קומדיה של טעויות (ואלתורים)

על ההצגה "יתוש בראש"

מאת: שרון וגדי ויסברט

שרון: אז בקשר להצגה יתוש בראש, נראה לי שזו אחת ההצגות היותר טובות שראיתי בתיאטרון "החאן",  באופן כללי. מבחינת מחזה זו קומדיה של טעויות, ההצגה משתמשת בהרבה כלים של קומדיה דל'ארטה, בייחוד בכל הנוגע לדמויות ולעלילה. יש הרבה הסתבכויות סביב נושא המי בגד במי ולמה. אבל דמויות אחרות דווקא הגיעו מכיוון הטלנובלה וקומדיות המשפחה האמריקאית. זה יוצר שעטנז משחקי מעניין, אבל מאידך, זה יוצר פער – כמה דמויות הן משמעותית פחות צבעוניות ומעניינות מאחרות.

גדי: תיאור בהחלט מדויק ממעוף הציפור. לפני שניכנס לפרטים אני חושב שראוי לציין שספציפית את ההצגה שאנחנו ראינו, אף אחד, לא הקהל ולא צוות התיאטרון, לא ישכח אף פעם. לנצח זו תהיה "ההצגה שבה הדלת של המלון נשברה". בלי ליפול לספוילרים, נגיד רק שהשחקנים הוותיקים של תיאטרון החאן, ובראשם ניר רון הנהדר, התמודדו בצורה פשוט נהדרת עם תקלה מהסוג שקורה לפעמים בתיאטרון, והפכו את הערב המסוים הזה לבלתי נשכח. ועכשיו בכל זאת, קצת עלילה אולי. איך היית מתקצרת את ההצגה לציוץ בטוויטר?

שרון: אשה החושדת שבעלה בוגד בה מניעה תכנית לתפיסת הבעל שמשתבשת ללא היכר.

גדי: יפה. והחשד הזה הוא ה"יתוש בראש" שבכותרת, אבל גם הוא תוצאה של "יתוש בראש" אחר, מוקדם יותר.

שרון: אתה מנסה לרמוז משהו?

גדי: בואי נשאיר את הזוגיות שלנו מחוץ לביקורת. עכשיו תגידי לי, כאישה במאה ה-21, זה לא קצת מיושן לעשות הצגה על בני זוג שבוגדים זה בזו?

שרון: מיושן או קלסיקה? זו תמיד השאלה. היה בעייתי בעיני שלא רק שהיחס בין הנשים לגברים היה 2:1, הנשים גם היו ממש פחות מעניינות ככלל מהגברים – הן לא הורשו להיות פגומות כדמויות. למעשה, דמויות הנשים שיחקו קומדיה משפחתית בואכה טלנובלה והגברים שיחקו קומדיה דל'ארטה, להוציא המשרתת שהיתה קצת קולומבינה. נושא הבגידות הוא פועל יוצא, ולהחזיק גבר קצר נחשב בתור הפעולה העיקרית של האישה.

יתוש בראש - יעל אילן

יתוש בראש | צילום: יעל אילן

גדי: אין ספק שהגברים שבקאסט עפים על התפקידים שלהם, במיוחד ארז שפריר בתפקיד כפול נהדר, ניר רון ויהויכין פרידלנדר שתמיד עושים כיף על הבמה, יוסי עיני כספרדי חריף עם כל התוספות, ואיתי שור בתפקיד שגונב את ההצגה בכל רגע שהוא על הבמה. אני מודה שבתחילת ההצגה זזתי באי נוחות בכיסא, הרגשתי שזו הולכת להיות קומדיה עממית שרק בגלל שהיא נכתבה לפני מאתיים שנה מתייחסים אליה כקלסיקה. אבל ככל שההצגה התקדמה, הדמויות המעולות, התפאורה האפקטיבית (שעוצבה על ידי סבטלנה ברגר) והאנרגיה, בעיקר האנרגיה, כבשו אותי.

שרון: אני חייבת לציין שהתסבוכת העלילתית הייתה קצת יוצאת דופן – טיפה יותר מסורבלת מהרגיל אבל גם הרבה פחות צפויה מראש. היו המון רגעים שהופתעתי (מעבר לרגע של הדלת שהיה צריך לעקור מהמקום, שאז הבנתי כמה ניר רון הוא מאלתר מעולה). והאנרגיה היתה ללא ספק הגבוהה ביותר שראיתי בחאן. היה מאוד ברור שכיף לשחקנים, ומבחינתי זה ממש העיקר.

גדי: נקודה מעניינת מבחינת המחזה. הוא אכן ישן אבל לא בן 200 אלא בן 110, ולכן העלילה לא מתרחשת בבית של עשירים חסרי עבודה, אלא בביתו המפואר של סוכן ביטוח שעובד קשה לפרנסתו.

שרון: אם כי זה עובד בדיוק אותו דבר,  מבחינת המעמדות.

גדי: כן, כן, לגמרי, אולי עם קצת יותר סימפטיה לבעל הבית.

