להכנה במיקרו, הניחו עם הפנים כלפי מטה

על ההצגה "דם דם דא דם"

מאת: תמר צפריר

תיאטרון "מיקרו" הירושלמי בניהולה האמנותי של אירנה גורליק מעלה בימים אלה הצגה בשם די תמוה, "דם דם דא דם". זה שם שלא חושף הרבה, אם בכלל. מצד אחד, מתעוררת סקרנות ומצד שני, ספקנות. בהגיעי לתיאטרון "הבית", בו התארחה ההצגה בתל אביב, לקחתי לי כתמיד פלייר של ההצגה. התמונה על גביו נראתה מעט טלוויזיונית, ויחד עם קלישאת הטלנובלות שדבקה בנירו לוי, אני חייבת להודות שציפיתי לראות הצגה בעלת אופי בידורי. כמה שאני התבדיתי.

"דם דם דא דם" חושפת את סיפורם של זוג הורים לילדה מפונקת שמאוהבת בנירו לוי. הם גרים במה שנדמה כמו יער שורץ זאבים. ההורים מחליטים לחטוף את נירו ולחתן אותו עם בתם נעמה. הם מסממים אותו, כופתים אותו, מאיימים באלימות. הכל למען האושר של נעמה.

ההצגה עצמה מתחילה באווירה אפלולית. תפאורה מעניינת ומקורית ועל גביה הקרנה של מסך שלג מרצד ורעש לבן מתאים. תנועת השחקנים על הבמה מייצרת אווירה סוריאליסטית של חלום בלהות. המשפחה המשונה מעוררת תחושות של סלידה ואי נוחות בקהל. נירו נכנס לפתע לבמה, קצת לא קשור לתוך העולם המסויט, עם מונולוג די צפוי ששובר את האווירה שיצרו שאר הדמויות. מתעוררת השאלה מה מעשיו ביער, בשיחת טלפון עצבנית ושפה יומיומית? הוא מנציח דמויות אחרות ששיחק בעבר בטלוויזיה, אך ככל שממשיכה ההצגה, מתבהר שהאנומליות הזו, החיבור בין כמה וכמה עולמות וסוגות, הוא המנוע של ההצגה. בהתאם, דמות המספר החיצונית שמגולמת בהקלטה, מגדילה את המתח בין הז'אנרים השונים מהם מושפעת ההצגה.

דם דם דה דם 2 - ארלה הצמצם הבוער

דם דם דא דם. צילום: ארלה הצמצם הבוער

ככל שהעלילה מתקדמת, כך גוברת הסקרנות ומתעצמות השאלות. למה הדברים הם כמו שהם? מה הולך להיות? מה משמעות המטפורות השונות? לאט לאט, התהיות הללו מתרבות ויוצרות תחושה של מתח כמו בעת צפייה בסרט אימה. החטיפה, היער והזאבים שמייללים מדי פעם מסביב מתנקזים לחתונה כדת משה וישראל. אפילו מגיע רב! אך מי מהנוכחים ייצא מהחתונה הזו בחיים?

ההצגה עוסקת בכמה וכמה נושאים, וביניהם מסרים על אהבה אמיתית, אמת מול משחק וביקורת על דור ה-Y המפונק. כל אלה מסרים די נדושים שהעיסוק בהם נמצא בכל עבר, אך בהצגה הזו הם מטופלים מזווית מרתקת, מוגשים במעטפת טובה של טקסט מקורי, בימוי מתוחכם ומיזנסצינה אסתטית להפליא.

אמנם, במהלך ההצגה יש שימוש בכדור מראות, מה ששוב מהווה סיכון ליפול לקלישאה, אך השימוש המעודן בו רק מוסיף עוד רובד קסום למערכת שלמה של שפה ויזואלית מדויקת. באמצעים די פשוטים המעצב האמנותי איליה קוץ יצר יער שממנו מגיחות דמויות וגם נבלעות בתוכו. ההקרנות המינימליסטיות לא מאפילות על התפאורה ולא לוקחות את מקומה כבדרך כלל, אלא רק מחמיאות לה.

על אף הקצב האיטי, ההולם את האווירה הסוריאליסטית, ההצגה עצמה מעניינת ומותחת. בחלקה האחרון, היא נהפכת לסאטירה גם מבחינת טקסט וגם מבחינת המשחק. לעיתים, היא נדמית כמו מניפסט אהבה עצמית משונה של נירו לוי, ולעיתים ברור שאף אחד לא יוכל להתאים לתפקיד הזה מלבדו. כך או כך, הליהוק המטא-תיאטרוני הזה מוסיף עניין חיובי ומעורר מחשבה ודיון.

