפועל הוא כתב את זה מתוך רגשות אמיתיים לאיזה גבר שהיה מאוהב בו.

איך זה ייתכן שעברי לידר יצא מהארון כבר לפני כמה שנים ונראה שעדיין לא יצא שיר שלו שמספר על איזו מערכת יחסים ששברה את ליבו. האם אנחנו עדיין חיים בחברה כל כך צרה ומקובעת שזמר שכבר מזמן קבע את מעמדו לא יכול לשיר שיר שכזה ועדיין להיחשב כזמר מיינסטרים מצליח?

עכשיו, בואו ננסה להעביר את הדיון הזה לעולם הקולנוע. בואו ננסה להיזכר בסרט "יוסי וג'אגר" או "הבועה" שפרט לבמאי ולתסריטאי, אף אחד על סט הצילומים לא זכור כהומוסקסואל מוצהר, בטח לא יהודה לוי שנכון להיום חוזר כל לילה לזרועותיה של הזמרת הלאומית שלנו. ועדיין, הדבר נראה לנו טבעי מאוד ולגמרי אמין. באמת האמנו שיוסי אוהב את ג'אגר והבענו הזדהות גדולה עם כאבו כשג'אגר נהרג למרות שידענו  ששני השחקנים סטרייטים לחלוטין.

עכשיו בואו ננסה לדמיין סרט אהבה על מאהב לטיני שסוחף את אהובתו למסע בדרך להצעת נישואין מרגשת כשאת הגיבור מגלם שחקן הומוסקסואל מוצהר או שאולי העלמה הצעירה והענוגה שמסתכלת בעיניים מצועפות אל האהוב הנצחי שלה, חיה בשותפות עם אישה אחרת. תחשבו אם זה נראה לכם הגיוני ואמיתי.  ועכשיו, עכשיו, תנסו לשלוף מהראש, מבלי להיעזר בגוגל, בשמות שחקנים מוערכים ומצליחים בתעשיית הקולנוע או התיאטרון הישראלי, שידועים כחלק מקהילת הלהט"ב. אני לא הצלחתי, אולי אתם תצליחו.

אף פעם לא נתתי חשיבות גדולה לנטייתו המינית של האדם, ממש לא מעניין אותי עם מי כל אחד מכם מסיים את הלילה, כל עוד אני לא צריכה לשבת לצידכם ולהדליק נר וכל עוד אתם לא מתמזמזים לי מול העיניים כשאני בסך הכל מנסה לאכול משהו במסעדה בצהרי היום, אתם חופשיים להימשך למי שתרצו ומתי שתרצו. כל עוד מדובר במשהו חוקי כמובן.

אף פעם לא הבנתי את כל העיסוק הזה בנטייה מינית וזוגיות, שני מושגים מאוד אינטימיים בלקסיקון שלי ולכן גם לא הבנתי איך התקבצה לה קהילה שהמכנה המשותף שלה הוא העדפה מינית מסוימת. לכן, בשל היותי כתבת חוקרת, הצטרפתי למצעד הגאווה ביום שישי האחרון, תוך כדי שיחה עם שחקן שנקרא לו א'. א' הוא בוגר סטודיו למשחק בתל אביב, בן 29, שכעת עושה צעדים ראשונים בתיאטרון הרפרטוארי.

אנחנו מהלכים בין עשרות אלפי גאים מרחבי העולם (יש לציין שחלק מהמחזות היו לי קצת קשים לעיכול ) ומשוחחים על הא ועל דא ובין לבין גם על ההתעקשות שלו לשמור על המיניות שלו בתוך קופסא קטנה של נעליים כי למרות שבסביבה הקרובה שלו יודעים ולמרות שהוריו גאים בו ובזוגיות שלו הוא מעולם לא צעד במצעד הגאווה וגם עכשיו הוא עושה את זה מהצד כי הוא לא מוכן להראות שייכות ממשית .

