מסע מוסיקלי בין החומות

ביקורת על המחזמר "אה, ירושלים"

מאת: יונתן בק

צ'רלי, פסיכולוג יהודי שחי באינדיאנה, אמור לנסוע עם אשתו ובתו לחופשה במקסיקו. אבל הוא לא מרוצה, חסר לו משהו. הוא במעין משבר אמצע-החיים. חזיון לילי, שבו הוא פוגש אחד מאבות-אבותיו שמפציר בו לטוס לירושלים ולהשיב לחזקת המשפחה מגילות גנוזות, דוחף אותו לשנות את התוכניות, והמשפחה ממריאה לירושלים. שמוליק, מדריך התיירים שלהם, מכיר ריקוד שיכול לקחת אותם לטיול בזמן, וכך מתחיל לו מסע מופלא בתקופות שונות בהיסטוריה של ירושלים עד להשבת המגילות הגנוזות…

אני בספק אם צ'רלי ומשפחתו גילו משמעות חדשה לחיים, משום שבמגילות היה כתוב פחות או יותר ש"המסע הוא העיקר", ושכל מה שצריך הוא "ליהנות עם אנשים שאתה אוהב". ובכל זאת, הם וודאי לא מצטערים על הטיול – הם בטח מאוד נהנו ממנו.

זהו הסיפור והמסר של המחזמר "אה, ירושלים", שמבוצע תחת כיפת השמיים במוזיאון מגדל דוד בירושלים, ומשוחק בשפה האנגלית. מחזמר מצחיק, כיפי ומהוקצע, שמיועד לכל המשפחה,נוהוא עושה את תפקידו נהדר. כמו הסרטים האמריקאיים לכל המשפחה משנות ה-80, שגדלתי עליהם ואני עדיין מתרפק עליהם לפעמים, גם כאן – מובטחת הנאה מלאה.

אה ירושלים , מוזיאון מגדל דוד

משמעות חדשה לחיים או פרשנויות אמנותיות חדשות לא תמצאו כאן, אך אף אחד גם לא ממש מכוון לשם. זהו מחזמר שמיועד בעיקר לתיירים (אבל גם משפחות שיגיעו לירושלים ומדברות אנגלית בסיסית יוכלו ליהנות ממנו) ועושה את עבודתו היטב. המבוגרים שצפו בהצגה, כמו גם הילדים הקטנים (תיירים ברובם), יצאו עם חיוך גדול.

למרות שמפיק ההצגה הגיע מברודווי, התקציב מינימאלי, אך מכיוון שההפקה הזו מתייחסת אל עצמה בהומור עצמי רב, ה"חיסרון" התקציבי אינו מורגש אלא מפנה מקום לצחוק וקריצות לקהל. חרבות מפלסטיק וכבשים מעץ הן חלק מהשפה, וזה עובד היטב ביחד עם עיצוב התפאורה המינימליסטי והשימוש המושכל בחלל המרהיב. כל אלה, מתכתבים היטב עם הטקסט המשעשע והמודע לעצמו, וניכר שכל היוצרים עבדו ביחד וגיבשו שפה אחידה והרמונית, החל מהכתיבה ועד לכוריאוגרפיה.

שבעת השחקנים על הבמה היו טובים מאוד, הן בשירה טובה וטבעית, והן במשחק קומי ומלא חן. הם גם שמרו על רמת מחויבות ומקצועיות גבוהות מאוד על-אף תפוסת הקהל המועט, וכולם ראויים לציון חיובי ביותר. הם מעלים את ההצגה לגבהים יפים מאוד ועושים חשק לעוד. שאפו!

יחד עם זאת, אני חושב שהעבודה המוזיקלית והכוריאוגרפיה היו יכולות להימתח לקצוות מרשימים עוד יותר. ישנם קטעים יפים מאוד מבחינת הכוריאוגרפיה והביצוע (ריקוד ה"פלאפל החם", אם הבנתי נכון את שמו), אך הם מעטים ביותר, ובתחילת ההצגה אפילו התלבטתי מדוע הכוריאוגרפיה כה בסיסית (להרים ולהוריד ידיים..). כנ"ל מבחינת ההרמוניות, שלאוזניי הלא-מקצועיות היו יפות מאוד אך מעטות מדי. חבל, כי כשהשחקנים הפגינו את יכולותיהם הם זכו לתשואות. אני חושב שההצגה בהחלט יכולה לעבור שדרוג קטן מהבחינות האלו כי ניכר שהפוטנציאל קיים.

