ראיון עם אמן התיאטרון עידו קולטון

מאת: אירית ראב

מעטות הן הפעמים שאת יכולה לפגוש את עצמך כיוצרת, כמו שהיית לפני 10 שנים. אבל בפגישה עם עידו קולטון, יוצר צעיר ומבטיח, הדבר הזה איכשהו מצליח להתממש. גם מבחינת הנושאים המורבידיים משהו, גם מבחינת השקפת העולם הייחודית ומציאת המצבים התיאטרליים בכל מקום, אפילו במהלך נהיגה שגרתית עם החבר'ה וגם מבחינת הטוטאליות המתבקשת, ההכרחית ליוצרי תיאטרון.

עידו קולטון, עוד לא בן 19, הוא אמן תיאטרון טוטאלי, כהגדרתו. טוטאלי כמו שרק יוצר תיאטרון צעיר יכול להיות, המקדיש את כל כולו ליצירה. יש בו את השילוב הנדיר של ראיית כל האלמנטים הדרושים בכדי שהצגה תצליח, גם את האלמנטים הכספיים, אבל גם את התשוקה ההכרחית לתיאטרון.

לאחרונה, קולטון העלה את ההצגה   NO (R) WAY. TODAY בצוותא, הצגה שהועלתה כבר על במת תיאטרון גשר, אך בשם "עשר שניות". סיפור פשוט על בחור ובחורה, אוגוסט ויולי, שנפגשים בצ'אט ומחליטים לנסוע לנורווגיה ולהתאבד. המחזה הזה כבר הועלה כמה פעמים ברחבי העולם, אך כאן, על הבמה הלבנה של צוותא 2, הוא קיבל מימד אחר. השילוב בין משחק איכותי, בימוי מוקפד, צילומים תוך כדי ההצגה והקרנתם, מוסיקה משובחת ואוהל אחד, המהדהד את קולות המחאה שבחוץ, הפך את ההצגה הקטנה הזו לפנינה בוהקת, שגם אם אינה מלוטשת לגמרי עדיין הנה מושכת עין.  קולטון, ששיחק בהצגה לצד אדווה רפאל, ביים, הפיק והרים את ההצגה הזו על כתפיו בסיוע של יוצרים צעירים, חבריו לתיכון הרצוג בחולון, הגימנסיה למדעים ואמנויות, "המקדישים את כל כולם למטרה" כהגדרתו.

אז מי הוא אותו עידו קולטון? לא היתה לו ילדות עשוקה ברחובות של חולון. נהפוך הוא, הוא מגיע ממשפחה תומכת מאוד, כשאביו היה שחקן בצעירותו ובלט בבית צבי, אז הוא יודע על מה מדובר. האם מצדה מסייעת בכל מה שניתן, בין אם באיוש הקופה בכניסת האולם ובין אם בעידוד ותמיכה. עוד מהיותו ילד צעיר, קולטון אהב להיות על הבמה. "הייתי ילד-במה" הוא מעיד על עצמו ומספר כי הופיע בפסטיגלים, במשך שלוש שנים, כל חופשת חנוכה, ארבע פעמים ביום. "זה היה ברור לכולם, גם למשפחה וגם לכל מי שסביבי, שזה מה שאני אעשה. שזה הייעוד שלי. גם המורים בבית הספר, כי הייתי תלמיד מאוד היפראקטיבי. הייתי עושה הצגות, מחקה את המורות, מתחיל לרקוד איתן טנגו באמצע השיעור. זה מה שאני אעשה, לפחות אני מקווה שזה מה שאעשה. אין ברירה אחרת."

מתוך ההצגה NO (R) WAY. TODAY . צילום: אור קפלן

הכול התחיל בהצגות חנוכה, אותן ראה כשהיה ילד קטן, וכבר אז התחיל לנתח אותן ולשאול מי המפיק, מי אחראי על עיצוב הבגדים ואיך התאורה מאירה ככה את האולם. לאחר מכן, החל להופיע בהצגות ילדים בכל רחבי הארץ, בגיל 11 בלבד. ושם למד את העבודה בשטח, איך מגיבים לקהל, מה עושים כשהמיקרופון לא עובד, איך להלהיב את הילדים. אבל רק כשראה את "אשכבה" לראשונה, ידע שזה הייעוד שלו והודה שהוא במקום הנכון. "מבחינתי תיאטרון הוא לא רק משהו נחמד וכיפי, הוא דרך חיים." הוא מוסיף.

על אף כל השיעורים המעשיים בהצגות הילדים, דריסת הרגל במגמת התיאטרון היתה רק בכיתה י'. שם זכה להכיר את שתי המורות האגדתיות כהגדרתו, עירית דביר-בנדק ומיקי מרמור, שתודות להן נהפך להיות  היוצר שהוא היום. בתחילה, כמו בכל מגמת תיאטרון, עבדו על דיאלוגים ועיצוב דמויות. שם נתקל לראשונה במחזה NO (R) WAY. TODAY והעלה ביחד עם אדווה רפאל דיאלוג קצר מתוך המחזה, שהיה מין קולאז' של כמה קטעים.