בהתאם להגדרת היוצרים, היצירה היא אכן ספק קומדיה, ספק טרגדיה וספק משל. אוסיף ואומר שיש גם אלמנטים מז'אנר האימה, דבר שנוצר לעיתים נדירות על במת התיאטרון, ועל כך יש לשבח את היוצרים. בשורה התחתונה, זו הצגה מעניינת, מקורית ומעוררת השראה.

דם דם דא דם

תיאטרון מיקרו

בימוי: יפים ריננברג

כתיבה: רועי מליח רשף

משתתפים: נירו לוי, נועה צנקל, בני שיף, מירי גורליק ויוסף אלבלק.

עיצוב אמנותי: איליה קוץ

עיצוב תלבושות: ולנטינה סטץ

תאורה: אנדריי יודשקין

וידאו וסאונד: יבגני לשצ'נקו

השיר בהצגה: "שיר התן"

מילים: משה סחר

לחן: יוחנן זראי

ביצוע: ריקה זראי

צילום: אילן חזן

עיצוב גרפי: טל מור

מועדים נוספים:

17/1/19 | 19/1/19 | 7/2/19 | 9/2/19 | בכל המועדים ההצגה בשעה 20:00 | תיאטרון ירושלים.




ועכשיו, נעבור לפרסומות 🙂*

באנר למרתה

זקוקים/ות לשירותי תוכן איכותיים? הקליקו על הלינק או על הבאנר לפרטים נוספים.

 

*הפרסומות האלו מאפשרות לנו להמשיך ולהעניק לכם תוכן איכותי על אמנות איכותית.

מתעניינים/ות לגבי פרסום באתר? מוזמנים/ות ליצור איתנו קשר.

מארקס ירד אל המרתף

על ההצגה "הסיפור המופלא על ארנדירה התמימה וסבתה המרשעת"

מאת: יונתן בק

"הסיפור המופלא על ארנדירה התמימה וסבתה המרשעת" – שם די ארוך להצגה, לא? ובכן, לפני הכל, ובכדי להקל על חסרי הסבלנות שביניכם, אבקש לשים את השורה התחתונה דווקא כאן: אני ממליץ בחום ללכת לתיאטרון המרתף שבירושלים ולצפות בהצגה. הסיפור של גבריאל גרסיה מארקס מעובד בצורה מעוררת התפעלות לתיאטרון, ההצגה מהודקת, מבוימת היטב ומלאה פתרונות בימתיים יצירתיים, כך שהשחקניות זוכות לשחק על הבמה ממש כמו היו בארגז חול של ילדים. על הבמה נבנה עולם תמים וילדותי שקשה לצופה שלא להזדהות אתו, וקשה יותר שלא לכאוב בשברו.

עם זאת, עליי גם להזהיר: ההצגה, כמו הסיפור עליו היא מבוססת, היא קצרה (קצת יותר מ-45 דק'), חולפת לה מהר, ואמנם משאירה טעם של עוד, אבל גם תחושה של פספוס מסוים. בתכניה לא כתבו מהו אורך ההצגה, ובעודי מחכה להתרחשות הבאה בין הדמויות – האורות ירדו ומישהו התחיל למחוא כפיים… הופתעתי, ותהיתי איפה הקתרזיס שלי, שכ"כ בניתי עליו נוכח ההצגה המוצלחת. למעשה, אני חושב שאם הייתי יודע מראש שההצגה קצרה, הייתי אפילו נהנה יותר – משל לסועד שנכנס למסעדה ומקבל ארוחה צרפתית משובחת, אך נשאר מעט רעב. (ואני אוהב מסעדות צרפתיות! הן משובחות, ואין הרבה כאלה בארץ).

השף של הארוחה הצרפתית המסוימת הזו הוא יפים ריננברג, במאי שזכיתי כבר להתרשם מאוד מכמה מהצגותיו, הצגות המציעות עולם תיאטרלי מסקרן וייחודי. המסעדה היא "תיאטרון המרתף" בירושלים, בית בלתי-רגיל לתיאטרון שוליים, שכדאי להקדיש לו כמה מלים. מעבר להיותו תיאטרון פרינג' ראוי ומסקרן, תיאטרון המרתף משמש גם כבית ספר לאמנויות הבמה לבני נוער בסיכון. בבית הספר הייחודי הזה, הם לומדים תיאטרון במסלול תלת-שנתי, מצליחים להשתלב במסגרת של לימודים (לעיתים לראשונה בחייהם), וחלקם אף זוכים להשתלב בהצגות התיאטרון יחד עם שחקנים מקצועיים.

