האם, הבת והגיבור הנעלם

על ההצגות "כל יום חמישי", "טיפול 10,000" ו-"מי גיבור?!"

מאת: אירית ראב

אחד מתיאטראות הפרינג' השוקקים של היום הוא תיאטרון הסימטה. אז נכון, צריך להדרים עד ליפו, לצלוח את שדרות ירושלים ולעלות עד למדרחוב אבני השיש או לנסות ולמצוא חנייה בחניון המאתגר. ונכון, במרבית המקרים, מגיעים ממש על הדקה האחרונה וצריך לרוץ, ואם זה בחודשי הקיץ מגיעים ניגרי זיעה אל האולם ואז יש לנפנף בתוכנייה, אם זכרת לקחת אחת כזו. בפעמים אחרות, מגיעים מוקדם מדי ואז צריך לשרוף זמן, אבל היי, יש על המדרחוב את אחת מהיוגורטריות הטובות בארץ… אבל אם נשים את כל זה בצד, מדובר בתיאטרון קטן המציע מגוון די גדול של הצגות. במקרה, או שלא, יצא לי לאחרונה להגיע לשלוש הצגות של תיאטרון זה – "כל יום חמישי", "טיפול 10,000" ו-"מי גיבור?!".

"כל יום חמישי", מאת ובבימוי אלירן כספי, מספר על שלושה דורות במשפחה אחת, שסודותיהם מתגלים תוך כדי קפיצה מן ההווה אל העבר, וחזרה להווה. אלי מבקש למצוא משמעות לחייו, ולפענח את אותו סוד שמתעתע בו שנים. תוך כדי הוא מנסה להתמודד עם אמו המאתגרת, אשתו הדורשת, ילדתו שזה עתה נולדה והמאהבת מהאינטרנט שמעשירה את חייו והורסת אותם בעת ובעונה אחת. מבין השחקנים שעל הבמה, מתבלטת אורה מאירסון. היא מצליחה לגלם הן את האמא והן את הסבתא (אמה של אם הגיבור) בצורה משכנעת למדי ולהעניק לכל דמות את הגוונים והרבדים המאפיינים אותה. לאחרונה, ניתן לראות שכוכבו של כספי דורך בשמי התיאטרון הישראלי, כשמאחוריו הישגים בולטים כגון "שייכת" שעלה לאחרונה בפסטיבל התיאטרונטו, "קילר ג'ו", "תיק טיק" ועוד. היתרון המשמעותי של כספי, שאני מקווה שבאמת יוביל אותו גם בעתיד, הוא שהוא נותן דרור לאהבת התיאטרון שבו, ואינו בולם אותה תחת סורג ובריח של תירוצים.

כל יום חמישי

כל יום חמישי. צילום: רדי רובינשטיין

"טיפול 10,000" מהווה יצירה די יוצאת דופן בשדה התיאטרון הישראלי. ההצגה, המגולמת על ידי אם ובת, מספרת את סיפורה של אירית שלכבוד יום הולדת 60 קיבלה מתנה מחברתה הטובה סדנא אצל מנחת הסדנאות הטובה ביותר בארץ. עם זאת, כשהיא מגיעה אל אותה מנחה, היא מסרבת לקבלה מאחר ואירית לא משוחררת דיה, והיא שולחת אותה לשלל של סדנאות ממינים שונים ומשונים בכדי לקבל טיפול 10,000 של הגוף והנפש. רק  לאחר מכן תוכל לעזור לה. אירית יוצאת למסע הסדנאות ובכל פעם מגיעה לסדנא יותר הזויה מן הקודמת. כשהיא מסיימת את המסלול הארוך וחוזרת אל המנחה האלמותית, היא מגלה תגלית משמעותית ביותר.