אה ירושלים - מוזיאון מגדל דודצילום התמונות: ג'וליה שילר

גם מהבחינות הטכניות, שדרוג קל ייטיב עם ההצגה, לו הייתי תייר שמשלם 85 ש"ח להצגה, אני לא בטוח שהייתי כ"כ סלחן כלפי סאונד של רוח במיקרופונים (למרות ההגברה הטובה מאוד בסה"כ), או כלפי עובדות הבמה שלובשות גופיות שונות שהביאו מהבית. למה אני מתקטנן? כי רושם ראשוני של הצופה הוא חשוב מאוד, ועל-אף ששיר הפתיחה של המחזמר מבקש "להשאיר את כל הספקות מחוץ לדלת" – לא לכל בנאדם קל לעשות זאת.

וכאן אגיע גם לשיווק. אין לי מושג מדוע בהצגה בה צפיתי, ישבו 30 איש בקהל, במקום שתפוסתו 300 ואם זו דרך הרגל, אך זה כל כך חבל. מילא אם היה מדובר בהצגה המיועדת לקהל חובב-תיאטרון בלבד, אך כאן יש הצגה מבדרת לקהל רחב, שמתקיימת ביום שישי אחר הצהריים במגדל דוד (למי שלא היה – זה מקום מטורף!), ועוד עם צוות מאוד מוכשר ומקצועי, החל מהבמאים, הכותבים והמעצבים, ועד לאחרון השחקנים (שמזיעים בחום האימים של 15:00 אחה"צ). הם מביאים לירושלים מחזמר ראוי בשפה האנגלית, ולכל אחד מהם מגיע שההצגה תבוצע מול צופים רבים. נקווה שהבעיות הטכניות, כמו גם מיעוט הקהל, נובעות מכך שזו היתה אחת ההצגות הראשונות במתכונת הזו של המחזמר.

בשורה התחתונה, זהו בילוי כמעט טוב מאוד לתיירים ומבקרים בירושלים, שיכול להפוך למושלם במאמץ קל נוסף. כבר עכשיו זהו בילוי כיפי, מהוקצע, מצחיק מאוד. שעה ורבע, בדיוק כמו בספר.

 

" אה, ירושלים"

כתיבה והפקה: ברני קוקוף

לחנים ומוסיקה: דני פאלר

בהשתתפות:  ניצן זיצר, רוני יעקובוביץ, מירי פרנקל, ג'וש בלומברג, לב קרזנר, גדי וייסברט, רוזי ריצ'מן
מועדים נוספים: כל שישי בצהרים בין ה-2 במאי ועד ה-27 ביוני בשעה 15:00; בין ה-4 ביולי ועד ה-5 בספטמבר בשעה 16:00 תיאטרון פתוח, מגדל דוד (ליד שער יפו בעיר העתיקה), ירושלים.

 

 

 

 

 

מארקס ירד אל המרתף

על ההצגה "הסיפור המופלא על ארנדירה התמימה וסבתה המרשעת"

מאת: יונתן בק

"הסיפור המופלא על ארנדירה התמימה וסבתה המרשעת" – שם די ארוך להצגה, לא? ובכן, לפני הכל, ובכדי להקל על חסרי הסבלנות שביניכם, אבקש לשים את השורה התחתונה דווקא כאן: אני ממליץ בחום ללכת לתיאטרון המרתף שבירושלים ולצפות בהצגה. הסיפור של גבריאל גרסיה מארקס מעובד בצורה מעוררת התפעלות לתיאטרון, ההצגה מהודקת, מבוימת היטב ומלאה פתרונות בימתיים יצירתיים, כך שהשחקניות זוכות לשחק על הבמה ממש כמו היו בארגז חול של ילדים. על הבמה נבנה עולם תמים וילדותי שקשה לצופה שלא להזדהות אתו, וקשה יותר שלא לכאוב בשברו.