"התעשייה בארץ כל כך מצומצמת ולא מפותחת ויש כל כך הרבה שחקנים וכל כך מעט יצירה, מעט מאוד הזדמנויות לשחקנים צעירים וזה נורא מפחיד להיכנס לתוך משבצת מקצועית שכזו כבר בהתחלה ולדעת שאולי לא תקבל תפקידים בגלל שאתה גיי."

א' ממשיך ומסביר לי תוך מונולוג משכנע שהייתי שולחת בשמחה לגל אוחובסקי: "קשה לבוא מנקודה נקייה וטהורה וקשה לדעת מי אני כשתווית הגיי תלויה לי על הראש. אני לא חושב שההעדפה המינית שלי קשורה ליכולות המשחק שלי. ההעדפה המינית שלי באה לידי ביטוי במיטה, בואו תראו מה יש לי להציע לכם על הבמה."

אני מקבלת את כל מה שא' אומר ומהנהנת בהסכמה ועדיין מתקשה עם הקונפילקט הזה של אדם שכל כך שלם עם המיניות שלו ועדיין מתעקש לא לשמש נציג של קהילה שהוא חלק ממנה.

"מה זה עוזר לי שאני גאה, מה זה נותן לי? את באמת חושבת שהמדינה תכיר בנו יום אחד כבני זוג לכל דבר? המדינה באמת תכיר במחאה שלנו? ממש לא, ולכן אני לא מוכן לסכן את הקריירה שלי שעדיין לא התחילה, רק כדי להילחם במלחמה שסביר להניח שלעולם לא ננצח בה במדינה הצרה הזו.

אני לא רוצה להיכנס למשבצת הספציפית הזו. אני רוצה להיות אמין וטהור מול הקהל שלי. אני לא רוצה להיות אייקון ולא רוצה לייצג שום מסגרת חברתית, אני עדיין לא יכול לייצג את עצמי, עדיין לא יודעים מי אני. אני לא מציג את הטקסטים שלי, אני צריך להיות נייטרלי. בחרתי במקצוע שבו עליי לשרת את הקהל ועם השנים אולי אוכל לבחור איזה קהל לשרת, אולי בעוד כמה שנים אוכל להציג את האמנות שלי, את היצירה שלי אבל כרגע אני במקום בוסרי ואני לא מוכן להיכנס למשבצת סטריאוטיפית שכזו."

סיפרתי לא' שאם היו מבקשים ממני כשחקנית לנשק שחקנית אחרת, סביר להניח שהיה לי קושי מסוים לעשות את זה, אבל הוא מיד ביטל את הטענה הזו והסביר שכשחקן הוא יגלם את הסטרייט הכי סטרייט שיש ואת הגיי הכי גיי שכתוב בטקסט, רק לא את הגיי שהוא.

"נישקתי גברים על הבמה ונישקתי נשים על הבמה. אני שחקן ואני עושה מה שמבקשים ממני, כל עוד זה לא פוגע בי. אני לא איבגי ואני לא אלון אבוטבול. אני לא בוחר טקסטים וכמעט בטוח שאגיד כן לכל תפקיד שיוצע לי כי אני בתהליך ואני מתפתח ואני גדל, אני צובר ניסיון ואני לומד מכל תפקיד ואני רוצה לפרוץ, אך כשחקן איכות ולא בשערים של "פנאי פלוס" או באייטמים של גיא פינס. המקצוע שלי הוא X  והאישיות שלי היאY  ואני בסך הכל רוצה שתהיה לי את הבחירה מתי להביא את האישיות שלי למקצוע.

לאורך המצעד, נראה שא' די נבוך מהמעמד. הוא לא מבין למה צריך לעשות כל כך הרבה פרובוקציה ואולי אפילו קצת פורנוגרפיה כדי להעביר איזשהו מסר חברתי ואומר שהמסרים החברתיים בהם הוא מאמין בכלל לא קשורים לחדר המיטות ולכן הוא לא מוכן להשתייך לקהילה. כששאלתי אותו אם הוא רוצה להתחתן הוא שאל אותי אם אני רוצה להתחתן, עניתי שברור ואני יודעת כבר איזו שמלה תהיה לי ואז הוא חזר והתחכם "את שואלת אותי כאדם או כאדם הומוסקסואל?", אני מסבירה ואומרת שבמדינת ישראל לי מותר להתחתן ולו אסור. הוא כועס כשאני אומרת את המילה "אסור" ואומר שמותר לו הכל . כשהוא ירצה להתחתן, ובמידה והמדינה לא תכיר בזה, אולי הוא פשוט יבחר לא לחיות פה יותר, כי הוא חי למען עצמו ולא למען אחרים.

