בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון

על ההצגה "שקולה"

מאת: גדי ויסברט

הדבר הראשון שמתחשק לי לכתוב על "שקולה", הוא שאי אפשר לכתוב על "שקולה". אתם פשוט צריכים להגיע, להיות שם, לעבור את החוויה, וכל מילה שאני אכתוב תהיה מיותרת אל מול היצירה המשוגעת והנפלאה הזו. אבל כמובן שאני אכתוב, ולא מעט.

קודם כל, הלוקיישן. ההצגה מתרחשת בתוך בית ספר, ולא סתם בית ספר אלא בית ספר בשכונת הקטמונים אשר בירושלים, AKA "העיר שלוקח מלא זמן להגיע אליה ויש מלא פקקים ועבודות בכביש ודוסים וערבים." כמה חיכיתי ליצירת אמנות שתדרוש ממי שרוצה לראות אותה להוציא את המקל מישבנו ולבוא לירושלים, עיר שפורחת תרבותית כבר שנים אבל המוני אנשים לא מודעים לזה בכלל.

ההצגה לא סתם נכתבה בתוך בית ספר. בית הספר הוא הנושא, התמה, המסגרת שבה הכל קורה. איכשהו יצא שכבר חודש אני מוקף ביצירות שנבעו מחוויות בית ספר. בין "רק בהצבעה" הנהדרת ביפו לצפיית בינג' מענגת ב"פה גדול" בנטפליקס, נראה שטראומות בית ספר רבות בעבר ובהווה מקבלות היום את הבמה יותר מאי פעם.

שקולה2 - עומר מסינגר

שקולה | צילום: עומר מסינגר

"שקולה" הוא המופע השלישי שאני רואה של תיאטרון "מסתורין", אחרי "Seven" המהפנטת בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב (עדיין רצה) ו"מי רצח את ארלוזורוב" במוזיאון בית העיר בתל אביב (תחזור בקרוב). לכאורה, הייתי אמור לדעת לאן אני נכנס. אבל כל הקטע של תיאטרון "מסתורין" הוא שאתה אף פעם לא יודע למה אתה נכנס. אני באמת מנסה להיות כמה שיותר אינפורמטיבי בלי לתת שום מידע שעלול לקלקל את החוויה, אז אני אציין רק שמדובר במופע אימרסיבי, הקהל נמצא תמיד בעמידה או הליכה, ושלמרבה הצער, אין אפשרות לראות את כל המופע בפעם אחת. תחושת ההחמצה על כל מה שלא ראיתי היא חלק מהנאה של מה שכן.

אין הרבה תיאטרון אימרסיבי בארץ, לפחות לא תיאטרון שאני נתקלתי בו, ומסתורין פונים תמיד אל הנשמה ולא אל השכל. מי שינסה "להבין" את ההתרחשויות, פשוט מבזבז אנרגיה במקום הלא נכון. כן, יש דמויות, ולכל אחת יש סיפור, אבל את הסיפור אנחנו די יודעים עוד לפני שנכנסנו בשער בית הספר והוא רק מסייע למי שבכל זאת לא יכול לגמרי לנתק את המוח. כמוני, למשל. אבל מהצגה להצגה של "מסתורין" אני לומד את ההנאה העצומה שבהתמסרות למה שקורה באותו הרגע מולי, סביבי, לפני ומאחורי.

שקולה3 - עומר מסינגר

צילום: עומר מסינגר

בית הספר הספציפי שבו מתקיימת ההצגה לא נבחר במקרה. אחד משחקני האנסמבל, ליאור אבשלום, מנהל שם את מגמת התיאטרון, ובהצגה משתתפים, במקביל לאנסמבל, תלמידי י"ב הלומדים בבית הספר. כן, כן, אני יודע מה אתם שואלים את עצמכם, ביררתי. זה נחשב להם לבגרות. השילוב בין השחקנים הבוגרים לתלמידי התיכון נהדר. רגע אחד הם חבורה אחת ללא הבדלים, ורגע אחר כך ההבדל ביניהם לא יכול להיות ברור יותר. איזה כיף לתלמידים האלה על האפשרות לקחת חלק בחוויה כל כך מיוחדת, ועוד במסגרת הלימודים.

