לחיי חוסר הודאות

על ההצגה "חלילה"

מאת: אחינעם אלדובי

אנסמבל "תיאו-טרון" הירושלמי, שמצא את ביתו ואת במתו בתיאטרון החאן, יוצר ופועל מתוך לימוד מעמיק, והלימוד ניכר ברעיונות היפים ובמורכבות של ההצגה החדשה שלו, "חלילה", ובצורה בה היא מביאה משהו רענן, מקורי ומפתיע. ההצגה מגוללת את סיפורה של מיקי, שחקנית ואמא צעירה המגיעה לאודישן בתיאטרון בו מטשטשים הגבולות בין העולם הבדיוני לעולם בו היא חיה. מיקי נעה על אותה במה בין העיר "חלילה" שם מתרחשת ההצגה אליה היא באה להיבחן, לבין אולם התיאטרון בו היא מנסה למצוא את הסיבה לכך שהגיעה לאודישן, ואיך לעזאזל היא יוצאת ממנו.

ביצירה עולים נושאים מטא-תיאטרוניים, בכפל הבדיוני בין הדמות – אחינעם, השחקנית – מיקי והשחקנית שמשחקת את השחקנית – נתנאלה. היכולת לחוות את הכפל הבדיוני, ואף את השילוש התיאטרוני, מתממשת באמצעות הבחירה להתמסר לבדיון, כמו שמזמינה מקהלת הפרשנים הפותחת את ההצגה: "לשכוח" או בעצם "להאמין", כי רק כך התיאטרון עובד, וזו הסיבה שבגינה באים אליו, לחוש "רגע אמיתי" בעולם בדיוני. לא בכדי, ההצגה מבוססת על פרשיית "עגלה ערופה" המופיעה בתנ"ך (דברים, כ"א) לפיה אם גופת אדם נמצאת בשדה ולא ידוע מי הרג את האדם, על הנהגת העיר הקרובה ללכת למקום הרצח ולקחת אחריות על המעשה. חברי האנסמבל לקחו את נושא חוסר הידיעה שמזמנת פרשייה זו ובחנו מה קורה כשאנחנו לא יודעים? מהן ההשלכות המוסריות, הפוליטיות והחברתיות הנובעות מאי הידיעה ומהם המניעים האישיים המקדמים את המעשים? שאלות על רדיפה אחר הידע: החוקתי או האקדמי, על הקשר בין ידיעה לאמת, ובכלל, מאיפה נובע הצורך לדעת כל כך כל הזמן?

חלילה - יעל אילן

"חלילה" | צילום: יעל אילן

שאלות אלו ואחרות בוחנת ההצגה דרך הצבת שתי ערים נגדיות זו מול זו: "חלילה", בה אין מקום לחוסר ידיעה וכל דבר נלמד מוסבר, מובהר ומבואר, והעיר "לכאורה" בה חוסר הידיעה, האפשרות להרהר ולהיות לא החלטי הוא אידאל כשלעצמו. בתווך בין שתי הערים ושתי תפיסות העולם, בלב הקונפליקט, מנסה מיקי השחקנית לגשר, לאזן ולמצוא את עמק השווה, ולהבין שלפעמים צריך לדעת שלא יודעים.

את הקונפליקט היפה הזה מגישים חברי אנסמבל "תיאו-טרון" דרך מחזמר סמי-אלגורי העשוי היטב. המחזה והלחנים שכתב יונתן בלומנפלד, שגם ביים את ההצגה, משלבים סלנג ומליצה מתובלים בנונסנס ומוגשים במשקלים וחריזה היוצרים קצב, עומק והומור. הלחנים מורכבים ממעברים א-טונלים היוצרים זרימה וצרימה ויוצרים את האופי הקליל ובו זמנית עמוק של ההצגה.