עם זאת, עליי גם להזהיר: ההצגה, כמו הסיפור עליו היא מבוססת, היא קצרה (קצת יותר מ-45 דק'), חולפת לה מהר, ואמנם משאירה טעם של עוד, אבל גם תחושה של פספוס מסוים. בתכניה לא כתבו מהו אורך ההצגה, ובעודי מחכה להתרחשות הבאה בין הדמויות – האורות ירדו ומישהו התחיל למחוא כפיים… הופתעתי, ותהיתי איפה הקתרזיס שלי, שכ"כ בניתי עליו נוכח ההצגה המוצלחת. למעשה, אני חושב שאם הייתי יודע מראש שההצגה קצרה, הייתי אפילו נהנה יותר – משל לסועד שנכנס למסעדה ומקבל ארוחה צרפתית משובחת, אך נשאר מעט רעב. (ואני אוהב מסעדות צרפתיות! הן משובחות, ואין הרבה כאלה בארץ).

השף של הארוחה הצרפתית המסוימת הזו הוא יפים ריננברג, במאי שזכיתי כבר להתרשם מאוד מכמה מהצגותיו, הצגות המציעות עולם תיאטרלי מסקרן וייחודי. המסעדה היא "תיאטרון המרתף" בירושלים, בית בלתי-רגיל לתיאטרון שוליים, שכדאי להקדיש לו כמה מלים. מעבר להיותו תיאטרון פרינג' ראוי ומסקרן, תיאטרון המרתף משמש גם כבית ספר לאמנויות הבמה לבני נוער בסיכון. בבית הספר הייחודי הזה, הם לומדים תיאטרון במסלול תלת-שנתי, מצליחים להשתלב במסגרת של לימודים (לעיתים לראשונה בחייהם), וחלקם אף זוכים להשתלב בהצגות התיאטרון יחד עם שחקנים מקצועיים.

ב"הסיפור המופלא…" משתפות פעולה גיל כהן, בוגרת ביה"ס של תיאטרון המרתף בתפקיד הסבתא, וגבריאלה ליצ'מן, שחקנית מקצועית אורחת, בתפקיד הנכדה ארנדירה. (יש לציין שליצ'מן מחליפה את אורה שבטא, בוגרת נוספת של תיאטרון המרתף). עלילת ההצגה מתחילה בארמון קסום אותו חולקות הסבתא והנכדה עם בת יענה מרוטת שיער. כשארמונה נשרף, הסבתא מחליטה למכור את נכדתה לזנות כדי לממן את בנייתו מחדש, ויוצאת למסע בו היא סוחרת בגופה של הנערה.

אם הנערה ארנדירה היתה חיה כיום, היא בוודאי היתה מוגדרת כ"נוער בסיכון". אולי הדמיון השופע שלה היה מאפשר לה לעסוק בתיאטרון, ואולי היתה מוצאת מפלט מהאכזריות של העולם האמיתי בתיאטרון המרתף. הניגוד החריף כל כך שבין תמימותה ויופייה של הנערה לבין ההתאכזרות של סבתה והגברים האונסים אותה הוא הבסיס המניע את ההצגה, ובכלל את כל האירוע התיאטרלי הזה. כשהקהל פונה לסימטת פטרסון הקטנה והשקטה בה ממוקם תיאטרון המרתף, הוא עוזב את "עמק רפאים", רחוב ירושלמי סוער ומודרני. כשהוא נכנס לתוך האולם הקטנטן של התיאטרון, הוא נכנס למרתף טמפלרי מהמם, וכשיפים (הבמאי) פונה לקהל בדברי פתיחה, הוא אפילו טורח להדגיש שאמנם כדאי לכבות פלאפונים, אבל לא ממש צריך, כי "האבנים הרחבות לא מאפשרות בכלל קליטה". בקיצור – כאן עולם של קסם, של בדיון, של הגשמה.

בדיוק כזה עולם ריננברג וצוותו מצליחים ליצור בהצגה: החלל בו פועלות השחקניות כולו לבן, כמו גם תלבושותיהן, שנראות עתיקות, ובעיקר טהורות, כמתוך אגדה ישנה. את הסיפור מספרות שתי השחקניות, לסירוגין, ושתיהן זוכות לשחק (To act) בחדווה ובעיקר, לשחק (To paly) בדרכים רבות: לשחק עם הגוף זו של זו, לשחק ברגליים זו של זו, לשחק דמויות שונות בסיפור, לשחק משחקי צלליות עם עצמן, ועוד ועוד.

