להכנה במיקרו, הניחו עם הפנים כלפי מטה

על ההצגה "דם דם דא דם"

מאת: תמר צפריר

תיאטרון "מיקרו" הירושלמי בניהולה האמנותי של אירנה גורליק מעלה בימים אלה הצגה בשם די תמוה, "דם דם דא דם". זה שם שלא חושף הרבה, אם בכלל. מצד אחד, מתעוררת סקרנות ומצד שני, ספקנות. בהגיעי לתיאטרון "הבית", בו התארחה ההצגה בתל אביב, לקחתי לי כתמיד פלייר של ההצגה. התמונה על גביו נראתה מעט טלוויזיונית, ויחד עם קלישאת הטלנובלות שדבקה בנירו לוי, אני חייבת להודות שציפיתי לראות הצגה בעלת אופי בידורי. כמה שאני התבדיתי.

"דם דם דא דם" חושפת את סיפורם של זוג הורים לילדה מפונקת שמאוהבת בנירו לוי. הם גרים במה שנדמה כמו יער שורץ זאבים. ההורים מחליטים לחטוף את נירו ולחתן אותו עם בתם נעמה. הם מסממים אותו, כופתים אותו, מאיימים באלימות. הכל למען האושר של נעמה.

ההצגה עצמה מתחילה באווירה אפלולית. תפאורה מעניינת ומקורית ועל גביה הקרנה של מסך שלג מרצד ורעש לבן מתאים. תנועת השחקנים על הבמה מייצרת אווירה סוריאליסטית של חלום בלהות. המשפחה המשונה מעוררת תחושות של סלידה ואי נוחות בקהל. נירו נכנס לפתע לבמה, קצת לא קשור לתוך העולם המסויט, עם מונולוג די צפוי ששובר את האווירה שיצרו שאר הדמויות. מתעוררת השאלה מה מעשיו ביער, בשיחת טלפון עצבנית ושפה יומיומית? הוא מנציח דמויות אחרות ששיחק בעבר בטלוויזיה, אך ככל שממשיכה ההצגה, מתבהר שהאנומליות הזו, החיבור בין כמה וכמה עולמות וסוגות, הוא המנוע של ההצגה. בהתאם, דמות המספר החיצונית שמגולמת בהקלטה, מגדילה את המתח בין הז'אנרים השונים מהם מושפעת ההצגה.

דם דם דה דם 2 - ארלה הצמצם הבוער

דם דם דא דם. צילום: ארלה הצמצם הבוער

ככל שהעלילה מתקדמת, כך גוברת הסקרנות ומתעצמות השאלות. למה הדברים הם כמו שהם? מה הולך להיות? מה משמעות המטפורות השונות? לאט לאט, התהיות הללו מתרבות ויוצרות תחושה של מתח כמו בעת צפייה בסרט אימה. החטיפה, היער והזאבים שמייללים מדי פעם מסביב מתנקזים לחתונה כדת משה וישראל. אפילו מגיע רב! אך מי מהנוכחים ייצא מהחתונה הזו בחיים?

ההצגה עוסקת בכמה וכמה נושאים, וביניהם מסרים על אהבה אמיתית, אמת מול משחק וביקורת על דור ה-Y המפונק. כל אלה מסרים די נדושים שהעיסוק בהם נמצא בכל עבר, אך בהצגה הזו הם מטופלים מזווית מרתקת, מוגשים במעטפת טובה של טקסט מקורי, בימוי מתוחכם ומיזנסצינה אסתטית להפליא.

אמנם, במהלך ההצגה יש שימוש בכדור מראות, מה ששוב מהווה סיכון ליפול לקלישאה, אך השימוש המעודן בו רק מוסיף עוד רובד קסום למערכת שלמה של שפה ויזואלית מדויקת. באמצעים די פשוטים המעצב האמנותי איליה קוץ יצר יער שממנו מגיחות דמויות וגם נבלעות בתוכו. ההקרנות המינימליסטיות לא מאפילות על התפאורה ולא לוקחות את מקומה כבדרך כלל, אלא רק מחמיאות לה.

על אף הקצב האיטי, ההולם את האווירה הסוריאליסטית, ההצגה עצמה מעניינת ומותחת. בחלקה האחרון, היא נהפכת לסאטירה גם מבחינת טקסט וגם מבחינת המשחק. לעיתים, היא נדמית כמו מניפסט אהבה עצמית משונה של נירו לוי, ולעיתים ברור שאף אחד לא יוכל להתאים לתפקיד הזה מלבדו. כך או כך, הליהוק המטא-תיאטרוני הזה מוסיף עניין חיובי ומעורר מחשבה ודיון.

בהתאם להגדרת היוצרים, היצירה היא אכן ספק קומדיה, ספק טרגדיה וספק משל. אוסיף ואומר שיש גם אלמנטים מז'אנר האימה, דבר שנוצר לעיתים נדירות על במת התיאטרון, ועל כך יש לשבח את היוצרים. בשורה התחתונה, זו הצגה מעניינת, מקורית ומעוררת השראה.