שרון: אז בשורה התחתונה, אהבנו, כן?

גדי:  כן, בהחלט, אבל עכשיו בא לי לראות הצגה קצת יותר עכשווית.

שרון: אין בעיה, אוטוטו יש מסיבת ט"ו בשבט בגן של הקטנה, נראה לי שהם עושים את העץ הנדיב

גדי: קלאסי.

 

יתוש בראש

תיאטרון החאן

מחזה: ז'ורז' פיירו

נוסח עברי: ניסים אלוני

בימוי: אודי בן משה

משתתפים: אור לומברוזו, איתי שור, ארז שפריר, דוד בן זאב, יואב היימן, ויטלי פרידלנד, יהויכין פרידלנדר, יוסי עיני, יעל מור, כרמית מסילתי-קפלן, ניר רון, סוזנה פפיאן.

עיצוב תפאורה: סבטלנה ברגר

עיצוב תלבושות: אורן דר

עיצוב תאורה: רוני כהן

מועדים נוספים:

9-10/2/2020 | 20:30

9-10/3/2020 | 20:30

הכל בראש

על ההצגה "האיש שחשב שאשתו היא כובע"

מאת: אירית ראב

בנסיעה חזרה הביתה מההצגה "האיש שחשב שאשתו היא כובע" של תיאטרון החאן, אחי שאל אותי "איך שחקנים לא מתבלבלים בין כל הטקסטים שהם יודעים בעל פה? כלומר, לא קורה לפעמים שבאמצע הצגה אחת, הם אומרים רפליקות מהצגה אחרת?", אמרתי לו שזה אולי יכול לקרות בחזרות, אבל כמעט ולא קורה בהצגות עצמן. תוך כדי חזרות, המוח מתרגל לנתיב טקסטואלי מסוים שתחום במקום מסוים, וכמעט ולא קורה מצב שבו הטקסט נשלף בסיטואציה בימתית לא נכונה. ניסיתי להסביר, "זה כמו שתתקלח בזמן שאתה נוהג, אילו שתי פעולות נפרדות לגמרי".

אבל, מה קורה אם מסלולי הנתיבים מצטלבים בטעות? משתלבים ומסתעפים אחד בשני? לא איזו פליטת-פה פה ושם, או איזה בלאק סורר, מה קורה אם פתאום באמצע ההצגה השחקן מתחיל להגיד טקסטים שלמים מהצגה אחרת ולא יכול להפסיק, או שהוא לא מודע לכך שהוא לא אומר את הטקסט הנכון? מה קורה אם אתה מסתכל במראה ובמקום לראות גבר בגיל העמידה אתה רואה משהו אחר לגמרי, למרות שהכל בסדר עם העיניים שלך? מה קורה אם את יוצאת מנקודת הנחה שאת מתנהלת בתוך חלום, למרות שגם אם המציאות דפוקה למדי, היא לגמרי אמיתית?

האיש שחשב שאשתו היא כובע - יעל אלון

האיש שחשב שאשתו הוא כובע | צילום: יעל אלון

ההצגה "האיש שחשב שאשתו היא כובע", או יותר נכון, "האיש ש…" בהתאם לשמה המקורי, מנסה להתמודד עם שאלות נוירולוגיות-פסיכולוגיות-קיומיות דומות לנ"ל. זוהי הפעם הראשונה שההצגה, פרי עטם של פיטר ברוק ומארי-הלן אסטיין, עולה בעיבוד ישראלי בארץ. וזה רק נכון שג'יטה מונטה הבמאית ותיאטרון החאן, המאופיינים בליריקה תיאטרלית, ירימו את הכפפה ויעלו את ההצגה הזו.

רצון היוצרים לגרום לצופים להתנתק מהטכנולוגיה החדשה ולהתחבר לאמנות הוותיקה, מקבלים ערך מוסף, פוסט-מודרני משהו, כשהיצירה עולה על הבמה של תיאטרון החאן, בייחוד כשההצגה משלבת טכנולוגיה ומשחק. ההצגה עושה שילוב יפה וטוב בין אמנות וידאו איכותית (בעיצובו של גיא רומם) המציגה את מה שרואים המוח והנפש, לבין תפאורה ריאליסטית (בעיצובה של פולינה אדמוב) שמציגה את הזמן והמקום, המחלקה הנוירולוגית בבית חולים פריזאי בתחילת שנות התשעים. הבימוי המדויק של ג'יטה מונטה הפך את מגוון הסצינות, שהציגו מטופלים שונים עם בעיות נוירולוגיות שונות, מתסמונת טורט ואוטיזם עד לראייה עיוורת וחוסר יכולת לראות את צד שמאל, לכדי מקשה קוהרנטית אחת. המוסיקה הנוגה של יבגני לויטאס ליוותה את המתרחש ואפשרה למוצגים על הבמה לחדור אל נימי הלב.