"ההבדל בין מדינת תל אביב למדינת ישראל הוא עצום. תל אביב מייצגת מעון גאווה בינלאומי ומאידך המדינה לא מכירה בנישואים חד מיניים ועל הדגלים של הגאווה כתוב "תל אביב יפה גאה" ולא "מדינת ישראל גאה" ולכן אני לא צועד, אני לא חושב שזה יעזור. מסיבה קיבלתי, דגל קיבלתי, שבוע גאווה, מצעדים, בתי קפה, מועדונים, ועכשיו אני יכול לשיר "כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי, כאן בניתי את ביתי בשתי ידיי"? איזה בית ואיזה נעליים?"

המצעד מסתיים בחוף גורדון. מסיבה מטורפת על החוף עם המוני רוקדים ומבלים, דגלים, עקרונות וערכים שמלווים קהילה של אייקונים חברתיים שרוצים להתחתן בשקט, לקחת משכנתא בשקט, להביא ילדים בשקט אבל לא מוכנים להזדיין בשקט כי דפקו אותם מספיק.

א' ואני קנינו בירה והלכנו לשבת מול הים, ראינו את השקיעה וחלמנו בשקט על חיים שקטים לא בברלין, לא באמסטרדם אלא בתל אביב. כל אחד בביתו הקט עם בן זוגו, ילדים  ואולי אפילו כלב ואם אפשר גם עם פרס התיאטרון הישראלי לשנת 2015.

על נעלי עקב, חזון גאווה ואהבה

ראיון עם טליק ניניו, מייסד ובמאי האנסמבל הגאה

מאת: כלנית בר-און

נפתח בוידוי קטן, בכל פעם שליבי נקרע לגזרים על ידי גבר מסוקס כזה או אחר, אני מרימה עיניי לשמיים ושואלת את אלוהים מדוע לא עשני לסבית. הרי זה נראה הרבה יותר פשוט. שתי נשים, קונות בגדים, רואות קומדיות רומנטיות בטלוויזיה, לא נרדמות עד שהן לא פותרות את כל הבעיות, בעלות תחומי עניין משותפים ולא זורקות תחתונים מלוכלכים בכל פינה בבית, אז למה לי לעזאזל לקשור את עצמי למישהו שלעולם לא יבין את נפשה המסובכת של האישה?

אז כשנקרתה בפניי ההזדמנות לשוחח עם טליק ניניו, מייסד האנסמבל הגאה, חשבתי שאולי אז אוכל לפתור לעצמי את אותה שאלה נצחית.

טליק, בן 39, מתגורר בחולון, ועומד לעבור להרצליה בעוד חודש נוכח העובדה שהוא הופך להיות אבא, כדי להתקרב גיאוגרפית לבתו ולשותפתו להורות. הוא בוגר "בית צבי" ובעל תואר ראשון מסמינר הקיבוצים בבימוי והוראת תיאטרון. כשסיים את בית צבי שיחק במעט הצגות ילדים ועבר לבימוי. כיום אחראי להפקת מופעי סיום של 30 בתי ספר תיכוניים, בימוי הצגות ילדים ובימוי בבתי ספר למשחק. כמו כן, הוא אחראי ללהקות נוער, בהן בין היתר גם על להקת הנוער הגאה "הכוכבים של איגי".

כשטליק מספר לי את קורות חייו בקצרה, הוא מתחיל בכך שאומר: "אצלי התיאטרון הוא כלל לא המטרה, הוא האמצעי לעשיית הבדל, להעצמה. "הכוכבים של איגי" שינו חיים של אנשים, שינו תפישות.

