להנגיש את מורכבות הסכסוך

על ההצגה "ג'ונגל בווילה"

מאת: דנה שוכמכר

כאשר עוסקים במקרה פרטי של זוג צעיר ויחסם עם השכנים ובעלי הבית, בדרך כלל עולים נושאים אקטואליים, הקשורים לכאן ועכשיו. חלקם נפיצים, כגון כסף, חדירה לפרטיות ודו-קיום, אחרים הכרחיים, כגון רגישות למצוקת הזולת או איחוד לבבות ואיחוי שסעים בחברה.

לאחר צפייה בהצגה "ג'ונגל בוילה", אין ספק כי המחזאי נעם גיל כתב אנלוגיה לחיים במדינת ישראל, המגולמת על ידי דמויות משני צדי המתרס החברתי. לכל אחת מהדמויות יש דעות מוצקות, אך שונות, בנוגע לחיים המשותפים תחת אותה קורת גג, ועל אותה הקרקע. למרות העובדה כי היוצרים מציינים כי הקבלה בין המתרחש על הבמה לבין המתרחש במדינה הוא על אחריות הצופים בלבד, והקשר בין השניים הנו מקרי בהחלט, אין באמת אפשרות להתחמק מהדמיון הבולט בין המוצג לבין המציאות.

היצירה, המופקת על ידי קבוצה עבודה ובבימוי יגאל זקס, עוסקת בזוג צעיר השוכר יחידת דיור במושב, מזוג מבוגר יותר. לאחר שבאופן פתאומי בעלי הנכס דורשים מהזוג הצעיר לפנות את הדירה, הצעירים מסרבים מתוך טענה כי צריך לכבד את הזכויות שלהם. מדיון על הנכס מתפתחת מלחמה בין הזוגות החושפת הבדלים תרבותיים ומעמדיים.

גיל וזקס מוליכים את הצופים בין הקרבות בין הניצים, לצדי הטיעונים שכל אחד מהזוגות מציג בנוגע לצדקתם, ולעבר האופק הצפוי לבוא, בו מערכת היחסים המעורערת גם כך הולכת ומתפרקת, והם נפרדים לדרכם. הנתק בין הזוגות והפערים ביניהם מסמל את הסכסוך הקיים בין קבוצות רבות באוכלוסייה, כגון בין היהודים לערבים, בין החילונים לדתיים, ומציג את השסע התרבותי והחברתי המוביל את הצדדים לסיום בלתי הפיך. דבר זה, מהווה כנבואה מטרידה, שעלולה להתגשם, אם לא נקשיב איש לרעהו, ננסה להכיל את השריטות של הצד השני, ונרקום דו-קיום מסוג כלשהו.

מתוך "ג'ונגל בווילה". צילום: אורלי דניאלי

הבימוי הנהדר של יגאל זקס, בשילוב התפאורה המצוינת והתלבושות הנהדרות, עליהן אמונה דפנה פרץ, ועיצוב התאורה המדויק, עליו אמון יעקב סליב, מעצים את היצירה ומאפשר לצופים לחזות ולהכיל את הסערות והעימותים הניכרים בעלילה ובחלל. בדומה לחלל על הבמה, שהולך ומתפרק, כך גם חזותם של הזוגות משתנה באופן תדיר, דבר המחזק את התחושה כי מלחמת עולם שלישית עלולה לפרוץ כתוצאה מהוויכוחים הבלתי פוסקים ביניהם.

על אף שההצגה מציגה סיטואציה לא פשוטה, המבטאת את מציאות חיינו הסבוכה והמורכבת, שחקני האנסמבל מצליחים להעלות אותה בחן ובהומור, תוך הפגנת משחק רגשי ופיזי מצוינים. יובל סגל ומעין ויסברג מגלמים באופן נהדר את בעלי הנכס, המתחילים את דרכם בתור בני זוג בעלי עקרונות רבים אשר לא מוכנים לוותר, עומדים על סף פרידה ובסוף מוצאים את הדרך אחד לשנייה על חשבון הזוג האחר. ירדן תוסיה כהן וויקטור סבג, המגלמים את הזוג הצעיר, מגישים גם הם ביצוע מעולה. הם מתחילים את דרכם בוילה בתור צעירים תמימים שאינם יודעים מה מצפה להם, ומסיימים בתובנה על החיים המשותפים לצד בעלי בית הגורמים להם צרות.