ב"הסיפור המופלא…" משתפות פעולה גיל כהן, בוגרת ביה"ס של תיאטרון המרתף בתפקיד הסבתא, וגבריאלה ליצ'מן, שחקנית מקצועית אורחת, בתפקיד הנכדה ארנדירה. (יש לציין שליצ'מן מחליפה את אורה שבטא, בוגרת נוספת של תיאטרון המרתף). עלילת ההצגה מתחילה בארמון קסום אותו חולקות הסבתא והנכדה עם בת יענה מרוטת שיער. כשארמונה נשרף, הסבתא מחליטה למכור את נכדתה לזנות כדי לממן את בנייתו מחדש, ויוצאת למסע בו היא סוחרת בגופה של הנערה.

אם הנערה ארנדירה היתה חיה כיום, היא בוודאי היתה מוגדרת כ"נוער בסיכון". אולי הדמיון השופע שלה היה מאפשר לה לעסוק בתיאטרון, ואולי היתה מוצאת מפלט מהאכזריות של העולם האמיתי בתיאטרון המרתף. הניגוד החריף כל כך שבין תמימותה ויופייה של הנערה לבין ההתאכזרות של סבתה והגברים האונסים אותה הוא הבסיס המניע את ההצגה, ובכלל את כל האירוע התיאטרלי הזה. כשהקהל פונה לסימטת פטרסון הקטנה והשקטה בה ממוקם תיאטרון המרתף, הוא עוזב את "עמק רפאים", רחוב ירושלמי סוער ומודרני. כשהוא נכנס לתוך האולם הקטנטן של התיאטרון, הוא נכנס למרתף טמפלרי מהמם, וכשיפים (הבמאי) פונה לקהל בדברי פתיחה, הוא אפילו טורח להדגיש שאמנם כדאי לכבות פלאפונים, אבל לא ממש צריך, כי "האבנים הרחבות לא מאפשרות בכלל קליטה". בקיצור – כאן עולם של קסם, של בדיון, של הגשמה.

בדיוק כזה עולם ריננברג וצוותו מצליחים ליצור בהצגה: החלל בו פועלות השחקניות כולו לבן, כמו גם תלבושותיהן, שנראות עתיקות, ובעיקר טהורות, כמתוך אגדה ישנה. את הסיפור מספרות שתי השחקניות, לסירוגין, ושתיהן זוכות לשחק (To act) בחדווה ובעיקר, לשחק (To paly) בדרכים רבות: לשחק עם הגוף זו של זו, לשחק ברגליים זו של זו, לשחק דמויות שונות בסיפור, לשחק משחקי צלליות עם עצמן, ועוד ועוד.

זה לדעתי גם מקור החוזק של ההצגה: עולם הדמיון הבלתי-מוגבל של ריננברג  מאפשר לשחקניות הצעירות לשלב באמת בין ה-Acting ל-Playing, הן לא מעמידות פנים, והסיפור אמין ומעורר הזדהות. גם הכלים הברכטיאניים, שלכאורה אמורים לגרום לניכור (האיפור של הסבתא שמזכיר לנו שהיא צעירה שמשחקת זקנה, השחקניות שיוצאות לפרקים מדמויותיהן ומשמשות כ"מספר יודע כל") מהווים נדבך נוסף בעולם המשחקי של המספרות-שחקניות. הקהל לא מזדהה לחלוטין עם הדמויות, אבל הוא בהחלט מזדהה עם חווית הילדות התמימה שבהצגה.

או-אז, מגיעה החדירה הפולשנית כל כך של המציאות האכזרית, המיוצגת על ידי הוידאו ארט בהצגה. בכלל, שווה לציין את השילוב של התאורה, הוידאו-ארט, המוזיקה וכלל האלמנטים בהצגה שיוצרים יחידה הומוגנית ויצירתית.

הרגע החזק ביותר בהצגה הוא לטעמי הרגע בו גופה של ארנדירה עומד לראשונה למכירה בכיכר, והיא למעשה נאנסת לעיני כל על ידי מספר גברים בזה אחר זה. הקהל צופה בשחקנית היפה והנערית מתנועעת לאיטה ומתפתלת במעין דימוי גופני המייצג את האונס, ועל הבד הלבן שברקע מתחלפות תדיר תמונות פנים של גברים מחייכים. הגברים הללו, שתמונותיהם בוקעות מהמקרן ופולשות לעולם הלבן, נראים כמונו, כמו החברים שלנו, עיניהם גדולות וטובות. הם אנחנו. הרגע הזה גרם לי לחשוב בבהירות רבה על העולם שלנו – גם על תופעות רחוקות ממני כמו סחר בנשים ואונס, אבל בעיקר על תופעות קרובות יותר שצצו במוחי, כמו ניצול נשים בעבודה, הטרדות מיניות, פורנו והשלכותיו. כן, גם על עצמי חשבתי בבהירות. מרגע זה, הבנות על הבמה טובעות בעולם כואב של ניצול ועוני, ממשי ונפשי. זהו הסיפור של מארקס, וכמו שריננברג מצליח להעביר את חדוות הנעורים, הוא גם מצליח להעביר את הכאב החד.

