משל טכנולוגי

על ההצגה "מאנקי ביזנס"

מאת: יאשה קריגר

נדמה שהשיח הטכנולוגי כובש את העולם. למעשה, נדמה ככה כבר די הרבה זמן, לפחות במשך מאה השנים האחרונות. אנחנו חיים ונושמים את הטכנולוגיה, קוראים ומדברים אותה, צורכים אותה, מתבוננים בה, מתמכרים אליה.. כעת נשאלת השאלה מה לגבי התיאטרון? כיצד הוא מתערבב עם השיח הטכנולוגי והאם יש לטכנולוגיה ביטוי על הבמה? לכאורה, התשובה היא כן. תהליכי הפקה בתיאטרון הושפעו ומושפעים מההתקדמות הטכנולוגית באופן בלתי נמנע. זה ברור עוד לפני שנכנסים לפירוט הפרמטרים המושפעים טכנולוגית: תאורה, סאונד, וידאו וכו'.

אך מעבר לשאלת העיסוק הטכנולוגי-צורני ישנה גם שאלת העיסוק בתוכן. עד כמה התיאטרון נותן ביטוי להלך הרוח הטכנולוגי מבחינת התכנים בהם הוא מתעסק? וכאן התשובה היא מעט שונה. בעוד שבמדיה המצולמת אנו רגילים לסדרות מדע-בדיוני ודרמות המתכתבות עם תרבות ההיי-טק המקיפה אותנו, הרי שעל במת התיאטרון, ובעיקר זה הממוסד, המצב הוא אחר. לא שאין הבלחות – יש. אבל ההנחה (הבלתי נאמרת, שמקורה אי-שם ברומנטיציזם הגרמני…), היא שהתיאטרון, כמו גם הספרות, עוסק קודם כל בנפש האדם. ונפש האדם, בשום אופן אינה יכולה להיות קשורה לאייפונים וטאבלטים.

במרווח הזה בדיוק מתפרשת קבוצת אורתו-דה עם העבודה החדשה שלה, "מאנקי ביזנס", עבודה שמוצגת בתכניית פסטיבל 'קליפה אדומה' לתיאטרון חזותי – משל פואטי. באולם הקטן של תיאטרון 'קליפה', מאחורי בריקדה של שקי-חול, מופיעות ארבע דמויות שחורות-רובוטיות, כאשר לכולן מרכז בקרה אחד (בצורת לפטופ של אפל, עם סמל עץ הדעת). הן מופיעות לאחר הכנסת התקע לשקע, ה-"ויהי אור" הטכנולוגי. מרכז הבקרה מניב אותות שהם סמלים המצטיירים על פניהן השחורות של הדמויות. נקודות וקוים שמתחברים לסמיילים, לסימני שאלה וקריאה ובהמשך כמובן לצלב, מגן-דוד וסהר. אנו עדים, למעשה, לבריאת העולם מזוית טכנולוגית.

מונקי - מעובד

בהמשך צצים ארבעה קופים (שלושה זכרים ונקבה) ומקפצים בג'ונגל שנוצר בן-רגע. הקופים מקיימים, או לפחות מנסים לקיים את התהליך האבולוציוני, כאשר אליהם מצטרפים (כמובן) נציגי שלוש הדתות. כל העסק של הקופים והדתות מוביל לסכסוך לא נעים ורווי טכנולוגיה, כשהכל מתחיל בעצם בריב על מי מבין שלושת הזכרים יזדווג עם הנקבה. עסק בנאלי, או כפי שהבטיחה זאת התכניה – משל.

המסרים במופע הם פשוטים (ואולי אפילו גסים), אך הפשטות הזו היא פועל יוצא של סגנון המופע – ליצנות. זהו בראש ובראשונה מופע חוויתי הפונה אל החושים. הילדים בקהל נהנו בטירוף, גם אם הם עוד לא גדלו להיות אינטלקטואלים שמנהלים שיח על האיום הטכנולוגי. היכולת לעסוק בטכנולוגיה ברמת התוכן והצורה ויחד עם זאת לשמור על הצביון הליצני של המופע – זהו ההישג הגדול של אורתו-דה 'במאנקי ביזנס'.

החוויה הרב-חושית הזאת מביאה את השיח הטכנולוגי אל קדמת הבמה, כאשר תוך כדי כך היא משתמשת באימאג'ים ויזואליים יפהפיים, עבודה תנועתית עשירה של הפרפורמרים וסאונד כייפי עם הרבה קריצות פופולאריות. החסרון היחיד שלה, אם להיות כנים, הוא שהיא קצרה מדי, כי נשארים עם המון טעם של עוד. אבל לפני שבאתי לראות הזהירו אותי שהעבודה נמצאת עדיין בתהליך, אז אפשר להירגע – כי בדיוק כמו בכל גאדג'ט, גם כאן – גירסא משודרגת אמורה להופיע בקרוב. 🙂