השחקנים מגישים משחק וירטואוזי ומצליחים להנגיש לקהל את מורכבות הסכסוך בין הצדדים, ולבטא את נקודות המבט ההפוכות של שני צדי המתרס. על אף שההצגה נעזרת במשל בכדי להציג את המציאות המורכבת בחברה הישראלית, היא מציגה תוצאה מוצלחת במיוחד, ומעוררת שאלות רבות, הממשיכות להדהד ולנקר שעות ארוכות לאחר היציאה מן האולם הקריר לחום יולי אוגוסט של תל אביב.

 ג'ונגל בווילה

תיאטרון תמונע

מאת: נעם גיל

בימוי: יגאל זקס

שחקנים: יובל סגל, ירדן תוסיה כהן, מעיין ויסברג, ויקטור סבג

עיצוב תפאורה ותלבושות: דפנה פרץ

עיצוב תאורה: יעקב סליב

ע. במאי: ולריה לייכטמן

ניהול הצגה: שקד שנלר

מועדים נוספים:

1/9/21 20:00

20/10/21 20:00

21/10/21 20:00

גאון או שיגעון?

על ההצגה "דו"ח התקדמות"

מאת: אביבה רוזן

כשנכנסנו לאולם הקטן והאינטימי של קפה תיאטרון בקאמרי, עמדו שם ארבע שורות קצרות של כיסאות. מניסיוני כמחזאית, אני יכולה לספר לכם שזה מצביע על כך שנקנו מעט מאוד כרטיסים, דבר שמסב עוגמת נפש לא מבוטלת לכל מי שעוסק במלאכה הקשה והמורכבת הזאת שנקראת תיאטרון. כשהתחילה ההצגה, אפשר היה להבין שזה לא חייב להיות כך. זוהי מונודרמה מרתקת מבחינות רבות והמשחק הוא לעילא ולעילא.

יגאל זקס מבצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר. הוא מעורר בצופים אמפתיה, הזדהות, רחמים. יש לו חיוך מתוק ותמים כשהוא מגלם את הבחור המפגר שרוצה כל כך להיות חכם. האיש בעל  68 IQ, מגדיר את החוכמה כ-IQ גבוה. נראה שזה לא ממש כך, נראה ש-IQ גבוה לא בהכרח מביא לחוכמה אלא לתחכום. כל הנוסחאות, הפירוש המבריק של המציאות בעזרת כלי ניתוח קרים, לא הופכים את האדם לחכם באמת. הם הופכים אותו לאכזר, מנוכר, אגוצנטרי ומכוון הצלחה, גם כשהם מגיעים על חשבון האחרים. המפגר, דהיינו האדם "הפרימיטיבי", אינו רוצה לפגוע באיש. הוא רוצה להיות יחד עם אחרים, לשמוח עמם, הוא שואף, אך מאווייו הם תמימים. כשהוא "מתפתח" הוא מאבד את התום, את האהבה האמיתית והעמוקה. את האנושיות.