דם דם דא דם

תיאטרון מיקרו

בימוי: יפים ריננברג

כתיבה: רועי מליח רשף

משתתפים: נירו לוי, נועה צנקל, בני שיף, מירי גורליק ויוסף אלבלק.

עיצוב אמנותי: איליה קוץ

עיצוב תלבושות: ולנטינה סטץ

תאורה: אנדריי יודשקין

וידאו וסאונד: יבגני לשצ'נקו

השיר בהצגה: "שיר התן"

מילים: משה סחר

לחן: יוחנן זראי

ביצוע: ריקה זראי

צילום: אילן חזן

עיצוב גרפי: טל מור

מועדים נוספים:

17/1/19 | 19/1/19 | 7/2/19 | 9/2/19 | בכל המועדים ההצגה בשעה 20:00 | תיאטרון ירושלים.




ועכשיו, נעבור לפרסומות 🙂*

באנר למרתה

זקוקים/ות לשירותי תוכן איכותיים? הקליקו על הלינק או על הבאנר לפרטים נוספים.

 

*הפרסומות האלו מאפשרות לנו להמשיך ולהעניק לכם תוכן איכותי על אמנות איכותית.

מתעניינים/ות לגבי פרסום באתר? מוזמנים/ות ליצור איתנו קשר.

חלום ליל חמסין

על ההצגה "לילה מאלף"

מאת: מיה אופיר מגנט

"לומייר: אמצע יוני, חם. אמרו בחדשות של שבע. יש בעיה עם לחץ המים בקומות שמונה, תשע ועשר.
פטימה: מעניין מה היה קורה אילו באחד הלילות באמת היתה מתעוררת.
חליל: אני מכיר אותה כבר שנתיים. היא האישה היחידה בחיי. לעולם לא אבגוד בה. לעולם.
קראפאטי: נשמע כמו שירה.
פרנצ'סקה: איפה אני?"

הטקסט הפיוטי הזה לקוח מתוך ההצגה "לילה מאלף" מאת רונלד שימלפפניג, בבימויו של עידן שוורץ, אשר עולה בימים אלו בתיאטרון תמונע. בשבוע שעבר ראיתי את הצגת הבכורה ואני כותבת מתוך מודעות למורכבות שבכתיבת ביקורת על הצגה שרק עלתה. הצגה בדרך כלל "מבשילה" אחרי כמה חודשים על הבמה, יש שיאמרו שלעולם אינה מושלמת.  עם זאת, אני לוקחת את הסיכון.

המחזה "לילה מאלף" מתאר לילה בחייהן של חמש דמויות בבניין אחד. ליל חמסין בבניין עמוס הדיירים. לומייר, אב הבית, מנסה לתקן את בעיית לחץ המים. פרנצ'סקה, המתגוררת בקומה שבע, לא יודעת אם ללכת להתקלח או לא ושותפתה לדירה, פטימה, רק מחכה שהיא תירדם על הספה כמו בכל לילה כדי שהחבר שלה, חליל, יוכל לבוא. כאשר לומייר מגיע לקומה שבע ורואה את פרנצ'סקה הוא נזכר באשתו לשעבר. פרנצ'סקה הולכת סוף סוף להתקלח וקראפרטי המציץ עליה מחלון חדרו, בבניין הסמוך, מחליט לאזור אומץ וללכת אליה.

זוהי רק תחילתו של המחזה, המתחיל כמעין סיפור יום יומי בבניין ולאט לאט מתרחק אל עולם האגדות של אלף לילה ולילה. המחזה של שימלפפניג מרתק לטעמי. הוא כתוב כסיפור כאשר הדמויות מתארות את ההתרחשות, הפעולות שלהן, התחושות שלהן ואת הפעולות של הדמויות האחרות. הטקסט פיוטי, שזור בדימויים. חמשת הדמויות, הבודדות והצמאות לקשר, צריכות לגלות את זהותן האמיתית לפני שיוכלו למצוא אחת את השנייה.

ההצגה מתחילה בבמה ריקה. נכנס לומייר עם תוכנית הבניין ותוך כדי דיבור, מתחיל לצייר בגיר לבן את התוכנית על הרצפה. לאורך ההצגה משתמשים השחקנים בגירים כדי ליצור את החלל, התפאורה והאביזרים, לדוגמא בקבוק אלכוהול, מקלחת ודלת כולם מצוירים. השימוש בגיר, גם אם מוכר, הוא אפקטיבי. החלל נוצר לאט לאט ומכניס גם אותנו אל העולם הבדיוני. חבל שמנקודה מסוימת, כאשר ציור שלד הבניין גמור, השחקנים מפסיקים כמעט להשתמש בגירים. הם משחקים בתוך החלל המצויר שיצרו ולא מוסיפים לו אלמנטים חדשים. היה יכול להיות מעניין לראות איך המעבר בין המציאותי לפנטסטי היה מתבטא גם לאחר מיצוב הבניין, וכיצד הגיר יכול היה לבנות את עולמות החול האגדתיים.