את אירית, מגלמת אירית דגמי, בעוד את שלל המנחות מגלמת יהלי חנדרוס-דגמי. יש לציין כי דגמי ג'וניור בהחלט יודעת לעצב באופן קומי, לעיתים קומי מדי, את דמויותיה, תוך שליטה חסרת תקדים בשרירי הלשון והפנים. מנגד, דגמי סיניור לא ממש יודעת לשחק. אבל זה בדיוק העניין. אירית דגמי אינה שחקנית, היא לא למדה משחק ואינה מעוניינת לכבוש את התחום, אלא לספר את סיפורה ולהציג אותו על הבמה. ברמה מסוימת כן מדובר בגילום דמות, כי מקורות מקורבים מספרים כי דגמי האמיתית שונה לגמרי מזו שעל הבמה. התוצאה היא לא בדיוק הצגה אבל בהחלט תיאטרון. עם זאת, יש להצגה זו פוטנציאל נהדר להצליח בחוגי בית, אירועים פרטיים ועסקיים, מחוץ לכותלי הפרינג'.

טיפול 10,000

טיפול 10,000. צילום: רמי נעים

BeFunky_מי-גיבור.jpgההצגה "מי גיבור?!" השתתפה בפסטיבל "אביב תיאטרוני" המתקיים מדי שנה בתיאטרון הסימטה. בפסטיבל זה עולות בבכורה מספר הצגות, המתחרות זו בזו, ולרוב ממשיכות לעלות על בימות הסימטה גם לאחר מכן. הצגה זו (שאף זכתה בתחרות) נכתבה ובוימה על ידי בועז בראל, ומציגה בחור פשוט, הפוגש בחורה ומבקש להתחיל איתה. עם זאת, הוא מתחבט בינו לבין האלטר-אגו'ס שלו – מרצה מסמינר אמנות הפיתוי ומבקר תיאטרון הומוסקסואל ומתוסכל. הקונפליקט הזה נמשך לכל אורך ההצגה, ולבסוף מגיע לידי פיתרון כשהבחור מתגבר על פחדיו ועולה עם הבחורה אל האוטובוס לעבר השקיעה. מעבר לכך, לא קורה הרבה בהצגה. לדאבוני, אם זה ביטוי לאבולוציה התיאטרונית, אנחנו קצת בבעיה. עם זאת, יאמר לזכות ההצגה כי משחקם של השחקנים, ובייחוד זה של תמר חנה שטריימן ויאשה קריגר, בהחלט משובח.

 

"כל יום חמישי"

מאת ובבימוי: אלירן כספי

משחק: אלירן כספי, אורה מאירסון, רוני יניב / גילי סער

עיצוב תלבושות ואביזרים: נטלי שריג

מוסיקה: שי בר יעקב

עוזרת ויועצת אמנותית: מיה אופיר מגנט

מנהלת הצגה: טל שלאכטמן

מועדים נוספים: 24/7/14 21:00 ; 14/8/14 21:00

טיפול 10,000

כתיבה, בימוי משחק והפקה: אירית דגמי ויהלי חנדרוס דגמי

מוסיקה: מישה חנדרוס

מועדים נוספים: 24/7/14 20:30 ; 21/8/14 21:00 ; 23/8/14 20:30

מי גיבור?!

מאת ובבימוי: בועז בראל

שחקנים: תמר חנה שטריימן, עומר עציון, יאשה קריגר ואיתמר שרון.

עיצוב תפאורה ותלבושות: איה בן אשר

מוזיקה: יחזקאל רז

ייעוץ אמנותי: מור קפלנסקי

מועדים נוספים: 27/7/14 21:00 ; 31/7/14 21:00 ; 8/8/14 21:30 ; 9/8/14 21:00 ; 23/8/14 21:00

פסטיבל עכו על רגל אחת

מה עומד להיות בפסטיבל עכו 2013?

מאת: אירית ראב

פסטיבל עכו. צמד המילים הללו מעורר כל כך הרבה אסוציאציות, כל כך הרבה דעות, אבל על אף העובדה שרבים מתייחסים באופן שונה אל הפסטיבל הזה שנהפך כבר למוסד תרבות, אין ספק כלל כי מדובר באחד מאירועי התיאטרון החשובים בשנה.