אחרי שהלהקה התפרקה, לפני כשנתיים, הקים טליק את "האנסמבל הגאה", חבורה של שחקנים חובבים אך מתנהלים במקצועיות רבה, בשנות העשרים והשלושים לחייהם, כשהמטרה היא לתת במה, לאפשר לחברי הקהילה לבטא את עצמם דרך הכלי הזה שנקרא תיאטרון. לאנסמבל יש מחזאית, רותם ברוכין, שכתבה שני מחזות.  האחד, "פרפר, לב, קפה",  קומדיה רומנטית שעוסקת באתר היכרויות ו"פרפר, לב, קפה" אלו מסמלים את האייקונים באתר על פיהם בוחרים מה אתה מחפש – סטוץ, אהבה או דייט בהתאם. ההצגה מראה את התהליך ששלושת הגיבורים עוברים, ומנסים לענות על השאלה האם באמת ניתן לחיות בזוגיות שתימשך לנצח, כשהתשובה היא די פסימית.

למה?

"בגלל הסטטיסטיקה, בגלל המציאות ובגלל שאני הייתי בתקופה של חוסר אמונה."

המחזה האחרון של האנסמבל, "אפשר לרפא את זה", שגם נכתב על ידי רותם ברוכין, מספר על חבורת צעירים שנמצאת במוסד טיפולי, בו הם מקבלים את כדור "הריברסטין" במשך חצי שנה, כדור שאמור להפוך את הנטייה המינית שלהם. אם המחזה הראשון היה קומדיה רומנטית אז ההצגה הנוכחית היא טרגדיה.

הקבוצה נפגשת פעם בשבוע במשך ארבע וחצי שעות לשיעורי פיתוח קול, תנועה ומשחק.

איך הם מתקבלים לאנסמבל?

"מגיעים לאודישן בשירה ומשחק."

הם חייבים להיות הומואים ולסביות?

"לא, בקבוצה יש גם שתי סטרייטיות, אבל זה ברור לחלוטין שלמרות שאין תנאי קבלה כזה אך באופן טבעי מגיעים חבר'ה של הקהילה. אנחנו לא מנסים להתבדל. ההגדרה של אנסמבל גאה הוא לא בהרכב או ביוצרים. אולי יש העדפה מתקנת אך הייחודיות היא שהתכנים בהם האנסמבל נוגע שייכים לעולם התוכן של הקהילה הגאה."

למה כל כך חשוב לך לעסוק בנושא הזה?

"אין מספיק. יש צורך, יש דרישה מהשטח ואין גוף שמספק את זה.

אם אני היום יושב בבית ומזפזפ בין הערוצים ובערוץ אחד יש סרט שמדבר על פרופסור שמתאהב בסטודנטית שלו וממשיך לזפזפ ורואה שיש סרט המדבר על פרופסור שמתאהב בסטודנט שלו, באופן טבעי אני אשאר שם כי זה מעולם התוכן שלי ומעניין אותי לדעת לאן זה יתקדם. אין הצגות תיאטרון שעוסקות בעולם התוכן שלנו. בתיאטרון הרפרטוארי מעלים פעם בשנתיים מחזה שולי וקיקיוני שעוסק בזה ובקהילה שלנו יש צורך ואין, פשוט אין. הקולנוע יותר מפותח ומגיע מכל העולם ולכן יש בנמצא אך בתיאטרון ממש לא. אין את האומץ, אין התעוזה, לא מוכנים להשקיע את הכסף ויותר מהכול שחקני תיאטרון בעיקר מפחדים לשחק תפקיד כזה לעומת הקולנוע, שם זה הפך להיות טרנדי לשחק תפקיד של הומו או לסבית. מה שמצחיק הוא שרוב השחקנים ההומואים והלסביות מפחדים להכניס את עצמם לתוך המשבצת הזו כי זה יגביל אותם בטייפקאסט ובליהוק העתידי. מה שלא יגביל זמר כמו עברי לידר או קורין אלאל, אבל זה כן יפריע לשחקן או שחקנית לקבל תפקיד אחרי שזוהו עם הקהילה."