השחקנים נועם דוד בוקובזה, בצלאל בורוכב ואריאל כהן סקלי משמשים כמקהלה המלווה את ההצגה כקבוצת פרשנים, חברי מועצה ותפקידים נוספים. הם נעים בקלילות תוך נגינה, שירה משחק ותנועה בין גילום מלא ועשיר של דמויות השונות מאד אלו מאלו. לצדם, משחקת אביה ברוש כיושבת ראש המועצה ומציגה משחק חד, מבהיק ומעולה, ונתנאלה תירוש המגלמת באומץ את מיקי השחקנית, תפקיד מאתגר של אדם "מציאותי" המתנהל אל מול דמויות בדיוניות וגרוטסקיות. האנרגיה של השחקנים כיחידים וכקבוצה פורצת ומעל הכל, ניכר שהם נהנים על הבמה. עיצוב הדמויות הגרוטסקי והקריקטוריסטי פועל ברוב הזמן לטובת ההצגה, למעט הפעמים בהם הקריקטורה קונקרטית מדי וניתן לתת לה שם והגדרה, דבר הפוגם בשפת ההצגה המתרחשת אי שם בעיר "חלילה".

חלילה3 - יעל אילן

צילום: יעל אילן

טביעת עינה של טל קון מעצבת התנועה ניכרת בעבודה הפיזית המצוינת של הדמויות והמתח המיזנסצני המהודק על הבמה, וטביעת ידה של הדרמטורגית שלומית כהן סקלי מורגשת בהידוק המרכיבים השונים להצגה משוחקת היטב שאין בה רגע דל. ההצלחה המרכזית של ההצגה טמונה בעיצוב הבמה והתלבושות של יערה צדוק ועבודת התאורה היפה והמדויקת של אסי גוטסמן. עיצוב התלבושות, המבוסס על פאות מסוגים ובעיצובים שונים, הנו חכם, יצירתי עד מאוד ומעביר בפשטות רעיונות גדולים. בדומה, התאורה יוצרת רגעים ומקומות באלגנטיות.

העיר "חלילה", על דמויותיה וחוקיה, מעוצבת היטב, וכן מפגש הבאטל-ראפ רווי ההומור והמפתיע עם חברי מועצת "לכאורה" (המכהנים ברוטציה) מעולים אף הם. ההצגה הצליחה להציג קונפליקט אמיתי וטוב, טוב כל כך שסיפור המסגרת של מיקי האם הטרייה והשחקנית האבודה מחליש אותו. נוכחותה מדגיש את הפער בין העולם הבדיוני לעולם המציאותי, אך חיבורים אלו לא היו מדויקים דיים ורידדו את העלילה וההתרחשות. הוספת רובד פסיכולוגי של נטישת אם ומתוך כך קושי באמהות, הוא נושא כשלעצמו ועם שלל הרעיונות האחרים ושפת ההצגה, ניכר מעט בתלישות.

חלילה2 - יעל אילן

צילום: יעל אילן

בנוסף, סיום ההצגה בקתרזיס של מיקי הפותרת את הכשל הפסיכולוגי שלה מול האמהות דרך התיאטרון משאיר טעם רע של רמייה, כמו סנופקין המגלה שהמומינים לא היו אלא רק חלום (ששמעתי שגם זו פיקציה). הקהל התמסר לאמונה בבדיון ומתעורר בסוף ההצגה לגלות ש"חלילה" היא מבחן, קונספיקציית אודישן שמטרתה ליצור רגע אמיתי בו מיקי-אחינעם מבינה למה היא באה לתיאטרון והופכת להיות אמא טובה יותר ויודעת פחות. סיום זה שבא לאחר התאחדותם של יו"ר מועצת "חלילה" עם יו"ר מועצת "לכאורה" המסתיימת במילים "אולי במקום לצאת למלחמה, נצא לדייט?" אמירה הזועקת את אותה אמרה נושנה "Make love not war", דבר הנותן תחושת קיטש ורוד ודביק, וחבל. בייחוד כשמדובר בהצגה שעוסקת באי ודאות, הייתי מצפה לסוף פתוח, המעלה שאלות נוספות.