בכל סוכות, אינספור יוצרי וחובבי תיאטרון מצפינים אל העיר שנפוליאון ניסה לכבוש. במהלך כמה ימים, העיר העתיקה מתמלאת קולות חדשים, חדרי האבן והאולמות המקושטים עוטים עולמות בדיוניים והדי הרוחות של כלואי הכלא משתתקים לכמה ימים, מחכים לגלות איזו הצגה תפרוץ את הגבולות שמזמן כבר נפרצו.

השנה, הצוות האמנותי התחלף, והמשמר שעד כה הופקד על ידי סמדר יערון, כעת מובל על ידי גיל אלון. דבר זה השפיע באופן ישיר על בחירת החומרים והמחזות, כאשר המגוון התיאטרוני המוצע לצופים מציע קולות אחרים, המעניקים פרספקטיבה קצת שונה על המציאות של היום ועל עולם התיאטרון בכלל.

אז מה עומד להיות השנה בפסטיבל? כמתכונת הרגילה, יש 10 הצגות תחרות, הצגות אורחות ומופעי תיאטרון רחוב. בנוסף, כי חווית פסטיבל עכו לא ממש שלמה בלי זה, הצופים יכולים לגלות את סמטאותיה של עכו מחדש, לאכול בחומוס הטוב ביותר בארץ ולקנות מיני מתיקה ובגדים מסורתיים.  לנועזים מביניכם, מומלץ לתייר במוזיאון של הטמפלרים, אם תצליחו למצוא אותו, כלומר.

מבין עשר ההצגות שעומדות להציג במסגרת התחרות, ישנן כמה הצגות שלכדו את עינה של מרתה (ואת עיני שלי). ההצגה "עיניים עצומות" מאת ובבימוי יאשה קריגר מציגה את הצד הכל כך מוכר ועם זאת כל כך נסתר של התיאטרון, בו יש עירוב בין קודש לחול, בין מכירות לזנות, בין יצירה לאונס. מנגד, ההצגה "ספר הפנים שלי", מאת אינה אייזברג ובבימוי נוהר לזרוביץ, מציגה את המציאות כמו שהיא, בצורה זו או אחרת, של כמה תל אביבים ופייסבוק אחד, כשצבע אדום ברקע.

ההצגה "חוצבמה" מציעה לצופים, באופן טורדני ולופת, את הסצינות שעד כה הוחבאו מעין, כגון עקירת העיניים של אדיפוס, הריגת הילדים של מדיאה וכן הלאה. כמו יצירותיו הקודמות של רועי הרץ-רוסו (שהפעם חבר ליוצר רן בכור) אין ספק כי הקהל לא יוכל לצאת אדיש גם מההצגה הזו. ההצגות "אורח זר", בבימוי ורה ברזק שניידר, ו-"סתיו", מאת ובבימוי אמיר דוליצקי, מביאות לקהל סיפורים קטנים-גדולים, על משפחה ואהבה, על הערגה לאחר ועל הכמיהה להשתיק את הלב הכואב.

חוצבמה. צילום: סיגל שגב. עיבוד תמונה: זהר רון

בנוסף לאלו, ישנן הצגות אורחות רבות, חלקן הוצגו כבר, חלקן זו הפעם הראשונה שהן עולות על במה. בין היתר, הצגות אלו כוללות את "עיניים" של התיאטרון הערבי-עברי, "הליכה למעשה" ו-"סלי עלא אל נביא" של אנסמבל תמנונים, "רגע לפני ששש" של תיאטרון שלומי ועוד. כמו כן, כמו בכל פסטיבל, גם השנה יהיה יום עיון ע"ש ד"ר שוש אביגל, הפעם בנושא "תיאטרון ושואה".