ובכל  זאת, בתיאטרון המרתף אין סיפור על הפסד. כשהאור יורד על הטרגדיה של ארנדירה, חוזרות השחקניות לבמה, מתנשפות וחיוכן רחב. שיתוף הפעולה ביניהן וההתרגשות ניכרים היטב, הוקל להן. ליצ'מן הותיקה מובילה את כהן הצעירה. זהו הניצחון של שתיהן, של כל מי שנאבקה ונאבק להגשים את עצמו באיזושהי דרך, ולברוח מהניצול – לאמנות.

ניכרת העובדה שעל אף שיש כאן גבר שמביים שתי נשים, נבנה כאן עולם יצירתי משותף שיכול להכיל במאי ושחקניות (למרות המשפט המוזכר בהצגה: "גברים הם בהמות בכל מה שקשור לנשים"). ליצ'מן וכהן משתמשות בשפה גבוהה, ומתארות כאב לא קל לעיכול, אך חוכמתן והבנתן את הטקסט ואת המצבים הקשים ניכרות היטב. הן מאופקות, ועיניהן חכמות. כהן מעצבת דמות סבתא אמינה: היא לא מנסה לשחק זיקנה או רוע, ומשתמשת היטב בגופה בכדי ליצור דמות איטית ומאיימת. יש לה ביטחון עצמי מרשים בהגשת הטקסט, ומלבד רגעים ממש בודדים בהם היא לוחצת אותו החוצה בכעס מיותר – מילותיו של מארקס מהדהדות היטב דרכה. את גבריאלה ליצ'מן אני מכיר היכרות אישית (גילוי נאות), אך אני חייב להיות הוגן איתה ועם ריננברג ולציין את מה ששמעתי מצופים שלא מכירים אותה: היא ליהוק מושלם. העבודה הפיזית שלה מרשימה ביותר, וגופה נמתח לקצוות מפתיעים – לפעמים בעונג של ילדה, לפעמים בכאב של אונס. היא מגישה עבודה מרשימה מאוד של תזמון והומור בתיאטרון הצלליות בו משחקת שתי דמויות במקביל, והיא מאפשרת ליופי ולכאב שלה פשוט לצאת החוצה ללא מניירות מיותרות. אציין שלרגעים מעטים היא לא שמה מספיק דגש על עבודתה הקולית וצריך קצת להתאמץ להקשיב, היא יכולה לשפר זאת.

ואם נחזור למסעדה הצרפתית, מדוע למרות שכל כך נהניתי הרגשתי מעט פספוס? אני חושב שהתשובה טמונה באספקט אחד מרכזי: השיא הרגשי של ההצגה (עבור הצופים) מגיע לטעמי מוקדם מדי – בסצינות האונס של הנערה, ובהתאכזרות של העולם ואיתני הטבע אל שתי הנשים. לעומת זאת, השליש האחרון של ההצגה אינו מגיע לגבהים אליהם יכול היה להגיע, משום מערכת היחסים בין שתי הדמויות לא מגיעה אל מיצוי. למעשה, ריננברג, שמעצב היטב את הקונפליקט הפנימי של כל דמות, לא נותן פתח לזעקות האמיתיות שלהן זו כלפי זו, והתוצאה היא שאנו צועדים אל עבר הסוף הטראגי של ההצגה מבלי להישיר אליו מבט, ללא פורקן אמיתי, בדרך שגרמה לי להגיד: "מה, כבר נגמר?!"…

וכך, אחרי שעוד כמה אנשים הצטרפו לאותו אחד שמחא כפיים, הבנתי שזה באמת הסוף. זכיתי לראות הצגת פרינג' מדויקת, פיזית מאוד ויצירתית, הרבה בזכות שיתוף פעולה מצוין בין היוצרים בהצגה. הצגה שעשתה לי חשק לעוד הרבה גרסיה-מארקס, ולעוד הרבה מתיאטרון המרתף!

