באנו, צחקנו, התפעמנו

על ההצגה "טייבלה והשד"

מאת: אביבה רוזן

לפעמים יש בתיאטרון קלילות בלתי צפויה, מין סוג של מעוף. זוהי בהחלט סוג של חוויה שהתיישבה יפה עם חלק מהצרכים שלנו כאוהבי תיאטרון – לא לחשוב יותר מדי, לא לשקוע בניתוחים מעמיקים על טבע האדם, החברה והיקום, אלא לברוח מעט, לנוח, לצחוק ולשמוח. זה מורגש במיוחד בימים של אפטר-קורונה (שאני מקווה שאכן אנחנו נמצאים בהם ולא נופתע שוב לרעה). התיאטראות נפתחו והצופים זוכים שוב לטעום מן המתוק -מתוק הזה, שלפעמים הוא קצת מר אך עדיין מתוק ומלהיב. זהו הרגש שהתמסרתי אליו בהצגה הזאת.

את הסיפור, "טייבלה והשד שלה", כתב יצחק בשביס-זינגר, סופר גאוני, שכידוע זכה גם בפרס נובל לספרות. לבשביס-זינגר מקום מיוחד בארון הספרים היהודי. הוא כתב על יהודים בלי כחל וסרק, גילה לעיתים את הפנים המכוערות ואת היצרים האפלים, אך תמיד מתוך אהבה. יצירה זו אולי אינה מיצירותיו הגדולות והידועות, אך היא בהחלט נוגעת באותם נושאים מוכרים. החיים, לעיתים קטנים ועלובים, של יהודים בשטטל. היצרים, שלעתים קרובות משתלטים על האנשים המהוגנים או המנסים להיות כאלה, והמקומות שבני אדם יכולים להגיע אליהם בדרכם הרגשית.

מתוך ההצגה טייבלה והשד

עלילת ההצגה "טייבלה והשד", שעיבדה אל הבמה את הסיפור, עוסקת בטייבלה, אישה שנשאה לגבר שמסתבר שהוא הומוסקסואל וזונח אותה כעגונה. טייבלה משתוקקת לגבר. את התשוקה הזאת קולט עוזר המלמד האביון, שמשתוקק אליה. הוא משתמש בספר שקראה, על שדים, כדי להעמיד פני שד וכך להתקרב אליה, פיזית ורגשית. מסביבם רוחשת העיירה חיים, של תושביה ושל שדים שנקרים בדרכם ומנהלים את חיי התושבים.

בשביס-זינגר משתמש באמונה תפלה, אמונה בכוחם של שדים, כדי לנווט את העלילה. שירילי דשא, הבמאית, נעזרת בה אף היא כדי להמחיש את חייהם הדלים בחומר, אך עשירים בחיי הרגש, של הדמויות היהודיות בעיירה. בשימוש בשד הראשי כמספר המנווט את העלילה היא הופכת את הסיפור להומוריסטי וסטירי, מבלי לאבד את היכולת להעלות נושאים משמעותיים מחיי העיירה ומחייה של אישה המשתוקקת לגבר. הדלות, הבדידות, ההתחברות, הרכילאות, יכולת הקבלה והנתינה, הסתגלות למציאות שהיא אבן דרך בסיסית בחייו של יהודי בגולה. אמונה בכוחות שהם גדולים מאיתנו, האל או שדיו, פתחה פתח ליכולתו של היהודי להסתגל לחיים ששכניו עשו בהם מהפכות, וחוזר חלילה.

הדמויות חיות וססגוניות באישיותן וברגשותיהן, והקלילות בה הן נעות בין מצבים וסצינות מאפשרת לצופים לחוש, לצחוק וליהנות. כיף של תיאטרון.

טייבלה והשד

תיאטרון החאן

על פי סיפור מאת יצחק בשביס-זינגר

מחזה ופזמונים: רוני סיני

בימוי: שירילי דשא

שחקנים: יהויכין פרידלנדר, עפר גרינברג, ישראל פניאל, שחר נץ, נטלי אליעזרב, סוזנה פפיאן, ויטלי פרידלנד, איתי שור

מוסיקה מקורית: ליאור רונן

תפאורה: פרידה קלפהולץ-אברהמי

תלבושות: לימור הרשקו

תאורה: רוני כהן

תנועה: אריאל נ. וולף

הדרכה קולית: ריקי בוגטין

הצילום בכתבה: יעל אילן

מועדים קרובים:

15/6/21 20:30.

16/6/21 11:30, 20:30

אהבה לא תמיד מנצחת

על ההצגה "אנטיגונה"

מאת: אביב שור

לראשונה, פגשתי את דמותה של אנטיגונה כתלמידת תיכון. דמותה ליוותה אותי שנים רבות ועוררה בי שאלות על אהבה, מסירות, הקרבה וצדק. הבחירה של אנטיגונה איננה בחירה של אישה אנונימית וקלת דעת, אלא בחירה אלמותית של אישה חזקה ודעתנית. לכן, כשהתבקשתי לצפות בהפקה החדשה של "אנטיגונה", על במת תיאטרון החאן, (בבמת בית ציוני אמריקה, ליתר דיוק), אימצתי את ההזמנה בשתי ידיים.

