אגדה מודרנית

ביקורת ההצגה "הערפד, הגנב, הזונה והירח"

מאת: מיה אופיר מגנט

ההצגה "הערפד, הגנב, הזונה והירח", שעלתה לאחרונה בבית הספר בית צבי, מורכבת מארבע אגדות שכתב הבמאי ירון אדלשטיין יחד עם תלמידי שנה ג'. אם בשנות התשעים כתב ג'יימס פין גארנר את הלהיט "פוליטיקלי קורקט – אגדות ילדים בלשון סגי נהור", שהראו את הצד "האמיתי" של האגדות המוכרות, בחר אדלשטיין לכתוב עם השחקנים אגדות חדשות שחושפות דילמות של העולם המודרני. למרות הכתיבה המצחיקה והחכמה, ההצגה לא אחידה מבחינה סגנונית ועוד לא בשלה לעבור מבמת בית הספר אל אולמות התיאטרון.

ההצגה בנויה מארבע אגדות: האגדה הראשונה עוסקת בילדה שאין לה שם וצריכה לבחור אחד לעצמה, השנייה מתרחשת בעולם שבו בני האדם הם בעלי ארבע רגליים, ארבע ידיים ושני ראשים, השלישית מספרת על עובדי מפעל החלומות והרביעית מתארת נסיכה עצובה ונבגדת שמחליטה לבטל את הלילה. האגדות החדשות שנכתבו הן אגדות מודרניות שמשקפות דילמות ונושאים שמעסיקים אותנו היום. הן כתובות בהומור וקורצות לאגדות מוכרות ולעולם הפנטזיה. השחקנים בהצגה, משחקים בכל ארבע האגדות ומחליפים דמויות כל הזמן. חלק מהשחקנים טובים, אחרים פחות, אבל הופתעתי לטובה מהמשחק העדין שלהם. הם משחקים במידה, יוצרים דמויות לא צעקניות ומוגזמות ונראה שהם מחויבים ומיומנים, ונעים לצפות בהם.

הקו המקשר בין האגדות הוא סיפור מסגרת שהקהל שומע באמצעות voice over בתחילה ובסיום של כל אגדה. בהתחלה, אנחנו שומעים אבא המספר לבתו סיפור לפני השינה, אחר כך את הבת שהתבגרה מדברת עם הפסיכולוגית שלה ובסוף, אותה הבת מספרת סיפור לילד שלה. סיפור המסגרת הזה לא פוּתח עד הסוף ולא ברור המעבר אל השיחה עם הפסיכולוגית, בה הבת מנסה לנתח מדוע סיפר לה אביה את הסיפורים האלה. היה מעניין לו היו בוחרים להמשיך את השושלת וללוות את הילדה שבגרה לאישה ומספרת לבן שלה שמספר לבן שלו וכו'. לכל דור, האגדות שלו אבל משהו בקשר בין ההורה לילד נשאר תמיד.

הערפד, הגנב, הזונה והירח - בית צבי

העובדה שההצגות שונות זו מזו בכתיבה ובשפה הבימתית יצר חוסר אחידות סגנוני. האגדה הראשונה מזכירה מבחינה תוכנית אגדות ילדים מוכרות עם טוויסט עכשווי בה השחקנים מעצבים בגופם את העולם ומשחקים גם את הרהיטים והחפצים, האגדה השנייה מתקשרת לסיפור מ"המשתה" של אפלטון על בני האדם שהיו פעם מחוברים וגם השפה הבימתית שונה: השחקנים לבושים בתלבושות ולא בבגדים שחורים ולא מגלמים בגופם את המקום. באגדה השלישית על עובדי מפעל החלומות, הסגנון הוא פיזי ללא מילים ואילו האגדה האחרונה היא כמעט מחזמר – מחווה לסרטים של וולט דיסני.

