הסיפוח שלנו

על היצירה "12 הערות על סיפוח"

מאת: דנה שוכמכר

פסטיבל יאפא ה-5 לתרבות ערבית עכשווית, שנוסד במטרה לחשוף את הקהל לתרבות ערבית עכשווית, התקיים ביפו בסוף השבוע האחרון (16/7 ו18/7). במסגרת הפסטיבל, אשר בשל ההנחיות הבריאותיות הועבר בשידור חי בפייסבוק, בערוץ היוטיוב של התיאטרון ובאתר התיאטרון, הוצגו לקהל הצגות שונות, כגון "הראיס", דרמה קומית מאת ובבימוי דניאל בוקריס בהשראת אגדה טוניסאית עתיקה, ו-"חלימאת", (חלומות) מופע המבוסס על שירי עבד אל חלים חאפז בביצוע זיו יחזקאל ובשיתוף אורי גבריאל כשחקן אורח. מבין כל המופעים השונים בחרתי להתייחס ליצירה "12 הערות על סיפוח", המציגה את הזווית הייחודית של היוצרים בנוגע לנושא הסיפוח, שבשל המצב הנוכחי, נדחק לסוף מהדורות החדשות. בחרתי להתייחס לחלק מבין 12 המונולוגים, אלו אשר נחשבו למעניינים יותר לדעתי, והציגו זווית ראייה אחרת וייחודית בנוגע לנושא.

"ידידינו טראמפ", יצירה מאת ובביצוע יהושע סובול, הכוללת דיאלוג בין ראש ממשלת ישראל לבין נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ במהלכו מבינים כי השניים למעשה מנצלים את מגפת הקורונה לשם מימוש מטרות ומהלכים פוליטיים. היצירה של סובול, אחד היוצרים הפוליטיים החשובים בתיאטרון בעשורים האחרונים, השיגה את מטרת הפסטיבל – היא עוררה עניין רב והצליחה לבטא באומץ את כוונת המשורר.

"תסכולו של שי", מונולוג מאת מוטי לרנר ובביצוע דורי אנגל, במהלכו אנו עדים לדילמה של שי אשר במסגרת עבודתו חוקר פלסטיני, ונשבע לרעייתו כי הוא עשה הכל בצורה כשירה ומוסרית. ההישג של היצירה בא לידי ביטוי בדמותו המורכבת של שי, אשר נעה בין רצון לעשות הכל כמו שצריך לבין מערבולת הרגשות שנוצרת לאחר החקירה. כל אלו יוצרים בסיס לדרמה חזקה ועוצמתית.

"בני זונות", יצירה מאת ובביצוע אבי גיבסון בר אל, בשיתוף מורן אנג'ל, המציגה מונולוג של  איש ערבי המתאר כיצד הוא לא יכול לנשום. מאחוריו, אנג'ל ממחישה את מצוקתו – היא שוכבת על הבמה ללא יכולת לזוז, משמיעה קולות מחנק ובעצם מדגימה את התחושה של 'מה קורה כאשר אין יכולת לנשום'. זה ניסיון מרתק להראות באופן דרמטי את המתחולל פיזית ורגשית לאדם שאינו יכול לנשום יותר. היצירה מקבלת גוונים נוספים לאור התכתבותה עם מחאת black lives matter  אשר אחת מסיסמאותיה הייתה מילותיו האחרונות של ג'ורג פלויד אשר נחנק על ידי שוטר- I can't breath. גיבסון תיעל את המחאה להקשר הישראלי-פלסטיני בהציגו מצוקת פלסטיני אשר אינו יכול לנשום, ולמעשה אינו מסוגל עוד לשאת את המצב הקיים.

מתוך "בני זונות", 12 הערות על סיפוח | צילום מסך

 "הקלגס המנומס", מונולוג מאת ובביצוע שהם סמיט, ובבימוי הגר בן זקן, המגולל את סיפורו של חייל צה"ל המגיע לפנות משפחה ערבית מביתה. זוהי יצירה תיאטרלית בועטת המתייחסת להליך הפינוי של משפחה מהבית ומבשילה לכדי היגד משמעותי ברור – העדינות אינה חלק מפקודות הפינוי. במקום זאת, יש סערות נפש רבות מצד שני הצדדים.