ההצגה עוסקת במוות המהווה בסיפור 'עגלה ערופה' בתור מקור אי-הודאות היוצר את הספק, אך עם זאת המוות הוא גם הדבר הוודאי היחיד, שקרה ושיקרה לכל אחד. בשל כך, נוצר כאן היפוך – המוות הוא הודאות והחיים הם הספק, ואם החיים הם הספק, הרי שהידיעה היא המוות. לחיי חוסר הודאות.

"חלילה"

אנסמבל "תיאו-טרון"

ניהול כללי ואמנותי: נתנאלה תירוש

מחזה, לחנים ובימוי: יונתן בלומנפלד

שחקנים: אביה ברוש, אריאל כהן, בצלאל בורוכוב, נועם בוקובזה, נתנאלה תירוש

יעוץ אמנותי: אודי בן משה

דרמטורגיה: שלומית כהן סקאלי

ליווי תוכן: יוסי פרומן

עיצוב תנועה: טל קון

עיצוב תפאורה ותלבושות: יערה צדוק

עיצוב תאורה: אסי גוטסמן

 

מועדים עתידיים: 

20/2/2020 | 21:00 | תיאטרון החאן

לדף הפייסבוק של "תיאו-טרון" – הקליקו על הלינק

הדרך למוות בשיר וריקוד

על ההצגה "גידי – מחזמר בהקיץ"

מאת: אורית איזנשטיין

מודה שלא הייתי רגועה לפני הצפיה ב"גידי – מחזמר בהקיץ". מילא אם הצגה היא לא טובה, אפשר לספוג, אבל מחזמר שבו שחקנים שלא ממש יודעים לשיר ובנוסף המוסיקה גרועה, זה כבר קשה מנשוא.

שינסתי את כל האומץ שיכולתי, נשמתי עמוק והלכתי לצפות.

"גידי – מחזמר בהקיץ", תיאטרון האינקובטור, האורות כבו, הקהל מתרגש, פרימיירה.

קצת על העלילה – המחזמר מגולל את סיפורו של גידי, שבסך הכל מבקש לחצות את הכביש בכדי להתחיל עם המוכרת במכולת. תוך מהרה, הוא כלוא בכאוס של מחשבות ואהבות ומתמודד עם מלאכית מוות שמאיימת לכלותו. כל זה, מתפרש על פני דקות בודדות ובמשך מחזמר שלם.

לפני שהחושך בלע את כיסאות הקהל, שלושה נגנים עלו והתיישבו בצד הבמה. אין ספק שמוסיקה חיה תמיד נשמעת הרבה יותר טוב מפלייבק – החלטה טובה ואמיצה. ההצגה מתחילה, שישה שחקנים על הבמה, שיר ראשון, החבר'ה יודעים לשיר ועושים את זה טוב ועכשיו אפשר לשחרר את הפחדים והחששות ולראות לשם מה התכנסנו.

תחילת ההצגה קצת טרחנית, סצינה שבה בחור חולם על בחורה שלא מודעת לקיומו ומשום מה לא ברור למה יש שלושה בחורים לבושים זהה ושלוש בחורות גם הן לבושות באופן זהה, האם המחזמר הולך לכיוון הזוי משהו? התמונה מתבהרת מהר למדי – דמותו של גידי מורכבת משלוש דמויות: הרגשי, השכלי והילד. גידי הרגש רוצה ללכת למכולת לפגוש את הבחורה עליה הוא חולם, גידי השכל מנסה לשלוט בגידי הרגש, ומבקש לשכנע שיותר חשוב להגיע לעבודה בזמן כמו אצל כל אחד, והילד רק מנסה להבין למה, כמה ואיך.

גידי - ארתור לנדה

גידי – מחזמר בהקיץ. צילום: ארתור לנדה

לא הייתי בטוחה אם אני יכולה כבר להתחיל לחבב את המחזמר, אבל אז הגיע השיר על פיפי של בוקר. להקדיש שיר שלם כולל כוראוגרפיה לפיפי של בוקר – זה אומץ גדול ונונסנס משובח וזה הרגע בו הצופה יכול להחליט אם הוא בעד או נגד. מכאן המחזמר הולך לכיוונים נפלאים של נונסנס והומור שחור, הרבה פרות קדושות נשחטות במהלך העלילה שבסך הכל נמשכת לאורך 4 או 5 דקות בחייו של גידי אבל ארוכה הרבה יותר במהלכים הנפלאים המתרחשים בתוך ראשו בדרך להחליט החלטות הרות גורל.