האיש שחשב שאשתו היא כובע3 - יעל אלון

צילום: יעל אלון

אבל מי שגנבו את ההצגה בהצגה הזו היו השחקנים: יואב היימן, דודו בן זאב, שחר נץ ואיתי שור. הליהוק להצגה הזו היה מדויק, כל אחד מהשחקנים הללו ביטא צד אחר של התופעות הנוירולוגיות השונות, בין אם מהצד המדעי של הרופאים המתבוננים ובין אם מהצד של המטופלים עצמם.

בדומה להצגות רבות אחרות, גם בהצגה הזו יואב היימן הפגין את הוירטואוזיות המשחקית שלו, מצד אחד גילם את הרופא הסמכותי שלא יכול שלא לחוש אמפתיה אל מטופליו, ומצד שני, גילם מטופלים שלא יכולים או מסוגלים להתמודד עם זה שהמציאות אינה כפי שהם חושבים. באחת הסצינות, היימן גילם מטופל שאינו יכול לדבר כראוי, השפה שלו משורבבת מילות ג'יבריש למרות שמבחינתו הוא אומר את המילים הנכונות. מעבר לכך שיש לשבח את היימן על זה שהצליח ללמוד טקסט מאתגר שכזה, הוא הצליח להביע את חוסר האונים בצורה כל כך משכנעת, עד שכבר לא שמעת את המילים המדוברות, אלא את השפה האוניברסלית של הלב.

האיש שחשב שאשתו היא כובע2 - יעל אלון

צילום: יעל אלון

בין היתר, דודו בן זאב המחיש בצורה יפה את האסטרטגיות והטריקים שהמטופל שגילם צריך לעשות, רק כדי להזיז את גופו ולקום מהמיטה, או את הפאניקה והזעקה של בעל האוטיזם לאחר שנגעו בו, או את התסכול וההומור של מטופל אחר שלא הצליח לזהות את אשתו, או את הים.

איתי שור הפגין את יכולותיו הקומיות בשחקו, בין היתר, מטופל בעל תסמונת טורט. במשחק שלו היה משהו מכמיר ותזזיתי, שילוב שדי קשה ליישם ביחד, אך הוא הצליח במשימה. בין המטופלים/רופאים שגילם, שחר נץ הראה צד נוסף למחלות הנוירולוגיות – הן מאפשרות לפתוח דלת אל העבר, דלת שקשה מאוד לפתוח אבל עוד יותר קשה לסגור. בסצינה בה שמע מוזיקה באמצע הלילה, למרות שהלילה היה שקט לחלוטין, הוא נזכר באמו ובאביו שהגיעו אל מיטתו כשהיה קטן ושרו לו שיר ערש. על אף העובדה שההורים לא היו על הבמה, אלא רק שיר הערש נישא באוויר, ניתן היה לראות את ההורים ניצבים לצדו ונפרדים מבנם לשלום, לאחר שהוא בלע את התרופות. זוהי דוגמה טובה לחלל הריק של ברוק – גם כאשר עיני הצופים רואות משהו אחד, והדמות רואה משהו אחר, הדמיון הוא שמתווך בין השניים, בייחוד ביצירה שכזו.

ברוק רצה ליצור את המחזה "האיש ש…" כדי לגשר על הפער בין בני האדם, הוא חשב שלמרות כל חילוקי הדעות בין הצופים, ועל אף השוני ביניהם, הם יוכלו להזדהות עם נושא משותף  – המוח האנושי ונפלאותיו. לאורך ההצגה, הצופים הישראלים אכן רותקו אל הבמה והפגינו את הערכתם ליוצרים במחיאות כפיים סוערות. אבל לאחר שהשחקנים עזבו את הבמה והצופים פינו את האולם, חילוקי הדעות שבין הצופים שוב צפו על פני השטח. זה העיר לזו שהרעישה עם עטיפות הסוכריות שלה, וזו העירה לזה שהוא מפריע לאנשים לצאת מהאולם. ועם זאת, לאחר שהלבה האנושית פרצה מהאולם אל הלילה החם, צופים רבים שיתפו את רעיהם בנוגע למה שזה עתה ראו, ועד כמה מופלא הדבר הזה ששוכן בראשם. אז אולי, בסופו של דבר, אנחנו לא כל כך שונים אחרי הכל, גם אם לפעמים אנחנו לא מסוגלים לראות את המציאות כמו שהיא.

האיש שחשב שאשתו היא כובע

תיאטרון החאן

בהשראת ספרו של אוליבר סאקס

מחזה: פיטר ברוק ומארי-הלן אסטיין

נוסח עברי: דורי פרנס

בימוי: ג'יטה מונטה

משחק: דודו בן זאב, יואב היימן, שחר נץ ואיתי שור.

תפאורה ותלבושות: פולינה אדמוב

תאורה: רוני כהן

מוסיקה: יבגני לויטאס

וידאו ארט: גיא רומם – Studio Insight

מועדים נוספים:

3/11/19 | 20:30 | תיאטרון החאן

6/11/19 | 20:30 | תיאטרון החאן

8/12/19 | 17:30 | 20:30 | תיאטרון החאן