זה לדעתי גם מקור החוזק של ההצגה: עולם הדמיון הבלתי-מוגבל של ריננברג  מאפשר לשחקניות הצעירות לשלב באמת בין ה-Acting ל-Playing, הן לא מעמידות פנים, והסיפור אמין ומעורר הזדהות. גם הכלים הברכטיאניים, שלכאורה אמורים לגרום לניכור (האיפור של הסבתא שמזכיר לנו שהיא צעירה שמשחקת זקנה, השחקניות שיוצאות לפרקים מדמויותיהן ומשמשות כ"מספר יודע כל") מהווים נדבך נוסף בעולם המשחקי של המספרות-שחקניות. הקהל לא מזדהה לחלוטין עם הדמויות, אבל הוא בהחלט מזדהה עם חווית הילדות התמימה שבהצגה.

או-אז, מגיעה החדירה הפולשנית כל כך של המציאות האכזרית, המיוצגת על ידי הוידאו ארט בהצגה. בכלל, שווה לציין את השילוב של התאורה, הוידאו-ארט, המוזיקה וכלל האלמנטים בהצגה שיוצרים יחידה הומוגנית ויצירתית.

הרגע החזק ביותר בהצגה הוא לטעמי הרגע בו גופה של ארנדירה עומד לראשונה למכירה בכיכר, והיא למעשה נאנסת לעיני כל על ידי מספר גברים בזה אחר זה. הקהל צופה בשחקנית היפה והנערית מתנועעת לאיטה ומתפתלת במעין דימוי גופני המייצג את האונס, ועל הבד הלבן שברקע מתחלפות תדיר תמונות פנים של גברים מחייכים. הגברים הללו, שתמונותיהם בוקעות מהמקרן ופולשות לעולם הלבן, נראים כמונו, כמו החברים שלנו, עיניהם גדולות וטובות. הם אנחנו. הרגע הזה גרם לי לחשוב בבהירות רבה על העולם שלנו – גם על תופעות רחוקות ממני כמו סחר בנשים ואונס, אבל בעיקר על תופעות קרובות יותר שצצו במוחי, כמו ניצול נשים בעבודה, הטרדות מיניות, פורנו והשלכותיו. כן, גם על עצמי חשבתי בבהירות. מרגע זה, הבנות על הבמה טובעות בעולם כואב של ניצול ועוני, ממשי ונפשי. זהו הסיפור של מארקס, וכמו שריננברג מצליח להעביר את חדוות הנעורים, הוא גם מצליח להעביר את הכאב החד.

ובכל  זאת, בתיאטרון המרתף אין סיפור על הפסד. כשהאור יורד על הטרגדיה של ארנדירה, חוזרות השחקניות לבמה, מתנשפות וחיוכן רחב. שיתוף הפעולה ביניהן וההתרגשות ניכרים היטב, הוקל להן. ליצ'מן הותיקה מובילה את כהן הצעירה. זהו הניצחון של שתיהן, של כל מי שנאבקה ונאבק להגשים את עצמו באיזושהי דרך, ולברוח מהניצול – לאמנות.