אי אפשר לדבר על יצירה של תיאטרון "מסתורין" בלי להתייחס בנפרד למעטפת הטכנית. כל אלמנט במופע הזה מושקע, מתוכנן ומדויק לפרטי פרטים. כפי שתראו בחלק הקרדיטים של הכתבה, לא פחות מ30 (!) אנשי מקצוע לקחו חלק במופע הזה תחת שרביטה של יוליה גיניס, וזה כל כך מורגש. התאורה, סאונד, וידאו ארט, תלבושות, תפאורה – הכל נהדר ומעצים את החוויה בכל רגע ורגע של היצירה.

שקולה - עומר מסינגר

צילום: עומר מסינגר

אוקי, אז שורה תחתונה, על מה המופע? על זיכרון, טראומה, קונפורמיזם, שליטה, על הילדים שהיינו והמבוגרים שאנחנו. זה מופע שצולל למקומות הכי אפלים בנפש האנושית בחדווה של תמימות ילדותית.

שקולה

תיאטרון מסתורין

בימוי, עיצוב וניהול אמנותי: יוליה גיניס

שחקנים יוצרים: ליאור אבשלום, איב איילין, דני ברוסובני, אורי לבנון, סטפני סגל, דנה פורר, יורי קזנצב.

תלמידי מגמת תיאטרון כיתה י"ב: אושר אסור, טופז יעקובי, מיכאל יעקובי, רותם לוי, דורין יחזקאל, אריאל קלינגס, עמית רביבו.

הפקה אמנותית : אורי הירשלר

יעוץ אמנותי: עופר עמרם

מנהל המגמה לתיאטרון ביה"ס קדמה: ליאור אבשלום

יעוץ אמנותי ויעוץ תוכן: רז וינר

 מנהלת בית הספר: מיכל חדד

ניהול אנסמבל, שיווק ומדיה: דנה פורר

הדרכת תנועה: יפתח  מזרחי

מוסיקה: Gervald Unke

טקסטים שירים: איתי עקירב

לחנים לשירים: שחף יפהר

פיתוח קול והדרכה קולית: מיכל כהן

הפקה מוסיקלית ועיצוב סאונד: פיקה מגריק

הפקה מוסיקלית: אלון פרץ

יעוץ סאונד: יונתן ברק

עיצוב תלבושות: יוליה גיניס

תפירת תלבושות: אולגה גורביץ, טניה פלדמן, פולינה טנטה-סופרונובה ודים לוין.

עיצוב מסיכות ואביזרים: דריה אלכסנדרה זיוקובה

עיצוב תפאורה וארט: טל הראל

עיצוב תאורה: אנדרי פרנץ

וידיאו ארט: anat moss

ניהול הצגה: מיכל מג ליטוין

עוזרי הפקה: אולג לינדה, עמית פורטמן, גיא בן ארי, אריאל מוריה, ערן רזגור.

הדרכת איפור: קטי טריפונוב

צילום סטילס ווידיאו בחללים: סטודיו מלון

צילום סטילס ווידיאו פרסום: דביר בן צבי, איזי איסטרוגו, קורינה קרן.

עיצוב גרפי: סטודיו מתן שליטא

מועדים נוספים:

 20/2/20 | 19:00 | 21:00

למועדים עתידיים בדף ההצגה באתר תיאטרון מסתורין – הקליקו על הלינק

מי רצח את ארלוזורוב?

מי רצח את ארלוזורוב? – קבוצת תיאטרון מיסתורין

מי רצח את ארלוזורוב - תום פורת.png

צילום: תום פורת

המחזמר החדש והמדובר של תאטרון מסתורין מגולל את סיפורה של במאית שמצאה בעליית הגג של סבתה שלושה ציורים הקשורים לפרשת רצח ארלוזורוב, אשר הותירה סימני שאלה באוויר עד היום. כעת היא מזמנת ניצבים לצילומי סרט רחב יריעה, באמצעותו היא חוקרת את הרצח מחדש ומנסה למצוא תשובות שיפיגו את הערפל האופף את הפרשה. הצופים, בתפקידם כניצבים, מתופעלים בהצגה מהרגע שהיא מתחילה, וככל שהיא מתקדמת קצב המרוץ בין הקומות וקווי ההתרחשות השונים מאיץ. התלבושות, עיצובי החללים, הליהוק והכתיבה מדויקים, וראוי לציין גם את הניהול האמנותי של יוליה גיניס, שחרג מגבולות היבשה והגיע עד למי המזרקה של כיכר ביאליק. עם זאת, הדיקציה והביצועים הווקאליים הלקויים לעיתים הקשו על הצופים/ניצבים לעקוב אחר העלילה.

