הצגת השבעים

מאת: שני בן דוד ואירית ראב

לרגל חגיגות השבעים של מדינת ישראל, בזמן שבכל פינה צצים להם מחלוקות אודות מדליקי המשואה הבאה,  ריבי חתולים על השירים הישראליים ביותר ותהיות טכנולוגיות בנוגע לאופנים בהם תראה ישראל בעוד 70 שנים, החלטנו במרתה לחגוג את התרבות הישראלית בכלל, ואת התיאטרון הישראלי בפרט. אז יצאנו אל השטח, כיתתנו רגלנו ופנינו אל 12 נציגים מהתיאטרון הישראלי, על גווניו השונים, מאחורי הקלעים ועל הבמה בשאלה אחת בלבד – מהי הצגת ה-70 שלך? כמובן שביקשנו לדעת מדוע. התשובות שלפניכם בהחלט משקפות את היצירה התיאטרלית הנפלאה שיש לבמה הישראלית להציע  – היא חמה, מרגשת, בועטת ונותנת אגרוף בבטן, מפעימה, מעיקה, מטרידה, חדשנית ומתחדשת, נעה בין צחוק לבכי לצחוק מחודש ולעולם אינה בת חלוף.


שמוליק נויפלד

מלחין ומפיק מוזיקלי

נויפלד

הצגת השבעים שלי היא הצגה בבית ליסין, מצחיקה ומרגשת, שנקראת "שעה של שקט", בכיכובו של ששון גבאי. ולמה? כי קודם כל, ששון גבאי מבחינתי זה ארץ ישראל האמיתית, וגם כי אני אוהב שבתוך הצגה הצופה עבר מסלול מפלוס למינוס, מצחוק לרגש. המעבר הזה, משאיר אותך עם חוויה שאתה במסלול, אתה לא יושב על הכיסא, אלא נמצא במסלול עם ההצגה. גם המדינה שלנו היא כזאת, עושה מסלול מצחוק לרגש, גם החיים האישיים שלנו אותו דבר.

 


אלון אופיר

שחקן, במאי וזמר

אלון אופירכשהייתי בן 17 ניהלתי את מזנוני הקאמרי, "מזנוני רובל" קראו להם. לכן, יכולתי להיכנס להצגות ובעונה הזאת, שהייתה עונה טובה, ראיתי המון הצגות והמון פעמים. כשאני מסתכל אחורה, אני חושב שהצגת השבעים שלי היא "כולם רוצים לחיות" של חנוך לוין ובבימויו, אבל גם "פילומנה" בבימויו של מיקי גורביץ'. לא בהכרח כי זאת ההצגה הטובה ביותר, אלא כי זאת הפעם ראשונה שהוצאתי את חברה שלי לדייט בתיאטרון (הייתי בן 14). אני זוכר שאכלנו עוגת גבינה בקפה של הבימה, והתמונה הזאת שמסיימת את ההצגה בה ליה קניג יושבת, וניסים עזיקרי מניח עליה את הראש, וכל החוויה הראשונית הזאת באולם רובינא, עם תפאורה נהדרת והצגה נהדרת, שם הבנתי שאני רוצה להיות שחקן. זאת חוויה שלא אשכח, בעיקר כי זאת עוצמת החוויה הראשונית של התיאטרון.


יואב מיכאלי

במאי, מחזאי, מייסד ומנהל אמנותי פרינג' באר שבע ואנסמבל "עיט". מייסד ומנהל אמנותי IFF פסטיבל הפרינג' הבינלאומי באר שבע.

י-מיכאלי-גדולהצגת השבעים שלי היא "אשכבה" של חנוך לוין. היא  הכי השפיעה עליי. מאז חנוך לוין, לא ראיתי משהו שמגיע לרמה כזאת. גם במה, גם טקסטים, גם מבחינת העומק, הצגה מושלמת, עצובה ומצחיקה. השילוב בין שפת הבמה הפיוטית לבין הוויזואליות. הטקסט תפס אותי בגרון מהרגע הראשון ועד הרגע האחרון ולא ראיתי משהו ישראלי שהשתווה לזה. זה היה מושלם. פסגת היצירה הישראלית Ever.