מאנקי ביזנס

קבוצת התיאטרון ORTO-Da

יצירה ובימוי: ינון צפריר

במאי שותף: דניאל זעפרני

שחקנים: מוטי סבג, נמרוד רונן, נועה פרומרמן, ינון צפריר

עיצוב תפאורה: מיקי בן כנען

עיצוב בובות: שרה פלי

דרמטורגיה: יפעת זנדני צפריר

עיצוב תאורה: אורי מורג

יעוץ וליווי אמנותי: אמיר אוריין ואבי גיבסון-בר-אל

עוזרת במאי ומפיקה: נועה לוי זיפמן

אבנים מלוטשות

על ההצגה "אבנים"

מאת: נמרוד עמית

מה קורה כאשר אבנים קמות לתחייה, כאשר הן מגולמות בידי חבורת שחקנים בשר ודם וכאשר הן נאלצות להתמודד עם קשת רחבה של סיטואציות אנושיות? זה מה שמנסה לגלות תיאטרון אורתו-דה, במופע "אבנים" (בבימויו של ינון צפריר). כל הסיטואציות מתרחשות על במה קטנה בגודל 3 מטרים בערך, המשתנה רק בהתאם לשינויי התאורה, הסאונד, האביזרים שעליה ודמיון הקהל.

האבנים במופע אינן אבנים אקראיות שנקרו לידי היוצרים בכדי להשתעשע בהן כבמעשה קרקס. דמויות האבנים מייצגות את אבני הפסל הידוע "מרד הגיטאות בדמייך חיי" של הפסל נתן רפפורט, הניצב על חורבות גטו וורשה שבפולין וביד ושם. ואכן, כל המאורעות שעוברות הדמויות מתקשרים לשואה ולמסע שעברו יהודי אירופה בעקבותיה. לעיתים הן מייצגות משהו כפשוטו (לדוגמא, אחת הדמויות מתקלחת בדוש המייצג את תאי הגזים), לעיתים הן מייצגות זווית חדשה או ביקורת (לדוגמא, בובה בדמותו של היטלר מוצגת כמנהיגת כת מודרנית), אבל תמיד הייצוג אינו דידקטי ושומר על הקו האסתטי המופלא של המופע.

מתוך "אבנים". צילום: רועי כוהן

האסתטיקה הזו נוצרת משילוב (שילוב נדיר באיכותו, לטעמי, לפחות בתיאטרון הישראלי) בין מרכיבי התיאטרון השונים, כגון תאורה, תלבושות, תפאורה וכו', אבל מעל לכולם מתבלטים השחקנים. בתחילה הם שוהים ב"פריז" במשך זמן מה, בהעמדה המחקה את פסלו של רפפורט. בזכות האיפור, התלבושות ויכולתם להישאר ללא ניע, ניתן אך בקושי להבחין כי על הבמה ניצבים שחקנים ולא פסל דומם. לאחר שהם "מתעוררים לחיים", ובהיעדר טקסט לאורך רוב המופע, הם מפגינים יכולת תנועה המתואמת האחד עם השני.

ה"אבנים", שעוברות לאורך המופע מספר תחנות מרכזיות בחיי אנוש, נראות בחלקים רבים של המופע כמייצגות דווקא של חיים ואנושיות. המתח הזה שבין "אבן" ל-"אדם" מתחזק גם בעקבות חוט השדרה העלילתי של המופע – השואה, אך לטעמי מוטיב זה הוא אכן אך ורק חוט שדרה, ומכאן גם האוניברסליות של המופע. "אבנים" עוסק בראש ובראשונה באדם. בכל אדם.

המופע החל את דרכו בפסטיבל הרחוב הבין לאומי לתיאטרון בבת-ים (2006) וזכה במקום ראשון. עד כה הוא הועלה יותר מ-400 פעמים בשלושים מדינות שונות וזכה בעשרה פרסים בין לאומיים (החשוב בהם הוא הפרס הגרמני "אחת מעשרת היצירות הגדולות בעולם לשנת 2007").

ובנימה אישית, "אבנים" הוא מופע נוקב, מצחיק, מדיר שלווה לעיתים, השומר לכל אורכו על אסתטיקה ותנועה מעוררות השתאות.

יוצר המופע ובימוי :ינון צפריר.

במאי שותף: דניאל זעפרני.

הפקה: תיאטרון "אורתו-דה".

עיצוב תפאורה: מיקי בן-כנען.

יעוץ וליווי אמנותי: אבי גיבסון בראל.

עיצוב פאות ואביזרים: טובה ברמן.

עיצוב תאורה: אורי מורג.

עיצוב פסקול: דניאל זעפרני וינון צפריר.

עיצוב בובות נעליים: אלית וובר.

עיצוב בובת היטלר: אורית ליבוביץ-נוביץ.

קריינות: ינון צפריר.

דרמטורגיה: יפעת זנדני צפריר.

שחקנים מבצעים ושותפים ביצירת המופע: אבי גיבסון בר-אל, אלעד עטיאס, מייקל מרקס, נוגה דאנגלי, מוטי סבג, ינון צפריר.

מופעים קרובים:  18.11.12, 20:30, צוותא.

                        5.12.12, 20:30, צוותא.