המתח וההתנגשות בין צו השמיים שגילמה אנטיגונה, בכיכובה של אור לומברוזו, לבין צו המדינה אותו ייצג קראון, בגילומו של ארז שפריר, הרטיטו את האולם. השחקנים גילמו את דמויותיהם מדם לבם והביעו אותן נאמנה. עם זאת, לא השתכנעתי במידת הרלוונטיות של נושאי דת ומדינה, העולים מההצגה, לימינו. בשל אורכה הקצר של ההצגה, הרגשתי שקיבלתי בעיטה לבטן בכל הנוגע לצו הלב, שמייתר לחלוטין את צו השמיים ואת צו המדינה, ואת המתח המתמיד ביניהם. השאלה מרכזית שיצאתי איתה מהטרגדיה הקלאסית בלבוש מודרני היא האם מוות על קידוש האהבה (בין אחות לאח) הוא מחיר גבוה מדי?

אנטיגונה2 - יעל אילן

אנטיגונה | צילום: יעל אילן

לתחושתי, אנטיגונה לא הייתה הגיבורה של הסיפור. אפילו אומץ הלב והטקסטים הקשים שנאמרו מפיה בסצנה בה היא מגורשת מתבי לא גרמו לי לחוש צער או הזדהות או תסכול. לעומת זאת, התרשמתי משתי דמויות אחרות, שונות במיוחד, אשר הניעו את העלילה: השליח, שגולם על ידי איתי שור, והנביא העיוור, שגולם על ידי יהויכין פרידלנדר. במפגש על הבמה בין קראון לבין דמויות אלה, חזרה והדהדה אצלי השאלה איתה פתחתי – האם למות למען האהבה מקדש ערך זה? מהעולה על הבמה, ניתן להבין בבירור –  אהבה לא תמיד מנצחת, וודאי שלא במקרה של אנטיגונה ובטח לא במקרה של קריאון.

ובכל זאת, מה שהכריע את קראון בסופו של דבר לשנות את החלטתו זה המחיר האישי ממנו רצה להימנע. ברגע שהבין קריאון את משמעות מחיר הצו המדיני שחוקק לאור איבוד בנו, שארית בשרו, גבר צו הלב על צו המדינה. אהבתו לבנו ניצחה את אהבתו לשררה והוא הפסיד את שניהם. סכנה גדולה עורבת לכל מדינה שהיא, כאשר שיקוליו של מקבל ההחלטות מבוססים על מניעים אישיים שגוברים ברוב קולות על מניעים עניינים. ולצד זאת, בסופו של דבר, המחזה צועק – כולנו בני אדם. גם מעמד של כוח ורוממות יכול ברגע אחד של אמת להימחק. גם השליט החזק מכל, מתכנס לד' אמותיו ובוחר ביקר לו מכל.

אנטיגונה - יעל אילן

צילום: יעל אילן

עם זאת, על אף המשחק הנפלא והתכנים מעוררי המחשבה, הלבוש המודרני של ההצגה בא לידי ביטוי במשמעותו המילולית בלבד. השחקנים אכן לבשו לבוש מודרני הרחוק אלפי מונים מימי יוון העתיקה. בתוך המסגרת התיאטרלית "המודרנית", ובזמן הקצוב שהקציבו, היוצרים לא יצקו שום מסר או רעיון מודרניים שהצליחו לחבר את הקהל עם הטרגדיה המפורסמת הזו. זאת ועוד, הסצינה של כיתוב הגרפיטי על התפאורה עוררה בי אנטגוניזם, זה היה מתריס, חסר הקשר ולא תרם בשום צורה לעלילה.

דמותה של אנטיגונה הולכת ללוות אותי עוד שנים קדימה, ובצער רב אומר שהמחיר ששילמה על קבורה ראויה לאחיה המת היה נמוך בהרבה מהמחיר ששילם קראון, מלך תבי. בעוד שאנטיגונה קנתה את עולמה בכך שיצאה נגד צו השליט, החריב השליט במו ידיו את עולמו שלו.

אנטיגונה

תיאטרון החאן

מאת סופוקלס

תרגום: שמעון בוזגלו

בימוי: אודי בן משה

שחקנים: מני גרוס, עופר גרינברג, אור לומברוזו, כרמית מסילתי-קפלן, שחר נץ, יוסי עיני, ישראל פניאל, סוזנה פפיאן, יהויכין פרידלנדר, ניר רון, איתי שור, ארז שפריר.

מוסיקה: יוסף ברדנשווילי

תלבושות: אורן דר

תפאורה: סבטלנה ברגר

תאורה: רוני כהן

מועדים נוספים:

12/12/19 | 20:30

14/12/19 | 20:30

6-9/1/20 | 20:30

11/1/20 | 20:30

למועדים עתידיים בדף ההצגה באתר תיאטרון החאן – הקליקו על הלינק