המכשלה העיקרית של ההצגה היא חוסר האחידות הסגנוני הזה וההבדל ברמה בין האגדות השונות. ההצגה מתחילה כ"תיאטרון שחור" ובסוף נגמרת במחזמר. בהתחלה, כל השחקנים לובשים בגדים שחורים אחידים ומשתמשים במעט אביזרים, אבל בהמשך מתחילים להשתמש בתלבושות שהכינו השחקנים ובתלבושות מחדר התלבושות של בית הספר והמינימאליות בשחור נעלמת. גם מבחינת הבימוי והמשחק, האגדה השנייה והשלישית מהודקות יותר מן האחרות בהצגה, הסיפור ברור והשפה הבימתית עשויה היטב.

יכול להיות שהשוני הסגנוני הנו בחירת בימוי. אם כן, נדרשה החלטה ברורה יותר שגם תיתמך על ידי סיפור המסגרת ועל ידי עיצוב התלבושות כדי להבין את הכוונה. בכל מקרה, חשוב היה להחליט על שפה אחידה שהייתה נותנת גם אחידות מבחינה סגנונית. ההצגה בהחלט מהנה, והעיסוק באגדות מעניין אבל בכדי שהיא תוכל להמשיך ולקבל חיים משל עצמה מחוץ לכותלי בית הספר, יש לעשות כמה החלטות קשות בנוגע לסגנון וליתר האמצעים הבימתיים.

 

"הערפד, הגנב, הזונה והירח"

בית הספר לאמנויות הבמה בית צבי

בימוי: ירון אדלשטיין

משתתפים: אופיר ארד, גילי גבל, אילה דנגור, תמר ווסר, עתליה זהבי, רז אפשטיין, יסמין לביא, חן מגן, ליאור מורדוך, נטשה מנטל, נועם עמית, שי פרידמן, בר קדמי, שרון קרוק ונטע רביב

מוסיקה: אלעד ישי

תאורה: עמיחי אלהרר

פסנתר/קלידים: אלעד ישי

בין טילים גרעיניים לחפירות פילוסופיות

על ההצגות "פפפפפפפ" ו-"מקס"

מאת: הילה ציגל

בפסטיבל עכו שהתקיים לאחרונה, בחרתי לצפות בשתי הצגות, הראשונה, "פפפפפפפ", שזכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר, והשנייה, "מקס", שזכתה בפרס המוזיקה המקורית.  פסטיבל אחד, שתי הצגות, הבדלים של שמיים וארץ.

נתחיל עם המצוינת: פפפפפפפ.

תארו לעצמכם מצב בו למפקד צוללת דולפין, המשייטת לה במימי המפרץ הפרסי, פשוט נמאס מהמצב במזרח התיכון והוא מחליט לקחת את העניינים לידיים ולעשות פה קצת סדר. ההחלטה הזו היא הכוח המניע מאחורי "פפפפפפפ". ההצגה, בהפקת תיאטרון האינקובטור הירושלמי, הנה משעשעת ומטרידה כאחד, פארסה מודרנית המותחת את הגבולות ומשתעשעת עם הומור שחור, טוויסטים מפתיעים, טקסטים שנונים וקורטוב של חוסר טעם.

"פפפפפפפ" הנו בעצם שם קוד למבצע סודי, סוג של נשק יום הדין, המופעל על ידי מפקד הצוללת (המגולם על ידי זאב שמשוני המצוין) על דעת עצמו וללא התחשבות בתוצאות ההרסניות שהוא עלול לגרום. בעקבות התקבלות שדר תמוה וחשוד מהצוללת, מתכנסת הצמרת המדינית כדי למצוא פתרון מהיר ויעיל למצב. ראש הממשלה, ממהר להגיע לישיבה מתוך כוונה לחתוך משם כמה שיותר מהר בכדי לפגוש את המאהבת שלו במלון. שר הביטחון, הרמטכ"ל ההיסטרי ומפקד חיל הים, נסגרים בחדר הישיבות ומנסים בדרכים משונות לפתור את הקטסטרופה אליה הם נקלעו, סופו של המזרח התיכון מתקרב, שואה גרעינית פוטנציאלית בפתח ולאט לאט הם מתחילים אפילו להתאהב בסוף הקרב ובא.