לאחר מכן, החליט לעשות משהו קצת יותר גדול והעלה את "כולם רוצים לחיות" של חנוך לוין. קפיצת מדרגה משמעותית, שהחליט להשקיע בתוכה הרבה. אותה טוטאליות התחילה להראות אותותיה כאן. מעבר להשקעה הכספית בהצגה, הוא השקיע בכל אחד מהפרמטרים הבימתיים, החל מארונות הקבורה האמיתיים ועד למוסיקה החיה על הבמה. הוא אף הגדיל לעשות ושילב את הצוות הטכני בתוך ההצגה עצמה, כאשר עמדות ניהול התאורה והמוסיקה, והמנהלים שלהן, היו חלק בלתי נפרד מההצגה. "זו היתה חוויה מדהימה והיוותה את החותמת בשבילי שאני נשאר בתחום. זה גם מה שהוביל אותי לכל מה שקרה בהמשך".

ואז נקרה בדרכו המחזמר "משתגעים מאהבה". "לפני הצבא החלטתי שאני חייב לעשות הצגה, לבד. בלי מורים מעליי, בלי כלום, אני לבד.  אבל החלטתי שבהפקה הראשונה שלי לבד, כדאי ללכת על בטוח. הצגה שתדבר אל כולם. וגם, כל אלו ששונאים מחזות זמר, ויש הרבה כאלו, יוכלו לאהוב אותו, כי אין לו עלילה טרגית. הוא מורכב ממערכונים-מערכונים, על זוגיות, אהבה, סקס, גירושין, הילדים הקטנים. כמו מופע סטנד-אפ להמונים, רק שהוא נורא תיאטרלי. בסופו של דבר, על אף כל הפחד, הצלחנו למלא 250 מקומות, ואחרי זה לעשות עוד הצגה. "

מתוך "משתגעים מאהבה". צילום: אור קפלן

גם ב-"משתגעים מאהבה", כמו בהצגה בכיתה י"ב ובהצגה בצוותא, הוא נעזר בחבריו למגמה ולמקצוע. "זה מדהים. הכול – זה בני נוער. אני משוכנע שאנחנו, כל החבר'ה שיצאו מבית הספר ומהמגמה, נעשה משהו בתחום, לא יודע מה, אבל נהיה בתחום. אנחנו הדור הבא. כולם מאוד מוכשרים. כל פרט ופרט בהצגה נעשה על ידי בני נוער, יחצ"נות, תלבושות, מוסיקה, צוות טכני, הכול, זה בני נוער. אני חייב להם הרבה."

קולטון הוא יוצר אופטימי מאוד, כשבכוונתו לעשות השנה ארבע או חמש הפקות לפחות. כשאני אומרת לו שיש סיכוי שהוא יקרוס בדרך הוא מציין כי "אם לא אעשה את זה, אני אהיה בן אדם נובל. אני רוצה שאנשים אחרים ידעו וירגישו שאני מאושר במה שאני עושה. בן אדם שלא מאושר במה שהוא עושה, הוא כלום בעיני. לכן, זה חשוב לי, כי זה כמו חמצן, אם לא תנשום אותו, אתה תמות. אין פה שום הגזמה. זה באמת ככה. אני רוצה בעתיד ללמוד בבית ספר למשחק, בסמינר הקיבוצים, ואני רוצה להגיע כשיש לי ניסיון מאחורי."

בגלל זה החליט לעשות הצגה קצת אחרת,  הוא טוען כי אחרים מגדירים אותה כמוזרה למרות שהוא בכלל לא חושב כך, והעלה את NO (R) WAY. TODAY. גם בהצגה זו, כמו בהצגות הקודמות שלו, הוא ביים את עצמו. דבר שקשה מאוד לשחקן בעל ניסיון וזמן במה, ועל אחת כמה וכמה ליוצר תיאטרון בתחילת דרכו. נושא ההצגה, הכבד והמורבידי, מתעצם פי כמה, בייחוד מאחר וקולטון בחר שלא לעשות את הסוף כל כך קיטשי כמו הפקות אחרות. כששאלתי אותו על הנושא, והאם באו אליו בשאלות ותהיות, בייחוד מאחר ועשה את ההצגה בתחילת השירות הצבאי, תקופה לא קלה בפני עצמה, הוא טען כי " לא, מעולם לא חשבתי להתאבד. כשעבדנו על ההצגה, גם בכיתה י"א וגם עכשיו, ניסינו לבחון איך אפשר להתחבר לדמויות שמתאבדות. ניסינו להבין מתי הרגשנו בודדים מאוד, מכאן בעצם הכול נובע, מהבדידות של כל אחת מהדמויות במחזה."

על אף שהתחיל כשחקן, כיום הוא מעדיף יותר לביים וליצור. קרוב לוודאי שימשיך לשחק בהצגות של עצמו. לשאלתי מה הוא מאחל לעצמו בעתיד הוא פשוט מייחל ש-"אהיה מאושר, להמשיך לעשות תיאטרון ושפשוט יהיה לי טוב."

בעתיד, כאמור, עידו קולטון ימשיך לעבוד וליצור, תוך כדי שירותו הצבאי. בינתיים הוא מתחיל לעבוד על משהו מקורי, יחד עם אחד מעמיתיו ליצירה, מסייע בהנחיה במגמת התיאטרון ועומד להעלות שוב את "משתגעים מאהבה" ב1/9/12 בתיאטרון חולון. שווה לעקוב אחריו.