למה?

"השאלה הזו לא צריכה להיות מופנית אליי אלא לחברה הישראלית, למלהקים ולמנהלי התיאטראות.

שחקן תיאטרון שיוצא מהארון לא יהיה אמין בתור מאהב לטיני. אולי יש בזה היגיון, אבל לא הייתי רוצה שזה יהיה ככה, אבל אם זה ככה בבקשה, לא צריך, בואו לתיאטרון שלנו."

אתה מחוץ לארון?

"כן, לגמרי. אפילו כשאני עובד עם בני נוער ולמרות שאין מקום להכניס את החיים האישיים שלי ברור לי שהם יודעים שאני הומו. היה מצעד של המשפיעים על הקהילה ואני זכיתי במקום הארבעים כך שרק צריך לעשות "גוגל" עם השם שלי כדי לדעת מהו העיסוק שלי ובמה אני מאמין."

אני חייבת להגיד שאני קצת מבולבלת, אני לא ממש מבינה את הצורך והרי זו רק העדפה מינית.

"ההעדפה המינית זה כבר מזמן לא רק העדפה מינית. זו לא רק נטייה מינית אלא אורח חיים. זה כבר לא רק את מי אני אוהב במיטה, אלא מקומות בילוי, מוסיקה, ספרות, חברים, קולנוע. הרבה דברים מעבר לנטייה שלי והכול קשור לסוג ההתמודדות איתה אני צריך להתמודד. הכול מתחיל מהעובדה שאנחנו עדיין מיעוט וכנראה נמשיך להיות מיעוט ולא סתם מיעוט, אלא מיעוט מופלה. מופלה מבחינת החוק: עדיין לא מקבלים את תרומות הדם שלנו, אנחנו לא יכולים להתחתן, אנחנו לא יכולים לקחת משכנתא ביחד כזוגות צעירים, וכל הפוליטיקאים שקראו נגד הרצח בבר נוער עדיין מצביעים נגד החוקים הקשורים אלינו וכמובן שזה משפיע מבחינה חברתית. הרבה זוגות לא יעברו לגור ביחד כי הם לא רוצים לספר להורים שלהם. זה שאני חי בחופש מוחלט, ומצאתי את הפתרונות שלי להורות, זה עדיין לא אומר שהמצב שלנו טוב. בכל בית ספר אליו אני מגיע אני שומע את המילים "הומו" ו"לסבית" כקללה.

בשורה התחתונה כשסבתא באה לשאול את הנכד 'מה עם חברה?', לא יהיה לו קל להגיד לה שלא תהיה לו חברה כי הוא הומו. מה שאומר שזה עדיין לא מקובל מבחינה חברתית ולכן אנחנו יוצרים לעצמנו מקומות בילוי משלנו, מוסדות משלנו וכן, גם את התיאטרון שלנו והאמירה שלנו. ההצגה "אפשר לרפא את זה" אומרת שאנחנו מבינים את הדילמה, אם לקחת את הכדור או לא, אם לצאת או לא ולסטרייטים שבאים לראות את ההצגה, וישנם הרבה כאלו שבאים, אנו מראים וחושפים את הכאב ואת הקושי. ככה התיאטרון הזה יכול לשנות דעת קהל."

עם אילו בעיות אתה מתמודד באנסמבל? הרי אלו לא בני נוער.

"אלו לא בני נוער, חלקם מוכרים בקהילה, חלקם פעילים בקהילה, הם כבר חיו או חיים בתוך זוגיות. הקבוצה מונה חמישה עשר אנשים ויש עוד ספיחים שכבר עזבו וחוזרים לעזור בכל פעם. הם מגיעים מכל חלקי הארץ. עצם ההתמודדות שונה כי אין שאלה והתלבטות. למרות שיציאה מהארון זהו תהליך שנמשך לאורך כל החיים, תמיד יש את השאלה: כמה לספר וכמה לשתף. והאנסמבל משמש מקום מפגש חברתי. מה שיפה באנסמבל זו העובדה שכולם עושים הכול, לכל אחד יש תפקיד, מתלבושות ועד מוסיקה, תחומי אחריות רבים ונישות שונות וזו באמת עבודת אנסמבל כשבסופו של דבר יש במאי שצריך להחליט וזה מוסכם ומקובל שזה כך."