פפפפפפפ. צילום: יוהן שגב

התפאורה הפשוטה והמרשימה של ההצגה, מחלקת את הבמה לשני חללים אוטונומיים, פנים הצוללת וחדר הישיבות, המנהלים ביניהם סוג של דו שיח תמידי.  השילוב בין העיצוב הנהדר, לבין הכתיבה החדה, העלילה הקולחת, המשחק והבימוי המצוינים, גרם להצגה להמריא, כמעט כמו אותו טיל גרעיני.

עצם הסיטואציה, גם אם בדיונית, בה בכירי ממשלתנו מרימים כוסית לקראת סוף העולם הנה מטרידה ומצחיקה כאחד. המצב הביטחוני בו אנו נמצאים הופך את "פפפפפפפ" לרלוונטית ביותר, ואני חושבת שייקח לי קצת זמן להפסיק לגחך בכל פעם שאראה את התמונה של ראש הממשלה (האמיתי) בעיתון.

וההצגה המאכזבת: מקס.

הייתי שמחה, ממש שמחה, לכתוב כאן על ההצגה. זאת אומרת, הייתי שמחה לכתוב איזשהו תקציר על העלילה, על הדמויות ועל ההרגשה הכללית, אך אני מוצאת את עצמי מתקשה משהו. ישבתי בשורה הראשונה, משמאלי ישב יוסי שריד, אפילו פטפטנו קצת, הוא אדם נחמד מאוד וחובב תיאטרון. זה היה השיא של ההצגה.

מקס הנו איש לא ברור ממקום לא ברור עם מטרה לא ברורה ועבר לא ידוע, שיוצא למסע לעיר אחרת בשביל להציג את הצגות התיאטרון שלו. לעיר הזו אין שם, גם לא לזו ממנה הגיע, גם לא לחבר של מקס, העגלון אותו אסף בתחנה הראשונה של מסעו. הם עוברים שלל הרפתקאות אותם אנחנו לא רואים כי הם התרחשו מחוץ לבמה, אנחנו רק שומעים עליהם בדיעבד ובצורה לא ממש ברורה.

מקס. צילום: יוהן שגב

הסלוגן של ההצגה – "באתי לקחת אתכם הביתה" – חוזר על עצמו במהלכה שוב ושוב בהקשרים שונים, אבל לא לגמרי ממצה את עצמו. אם ישנה כמיהה לבית – בשביל מה הנדודים? כנ"ל לגבי החתירה לכסף ולתהילה. ואם החופש הוא העיקר אז מה הבית קשור לכל העניין? בדרך כלל, המושג "בית" מתייחס למקום מבטחים, פיסת גן עדן בו האדם יכול לחוש בטוח ושליו במקום שהוא שלו ושבו הוא מרגיש נאהב, אבל כאן הבית לא קיים, הוא "מת" ( למה שלא תהיה הכוונה בכך).

בהצגה ישנו צוות שחקנים מצוין – צחי גליק, עמית רוזנברג, בוריס שיף ומיטל פרץ – שנראים כאילו ממש מאוהבים בהצגה של עצמם, שזה נפלא. וכך גם המשחק של כל אחד ואחת מהם, אבל חבל שהצופה לא יכול להבין מה כל כך נפלא בהצגה שלפניו.

בתוכניה, ההצגה מוצגת בתור "קומדיה פילוסופית", שזה באמת נחמד, אבל מרוב פילוסופיה, דימויים ופטפוטים אמורפיים לא ראינו את הקומדיה, או אפילו איזושהי דרמה, וחבל. גם התקציר אודותיה נותן רושם של הצגה אחרת לגמרי, וגם זה תרם להרגשת האכזבה הכללית שלי, קצת כמו טריילר טוב לסרט גרוע.

פפפפפפפ

תיאטרון האינקובטור

מאת  ובבימוי: ירון אדלשטיין ואהרון לוין.

משחק: איצ'ו אביטל, זאב שמשוני, רפי קלמר, ערן בן צבי, ערן בן זאב, אמיר ירושלמי, יאיר ראופמן, יינון שאזו, איתמר שרון.