 

לילך דקל-אבנרי

יוצרת – בימאית, דרמטורגית, מתרגמת ואוצרת

לילך דקל אבנרי- שחף דקל

צילום: שחף דקל

לבחור הצגה אחת לכבוד אירוע מסוים כבר מרתיע אותי. במיוחד לאור כל מה שקורה סביב מפגן הראווה ל-70 שנה למדינה. ולא פחות לנסות למתג אותה כמה שמאפיין את היצירה המקומית לדורותיה. לחשוב על הצגה ישראלית שהשפיעה עלי, הרבה יותר מתחבר לי. אני לא צריכה לעצום את העיניים ומיד קופצת לי ״ויאמר וילך״ של רינה ירושלמי. היה זה רגע מפנה עבורי. עד אז לא התחברתי לתיאטרון בארץ. כל מה שראיתי בילדותי הביך אותי. זו היתה ההצגה הראשונה שהשאירה אותי עם עיניים פקוחות לרווחה, בכל רגע ורגע, ולכן אולי היא תהיה הבחירה שלי. מה כל כך השאיר עלי חותם? קודם כל העובדה שהיה זה עיבוד לספר הספרים. אותו ספר שלמרות כל הניסיונות להשניא אותו עלי כתלמידה, מצאתי בו בין המילים הדחוסות החרוטות בדף הרבה מאד דרמה. לא פחות מהאיליאדה והאודיסאה, ו-שלנו. אז נכון, בלי כל האלים שלהם, אבל אותו אל אחד הוא כזה דיווה שהוא מכיל בתוכו ריבוי ישויות לא פחות מרשים. והמרכיבים של הדרמה הממו אותי. לא רק הפיוט, האלימות הנוראית והיחס כלפי נשים, אלא דווקא כל מה שלא נאמר והשאיר לי מקום להפעיל את הדמיון ולהביא פרשנויות משלי. והנה לקחה בימאית גדולה את הטקסט ולא ניסתה להמחיז את המלודרמה אלא להוציא את הדרמה שבמילים. והיא הצליחה בענק. אני זוכרת ביצועים מופתיים כמו בת יפתח של אייר, שכבר לא איתנו, ואת הרגע שעמנואל עמד מולי… ואת העבודה הקולית והתנועתית העוצמתית, והאסתטיקה של החלל ועבודת האור, וגם את המהפכה המקומית ביחסי קהל במה. זאת היתה חדשנות לא רק בשביל לחדש. אלא כי ככה צריך לנהוג בכל אחד מהרכיבים ועדיין השלם יוצא גדול מסך כל חלקיו.

אני לא יכולה שלא להזכיר באותה הנשימה את ״ההולכים בחושך״ של לוין. ואת חווית ההתפעמות שהיתה לי תוך כדי. מהטקסט – מהפיוט, לצד היומיומיות, חבורת השחקנים המטאורית שהיתה שם, בעיקר הזקנים, כמות השחקנים שלהטטו בכישרון עם המילים והמחוות התיאטרוניות כמו והיה זה מחול פרדה. קינה אנושית על כך שאנחנו הולכים בחושך. כבר אז, הרגשתי שאני חלק מנס תיאטרוני. בעוד אני מהרהרת מתפרצים להם לתודעה שמות של יוצרים נוספים, האמת בעיקר יוצרות, ותיקות וצעירות שהעלו לפחות אירוע תיאטרוני אחד שאהבתי. והאמת שזה תרגיל מרחיב לב שמזכיר לי שעם כל ההתבהמות, החסך בהכשרה שאיננה נשענת רק על לימודים קלאסיים אלא מחוברת לתיאטרון העכשווי, בכל זאת, מדי פעם, צצים יוצרים מקומיים גדולים.