אז נכון, חלק מההצגות יגיעו גם ככה למרכז, אבל עדיין, שווה להצפין לעכו, ולו ליום אחד, ולראות את ההצגות הללו בבמה המקורית שלהן, לחזות בקסם של העיר העתיקה שקמה לתחייה, להיווכח שהתיאטרון הישראלי לעולם אינו קופא על שמריו ולקבל מנה גדושה של תיאטרון איכותי ואחר.

משורר הביבים

על ההצגה "ז'אן ז'נה בן זונה"

מאת: יאשה קריגר

זונות, סרסורים, גנבים ורוצחים – אלו הדמויות שמאכלסות את דפי הרומנים של הילד הרע של הספרות הצרפתית, ז'אן ז'נה (לא שהוא היחיד, אבל אפשר לומר שהוא אחד הבולטים). הביוגרפיה האישית של ז'נה, שננטש בגיל שנה על-ידי אמו הזונה, היא שהובילה אותו לכתוב על החיים אותם חווה והכיר, חיים בשולי החברה ובצל המוסר המתעתע שבצדם. מוסדות סגורים לנערים עבריינים, נוודות ועיסוק בגניבה ובזנות – אלה היו מנת חלקו עד אשר הגיע אל מלאכת הכתיבה בהיותו אסיר בכלא הצרפתי, אי-אז בשנות הארבעים של המאה הקודמת.

הרומאנים של ז'נה (שזכו להדים רבים בחוגי הספרות בצרפת והובילו, בסופו של דבר, לשחרורו מהכלא) מלאים בדואליות פנטסטית. מצד אחד, ז'נה מתאר עולם תחתון קר ואכזר, דמויות של גברים חסרי רחמים ומשולחי רסן, עולם בעל קודים מוסריים מנוונים, שבז לערכים ולנורמות של העולם הנאור. מצד שני, בעולם של ז'נה ישנם גם המון רוך ואמפתיה, גם אם הללו מתבטאים רק ברגעים ארעיים הממהרים לחלוף. באופן פלאי, שני הקטבים הללו מתמזגים יחדיו בספריו של ז'נה ובמקום לסתור האחד את השני, הם חיים יחד בכפיפה אחת, נולדים זה מתוך זה ומזינים זה את זה. ככה זה כשהגנב מגלה לפתע שיש לו נפש של משורר.זאן זנה

ז'נה יוצר את הדמויות שלו מתוך תשוקותיו וכמיהותיו האישיות. הגברים שלו הם חזקים ותקיפים, יפים ואלימים, כמו הגברים שממלאים את הפנטזיות המיניות שלו. הנשים שלו עדינות ומפונקות, קפריזיות ולעתים וולגריות, כמו הנשים שבהן חושקים הגברים מהפנטזיות שלו. מלבד העיסוק במוסר, ואולי דווקא מפאת זאת, הספרות של ז'נה היא הומו-ארוטית במובהק, אפילו סמי-פורנוגרפית. ספריו אף נאסרו לפרסום בארה"ב בשנות ה-50 בשל הצנזורה.

בשלב השני והמאוחר של הקריירה הספרותית שלו, עסק ז'נה בנושאים חברתיים בעלי אופי פוליטי. זוהי גם התקופה שבה כתב את המחזות שלו (המפורסם והמוקדם שבהם, 'המשרתות', הוצג מספר פעמים בארץ). המעבר של ז'נה למחזאות אינו תמוה, שכן גם ברומאנים המוקדמים שלו שורה הרוח התיאטרלית במלוא תפארתה. אך דווקא באותה תקופה מוקדמת ועשירה, תקופת הפרוזה של ז'נה, בחר לעסוק ציון אשכנזי בהצגת היחיד שלו "ז'אן ז'נה בן-זונה", שעולה בימים אלה במרכז הבמה בירושלים.

