גאון או שיגעון?

על ההצגה "דו"ח התקדמות"

מאת: אביבה רוזן

כשנכנסנו לאולם הקטן והאינטימי של קפה תיאטרון בקאמרי, עמדו שם ארבע שורות קצרות של כיסאות. מניסיוני כמחזאית, אני יכולה לספר לכם שזה מצביע על כך שנקנו מעט מאוד כרטיסים, דבר שמסב עוגמת נפש לא מבוטלת לכל מי שעוסק במלאכה הקשה והמורכבת הזאת שנקראת תיאטרון. כשהתחילה ההצגה, אפשר היה להבין שזה לא חייב להיות כך. זוהי מונודרמה מרתקת מבחינות רבות והמשחק הוא לעילא ולעילא.

יגאל זקס מבצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר. הוא מעורר בצופים אמפתיה, הזדהות, רחמים. יש לו חיוך מתוק ותמים כשהוא מגלם את הבחור המפגר שרוצה כל כך להיות חכם. האיש בעל  68 IQ, מגדיר את החוכמה כ-IQ גבוה. נראה שזה לא ממש כך, נראה ש-IQ גבוה לא בהכרח מביא לחוכמה אלא לתחכום. כל הנוסחאות, הפירוש המבריק של המציאות בעזרת כלי ניתוח קרים, לא הופכים את האדם לחכם באמת. הם הופכים אותו לאכזר, מנוכר, אגוצנטרי ומכוון הצלחה, גם כשהם מגיעים על חשבון האחרים. המפגר, דהיינו האדם "הפרימיטיבי", אינו רוצה לפגוע באיש. הוא רוצה להיות יחד עם אחרים, לשמוח עמם, הוא שואף, אך מאווייו הם תמימים. כשהוא "מתפתח" הוא מאבד את התום, את האהבה האמיתית והעמוקה. את האנושיות.

דוח התקדמות - אורלי דניאלי

דו"ח התקדמות | צילום: אורלי דניאלי

זוהי אלגוריה חסרת רחמים על המודרניזציה, על ההתפתחות האנושית שמותירה מאחור את הערכים הנעלים באמת לטובת ריצה מטורפת קדימה. ומהו מחירה של הריצה הזאת? מחירה לאדם היא באבדן העצמי האמיתי שלו במהלך תחרות רומסת. הריצה מתבטאת בדריכה על אחרים שידרכו גם הם עליו בתורם. מחירה לחברה הוא עצום בכל תחום. ההתקדמות בנוסחאות, בביולוגיה, הכימיה והפיזיקה של האדם, עולה לנו לא רק באנושיותנו, אלא גם בתחומים כלכליים. לכאורה, התחרות החופשית בעולם, הצריכה וההתפתחות הטכנולוגית מטיבים עמנו, אבל ההיפך מזה הוא הנכון. אנשים מאבדים את עצמם בתוך התחרות, החלשים לא שורדים. הקדמה הטכנולוגית משמעה, בין השאר, שטיפות מוח בלתי פוסקות לצד פליטת החלשים מן המערכת. ומי הם החלשים? לא רק המפגרים. כולנו. כל אחד מאיתנו נמצא בסיכון לכך שרובוט כלשהו יחליף אותו בבוא היום.

ב-"דו"ח התקדמות" יש הרבה יותר מזה. יש את נפש האדם, אותו אדם שעובר ניסויים. הוא נבחר בקפידה בגלל מוט(יב)ציה גבוהה יותר מאשר של מפגרים אחרים שניגשו לבחינות. הוא בנוי מרבדים רבים, שכולם משתנים כשהוא הופך ממפגר לגאון אחרי ניתוח שאמור להיות ניסוי לקידום מפגרים אחרים. המפגר טוב הלב מעריך אחרים, רוצה להיות נאהב, אינו מרגיש נעלה על איש. הגאון הוא חמדן, נצלן, לא מסוגל לפרגן לאחרים. רואה רק את עצמו במרכז. זה כנראה לא רק בגלל שהוא גאון. זה סוג האדם שהוא הפך להיות.

העכבר אלג'רנון, שהיה הנבדק הראשון שעבר את הניתוח אותו עבר לאחר מכן גיבורנו, מחזיר את נשמתו לבורא, לא לפני שחזר להיות אידיוט כפי שהיה בתחילה. או אז גיבורנו, שהוא כבר גאון בשלב זה, מבין שזהו השלב הבא גם עבורו. הנסיגה היא מהירה. איך אומרים? הניתוח הצליח אבל החולה מת. לקראת סיום ההצגה גיבורנו מבקש לשים פרחים על קברו של העכבר, אלג'רנון. זהו, אגב, שמו המקורי של המחזה שכתב דניאל קיז. שם מוצלח יותר בעיני.

שילוב הוידיאו שבו מככב יגאל זקס, וידיאו שמגביר ומשלים את האפקט של ההצגה, הוא גאוני. בהפקות פרינג', הוידיאו תופס לעיתים מקום מרכזי ומוסיף נפח ועניין להצגה. פה זה נעשה בצורה נפלאה ממש, מעוררת רגשות והזדהות. לסיכום, המשחק נהדר, ההצגה מעוררת מחשבה, הפרחים ליגאל זקס.