סהר לחמי

מנהל אמנותי ובמאי הבית של "התיאטרון הישראלי בפלורידה"

סהר לחמי"האוהל האדום". הצגה של התיאטרון הערבי-עברי, עצמאית, פרינג' שרצה לדעתי מעל לעשור. כדי שמשהו יתחבר, הכול צריך להתחבר, המג'יק, וזה קרה שם. מדובר בהצגה על סיפור האמהות מהתנ"ך אבל מזווית אחרת ויש בה שימוש באמצעים תיאטרליים מאוד מיוחדים. משחק ובימוי מושלמים. שואב אותך פנימה. אני תמיד בעד הצגות שאינן רפרטואריות שמצליחות לגעת ושהן לא מייניסטרימיות. וכשקבוצה עצמאית כזו מצליחה, זה נוגע בך תמיד הרבה יותר.

 


דורית ניתאי נאמן

מנהלת אמנותית תיאטרון קרוב

דורית ניתאי תמונהבשבילי הצגת השבעים היא "הנפילה" של ניקו. אני עושה פרינג' ותיאטרון אחר. זו פעם ראשונה שכילדה גיליתי הצגה של תיאטרון אחר. 43 שנה ההצגה הזו מייצגת את הפרינג', את השפה של חלל-קהל. זו יצירה שאינה קשורה לבמה הקלאסית, משהו שאתה אוהב ויכול לעבד אותו דרך השפה שלך כיוצר. הצגת מסע שלא כבולה לבמה וארבעה קירות. היא בנתה את השפה שלי, המורשת שלי.

 


גור קורן

מחזאי ושחקן

גור קורן - נועה לבנת

צילום: נועה לבנת

הצגת השבעים שלי היא ההצגה הראשונה שראיתי – "קידוש" של שמואל הספרי, איפה שבית ליסין הישן ליד כיכר המדינה. הצגה שבה נשביתי. עד אז לא חשבתי שתיאטרון זה הדבר. זו חוויה סובייקטיבית שלי. תיאטרון בעיני זה איפה זה פוגש אותך והיא פגשה אותי במקום שלקח אותי רחוק. מדהים. הצגה נוספת היא "תמונות מחיי נישואין" של גלעד קמחי. זה היה טיפול זוגי לי ולאשתי, הצגה מהטובות שראיתי. לכן, אני לגמרי חושב שתיאטרון זה חוויה סובייקטיבית. אתה לא יכול בהכרח לקבוע מהי ההצגה הטובה ביותר, אלא איפה זה פוגש אותך באותו הרגע.


נועה שכטר גולומב

מנכ"לית ומנהלת אמנותית תיאטרון "תהל"

נועה שכטר - גלעד בר שלו

צילום: גלעד בר שלו

הצגת השבעים שלי היא "צל חולף". אני ירושלמית במקור והמון שנים עבדתי בבית קפה של תיאטרון "החאן". מיקי גורביץ, המנהל האמנותי היוצא של החאן, כיהן בתפקיד 15/16 שנה. זו הצגה ראשונה, לדעתי, בתור מנהל אמנותי. הצגה ללא מילים בכלל, אחת ההצגות שגרמו לי להיות יוצרת, לאהוב במה, לעשות תיאטרון. זו מבחינתי הצגת השבעים.

 

 

 

 


אורן אהרוני

מנכ"ל תיאטרון באר שבע

- דיאגו מיטלברג - אורן אהרוני

צילום: דיאגו מיטלברג

הבחירה שלי להצגת השבעים היא בעצם שתי הצגות. הבחירה הראשונה היא הצגה אלמותית משנת 1922 – "הדיבוק" בכיכובה של חנה רובינא, שהיא למעשה אבן דרך בתיאטרון הישראלי על אף העובדה שהיא הוצגה לראשונה במוסקבה. ההצגה השנייה היא של תיאטרון באר שבע, "סוליקה", שנותנת את כל הכבוד והתפארת ליהדות צפון אפריקה ויהדות מרוקו. אני חושב ששתי ההצגות שבחרתי מסמלות וממחישות למעשה את הרב-תרבותיות והגיוון שאפשר למצוא בתיאטרון הישראלי.