1

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

מועדים נוספים: 30/8/18 | 4/9/18 | 4/10/18 | 11/10/18 |

כל ההצגות ב20:30

בית העיר, ביאליק 27, תל אביב.

לפרטים נוספים על ההצגה – הקליקו על הלינק 

ההסעה לגיהנום תצא משער 7

שבע הארות על המופע Seven של קבוצת מסתורין

מאת: אהוד אנדרה ורדי

1. מוצאי שבת. 20:00 בערב. התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. המופע מתחיל בעוד חצי שעה, אבל האירוע התיאטרוני כבר בעיצומו. ההליכה ברחובות הסואנים-המעופשים סביב התחנה, בליל השפות הזרות שנשמע מכל עבר, קבצנים, ריח שתן, פיח אוטובוסים. עוד לא נולד דימוי תיאטרוני אחד וכבר המוח מוצף והלום ועמוס מראות וריחות ותחושות. הגוף נדרך ומצפה לתיאטרון שלא עושה הנחות. אחרי עמידה בתור ארוך בבידוק הביטחוני ועלייה בגרמי מדרגות-נעות, שלפחות 50% מהם לא עבדו, יש משהו מרגיע במראה הקהל המתקבץ וממתין לתחילת המופע.

2. Seven הוא מופע סייט-ספסיפיק (תלוי-מקום) בהליכה, שמתפרש על-פני שבע הקומות של התחנה המרכזית. במהלכו, מובלים הצופים בחללים שונים ברחבי התחנה – חלקם נסתרים, נטושים ואפלים וחלקם ציבוריים והומים במבקרים. המופע שואב את השראתו מן המספר 7 ומן המטענים המיסטיים והתרבותיים שנקשרו לו לאורך השנים – שבעת החטאים, שבעת הרקיעים, שבעת מעגלי התופת של דנטה. 7 הקומות של התחנה המרכזית נטענות באנרגיות של גן עדן וגיהנום. בכל חלל, דימוי אחר המייצר את העולם עתיר הדמיון של תיאטרון מסתורין, ובו בעת מתערבב בעולם הממשי, הנוכח כל כך, של התחנה המרכזית.

3. עולם הדימויים החזותי במופע הוא מקורי, עשיר וייחודי, אך מורכב מאלמנטים פשוטים ומוכרים שניתנים לזיהוי בקלות ומייצרים מניפת הקשרים רחבה ושילוב אפקטיבי מרשים של אימה, חלחלה והומור. העולם החומרי מורכב כולו מחומרים שניתן למצוא בתחנה המרכזית, שמעובדים באופן גרוטסקי ומעצבים את עולם הבלהות של המופע. מבחר אלמנטים קטן: בובות חלון ראווה מרוטשות וקטועות איברים, מסכות כמו-פאגאניות של חיות טרף/שדים עתיקים, ליצנים מטורפים ומעוררי פלצות עטויי מסכות-טלאים שבנויות מחלקי בובות פלסטיק, דמויות מיוסרות לבושות כותנות-משוגעים מטונפות. על כולם מנצחת דמות אישה מוזהבת עטויה מסכה לבנה חסרת הבעה. נראה שהדמות – ספק מלאך גואל ספק גלגול של השטן – שולטת בכל המתרחש סביבה. בכל חלל אנו פוגשים שלל דמויות עלובות ואומללות, שנראה שיצאו כל אחת ממדור אחר של הגיהנום. דמות האישה במסיכה חוזרת ומופיעה ברגעים שונים במופע, ובנוכחותה השקטה – אנו רק חולפים על פניה לשניות קצרות – היא נראית כמי שמתכננת ומכוונת הכל. התחנה המרכזית כולה הופכת לפתח-שאול, שמזכיר דימויים מיצירות אמנות קלאסיות ומסרטי אימה מודרניים, אך גם מפתיע בייחודיותו.