דוח התקדמות - אורלי דניאלי

דו"ח התקדמות | צילום: אורלי דניאלי

זוהי אלגוריה חסרת רחמים על המודרניזציה, על ההתפתחות האנושית שמותירה מאחור את הערכים הנעלים באמת לטובת ריצה מטורפת קדימה. ומהו מחירה של הריצה הזאת? מחירה לאדם היא באבדן העצמי האמיתי שלו במהלך תחרות רומסת. הריצה מתבטאת בדריכה על אחרים שידרכו גם הם עליו בתורם. מחירה לחברה הוא עצום בכל תחום. ההתקדמות בנוסחאות, בביולוגיה, הכימיה והפיזיקה של האדם, עולה לנו לא רק באנושיותנו, אלא גם בתחומים כלכליים. לכאורה, התחרות החופשית בעולם, הצריכה וההתפתחות הטכנולוגית מטיבים עמנו, אבל ההיפך מזה הוא הנכון. אנשים מאבדים את עצמם בתוך התחרות, החלשים לא שורדים. הקדמה הטכנולוגית משמעה, בין השאר, שטיפות מוח בלתי פוסקות לצד פליטת החלשים מן המערכת. ומי הם החלשים? לא רק המפגרים. כולנו. כל אחד מאיתנו נמצא בסיכון לכך שרובוט כלשהו יחליף אותו בבוא היום.

ב-"דו"ח התקדמות" יש הרבה יותר מזה. יש את נפש האדם, אותו אדם שעובר ניסויים. הוא נבחר בקפידה בגלל מוט(יב)ציה גבוהה יותר מאשר של מפגרים אחרים שניגשו לבחינות. הוא בנוי מרבדים רבים, שכולם משתנים כשהוא הופך ממפגר לגאון אחרי ניתוח שאמור להיות ניסוי לקידום מפגרים אחרים. המפגר טוב הלב מעריך אחרים, רוצה להיות נאהב, אינו מרגיש נעלה על איש. הגאון הוא חמדן, נצלן, לא מסוגל לפרגן לאחרים. רואה רק את עצמו במרכז. זה כנראה לא רק בגלל שהוא גאון. זה סוג האדם שהוא הפך להיות.

העכבר אלג'רנון, שהיה הנבדק הראשון שעבר את הניתוח אותו עבר לאחר מכן גיבורנו, מחזיר את נשמתו לבורא, לא לפני שחזר להיות אידיוט כפי שהיה בתחילה. או אז גיבורנו, שהוא כבר גאון בשלב זה, מבין שזהו השלב הבא גם עבורו. הנסיגה היא מהירה. איך אומרים? הניתוח הצליח אבל החולה מת. לקראת סיום ההצגה גיבורנו מבקש לשים פרחים על קברו של העכבר, אלג'רנון. זהו, אגב, שמו המקורי של המחזה שכתב דניאל קיז. שם מוצלח יותר בעיני.

שילוב הוידיאו שבו מככב יגאל זקס, וידיאו שמגביר ומשלים את האפקט של ההצגה, הוא גאוני. בהפקות פרינג', הוידיאו תופס לעיתים מקום מרכזי ומוסיף נפח ועניין להצגה. פה זה נעשה בצורה נפלאה ממש, מעוררת רגשות והזדהות. לסיכום, המשחק נהדר, ההצגה מעוררת מחשבה, הפרחים ליגאל זקס.

"דו"ח התקדמות"

תיאטרון הקאמרי

על פי "פרחים לאלג'רנון" מאת דניאל קיז

עיבוד לבמה ומשחק: יגאל זקס

בימוי: שרון שטרק

עיצוב תפאורה ותלבושות: רוסלו שמריה

עיצוב תאורה: אמיר קסטרו

וידאו: עופר הררי

הפקה: קבוצת עבודה

מועדים נוספים: 

30/3/19 | 18:30 | תיאטרון הקאמרי

 




ועכשיו, נעבור לפרסומות 🙂*

באנר למרתה

זקוקים/ות לשירותי תוכן איכותיים? הקליקו על הלינק או על הבאנר לפרטים נוספים.

 

 

*הפרסומות האלו מאפשרות לנו להמשיך ולהעניק לכם/ן תוכן איכותי על תיאטרון איכותי.