ניכרת העובדה שעל אף שיש כאן גבר שמביים שתי נשים, נבנה כאן עולם יצירתי משותף שיכול להכיל במאי ושחקניות (למרות המשפט המוזכר בהצגה: "גברים הם בהמות בכל מה שקשור לנשים"). ליצ'מן וכהן משתמשות בשפה גבוהה, ומתארות כאב לא קל לעיכול, אך חוכמתן והבנתן את הטקסט ואת המצבים הקשים ניכרות היטב. הן מאופקות, ועיניהן חכמות. כהן מעצבת דמות סבתא אמינה: היא לא מנסה לשחק זיקנה או רוע, ומשתמשת היטב בגופה בכדי ליצור דמות איטית ומאיימת. יש לה ביטחון עצמי מרשים בהגשת הטקסט, ומלבד רגעים ממש בודדים בהם היא לוחצת אותו החוצה בכעס מיותר – מילותיו של מארקס מהדהדות היטב דרכה. את גבריאלה ליצ'מן אני מכיר היכרות אישית (גילוי נאות), אך אני חייב להיות הוגן איתה ועם ריננברג ולציין את מה ששמעתי מצופים שלא מכירים אותה: היא ליהוק מושלם. העבודה הפיזית שלה מרשימה ביותר, וגופה נמתח לקצוות מפתיעים – לפעמים בעונג של ילדה, לפעמים בכאב של אונס. היא מגישה עבודה מרשימה מאוד של תזמון והומור בתיאטרון הצלליות בו משחקת שתי דמויות במקביל, והיא מאפשרת ליופי ולכאב שלה פשוט לצאת החוצה ללא מניירות מיותרות. אציין שלרגעים מעטים היא לא שמה מספיק דגש על עבודתה הקולית וצריך קצת להתאמץ להקשיב, היא יכולה לשפר זאת.

ואם נחזור למסעדה הצרפתית, מדוע למרות שכל כך נהניתי הרגשתי מעט פספוס? אני חושב שהתשובה טמונה באספקט אחד מרכזי: השיא הרגשי של ההצגה (עבור הצופים) מגיע לטעמי מוקדם מדי – בסצינות האונס של הנערה, ובהתאכזרות של העולם ואיתני הטבע אל שתי הנשים. לעומת זאת, השליש האחרון של ההצגה אינו מגיע לגבהים אליהם יכול היה להגיע, משום מערכת היחסים בין שתי הדמויות לא מגיעה אל מיצוי. למעשה, ריננברג, שמעצב היטב את הקונפליקט הפנימי של כל דמות, לא נותן פתח לזעקות האמיתיות שלהן זו כלפי זו, והתוצאה היא שאנו צועדים אל עבר הסוף הטראגי של ההצגה מבלי להישיר אליו מבט, ללא פורקן אמיתי, בדרך שגרמה לי להגיד: "מה, כבר נגמר?!"…

וכך, אחרי שעוד כמה אנשים הצטרפו לאותו אחד שמחא כפיים, הבנתי שזה באמת הסוף. זכיתי לראות הצגת פרינג' מדויקת, פיזית מאוד ויצירתית, הרבה בזכות שיתוף פעולה מצוין בין היוצרים בהצגה. הצגה שעשתה לי חשק לעוד הרבה גרסיה-מארקס, ולעוד הרבה מתיאטרון המרתף!

"הסיפור המופלא על ארנדירה התמימה וסבתה המרשעת"

תיאטרון המרתף

על פי סיפור מאת גבריאל גרסיה מארקס.

תרגום, עיבוד ובימוי: יפים ריננברג

שחקניות: גיל כהן, גבריאלה ליצ'מן

לחן: מרינה דיכטר

עיצוב: אירית בעהם

וידאו: דימה נחודקין

הפקה: אלון אבידר

מועדים נוספים:  6/3/14

מתי הרגשת חי באמת?

על הסיור התיאטרלי "ההיפך מחי"

מאת: יונתן בק

לאן הגעתי – הצגה? סיור ווירטואלי? מופע "פרפורמנס"? אם כן, מה זה בכלל פרפורמנס? ומה זו בכלל הצגה?

בהתחלה, הייתי ספקן ומלא שאלות, ובסוף – קל-דעת ומאושר. כך הייתי מסכם את חווית הצפייה שלי ב"ההיפך מחי" –  מופע חדש של תיאטרון הזירה, המתקיים בקביעות בימי חמישי בלילה במוזיאון הטבע בירושלים. יוצרותיו מגדירות אותו כ"מופע לילי מסמר חושים לצופה יחיד, ההיפך מכל מה שהתרגלתם אליו בתיאטרון הקונבנציונאלי". אני חושב שהגדרתן ראויה: זהו מעין סיור אינדיבידואלי שנע בין חלום למציאות, בין מוות לחיים. בכל 5 דקות, על-פי שעות שנקבעו מראש בזמן רכישת הכרטיס, יוצא צופה אחד, בגפו, לסיור. הוא מקבל אוזניות ופנס קטן, ומסתובב ברחבי המוזיאון על פי הוראותיה של המלווה הווירטואלית שלו.