"הסיפור המופלא על ארנדירה התמימה וסבתה המרשעת"

תיאטרון המרתף

על פי סיפור מאת גבריאל גרסיה מארקס.

תרגום, עיבוד ובימוי: יפים ריננברג

שחקניות: גיל כהן, גבריאלה ליצ'מן

לחן: מרינה דיכטר

עיצוב: אירית בעהם

וידאו: דימה נחודקין

הפקה: אלון אבידר

מועדים נוספים:  6/3/14

פנטזיה מיואשת

על ההצגה "מבוקש צעיר משכיל ומיואש"

מאת: אנה מינייב

מה אנחנו יודעים על הרצל?! הוא הגה את רעיון המדינה ומופיע בין דפי ההיסטוריה כמי שאמר "אם תרצו, אין זו אגדה", זה ידוע לכל, אבל מה מעבר? אז הנה, הקמנו מדינה, הוכחנו לעצמנו ולעולם שאכן אין זו אגדה, ועכשיו אנחנו עסוקים בלהבין האם למדינה הזאת התכוון המשורר.

יפים ריננברג יוצא למסע בו הוא מתחקה אחרי הרצל, באמצעות היומנים שהותיר לאחר מותו והרעיון האדיר שמומש, אמנם חלקית אבל בכל זאת… על במת תיאטרון מלנקי מצטיירת לנגד עינינו דמותו של הרצל, שרוצה בכל מאודו להיות סופר, אך ללא הצלחה, וכך, מתוך הייאוש הכבד הוא בונה תכנית מדינית להצלת העם היהודי, לא פחות ולא יותר.

יפים ריננברג הוא הרצל. למשך שעה תמימה הוא האיש והאגדה, הוא זה שכתביו של הרצל נדבקו בו עד שהפכו לאחד ואי אפשר שלא להאמין לו ולהיסחף לתוך הפנטזיה המשונה שלו על מדינה יהודית. הניסיון הזה, מציאת הצדקה לזהות היהודית, משקף את המציאות שלנו כאן, בביצה הישראלית שלנו, בקיבוץ הגלויות הזה, ואנחנו עדיין מנסים להבין מי אנחנו ומה ההגדרה שלנו האישית, הפרטית. בתור עולה חדש- ישן, מתחבר ריננברג לתחושה הזאת, לזרות, לחוסר השייכות. הנה כאן, במדינת היהודית המיוחלת, במדינה אותה חלם הרצל, אותה הקים מלח הארץ, ממש כאן, צצה תחושה של חוסר שייכות, של זהות מפוצלת, אותו פיצול שהיה אופייני כל כך להרצל.

צילום: אלונה איב

המונודרמה הזאת, שמבוססת על הכתבים של הרצל, תורגמה, נערכה, בוימה וגם מבוצעת על ידי יפים ריננברג. אליו מצטרף איליה קוץ, אמן וצייר, המעצב את האירוע הזה.  באופן וויזואלי מרתק וייחודי, הם בונים דמות של אמן מיוסר, על סף דיכאון והתאבדות, שהוגה רעיון אחד קטן, ומתעלה על עצמו עד שמתרסק שוב לבור עמוק של חיפוש זהות עצמית.

אז האם דיבר הרצל על רעיון מושיע או על פנטזיה? ריננברג עצמו מודה שמדובר בפנטזיה האישית שלו כפי שהיא מצטיירת במהלך הקריאה ביומניו של הרצל, איש מורכב, עם רצון להיות סופר, עם תחושה של כישלון, עם חיפוש בלתי פוסק אחר זהותו האישית שמוביל לרעיון אחד שהפך למציאות. אך האירוע התיאטרלי הזה הוא פנטזיה בימתית שלמה, לא תמיד ידועה מראש, היא חיה ונושמת ומתגבשת מול הקהל, מנסה לחקור את האיש הזה, שאף אחד לא מכיר, האמן שאף פעם לא היה מאושר, האב שאף פעם לא הרגיש מסופק, הצעיר, המשכיל, המיואש, היהודי, ההונגרי, הגרמני, העיתונאי, היוצר, האדם שלא יודע מי הוא.

"מבוקש צעיר משכיל ומיואש"

על פי יומני זאב בנימין הרצל

עריכת טקסט, תרגום, בימוי ומשחק: יפים ריננברג

עיצוב: איליה קוץ

ייעוץ אמנותי: איגור ברזין

עיצוב תאורה: ודים קשרסקי

ניהול טכני: ויטלי סורוקין

מועדים נוספים: 4-5/4/14 ; 15-16/5/14 , 20:30 , מרכז תרבות גן מאיר, תל אביב