סבן - דוד דקטור 2

Seven | צילום: דוד דקטור

4. לחוויה הוויזאולית מצטרפת עבודת סאונד ראויה לציון מיוחד. מחשבה רבה הושקעה בעיצוב הסאונד בעבודה שמתפרשת על פני שטח כה גדול, המציב אתגרים טכניים ואקוסטיים לא פשוטים. פס הקול מורכב ממוזיקה אפלה ומאיימת ומשלל קולות, חבטות, חריקות ונקישות שמייצרים אווירה מטרידה ולעתים – בעיקר בחללים הנטושים והחשוכים – מפחידה ממש. הסאונד מופק מרמקולים גדולים על גלגלים שנדחפים על ידי אנשי צוות הלבושים במדים המזכירים עובדים סניטריים בבתי חולים לחולי רוח מתחילת המאה הקודמת. לפעמים גם לא ברור מהיכן הסאונד מגיע, מה שמגביר את נוכחות העולם הבדיוני בתוך העולם הפיזי. עיצוב הסאונד משלים את הדימויים הוויזואליים ומפתח אותם, ועושה פעולה כפולה – מטשטש את נוכחות העולם "האמיתי" אך גם מחריף ומבליט את העימות בין הבדיון למציאות.

סאונד נוסף היה שירה חיה של הפרפורמרים. אלה היו הטקסטים היחידים במופע – שירי משוררים (טד יוז, סילביה פלאת', דילן תומאס) שעוסקים בהתמודדות האדם עם המוות – שהושרו על ידי השחקנים כמעין מנטרות או שירי פולחן מקודשים. שירת השחקנים הוגברה על ידי "מדונות" (מיקרופונים קטנים שמורכבים על הראש ומאפשרים לפרפורמר לנוע במרחב). חבל שאיכות המדונות הייתה כל כך גרועה. הדיוק בעיצוב ובאיכות הסאונד בשאר המופע הבליט את צרימת ההגברה החובבנית של שירת השחקנים.

5. המופע מחולק לפרולוג, אפילוג ו-7 מדורים בעלי שמות מיתיים: "משחקו של מינוס", "גדות נהר האכרון", "תהום רבה" וכו'. חמשת המדורים הראשונים עוברים במהירות וכמעט שלא משאירים שום רושם, לבד מניסיון לעורר פחד אצל הקהל. מרבית ההתרחשות עוברת בקומות הציבוריות המוכרות של התחנה, ועל רקע זה נראות דמויות השאול שיצרה קבוצת "מסתורין" כמי שמזיעות ממאמץ יתר ומחשיבות עצמית. אבל אז, אנו מגיעים לקומה השנייה, למדור "העולמות הסומים". הקומה נטושה, חשוכה כמעט לחלוטין, מסריחה מטחב ומשתן. התחושה שנוצרת היא שאנו נמצאים בעומק האדמה. באחד מהמסדרונות פרושה יריעת ניילון ועליה שברי בובות ראווה – גוף ללא ידיים, ישבן שאליו מחוברת רק רגל אחת וכד'. שלושה פרפורמרים שוכבים ללא נוע על יריעת הניילון. שלושה נוספים ניגשים אליהם ורוקדים יחד, על רקע מוזיקה מהפנטת, ריקוד מלא תשוקה, אלימות ומין. ברגע זה מתחברים כל הדימויים – השאול, התחנה המרכזית, המלאכים, הליצנים והנשמות המיוסרות – ונדמה ברגע זה שנקלענו למקום שממנו באו כל היצורים שפגשנו עד כה. חברי תיאטרון מסתורין הבטיחו לצופים לצאת יחד למסע אל עומק הגיהנום. זוהי הבטחה יומרנית מאוד, אך ברגעים אלה הם עמדו בכל הציפיות.

סבן - דוד דקטור 3

צילום: דוד דקטור

6. הערה אחת אני מוכרח להקדיש לשתי בחירות תמוהות של צוות התיאטרון, שפגמו בחווית הצפייה והחזירו לקרקע את הצופים שיכלו לצאת מהמופע כשהם מרחפים כמה סנטימטרים מעל למציאות העגומה של התחנה המרכזית.