 "תתחרפן", בביצוע סולימאן אל ח'טיב וחן אלון, הנו דיאלוג ציני בין מנהיג ישראלי לבין מנהיג פלסטיני המדגיש את השוני בין השניים, הן מבחינת הנראות והן מבחינת התכנים. המנהיג היהודי מכתיב למנהיג הפלסטיני כיצד לדבר ועל מה, ואומר לו בעצם, תתחרפן, תראה את הזעם שלך. בהתאם לרוח התקופה, הדיאלוג בין השניים נערך בזום ורואים את ההבדלים הבולטים בין הדמויות – המנהיג הערבי לבוש בגדים מסורתיים ואילו המנהיג היהודי לבוש בגדים מודרניים מוקפדים, ספון בחליפה ועניבה, ומשדר למצלמה בדיוק את המסר המדויק. הדיאלוג בין שני השחקנים ראוי לשבח בשל היכולת שלהם להציג את הסכסוך הישראלי-פלסטיני באמצעות המדיה הווירטואלית, ובכל זאת לגעת בנקודות הרגישות ביותר.

 ב"התנחלות א' עד ת'", בביצוע יגאל עזרתי וזיוואר בהלול, עזרתי עומד ומקריא את שמות ההתנחלויות, בעוד בהלול מלווה אותו באקורדיון. עזרתי מתחיל בקריאה מתונה ולאט לאט הופך נרגש ומזדהה עם העומד מאחורי האידיאולוגיה של ההתנחלויות. זהו ניסיון מעניין להעביר לקהל את תחושותיהם של המתנחלים המשוכנעים בצדקתם ובו זמנית להראות לקהל כמה התנחלויות קיימות.

מתוך "אנשלוס", 12 הערות על סיפוח | צילום מסך

"חזעה שלנו", בביצוע סיני פתר, הנו מונולוג המבוסס על סיפורו של ס. יזהר. פתר מוביל את הקהל במונולוג עוצמתי ורלוונטי להיום יותר מאי פעם על ההחלטה להקים את חזעה שלנו, לא עוד חרבת חזעה של הערבים אלא מקום הנועד ליהודים. המונולוג של פתר עוצמתי ומכאיב וממחיש באמצעות עד כמה הניסיון להתיישבות בקרקע אחרת יוצר קרע המעמיק יותר ויותר ככל שהשנים חולפות. פתר מגיש מונולוג דרמטי החושף לפרטים את מורכבות היחסים בין הפלסטינים לישראלים.

"אנשלוס", בביצוע זלמה גרינוולד (דמות בלתי נשכחת שהופיעה לראשונה ביצירה "ארבייט מאכט פריי" ומגולמת על ידי סמדר יערון). זהו  מונולוג על האסתטיקה הטהורה של הפשיזם והשוואה בין אוסטריה וישראל- רק עוד רגע קט וגם אצלנו יהיה פשיזם טהור. היצירה מוכיחה כיצד הפשיזם באירופה התפשט לכל עבר, ובמקביל, גם בישראל. כל זאת, מנקודת מבטה של אישה ייקית. זהו ניסיון יפה של יערון אשר ממשיך להתכתב עם יצירותיה הקודמות ומשווה באופן דרמטי  בין אז לעכשיו באמצעות הצגת קטעי וידיאו מתקופת מלחמת העולם השנייה.

לסיכומו של דבר, היצירה "12 הערות על סיפוח" היא יצירה מעניינת ומסקרנת, המציגה נקודות מבט שונות בנוגע לנושא החדש-ישן, הסיפוח. על אף שהיא בנויה מיצירות-יצירות וכוללת גוונים רבים, ניכר כי אוצריה הצליחו ליצור מקשה דרמטית אחת, המבטאת בעוז נושאים ואמירות שקשה לבלוע. אין ספק כי בימים הללו זה נחשב מעשה אמיץ למדי ואמירה חשובה מבחינה אמנותית.

12 הערות על סיפוח

פסטיבל יאפא לתרבות ערבית עכשווית

ניהול אמנותי: ראודה סלימאן, יגאל עזרתי.

הפקה: רביד סביל

ועדה אמנותית: ראודה סלימאן, פותנה ג'אבר, גבי אלדור, חנה וזאנה גרינוולד, יגאל עזרתי, רביד סביל.

יעוץ: אלי גרינפלד

 פרסום: זכריני חצור

 יח"צ: עמליה איל ואלינור גליקמן

כאב של לוחמים

ביקורת על ההצגה "פריחת ההדרים"

מאת: אנה מינייב

בימים אלה, בהם ארצנו הקטנטונת רועשת וגועשת, אני עוצרת לחשוב עלינו כעל עם שלא מפסיק ללחום, עם שמתמודד יום יום עם טראומה, כזאת או אחרת, בצורה מודעת ובצורה לא מודעת בכלל.