עיצוב תפאורה ותלבושות: אדם קלר

מוסיקה מקורית: איתמר גרוס

עיצוב תאורה: יעקב סליב

מפיקה: יעל נחשון לוין

ע. במאים: נטלי אינימיר

מפיק בפועל: מיכאל גלפרין

מועדים נוספים:

 30/9 21:00  צוותא, תל אביב

5/10 21:30 בית מזי"א, ירושלים

24/10 20:30 בית מזי"א, ירושלים

29/10 21:00 צוותא, תל אביב

מקס

בהפקת תיאטרון "במהות"

מאת: עמית ארז

בימוי:  איתי בליירברג

משחק: צחי גליק, עמית רוזנברג, בוריס שיף ומיטל פרץ

עיצוב תפאורה: טליה אוטולנגי

עיצוב תלבושות: ריטה לונדון

עיצוב תאורה: שי נר

כוריאוגרפיה: מיה יוסף

מוזיקה: טל ברוכשטיין ואלמוג מודעי

הפקה: ענת מולווידזון

היאוש שם נעשה יותר נוח?

שיחה עם יוצר התיאטרון ירון אדלשטיין אודות פורום אינסטד

מאת: מיה אופיר מגנט

ITsINSTED היא תוכנית שנוסדה ב-2006 על ידי סטודנטים מבית הספר לתיאטרון באמסטרדם מתוך מטרה לקדם את מעמדם של יוצרי תיאטרון צעירים. התוכנית מאפשרת ליצור קשרים בין במאי תיאטרון צעירים מארצות שונות, בניסיון ליצור שיתופי פעולה ולפתוח אפשרויות עבודה בתחום התיאטרון. באמצעות פגישות של חברי ITsINSTED ואנשי מקצוע מהעולם הוגי התוכנית מקווים להדק קשרים בין היוצרים הצעירים והממסד תוך החלפת ידע ושיתוף הניסיון בין במאים צעירים ממדינות שונות.

התוכנית התקיימה השנה בישראל בפעם הראשונה ביוזמת הבמאית אביבית שקד. אחד מהבמאים הישראלים שהשתתפו בתוכנית השנה הוא ירון אדלשטיין, בוגר סמינר הקיבוצים וכיום שחקן, מחזאי, במאי ומורה. הצגת המערכונים שלו "החברים של ננה" מופיעה בתיאטרון תמונע כבר קרוב לשלוש שנים.

"הגיעו במאים מהולנד, קרואטיה, אוסטריה ושוויץ יחד עם כמה במאים מהארץ" הוא מספר "היו פאנלים ודיונים עם במאים, היו הצגות ושיחות עם היוצרים וסדנה עם רנה ירושלמי ועבדנו במהלך השבוע בקבוצות על פרוייקט שהצגנו בפסטיבל "סמול במה", ביום האחרון לפסטיבל. זה היה לו"ז מאד צפוף". מכל האטרקציות שהיו בתוכנית, הדבר שהכי עניין אותו היה המפגש עם הבמאים הצעירים עצמם. "עניין אותי לשמוע הרבה על מקומות שונים והתחלתי לתחקר אותם." הוא מוסיף.

אדלשטיין ביקש מחברי הקבוצה האירופאים להסביר לו על תהליך לימודי הבימוי שלהם. כבוגר הסמינר, שיש לו היכרות מעמיקה רק עם שיטת הלימוד הזאת, הוא רצה לדעת מהי תוכנית הלימודים ואיך מכשירים במאים באירופה. "הם לומדים הרבה פחות, רק ארבעה או חמישה בכיתה. זה כבר מוליד הרבה מאד שינויים." הוא מסביר מה סיפרו לו "יש המון יחס אישי. רוב הלימודים הם מעבר מפרוייקט לפרוייקט, כל פעם בסגנון אחר ויש חונך מיוחד שנמצא איתך בחזרות. אתה נזרק ללביים משהו של תיאטרון תנועה ובמאי של תיאטרון תנועה נמצא איתך ברוב החזרות, מגיב על איך שאתה עובד."