האחת, בפתיחת המופע קוראת יוליה גיניס, המנהלת האמנותית של תיאטרון "מסתורין" ובמאית המופע, לקהל להתקבץ, מספרת על המופע ומציינת שבתחנה המרכזית מצויה תערוכת גרפיטי מהארוכות בעולם. היא מזמינה את הקהל להצטרף אליה לסיור בתערוכה ובדרך אנו נתקלים בדמות השאול הראשונה. הדמות מובילה אותנו במסדרונות מלאים בציורי גרפיטי, זה נכון, אך הקצב כל-כך מהיר שלא ניתן להתרשם מהעבודות, ותערוכת הגרפיטי נשכחת במהרה. נראה שהדיבור על התערוכה הוא לא יותר מאיזו דרך מאולצת להתחיל בסיור. זה מייצר ציפיות מיותרות, מבלבל את הצופים ומשפיע על הדרך שבה חווים את כל חלקו הראשון של המופע (הבטיחו לי גרפיטי וקיבלתי ליצנים מוזרים, אני רוצה את הכסף בחזרה!). לוקח זמן להשתחרר מהחוויה הזו.

בחירה מאכזבת נוספת היא הדרך שבה מסתיים המופע. אחרי שהובילו את הצופים במסע לתוך הקרביים של הקיום האנושי (וזה הישג מדהים ונדיר ליצירת תיאטרון!), והעבירו אותנו טקס של זיכוך והתרה באפילוג הסוגר את המופע (לא ארחיב, מפאת קוצר היריעה), בחרו הפרפורמרים להציג את עצמם בשמותיהם לאחר מחיאות הכפיים, כמו היינו בהצגת סיום של מגמת תיאטרון בתיכון עירוני. אין בזה צורך, כל צופה קיבל תכנייה מושקעת ומפורטת ובה רשומים כל השמות. אחר כך עלתה שוב גיניס וביקשה שמי שצילם במהלך המופע יתייג את הקבוצה בפייסבוק ובאינסטגרם. ריבונו של עולם, עבדתם כל כך קשה כדי למשוך אותנו לרגע לעולם תיאטרוני פנטסטי. אי אפשר לתת לנו רגע לצאת החוצה בחזרה לעולם כשהחוויה עוד מהדהדת בנו, מבלי שנצטרך מיד לחשוב על הפייסבוק והאינסטגרם?!

7. על אף הנקודות הקטנות לשיפור, המופע "Seven" הוא פרח נדיר בשדה התיאטרון הישראלי. מדובר ביצירה אמיצה מבחינות רבות – יצירה ללא מילים, ללא עלילה, פילוסופית, בהליכה, בתחנה המרכזית – רק מעטים ואמיצים יסכימו לחוות מופע שכזה. אבל למי שיבחר להשתתף צפויה חוויה אמנותית ראשונה במעלה. חוויה רגשית ואינטלקטואלית שנשארת הרבה אחרי שוך מחיאות הכפיים.

"Seven"

קבוצת מסתורין

בימוי וניהול אמנותי: יוליה גיניס

ניהול אדמיניסטרטיבי והפקה: אורי הירשלר

דרמטורגיה: רז וינר

כוריאוגרפיה: אביב איבגי

עיצוב תלבושות ומסיכות: יוליה גיניס ואולגה גורביץ'

מוזיקה ולחנים: אלון פרץ

עיבוד לחנים לשירים: רותם כהן

גרפיקה: אולה גולצר

צילומי סטילס: דוד דקטור

עיצוב תאורה: אבי וידר

ניהול טכני: ליאת בניון

עוזר הפקה וארט: טל הראל

סאונד: ערן רזגור

תאורן: גיא בן ארי

וידאו ארט: VJ ASYA – VideoRama studio

משתתפים:

איב איילין, יורי קזנצב, דנה פורר, דני ברוסובני, ליאור אבשלום, רותם כהן וסטפני חריטו.

מומלץ להתעדכן באתר קבוצת מסתורין בנוגע למועדים נוספים – https://www.mystorin.com/