בכל פעם יוצא אחד, בגפו. זוהי אחת מהנקודות המשמעותיות ביותר במופע הזה – החוויה הכל כך אישית. לאחד היא מפחידה מאוד, לאחר מצחיקה, לשלישי משחררת מלחצים. עבורי, למשל, כגבר, קול האישה שהילכה איתי בחושך היה מאוד אירוטי. דמיינתי שצועדת איתי מעין 'פאם-פטאל' שכזו. לדברי צופה אחרת ששאלתי, הדמות הרגישה פשוט כחברה טובה. התחושה של המסייר היא כבתוך חלום. מחד, אתה מובל בידי קול המדריכה שמסביר בכל רגע לאן לפנות, ואסור לך לפספס אף פנייה כדי שלא להיאבד. מאידך, אתה מנסה לגנוב עוד כמה ביסים מעוגת גבינה (נהדרת!) לפני שהמדריכה בורחת לך. אתה יכול לרקוד כשהיא מציעה לך לרקוד (לבדך בחושך) ואתה יכול שלא לעשות זאת, אך את המוזיקה – אין לך ברירה אלא לשמוע. בקיצור, חלום. אתה מובל בתוך הבחירות שלך, מעצב את החוויה שלך, אך תמיד נשלט. מפחיד? נעים? כל אחד וחוויתו הוא.

מתוך "ההיפך מחי". צילום: יאיר מיוחס

התנאי ההכרחי עבור צופה שמחליט ללכת למסע הקצר הזה הוא להשיל מעליו את שכבת הביקורת כלפי הלא-מוכר, ופשוט לבוא ולהרגיש, כל אחד לעצמו – את מה שיבוא בעבורו. מבחינתי, יש כאן מעין הזמנה פתוחה לצופים לחוות את החיים דרך החושים שלהם. הצעידה בחושך לצד פוחלצים מרשימים ומצמררים של שלל חיות מתות מפחידה ומנכיחה את המוות. כנגדה, מפעילות היוצרות גירוי אינסופי של כל החושים, החל מאיכות הסאונד המדהימה באוזניות ומשחקי קול שגורמים לך לחוש כאילו יש לידך חיים דינמיים ותמידיים, דרך יין המוגש לפני ולאורך הסיור, ובעזרת עוד חוויות רבות של טעם, ריח ומגע – אתה מקבל צ'אנס לחוש, צ'אנס לחיות. מתי הרגשת חי? מתי הרגשת מת? ומה תעז לעשות במהלך הסיור ובהמשך החיים כדי להרגיש חי באמת? זה עליך, הצופה. סליחה – המסייר.

בשלב מסוים בסיור, כשהפסקתי להשוות לציפיותיי המוקדמות ממנו (קול פנימי ילדותי שחשב על הטריילר  וגרס: "זה לא מספיק מפחיד במציאות"!) והתחלתי לחיות את האפשרויות שהסיור מזמן – הרגשתי חד, עירני, מאושר. קיבלתי מתנה קטנה, טעימה קצרה. על אף שהיוצרות יכלו ללכת רחוק יותר עם הרבה מהאפשרויות שהן הציגו בפני הצופה: להאריך אותן, להקצין, למתוח גבולות, לאפשר לצופה עוד תחושות, עוד משחקים, מרגע שהסיור הסתיים, הבנתי שעומדת בפניי גם אפשרות אמיתית, והיא רק על אחריותי –  להפסיק להיות פוחלץ אנושי. לחיות יותר.

"ההיפך מחי"

תיאטרון הזירה

כתיבה ובימוי: מיכל ואעקנין ואילנית בן יעקב

ביצוע: אילנית בן יעקב/ עלית קרייז/ מיכל ואעקנין

סאונד: בניה רכס

עיצוב תאורה: שביט ירון

עיצוב חלל: גל גרופית

עיצוב אימג': סורין אנדרסון

הפקה בפועל: נטע מייזלס

ליווי אמנותי: דפנה קרון

ניהול אמנותי: גיא בירן

מועדים נוספים: כל יום חמישי, החל מ-19:00 במוזיאון הטבע, רח' מוהליבר 6 ירושלים.