הנושאים הבנאליים של התמודדות עם זקפת בוקר, כוס קפה של בוקר או להתחיל עם בחורה מתערבבים עם שאלות פילוסופיות על קיומו של האדם והמלחמה בין השכל לרגש ומתי זה צריך לפנות מקום לזה. וזה רק מה שגידי יודע, או לא יודע, מה שמקבל ביטוי בסצנה שבה אחד ה"גידים" נופל לתת מודע המונוטוני חסר האישיות וחסר התכלית.

ואיך אפשר שלא להזכיר את מלאכית המוות שתפקידה לגרום לגידי למות, אבל היא בכלל לא בענייני מוות, היא רוצה לפזר אהבה אפילו שזה לא מוצא חן בעיני המפקדים שלה ה-מממממ, וה-מממממממ וגם ה-מממממממ. המלאכית העדינה נכשלת שוב ושוב במשימה להעביר את גידי לעולם הבא ואז נשלחת למקום הכי נמוך שבעצם הוא המקום שהיא הכי רוצה להיות בו – המקום שמיצר אהבה.

המחזמר מצטיין בכתיבה חדה חריפה ומצחיקה, שלא מנסה להתייפייף ולהתחנף לקהל שלאורך כל המחזמר שוב ושוב פורץ בצחוק מטורף. הבימוי מתמודד היטב עם הבמה הקטנה במידותיה לשישה שחקנים מוכשרים ונראה שכל ההעמדה והכוריאוגרפיה בוצעו בקפידה ובדיוק רב.  ל"גידי" יש את המרכיבים הנכונים להיות מחזמר קאלט ואפשר לחזור ולצפות בו שוב בהנאה רבה יותר.

גידי2 - ארתור לנדה

צילום: ארתור לנדה

יונתן בלומנפלד שכתב, ביים, הלחין וגם משחק בהצגה, עשה כאן עבודה מצויינת בכל הכובעים. כנראה שלא יצאו מהשירים להיטים גדולים, אבל הדמויות השונות במהלך המחזמר מפתיעות ומרעננות. השחקנית הבולטת בהצגה היא סימה ברמי שניחנה ביכולות קומיות משובחות, ברגעים מסוימים היא נראית ונשמעת כמו בתה האבודה של ציפי שביט, בהגייה, בטון הדיבור ואפילו במימיקות, ומצליחה להיכנס ולצאת אל ומתוך שלל הדמויות אותן היא משחקת באופן יוצא דופן.

אם אתם חובבי נונסנס מושבעים, לא מפחדים מהומור שחור ונוקב, ומחפשים בילוי משובח ומצחיק  עם נגיעות פילוסופיות על החיים, אתם חייבים לראות את ההצגה הזו. בעצם, גם אם לא.

גידי- מחזמר בהקיץ

תיאטרון האינקובטור

מחזאי, מלחין ובמאי: יונתן בלומנפלד

מעבדת מוסיקלית: מיכל סולומון

שחקנים: יריב קוק, רמי שוורץ,  אילה דנגור, נעמה בוגט, סימה ברמי ויונתן בלומנפלד.

נגנים: מיכל סולומון –  פסנתר, גיל גולדין – קונטרה בס, קרן גולדנצוויג – קלרינט.

עוזרת במאי: שי אקסל

כוריאוגרפיה: טל קון

עיצוב תאורה: נדב ברנע

עיצוב תלבושות: חן הוד

עיצוב תפאורה: דני בלינסון

מנהל הפקה: עירן פיטוסי

עיצוב סאונד: דדי נדה

צילום ועיצוב גרפי: אלון אברהמי.

מועדים נוספים:

1/9/18 | 21:30 | בית מזי"א י-ם

12/9/18 | 21:00 | צוותא ת"א