מתוך ההצגה "אפשר לרפא את זה"

אתה אוהב את זה? מבין כל העיסוקים שלך, היית אומר שזהו החשוב ביותר?

"האנסמבל הגאה הוא סוג של ספינת דגל. אני עושה המון דברים ומתפרנס מהם בלי עין הרע, והאנסמבל הגאה, כמובן שעושים אותו כמעט בהתנדבות ועדיין משקיע בהם המון שעות, אבל אני אוהב להיות עם החבורה המופלאה הזו. אני יכול להגיע בסוף יום שבוז ועייף והם מיד ירימו אותי. הם גם כאלו מקצוענים, ובכל הפקה מקצועית שעשיתי לא ראיתי כאלו אנשים אחראים ורציניים. ההצגה היא של כל אחד מאיתנו, שותפות אמיתית, חזון משותף, אהבה גדולה ויחסים חבריים וכמו משפחה גם ריבים וצעקות לעומת חיבוקים ונישוקים."

כל כמה זמן אתם מופיעים?

"אנחנו מופיעים במרכז הגאה שמקצה לנו כמה ערבים בחודש, בהם אנו נותנים את ההצגות שלנו."

לקחתם חלק פעיל במצעד?

"כן, הקבוצה הדפיסה חולצות ועליהן רשום "אפשר לרפא את זה" בנוסף לברקוד שכל מי שצילם אותו נשלח ללינק של ההצגה בפייסבוק."

איך היה לך המצעד?

"היה מדהים, אחד המרשימים שנעשו בעיר."

למה?

"הוא היה מאוד גדול, הרבה מאוד משתתפים, הפגנת כוח, עוצמה. הנתונים אומרים שהיו שם 20,000 משתתפים, מה שבטוח עושה טוב למדינה ברמה הכלכלית ויחסי ציבור. אני מאוד אשמח שהעיר תעשה שירות לקהילה הגאה בכל העולם."

אז אתם גאים ועושים פה דבר מדהים בעיני, אבל עדיין, לפני שהעליתם את ההצגה עשית תרגיל בקבוצה עם סוכריות m&m  ונתת להם אפשרות לקחת כדור שישנה את הנטייה המינית שלהם וחלק מהקבוצה שקלה את האופציה. איך אתה מסביר את זה?

"את ההצגה הנוכחית הגיתי עם שרון כהן שראה את "פרפר לב קפה", מאוד התלהב ורצה לקחת חלק בהצגה הבאה. אני הייתי בתקופה של שיברון לב, אחרי רצף של פרידות, תקופה קשה בה איבדתי אמונה בזוגיות ובקהילה שלנו ולקחתי את זה מאוד רחוק. פתאום חזרתי 20 שנה אחורה לגיל עשרים כשיצאתי מהארון והבנתי כמה קשה להיות הומו. זה היה לי מוזר כי תמיד הייתי זה שנושא דגלים ונלחם ופתאום החלה רגרסיה וזה הביא אותי לעניין הזה שאומר שבואו ניפטר מכל הקלישאות האלו. הרבה יותר קל להיות סטרייט. לנו הרבה יותר קשה, אנחנו מיעוט מופלה, מה שהוביל אותי לרעיון הזה של עולם בו ניתן להחליט ולקבוע נטייה מינית."

איך העובדה שאתם מיעוט מופלה קשורה לעובדה שקשה בתוך זוגיות? לכולם קשה בתוך זוגיות, זוגיות זה דבר קשה.