אשכנזי רקח את קורותיו של ז'נה (המתוארים בין היתר בספרו האוטוביוגרפי 'יומנו של הגנב') יחד עם עלילות הרומאנים המוקדמים שלו, להצגת יחיד של שעה, המציגה את דמותו של ז'נה ובבואתה הספרותית. עיסוקו המרכזי של אשכנזי הוא הכמיהה של ז'נה לרצוח, לבצע את הפשע הגדול מכולם, ועל ידי-כך להיות מוקע אחת ולתמיד מן החברה המהוגנת. מלאכת הכתיבה מתערבת בכמיהה זו, וכך גם התשוקה, הילדות ועוד אלמנטים ביוגרפיים.

הצגות יחיד זה לא פשוט – לא עבור המבצעים ולא עבור הקהל. אך דווקא במקרה הזה מצליח אשכנזי (ושותפיו למלאכה) לגרום לדבר הזה לעבוד. בראש ובראשונה זהו הביצוע הווירטואוזי שלא נח לרגע. אשכנזי מחליף מצבים פיזיים ותודעתיים בקצב מהיר, כאשר לאורך כל הדרך מובילה אותו דמות אחת עם רצון אחד מוגדר. גם כאשר ברגעים מסויימים המשחק שלו נוטה לעבר האקסצנטרי (אקסצנטרי מדי, לטעמי), עדיין מרתק לראות את השחקן הזה עובד ומחזיק לבדו את הבמה. שימוש מושכל בוידאו, מוזיקה ותאורה תורמים גם הם להשלמת החוויה.

אך בבסיס ההצגה עומד העיבוד, ועוד לפניו – הבחירה לעסוק בחומר הספציפי הזה. ז'נה הוא יוצר מרתק בעל השפעה רחבה, שמלבד העלאת מחזותיו המוכרים, נעדר כמעט לחלוטין מן השיח התרבותי בארץ. על-כן, מבורכת בעיניי הבחירה להביא אל קדמת הבמה דווקא את ז'נה כדמות תיאטרלית, את חייו ופועלו, ועל-ידי כך, בתקווה, לעורר את בלוטות הטעם של הקהל לעוד מן היוצר המרתק הזה.

ז'אן ז'נה בן זונה

מרכז הבמה, ירושלים

כתיבה, בימוי ומשחק: ציון אשכנזי

הפקה: הדס אייל

מוסיקה: גל לב

וידאו: מיש רוזנוב

ייעוץ אמנותי: רז ויינר, רעות לוי

מומלץ לעקוב במדיות השונות אחר מועדי הצגות נוספים

נינה מוסרת ד"ש

נינה מחווה דעה על עתיד התיאטרון הישראלי

מאת: יאשה קריגר

"עכשיו אני יודעת, אני מבינה, קוסטיה, כי במקצוענו […] העיקר הוא לא התהילה, לא הברק, לא זה שאליו נשאתי נפשי, אלא היכולת לסבול. דע לשאת את צלבך והאמן. אני מאמינה, ושוב אין כאבי גדול כל-כך, וכשאני חושבת על ייעודי, אינני יראה מפני החיים."

נינה אמרה, צ'כוב ציטט, ושלונסקי תירגם את שלושת המשפטים היפהפיים האלה, המסכמים בצורה בהירה וחדה את מהות מקצוע השחקן, והאמן בכלל. יותר ממאה שנה עברו מאז כתב צ'כוב את השחף והגיגים אלה אודות המשחק והתיאטרון רלוונטיים מתמיד. בזמנים בהם ברק ותהילה תופסים מקום של כבוד בחלומותיהם של ילדים רבים ולמעשה מוכתבים באופן אבסולוטי בתור יעד האולטימטיבי, הפנייה ללימודי המשחק מובנת מאוד. בהערכה גסה (שלי), כ-300 שחקנים טריים יוצאים לשוק מדי שנה. במציאות הכלכלית (והאמנותית) של שנת 2013, זוהי אינה סטטיסטיקה מלבבת, אבל אני לא רוצה להעציב אף אחד. אני מעדיף לדבר, במקרה הזה, על אודות הבמה.