מתעניינים/ות לגבי פרסום באתר? מוזמנים/ות ליצור איתנו קשר במייל של מרתה marthayodaat@gmail.com

מלקט הגברות

על ההצגה "האספן"

מאת: אירית ראב

אחד הדברים המפחידים ביותר עבור שחקן, וותיק או צעיר, הוא להתחיל הצגה מבלי לדעת אם האלמנטים הטכניים יעבדו כראוי. זה משתווה במעט לאותו פחד מפני בלק אאוט סורר, כאשר באופן פתאומי ובלתי נשלט שוכחים את הטקסט מול אלפי פרצופים מחכים. ההבדל בין השניים, הוא שבמרבית המקרים, באופן פלאי הטקסט חוזר אל מוחו של השחקן והוא ממשיך כאילו לא קרה כלום. במקרה של פאקים טכניים, לעיתים אין מה לעשות, אלא לאלתר בתוך גבולות העולם הבדיוני. רק שחקנים מוכשרים יכולים לעמוד בזה מבלי לקפוא. שחקני ההצגה "האספן" שעולה בימים אלו בתיאטרון הספריה ברמת גן, בהחלט עומדים באתגר.

ההצגה האספן מספרת את סיפורו של בחור צעיר, המאוהב בבחורה צעירה. פרדריק מכיר כל שעל ושעל בחייה של מירנדה, כל נקודת חן בגופה, כל חיוך ופשרו. הבעיה היחידה היא שמעולם לא דיבר איתה. דבר זה נפתר לאחר שהוא זוכה בלוטו, בונה לה את חדר חלומותיה, חוטף אותה וכולא אותה בביתו. לאחר שמירנדה מתעוררת, מלאת אימה ופחד, מתחננת על חייה ונושאת ונותנת בסקס, הם מגיעים לידי הסכמה כי תהיה שם במשך חודש. אם תהיה אמיתית במלוא מובן המילה, ללא מין, אלא רק תנסה להכיר אותו כמו שהוא, ישחרר אותה. במהלך ההצגה מגלים מה קורה כשבחור מאוהב הולך קצת יותר מדי רחוק, והאם אפשר לכפות אהבה או שצריך לתת לפרפר  לבחור בין לחיות את היום שלו, עם כל הסכנות שבכך, לבין  העדפת הרשת המתקרבת.

צילום: אורלי דניאלי

שחקני ההצגה, דיוויד לווינסקי ומאיה לוי עושים עבודה מעולה, תוך גילום ריאליסטי ומכמיר של הדמויות, בכל מצב נתון. יכולות האלתור שלהם, על אף הפאקים הטכניים של אותה הצגה, הוכיחו כי הדרך המקצועית סלולה לפניהם. למען האמת, מאז שאחת מכתבות מרתה יודעת העלתה על נס את כישוריו של לווינסקי, ביקשתי לדעת האם אמת בדבר, ואכן, הבחור בהחלט יודע לשחק.

בימויו של יגאל זקס נהדר, על אף אי-אילו תנועות חסרות פשר על הבמה, תנועות המזכירות במידה מסוימת את הצגות הסלון של המאה ה-18. הפסקול הנפלא המלווה את ההצגה, פרי עריכתם המוסיקלית של זקס ולוויסקי, בהחלט מוסיף ומחדד. העיצוב המשובח של זאב לוי ומיכל ענבר מעניק רובד קלסטרופובי כנדרש להצגה, תוך רפרנס מוצלח לסרטי האימה של פעם.

בקיצור, האספן בהחלט מצליחה לרתק ולהעשיר את הקהל, לגרום לו לחזור ולהאמין בתיאטרון פשוט וטוב. ולהעניק לו עוד פיסה לאוסף ההצגות הטובות של היום. נותר רק לקוות כי ההצגה תמשיך ותציג, על אף המשוכות שבדרך.

האספן

תיאטרון הספריה

מאת: מארק הילי

עפ"י: ג'ון פאולס

נוסח עברי: רודיה קוזלובסקי

בימוי: יגאל זקס

משחק: דיוויד לווינסקי ומאיה לוי

עיצוב תפאורה: זאב לוי ומיכל ענבר

עיצוב תלבושות: דפנה פרץ

עיצוב תאורה: יעקב סליב

עריכה מוסיקלית: יגאל זקס ודיוויד לווינסקי.

צילום תמונות: אורלי דניאלי.

מומלץ לעקוב במדיות השונות אחר מועדי הצגות נוספים.