ההצגה "פריחת ההדרים", מאת יהושע סובול, ובבימויו ובעיצובו של יחזקאל לזרוב, חושפת איש אחד עם פצע שמעולם לא הגליד, והאיש הזה מייצג אומה שלמה. עוזי, לוחם ביחידת ציידי מבוקשים בעזה, לא מצליח לשמור על שפיותו לאור מצבו המפוצל הנע בין הלוחם שבו לבין האדם שבו. שדה הקרב יכול להותיר פצעים פתוחים, וההצגה הזאת חושפת את השפעתם, את סירחונם ואת הכאב שלא מפסיק, כשמסביב עומדים קרובים, חברים ומשפחה שנושאים עיניים לעבר הלוחמים הדוממים, ומעריצים אותם על שם התואר, על הגבורה, על התעוזה והאומץ, אך מתעלמים בצורה עיקשת מהזכרונות, הצלקות והסיוטים שלא חדלים מלהופיע.

פריחת ההדרים - דניאל קמינסקי

צילום: דניאל קמינסקי

פריחת ההדרים מזכירה לעוזי את פרדסי עזה ולא נותנת לו מנוח, היא משגעת אותו והוא עלול בכל רגע לחשוף את סודו האיום, החלטתו לחסל לוחם אחר המאיים על פעולת היחידה שלו. הסיפור שמספר סובול הוא סיפור אוניברסלי, סיפור המוכר ללוחמים רבים, סיפור של גברים בעיקר, ומה שמאפיין אותו יותר מכל הוא המצפון המכרסם כל יום מחדש ומרחיב אט אט את השריטה.

יחזקאל לזרוב מיקם את הקהל שלו סביב זירה, זירת קרב או זירת אגרוף, ובה הדמויות נעות בחלל קדימה ואחורה בזמן, מתמודדות עם עברן ובעיקר מתמודדות עם המציאות המתהווה והבלתי צפויה. ראוי לציין את צוות השחקנים שעושים עבודה נפלאה, ניסו כאביה המגלם את עוזי הידוע בכינוי הצבאי סובחי, אודי פרסי המגלם את עוזי הצעיר, פולי רשף מנהל החקירה, טום יפת המגלמת את אשתו המותשת של עוזי וסיון לוי שהבמה רק מדגישה את כשרונה הגדול כשחקנית.

ההצגה "פריחת ההדרים" מתארת תמונת מצב למצבה של החברה הישראלית, השרויה בטראומה ומנסה להסתירה בכל מחיר למען המשך תקין של הפעולות שעליה לבצע בכדי לשמור על הסדר הקיים. אז נכון "שקיבלנו פקודות וביצענו משימות" כמו שנשמע מזירת הקרב, אבל המעשים רודפים אותנו וכל מה שנותר מאיתנו הוא רק שאריות של בני אדם…

 

פריחת ההדרים

תיאטרון תמונע

מאת: יהושע סובול

בימוי ועיצוב: יחזקאל לזרוב

שחקנים : ניסו כאביה, פולי רשף, רוני יניב, סיון לוי, אודי פרסי, טום יפת

עיצוב תאורה: נדב ברנע

ע. במאי ועיצוב תלבושות: רוני יניב

מוסיקה: סיון לוי

ניהול ייצור תפאורה ורקוויזיטים: מיכל ענבר, עמית רפאל

ניהול הצגה: עמית רפאל

מועדים נוספים: 21/8/14 20:30 ; 22/8/14 13:00

כאן גרות בכיף

על ההצגה "Melting פות"

מאת: אירית ראב

שלוש זונות גרות בבית אחד בבניין רגיל לגמרי בלב תל אביב. זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, ועל אף שמדובר בבסיס הדרמטי להצגה "Melting פות", המוגדרת כהצגה קומית מקורית, בתכל'ס זה ממש לא מצחיק. זה בעיקר נוגע ללב, בעיקר מזעזע.

ההצגה "Melting פות", העולה בימים אלו בתיאטרון תמונע, מציגה את קורותיהן של שלוש זונות צעירות, החיות ועובדות בדירה ששכרו בבניין תל אביבי טיפוסי. מעבר ללקוחות העוברים עליהן, הן נאלצות להתמודד גם עם השכנים – גברת כץ חדורת הכושר, מר נווה, מנהל בעירייה, שמעלים עין אבל מוציא זין,
מרת נווה שמגלה על כל העניין, המנקה ששומעת את הכל אבל לא רוצה להסתבך, הירקן שמביא
את המצרכים לדיירי הבניין, והעובדה שמרביתם לא ממש ששים על התוספת האקזוטית
לבניין.

השלוש, בראשות ליאורה הטרנסקסואלית, מנסות למצוא פיתרון לצו הפינוי המאיים להוציא אותן אל הרחוב, תוך התמודדות עם השדים של כל אחת, המיסוך הנרקוטי של דינה הצעירה, התנכרות משפחתה של ליאורה והילד של קרינה, שמעדיף שתתנדף מעל פני האדמה, מאשר להודות שאמא שלו עובדת במקצוע הכי עתיק בעולם רק כדי לפרנס אותו.