"דו"ח התקדמות"

תיאטרון הקאמרי

על פי "פרחים לאלג'רנון" מאת דניאל קיז

עיבוד לבמה ומשחק: יגאל זקס

בימוי: שרון שטרק

עיצוב תפאורה ותלבושות: רוסלו שמריה

עיצוב תאורה: אמיר קסטרו

וידאו: עופר הררי

הפקה: קבוצת עבודה

מועדים נוספים: 

30/3/19 | 18:30 | תיאטרון הקאמרי

 




ועכשיו, נעבור לפרסומות 🙂*

באנר למרתה

זקוקים/ות לשירותי תוכן איכותיים? הקליקו על הלינק או על הבאנר לפרטים נוספים.

 

 

*הפרסומות האלו מאפשרות לנו להמשיך ולהעניק לכם/ן תוכן איכותי על תיאטרון איכותי.

מתעניינים/ות לגבי פרסום באתר? מוזמנים/ות ליצור איתנו קשר במייל של מרתה marthayodaat@gmail.com

מלקט הגברות

על ההצגה "האספן"

מאת: אירית ראב

אחד הדברים המפחידים ביותר עבור שחקן, וותיק או צעיר, הוא להתחיל הצגה מבלי לדעת אם האלמנטים הטכניים יעבדו כראוי. זה משתווה במעט לאותו פחד מפני בלק אאוט סורר, כאשר באופן פתאומי ובלתי נשלט שוכחים את הטקסט מול אלפי פרצופים מחכים. ההבדל בין השניים, הוא שבמרבית המקרים, באופן פלאי הטקסט חוזר אל מוחו של השחקן והוא ממשיך כאילו לא קרה כלום. במקרה של פאקים טכניים, לעיתים אין מה לעשות, אלא לאלתר בתוך גבולות העולם הבדיוני. רק שחקנים מוכשרים יכולים לעמוד בזה מבלי לקפוא. שחקני ההצגה "האספן" שעולה בימים אלו בתיאטרון הספריה ברמת גן, בהחלט עומדים באתגר.

ההצגה האספן מספרת את סיפורו של בחור צעיר, המאוהב בבחורה צעירה. פרדריק מכיר כל שעל ושעל בחייה של מירנדה, כל נקודת חן בגופה, כל חיוך ופשרו. הבעיה היחידה היא שמעולם לא דיבר איתה. דבר זה נפתר לאחר שהוא זוכה בלוטו, בונה לה את חדר חלומותיה, חוטף אותה וכולא אותה בביתו. לאחר שמירנדה מתעוררת, מלאת אימה ופחד, מתחננת על חייה ונושאת ונותנת בסקס, הם מגיעים לידי הסכמה כי תהיה שם במשך חודש. אם תהיה אמיתית במלוא מובן המילה, ללא מין, אלא רק תנסה להכיר אותו כמו שהוא, ישחרר אותה. במהלך ההצגה מגלים מה קורה כשבחור מאוהב הולך קצת יותר מדי רחוק, והאם אפשר לכפות אהבה או שצריך לתת לפרפר  לבחור בין לחיות את היום שלו, עם כל הסכנות שבכך, לבין  העדפת הרשת המתקרבת.

צילום: אורלי דניאלי

שחקני ההצגה, דיוויד לווינסקי ומאיה לוי עושים עבודה מעולה, תוך גילום ריאליסטי ומכמיר של הדמויות, בכל מצב נתון. יכולות האלתור שלהם, על אף הפאקים הטכניים של אותה הצגה, הוכיחו כי הדרך המקצועית סלולה לפניהם. למען האמת, מאז שאחת מכתבות מרתה יודעת העלתה על נס את כישוריו של לווינסקי, ביקשתי לדעת האם אמת בדבר, ואכן, הבחור בהחלט יודע לשחק.

בימויו של יגאל זקס נהדר, על אף אי-אילו תנועות חסרות פשר על הבמה, תנועות המזכירות במידה מסוימת את הצגות הסלון של המאה ה-18. הפסקול הנפלא המלווה את ההצגה, פרי עריכתם המוסיקלית של זקס ולוויסקי, בהחלט מוסיף ומחדד. העיצוב המשובח של זאב לוי ומיכל ענבר מעניק רובד קלסטרופובי כנדרש להצגה, תוך רפרנס מוצלח לסרטי האימה של פעם.

בקיצור, האספן בהחלט מצליחה לרתק ולהעשיר את הקהל, לגרום לו לחזור ולהאמין בתיאטרון פשוט וטוב. ולהעניק לו עוד פיסה לאוסף ההצגות הטובות של היום. נותר רק לקוות כי ההצגה תמשיך ותציג, על אף המשוכות שבדרך.

האספן

תיאטרון הספריה

מאת: מארק הילי

עפ"י: ג'ון פאולס

נוסח עברי: רודיה קוזלובסקי

בימוי: יגאל זקס

משחק: דיוויד לווינסקי ומאיה לוי

עיצוב תפאורה: זאב לוי ומיכל ענבר

עיצוב תלבושות: דפנה פרץ

עיצוב תאורה: יעקב סליב

עריכה מוסיקלית: יגאל זקס ודיוויד לווינסקי.

צילום תמונות: אורלי דניאלי.

מומלץ לעקוב במדיות השונות אחר מועדי הצגות נוספים.