 


שירה פרבר

שחקנית יוצרת

סוודר אדוםההצגה שהכי השפיעה עליי בחיים היא "ייסורי איוב". אחת ההצגות הראשונות שראיתי כנערה. אמנם מגיל אפס ידעתי שאהיה שחקנית ושתיאטרון יהיה המקום שלי, אבל ההצגה הזאת של חנוך לוין עם יוסי קורמן הייתה הדבר הכי עוצמתי שראיתי. התמונות מאותה הצגה, שאולי הייתה ההצגה הראשונה שראיתי (גיל 12), חקוקות אצלי עד היום. אני יכולה לקרוא את הטקסט המופלא של לוין ולראות אחת אחת את הסצינות שביים.

 

 


עומר עציון

שחקן ותסריטאי

עומר עציון - קורין אביסדריס

צילום: קורין אביסדריס

הצגת השבעים שלי היא מהשנים האחרונות – "הרטיטי את לבי" של חנוך לוין בבימוי אודי בן משה, עם רמי ברוך, גדי יגיל, ג'יטה מונטה ומירב גרובר. חנוך לוין כמו חנוך לוין כתב על עצב מפרפר של כל מה שנקרא להיות באהבה , ואני אדם שאהבה מעסיקה אותו על הבמה ובחיים בכלל, ובגלל זה אני חושב שההצגה תפסה אותי, היא מרטיטה ומציגה ביצוע מושלם לדעתי, הן ברמת הבימוי והן ברמת המשחק. חווית תיאטרון שלא אשכח.

 

 

 


ענבר דנון

שחקנית

Maayan Kaufman photography

מתוך ההצגה "פרפרים הם חופשיים". צילום: מעיין קאופמן

בחרתי בהצגה ״הילד חולם״ של חנוך לוין.  חנוך לוין הוא נכס צאן ברזל בתיאטרון הישראלי. המשיכה שלי לתיאטרון התחילה ממנו, כשסבתי ז״ל נתנה לי כמתנת יום הולדת את כל הכרכים של מחזותיו וקראתי כמעט את כולם בשקיקה. המחזה "הילד חולם" הוא השונה ביותר מבין מחזותיו, שלא כמו הסאטירות הנוקבות או הקומדיות הבוטות שלו, זהו מחזה אפי ופיוטי.

המחזה עוסק במלחמה, בפליטים ובמוות של ילדים, נושאים שלצערי עדיין רלוונטיים מאוד גם בימינו. נושאים אלה חזרו בהיסטוריה פעמים רבות. נושא גירוש הפליטים רלוונטי לנו בימים אלה ממש כשהמדינה עומדת לגרש לא מעט פליטים מישראל. כל ישראלי שרואה את הילד חולם, רואה את עצמו על ספינת הפליטים הזו – שנראית תמיד כספינת ניצולי השואה שלא נותנים לה להיכנס לארץ. אנחנו מזדהים עם הפליט המגורש ולא מצליחים לראות איך הפעם אנחנו בתפקיד המגרש.

בלב המחזה, עומדת מערכת יחסים בין אם לבנה והאבסורד שילדים מתים. ילד מת בתוך עולם של מבוגרים ואיש לא יכול להציל אותו. משפט שתפס אותי חזק הוא "וזה כל העניין, זה מה שמשפיל כל כך: שאנו יכולים להמשיך לחיות בלי היקר לנו מכל" המשפטים של לוין כל כך כואבים יפים וחזקים. יש בהם דרמה, אירוניה ופיוט. "הילד חולם" הוצגה לפני 25 שנה בבימויו של לוין בעצמו ועכשיו המחזה זכה להעלאה מחודשת, מרגשת, כואבת ומרשימה בקופרודוקציה של הקאמרי והבימה. בשל הרלוונטיות, הקונפליקט המרכזי בו וכתיבתו של לוין, בחרתי בהצגה זו כהצגת ה-70 שלי.


 

ולתפארת במת ישראל

קומדיה דל'ארטה ללא מסכות הופכת עז למתוק!