הסיפורים הדרמטיים הללו, שמעמתים את הקהל עם מה שהוא מעדיף לא לראות, מבוססים על סיפור אמיתי, וזה מה שיפה בהצגה הזו. אין מדובר במחזה אליטיסטי של מחזאי-יפה-נפש, המבקש להציג באופן אמנותי, ייחודי אך מתנשא, את הרקב האנושי בפני הקהל, כאילו היה מאנה המציג בסלון הצרפתי, אלא חבורה של שלושה יוצרים מוכשרים המבקשים לשנות משהו, במידת האפשר, באמצעות התיאטרון.

צילום: גדי דגון

שלושת יוצרי ההצגה, יעל ניברון, עומרי לוי ואוריין פרתם גליקסברג, שגם מגלמים את כל הדמויות, נתקלו בסיפור לפני קצת יותר משנה. לוי, ששירת עם ליאור האמיתי בצבא, הביא לחברותיו לאנסמבל את הסיפור, והם החלו, ברשותן של הבנות עליהן המחזה מבוסס, לעבד את הסיפורים אל הבמה. הם פנו ליהושע סובול, שנדלק על הרעיון, החל לעבוד איתם, ולכוון את היצירה לכדי ההצגה שהיא כיום. סובול, שגם ביים את ההצגה, אמנם הטביע את חותמו הייחודי על היצירה, אבל לא הטביע אותה בתוך שלולית הדיו המוכרת שלו, אלא הותיר את קולם של השלושה על פני השטח. התוצאה היא יצירה נוקבת, רעננה ופשוט טובה.

השלושה מצליחים לגלם את כלל הדמויות, על גווניהן ומינן השונים, באופן יוצא מן הכלל. בזכות ניואנסים קוליים וגופניים, ותודות לתלבושות וגינונים שונים, הם יוצקים בכל דמות את האופי הייחודי שלה. עומרי לוי  המגלם את ליאורה, יוצר דמות קשוחה ומקללת אך גם רכה ומגוננת. מיד לאחר מכן, הוא מגלם את דמותו הגסה של מר נווה, שמוצא עניין בקרינה שגם נושאת את בנו. יעל ניברון, המגלמת את דינה המכורה לסמים, כאילו היתה ציפור שבורה שלא מוצאת בחזרה את הקן, ומיד לאחר מכן, מגלמת את גברת כץ, העו"סית לשעבר, שרוצה לעזור לבנות אבל רק שיעופו מן הבניין המוגן שלה. כנ"ל לגבי אוריין פרתם גליקסברג, המגלמת את דמותה של קרינה הקרה שלא זקוקה למחילתו של בנה, ומיד לאחר מכן מגלמת את דמותה של מרת נווה הצדקנית והאיכפתית-למראית-עין.

על אף שכבות הבגדים ואפיוני הדמויות, דווקא העירום הנפשי הוא שהצליח לזעזע, לחדור באמת. באחת הסצינות, ליאורה נכנסת אל סלון הדירה ומנגבת את השאריות של הלקוח האחרון. רק עם מגבת לאזור חלציה ופאה על הראש, היא מספרת על גבר אחד שנכנס לה ללב, אבל רק רצה להיכנס למקום אחר. במקום דייט רומנטי זה נהפך לאונס, למכת ברק בין הרגליים, שצרבה את לבה ואת רחמה. היא מקוננת על הילד שנלקח ממנה, על הרצון הזה לאהבה שהתפוגג אל הרוח. זוהי בהחלט אחת הסצינות המרשימות של ההצגה, הנותרות בלב גם אחרי שהמסך יורד.

אלמנטים נוספים בהצגה, כגון המוסיקה הקצבית והאיכותית של שחר אבן צור והתפאורה המינימאלית והמדוייקת, בהחלט סייעו לה להפוך ליצירה המשובחת שהיא. עם זאת, לצד התשבחות, יש לציין כי דווקא סצינת הסיום המוסיקלית של ההצגה, זו שאמורה להוציא את הקהל עם בעיטה בלב וחומר למחשבה, היתה די צורמת, והורידה, גם אם במעט, את הערך הכללי של ההצגה.

על אף זאת, מדובר בהצגה מעולה, שמצליחה לזעזע, לגעת ולחשוף את הפצעים שמעולם לא הגלידו.

Melting פות

תיאטרון תמונע

יצירה מקורית משותפת מאת: יהושע סובול, יעל ניברון, עומרי לוי ואוריין פרתם גליקסברג

ביומי: יהושע סובול

שחקנים יוצרים: עומרי לוי, יעל ניברון ואוריין פרתם גליקסברג

מוסיקה מקורית: שחר אבן צור

עיצוב תאורה: אמיר קסטרו

ניהול הצגה: נירית הרוש

מועדים נוספים:

27/3/14 20:00

26/4/14 19:00 ; 20:30

28/4/14 20:00