להרגשתו של אדלשטיין יש הבדל גדול בתפיסת התיאטרון בין הבמאים מהארץ והבמאים מאירופה. "הבמאים מאירופה באו עם התחושה, גם אם לא אמרו את זה בצורה מפורשת, שמשהו בתיאטרון בישראל מאד מיושן." התיאטרון הישראלי שמתבסס עדיין בעיקר על עלילה וסיפור שונה מאוד מהתיאטרון האירופאי העכשווי. "באירופה הם חונכו שסיפור זה אידיאולוגיה ועצם זה שיש נארטיב זה כבר כולל איזושהי אמירה ואידיאולוגיה והם מנסים להתרחק מזה. אצלם יש הרבה פרפורמנס והשחקן הרבה פעמים מגיב על הדמות שלו. יש הרבה דה קונסטרוקציה של החומרים. והבמאי הוא היוצר המרכזי ולא המחזאי או הטקסט." בניגוד לתיאטרון הישראלי בו הטקסט עדיין מושל בתיאטרון, באירופה "הכל כלי ביצירה של הבמאי".

אדלשטיין מתאר את ההלם שחשו הבמאים הישראלים לנוכח התפיסה שהתגלתה להם במפגש עם הבמאים האירופאים. הוא מספר שאת ה"בום" שלו מהשוני הגדול בתפיסה הוא קיבל כשראה הצגות בפסטיבל אביניון ובאדינבורו ובמיוחד כשהמחזה שכתב, "הר", עלה בגרמניה. "נסעתי לגרמניה לבכורה ולא זיהיתי את המחזה. זה מחזה על חמישה לוחמים והבמאי עשה אותם שחקני גולף. לא ידעתי אם לצחוק או לא. אבל בסוף הבנתי את הקטע ונדלקתי על זה וגם הבנתי שזה נורא נכון לקהל שם. בארץ זה לא היה עובד ולא הייתי מגיב לזה ככה, אבל שם זה היה טוב ונהנתי מזה. שם חטפתי את הבום של ההבדל, ראיתי את הנושא של הדקונסטרוקציה שבאה לשבור את הסיפור ואת האשליה ולא קיים עוד בארץ למעט בפרינג'." אבל למרות זאת אדלשטיין אוהב את התיאטרון שעושים בארץ ולא נחפז לשנות את הטעם שלו בעקבות מה שראה "בעיני זאת שאלה. אני באמת אוהב תיאטרון כזה".

במהלך השיחה התעניינתי גם בנוגע לגבי נושא העבודה והאם לבמאים צעירים בחו"ל קל יותר מאשר בארץ? "נראה לי שגם להם לא כל כך קל, אבל אין להם את הריק המוחלט שבארץ יש." אומר אדלשטיין "בהולנד הבנתי שיש מוסדות שעובדים עם במאים צעירים, יש מסלולים שמאפשרים המשך עבודה. אנשים מהמשרדים מגיעים לבתי ספר לבימוי, רואים את העבודות, לוקחים במאים משם. יש איזה מסלול ללכת בו." ולמרות זאת גם שם המצב לא כל כך ורוד כמו שהוא נשמע "גם שם יש שינויים. המקומות האלה נסגרים, הם גם מודאגים. אבל המצב יותר טוב. יש שם הרבה תמיכות וקרנות. זה יותר זמין ופתוח להם לעבור בין ארצות באירופה ולביים שם, יש הרבה קשרים ושיתופי פעולה." אבל בסך הכל גם באירופה הבמאים מחפשים במה.

" זאת הייתה חוויה וניחוחות שפותחים את הראש. זה הרצון להתאוורר." מספר אדלשטיין על התוכנית "לאו דווקא כי נדלקתי על שפה תיאטרונית אחרת, אלא כי זה הזכיר לי שכדאי לצאת וללמוד ולספוג עוד דברים. זה משהו שקל לשכוח בארץ כשאתה כולך בניסיון למצוא ביטחון כלכלי."