מאת: שני בן דוד

על רקע השדרוג שבא עלינו, החלטנו במרתה יודעת שעלינו לצאת לשם שינוי מאזור הנוחות של הבועה התל אביבית. כנראה שהשכלנו להבין בטיימינג מדויק, שעל מנת ליהנות מתיאטרון מקורי ואיכותי, גיחה לפרינג' בפריפריה היא צעד מבורך. ואכן, "נפולי, ברוקלין, קיסריה" שמציגה בימים אלו בתיאטרון הפרינג' בבאר שבע (שכדאי להוסיף שמדובר בבית פרינג'י אינטימי ומיוחד במינו), בהחלט ראויה לביקורת מלאה.

כמו רבות וטובות אחרות שכתיבתן נועדה לבימת הפרינג', גם "נאפולי, ברוקלין, קיסריה" הנה הצגה מקורית. זוהי קומדיית שידוכים עם סיפור אחד, שחולש על שלושה מקומות שונים ושלוש תקופות שונות, על אב אלמן, עשיר ומיוחס, שכמה לחתן את בתו היחידה. אולם, זו מצדה אוחזת בכלל בתפיסת עולם פמיניסטית (המקדימה את זמנה בשנים רבות) ונתפסת בסביבתה כמעוכבת חיתון שלא בכדי. האב, שמצדו צמא לקדם את סוגיית דור ההמשך, נאלץ להתמודד לבדו עם עול האלמנות ועם בת עקשנית במיוחד (שדוחה ונדחית ע"י מחזרים עשירים ומיוחסים), ומסרבת בשם גישה פמיניסטית אקטיביסטית שלא מותאמת לתקופתה, לעצור את שושלת המשפחה, אלא אם תזכה לעשות זאת בשם האהבה. אם לא די בכך, עננה כבדה של הבטחה שנדר לאשתו הגוססת טרם התאלמן רובצת מעל האב האומלל ומקשה עליו בחיפוש. הנדר, שמשמש כיסוד לעלילה, גם כאשר הסיפור מתפתח למחוזות נוספים ולתקופות מתקדמות יותר, ממשיך לשמש כמניע העיקרי של האב בפעולותיו.

הקומדיה המקורית של יואב מיכאלי (המחזאי והבמאי) מתחילה בנאפולי ולא בכדי, ולכן סביר שחדי ההבחנה ישימו לב שאין מקרי הדבר ושניכרת ההשראה ממחוזות התיאטרון האיטלקי הנושן. למעשה, הקומדיה שכתב מיכאלי מתבססת על יסודות הז'אנר של הקומדיה דל'ארטה. בהתאם לכך, לכל אחת מדמויותיו הוא כתב טקסט עתיר במילים והצמיד במכוון אפיון המתבטא בשפת גוף ייחודית ותנועות מוגזמות. את המסכה (שהנה סמל מובהק לקומדיה דל'ארטה) החליף מיכאלי במסכה "קולית", המאפיינת כל דמות ודמות בקול משלה, השונה לחלוטין מטון הדיבור של השחקן או השחקנית, מה שיוצר רגעים קומיים על הבמה ומלווה את הדמויות גם בעת שהעלילה ממשיכה למחוזות נוספים. בנוסף, ניכר כיצד ההצגה מכילה מוטיבים עלילתיים על זוג אוהבים, כזה שמבקש בכל מחיר לממש את אהבתו, אך נתקל לצערו במחסום האב ולכן נאלץ להיעזר בתחבולות כאלו ואחרות בדרך לניצחון בשם האהבה.