"סטטיסטיקה פשוטה. זה נכון שגם בעולם הסטרייטי רודפים אחרי אהבה וזוגיות, וזה נכון שמודל החתונה פשט את הרגל, אבל עדיין יש בקרב סטרייטים יותר כאלה שנמצאים בזוגיות מאשר אצל ההומואים. הסצנה של המועדונים, כולם רוצים זוגיות, כולם רוצים אהבה אבל אף אחד לא באמת נמצא שם וגם אלו שנמצאים שם לא נמצאים שם בפרק א' או ב' של החיים שלהם אלא בפרק ז' כי זה פשוט לא מחזיק. זו גם בעיה של החברה, לא באמת עושים מאמץ להישאר בזוגיות. מה נסגר איתנו, תאהבו, תתמודדו, או שתשנו את המודל אם אתם כל כך רוצים להיות ביחד. בואו נמציא מודל אחר, שונה מזה של הסטרייטים, כזה שמתאים לנו. הייתי במספר מערכות יחסים, וכל אחת מהן, חשבתי שתימשך לנצח וגם כשזה נגמר. בואי נגיד שההורים שלי לא עטו על זה, לא ניסו לעזור ולבדוק איך אפשר לאפשר לזוגיות הזו להתקיים, מה שהיה שונה לחלוטין אם חס וחלילה אחד האחים שלי היה מודיע פתאום על פרידה או גירושין. החברה מוותרת, גם אנחנו מוותרים."

אז בפעם הבאה שאני מתוסכלת מגברים לא מיד לומר, הלוואי והייתי לסבית? זה תמיד נראה לי הרבה יותר פשוט.

"נכון, יש ייחודיות באורח חיים דומה, בעולם ששייך רק לגברים או רק לנשים.  הכול זורם הרבה יותר בקלות, אין חפירות אבל יש המון אגו. וכן, אני מבין שאני מדבר עכשיו באופן מאוד סטריאוטיפי ויש פה איזשהו יתרון. לסטרייטים יש יתרון אחר כי החיבור נראה מאוד חזק, מערכת ויתורים חזקה שכזו שלא תמיד תקרה בעולם שלנו. אני מבין שאני יוצא פה נבער, אני יוצא מאוד סטריאוטיפי."

אבל אתם קצת מצדיקים את הסטריאוטיפ שלכם, לא? לפחות ממה שראיתי במצעד.

"תראי, זו שאלת מיליון הדולר. אין לי ספק שהמצעד חשוב ונחוץ ברמה של הצהרת כוונות ודעות ברמה הפוליטית וברמה החברתית. אנחנו דורשים מה שמגיע לנו. המצעד הוא במה, הקול שלנו נשמע. ישנם דוכני הסברה, חתונות שמתקיימות על המשאיות, שלטים של הורים שגאים בילדים שלהם, של קהילה דתית. הרבה כרזות ושלטים ויחסי ציבור ובנוסף יש עניין שלם של פורנוגרפיה ובאמת יש ויכוח אם צריך את זה או לא. השאלה היא מה אני רוצה לראות ולאן אני מכוון. זה לא העניין, זה לא העיקר, אז מה אם כמה גברים שמו חוטיני ונעלי עקב ועדיין אנחנו בסך הכול מנסים לעשות פה שינוי.

ולמי שמפריע לראות את נעלי העקב  או את הפרובוקציה שיבוא לראות את האנסמבל הגאה, שיבוא לראות תיאטרון גאה."

אז אם היה כדור כזה, לא היית לוקח אותו?

לא הייתי לוקח את הכדור, אני גאה להיות בדיוק במקום בו אני נמצא.

מעניין אם אני כן הייתי לוקחת…

האנסמבל הגאה יעלה עם ההצגה "אפשר לרפא את זה"במרכז הגאה שבגן מאיר בתאריכים 25.26.27/06 וכן בחודשים יולי ואוגוסט.

בימוי: טליק ניניו.

מחזה מאת: רותם ברוכין.

רעיון למחזה "אפשר לרפא את זה" – של טליק ניניו ושרון כהן.

במאי משנה: חיים פיליבה.

הדרכה קולית: בני נדלר.

תנועה וכוריאוגרפיה: עמית לוי ואוריה רון.

מנהל אדמיניסטרטיבי של האנסמבל: דקל נוי.