הכתיבה של שימלפפניג היא קלידוסקופית, הוא יוצר מארג של דמויות הפועלות במקביל. לעיתים הדמויות נפגשות, אך לכל אחת מהן יש מסלול פעילות נפרד שאינו בהכרח קשור לדמויות האחרות. הסגנון הטקסטואלי הזה דורש מהצופה, קצת כמו בסדרת טלוויזיה, לזכור את הסיפור של כל דמות ואיפה "עזבנו אותה" בפרקים הקודמים. כך הטקסט שומר אותנו תמיד ערניים.

גם השפה הבימתית שנוצרה על ידי הבמאי והשחקנים היוצרים מעניינת מאד. כל הדמויות פועלות באותו חלל מצויר. הן יכולות להיות סמוכות מאוד פיזית על הבמה, אבל לא באותו מקום בעולם הבדיוני, אלא בקומות שונות בבניין או אפילו במציאויות שונות בעולם הבדיוני. לדוגמא, שתי דמויות חולפות זו על פני זו בחדר המדרגות, כמעט נוגעות, אך הן לא נמצאות באותו מקום. השחקנים נעצרים ומגיבים כאילו סוג של רוח רפאים חלפה על פניהם. מגע קל שהם לא יכולים לדעת מה הוא וממשיכים ללכת. הצופה מצדו צריך לזכור כל דמות, איפה היא נמצאת, ומה קורה לה כדי להבין את כל ההצגה.

האלמנט החשוב מכל בהצגה הוא הטקסט, ועל הבמה הריקה הוא הנוכח ביותר. מבחינה ביצועית ישנו פער בין תיאור למציאות. השחקנים מתארים פעולה, אך היא לאו דווקא מתרחשת על הבמה. הפער הזה בין התיאור לביצוע יוצר מתח ועניין. אנחנו מדמיינים את הפעולה שהשחקן מתאר למרות שפיזית על הבמה היא לא מתקיימת או שבמקומה מתקיימת פעולה אחרת. הדבר חל גם על תנועה ולא רק על טקסט, לדוגמא קראפאטי מסתכל מטה אל פרנצ'סקה הישנה בזמן שעל הבמה היא בכלל שעונה על כתפו. השפה הבימתית הזו של נתק בין טקסט לפעולה ובין פעולה לפעולה, מעשירה את הטקסט ויוצרת עולם בדיוני מסקרן.

עם זאת, אין מספיק דגש על דרכי הביצוע השונות של הטקסט. שאלות שהיו צריכות להישאל בחדר החזרות אינן מקבלות מענה על הבמה, כמו מה ההבדל בין טקסט מתאר ובין טקסט חווה? מה עובד יותר בביצוע של זה ושל זה? והשאלה המרכזית היא כיצד יוצרים באמצעות הטקסט (ובאמצעות המחוות הפיזיות) עולם בימתי שאינו קיים על הבמה? איך טקסט תיאורי שלרוב אינו דרמטי מעביר רגש?  איך הוא מעביר מקום? איך הוא מעביר אווירה או כל דבר אחר? גם אני שואלת את עצמי את אותן שאלות ואין לי תשובות אליהן, אך חייבים להמשיך לחקור אותן.

בין הדימויים הפיוטיים בטקסט בולט בחשיבותו דימוי המים. בבניין יש בעיה עם לחץ המים, לומייר מנסה לתקן אותה וכל הזמן שומע מים בתוך הקירות, בקומות מסוימות אין מים ובקומות אחרות יש, פרנצ'סקה מתקלחת וקאראפאטי צופה בה. הדימוי המרכזי הזה מופיע על הבמה דרך הגוון הכחול בתאורה ודרך המילים של הדמויות. עם זאת, התאורה הכחולה יוצרת אווירה של ערב, של עצבות ואיטיות, ולאו דווקא של מים. ומה תפקידו של דימוי המים במחזה? האם זהו הרצון של הדמויות בשינוי? בחיות מחודשת? רעננות? הפוגה מן החמסין שבחוץ? או שיש פה הקבלה לזיעה הניגרת מכל גוף וחלל? אני חושבת שלא הושקעה מספיק מחשבה בדימוי הזה, במשמעות שלו וכיצד ניתן להשתמש בו מבחינה חזותית ורעיונית.

בסופו של דבר,  זהו טקסט יוצא דופן שזוכה לביצוע מסקרן. השפה הבימתית בהחלט מעוררת עניין על ידי יצירת מתח בין טקסט לפעולה. קבוצת היוצרים עושה עבודה חשובה ומרתקת כשהיא מנסה להתמודד עם טקסט פוסטדרמטי, מורכב ופיוטי. כולי תקווה שבחלוף ההצגות, ההצגה רק תתפתח, תעמיק ותשיב לשאלות המנקרות.

לילה מאלף

תיאטרון תמונע

מאת: רולנד שימלפפניג

תרגום: יותם בנשלום

בימוי ועיצוב: עידן שוורץ

שחקנים יוצרים: יוסף אלבלק, גילי בית הלחמי, עדי לב, יפתח ליבוביץ', תומר קופל.

מוסיקה: יואב טלמור

עיצוב תאורה: אנה ווילד

ע. במאי: דורון לב

 מועדי הצגות נוספים: 17/8; 18/8 20:00