נפולי ברוקלין קיסריה - סלי פטל

נפולי, ברוקלין, קיסריה. צילום: סלי פטל

 

אולם בשונה מהתיאטרון האיטלקי העתיק, מיכאלי (שנודע בחיבתו לקטעי וידאו ארט ביצירותיו), מתבל את הקומדיה דל'ארטה המודרנית שלו בשלל תחכומים בימתיים מתקופתנו. לראייה, ההצגה נפתחת בקטע וידאו ארט מהעולם הבא, שתפקידיו לספר את הרקע לעלילה, להציג את הדמויות, וכן לסלול עבור הקהל את ההבנה כי קטעי הוידאו ארט הבאים שיוצגו, הם אלו שיבשרו על שינוי הלוקיישן והתקופה בחלקי ההצגה הבאים. כמו כן, מיכאלי, שמתאים את יצירותיו לתקציב ולאילוצי תיאטרון הפרינג', הופך באופן מתוחכם את החסרונות ליתרונות. כלומר, בשונה מהתפאורה והמסכות הססגוניות של קומדיה דל'ארטה הקלאסית, או לחילופין של הצגות עתירות תקציב, התלבושות והתפאורה בהצגה זו אינן אלו המכתיבות לצופה את רוח המקום והתקופה. אמנם, השחקנים מחליפים תלבושות, אבל התפאורה מסביבם נשארת זהה לכל אורך ההצגה, ולכן ניכר כי מרבית הססגוניות מוטלת דווקא על הטקסט, הבימוי ומיומנותם של השחקנים. הדמויות המגולמות ע"י חברי "אנסמבל עיט", בשילוב עם קטעי הוידאו ארט ובימויו של מיכאלי המתבסס על יסודות הז'אנר, הופכים את החוויה התיאטרונית לחדשנית, מצחיקה במיוחד, וכזו שמשכיחה את חסרונות התקציב של הפרינג'.

חברי "אנסמבל עיט" (רובם בוגרי בית הספר למשחק ע"ש גודמן), מגלמים את דמויות הקומדיה המקורית של מיכאלי, והם בהחלט מצליחים לגלגל את הקהל מצחוק. על השחקנים מוטלת משימה שדורשת ריכוז מלא ומיומנות שיא, על מנת שיצטיינו בעת ובעונה אחת בביצוע טקסטואלי, ויזואלי ו-ווקאלי. הטקסט העשיר של הדיאלוגים והמונולוגים (שמותאמים לרוח המקום והזמן של הרגע המומחז) והתנועות המודגשות באופן מוגזם לכאורה, שמאמצים השחקנים לשם גילום הדמויות והמחשת הסיטואציה, דורשים מהם גם עבודת צוות ותיאום מוחלט. כל אלו ועוד, הופכים את חברי אנסמבל עיט למצטיינים במולטי-טסקינג, ובהחלט ניכר שבזכות עבודה יסודית מוקדמת, הם עושים מחווה משובחת לתיאטרון הדל'ארטה העתיק ואף מציבים רף גבוה לתיאטרון הפרינג' הישראלי.

היצירה המקורית של מיכאלי מוסיפה לעלילת הדל'ארטה גם ביקורת. למעשה, מדי פעם השחקנים מבליחים הערה כזו או אחרת לקהל, המנסה לחבר את הצופה למציאות חייו של השחקן המצוי, בעיקר בפרינג'. ההערות המובלעות לא מוציאות לרגע את הקהל מריכוזו. להיפך, הן משרתות את הפן הקומי, על אף שבחובן הן טומנות ביקורת חברתית-תרבותית נוקבת ולא מצחיקה במיוחד. כמו כן, לאורך ההצגה שזורה ביקורת על מעמד האישה בכל התקופות, וככל שמתקדמת העלילה, הביקורות מתווספות. למשל, כאשר הדמויות מגיעות לברוקלין, ניכר שלא רק שמעמדה של האישה אינו משתפר בחסות הדת היהודית, אלא שגם נוספת ביקורת על היהדות החרדית, או לפחות על הפרשנות החרדית לערכי הדת, שמקדשת ערכים פוליטיים על חשבון המוסר.

ברוקלין 2 - סלי פטל

צילום: סלי פטל

כאשר מתקדמים לחלק השלישי והאחרון בהצגה מגיעים לקיסריה. שם מיכאלי שוזר גם ביקורת חברתית על התרבות הקפיטליסטית-ליבראלית של ישראל בת ימינו. בכלל, ניכר כי בטנו מלאה על הכלכלה הליברלית המעיבה במהותה על בני האדם, ולכן זה שלכאורה היא מטיבה עם מעמד האישה כשהיא לא מבדילה (לפחות לא כמו בעבר) על רקע מין או מעמד, הופך לבלתי רלוונטי. בהתאם לכך, בחברה שמקדשת רווח כלכלי, על בני האדם לבחור במקצוע שיעשיר בהכרח את חשבון הבנק, במקום את הנפש. אולם בדיוק בשל כך בני האנוש הופכים מתוסכלים וחסרי מוטיבציה לחיים שכרוכים בויתור על חלומות, ושלא עולים בקנה אחד עם רווח כלכלי. אולי בהקשר זה, חשוב להוסיף ולשבח את מיכאלי שעושה חסד נוסף עם צופיו. הביקורת הנוקבת המתבטאת בשלל נושאים וגוונים, לא רק שאינה מכבידה על צופיו, אלא שהיא גם אמצעי המשרת את ההצגה הקומית בהומור משובח. בנוסף, הביקורת מציגה את תפיסת עולמו הפייסנית, שמאמינה שאם רק נרצה ונאמין – מעז עוד ייצא מתוק. בגלל האופן הקומי והגישה הפייסנית, הצופה לא מרגיש צורך להתנגד לביקורת, וכך יוצא נשכר גם בחומר מעניין למחשבה.

בית הפרינג' הקטן והמקסים בבאר שבע, האנסמבל המוכשר מהפריפריה, והמחזאי והבמאי המבריק, בהחלט יכולים להסב נחת לחובב התיאטרון באשר הוא. מעבר לעובדה שמדובר בהצגה מצחיקה ביותר, שעושה מחווה לתיאטרון עתיק ומשלבת בחן ביקורת חברתית בתיאטרון עכשווי ואיכותי, היא בהחלט יכולה להוות דוגמה ליוצרים מהבועה התל אביבית. אל נא תטעו! אין מדובר בביקורת נוקבת על היצירות התל אביביות, אולם בהחלט ניתן לומר שלאחרונה קשה שלא להבחין בתופעה החוזרת על עצמה בהצגות שונות, ובפרינג' בפרט. החופש האמנותי שנוצר בתיאטרון הפרינג' מאפשר ליוצריו יצירה ללא גבולות, בעיקר בכל מה שקשור להפקה ובימוי (דבר שברוב המקרים הוא מבורך). אך לאחרונה ניכר שישנן יצירות שלעיתים דווקא החופש והיעדר הגבולות גורמים ליוצריהן להתעסק באינטנסיביות באופן המספר את הסיפור ולאו דווקא בסיפור עצמו. אם לדייק, ניכר שגבולות אמנותיים מטושטשים מדי (שאמנם מאפשרים חופש בבימוי והפקה שעוטפים את העלילה) גורמים לתוכן ללכת לאיבוד.

לסיכום, ניתן לומר שמיכאלי ואנסמבל עיט, שנותנים כבוד ראוי לתוכן, לצד השקעה נכונה בעטיפה של בימוי והפקה ייחודיים, בהחלט יגרמו לכם להתגלגל מצחוק! על כן, חשוב לשבח ולהוסיף  שמדובר ביצירה שמשמשת דוגמה ראויה לשילוב בין וויזואליות יצירתית וחדשנית לבין תוכן דרמטי בועט ומצחיק. האיזון האמנותי הזה הופך תקציב דל של הצגת פרינג', ביקורת חברתית נוקבת ואפילו נסיעה ארוכה לבאר שבע, מעז למתוק!

נפולי, ברוקלין, קיסריה

פרינג' באר שבע

כתיבה ובימוי: יואב מיכאלי

תאורה: אורי מורג

תלבושות: דלית ענבר

וידאו ארט: אלי לוי

שחקני אנסמבל עיט: קובי אדרת, אורן אטיאס, רעות גיל, דני שפירא, רועי גור, איציק מנשהרוב ואביחי כהן

שחקנית מצולמת: צהלה מיכאלי

צילום: סלי פטל

מועדים נוספים: 9-10/5/18 20:15