פסטיבל עתיד התיאטרון, המתקיים זה השנה השמינית בצוותא, מביא אל הבמה הצגות סטודנטים מרוב בתי הספר למשחק. זוהי הזדמנות מצוינת לחזות בבוגרים הטריים מחד ובתצורות האמנותיות של בתי הספר מאידך. הרבה התרגשות יש במבואות צוותא בפסטיבל הזה, הרבה שחקנים צעירים ונרגשים ועוד יותר דודות וסבים נרגשים.

לא אוכל להעיד על אופי הפסטיבל בכללותו השנה, שכן צפיתי רק בהצגה אחת, "ברכט" של ביה"ס "הדרך". 15 שחקנים צעירים וצעירות, יפים יפות, גדשו את הבמה הקטנטנה של צוותא 2 ושרו משיריו של ברכט. בנוסף לקהל הייתה גם תזמורת של ארבעה נגנים, מעולם לא ראיתי את צוותא 2 עמוס יותר. אין הרבה מה לומר על ההצגה, מלבד שזו לא הייתה ממש הצגה, אלא יותר אוסף של שירים מוכרים ממחזותיו וכתביו של ברכט, שנשזרו יחדיו לכדי מסגרת של זמן ומקום – בית מרזח גרמני של שנות ה-30, ובו זונות וחיילים הוללים.

המטרה העיקרית במופע הזה הייתה לתת במה לכל אחד מן התלמידים, בצורה כמה שיותר שוויונית ומחמיאה, מטרה נעלה בכל הנוגע לביזנס של המקצוע (בכל זאת, מדובר באירוע שמטרתו העיקרית חשיפה), ונעלה קצת פחות אם מדברים על תיאטרון נטו. בסוף המופע קראה אחת התלמידות, קרן שמה, את התודות לבמאי, למוזיקאים ולשאר העושים במלאכה. התרגשותה (שלא הייתה ניכרת כלל במהלך המופע, שבו החזיקה דמות של מאדאם-רומניה-מזדקנת), ניכרה באותם רגעים בקולה ובידיה.

איני מתיימר לגלות את צפונות נפשו של מי מהנוכחים על הבמה, אך באותם רגעי הסיום, בעיני רוחי לפחות, עמדו שם 15 נינות צעירות, מתרגשות ורוצות. ונשכחו ממני הטעם הרע והוולגריות הלא הכרחית שליוו את המופע, הגיחוך של המסגרת העלילתית ועוד סדקים כאלה ואחרים. גם הכישרון הרב של השחקנים – וחשוב לציין שהיה לא מעט ממנו במהלך המופע, למרות האמור לעיל – לא פקד את הרגע הזה. מה שהיה שם זה בעיקר הרצון הגדול וההתרגשות. קל מאוד להיסחף לסנטימנטים ברגעים כאלה, אך במקרה הזה לא הייתי הסבא או הדודה של אף אחד על הבמה. ולא בכדי פתחתי בציטוט של נינה, כי השאלה ששאלתי את עצמי היא מהו בדיוק אותו הרצון המשותף לכל השחקנים הצעירים על הבמה? ברק ותהילה? לאן הם (ובתי הספר השונים למשחק) נושאים נפשם? ועד כמה נלקחת בחשבון אותה היכולת לסבול שעליה מדברת נינה?

לפי דבריה, נינה אמורה לנסוע לייליץ, היא חתמה על חוזה לכל החורף. אולי זאת לא ההצגה הכי טובה אבל היא נהנית לשחק בה, נהנית מעצם היותה שחקנית. מספיק לעיין בסצנה הזאת פעם אחת על-מנת לגלות מה המחיר הנורא שהיא שילמה על כך, ומדוע היא אומרת שכעת היא מבינה שהעיקר הוא היכולת לסבול.

כתבתי בעבר על תופעת ריבוי בתי הספר למשחק. מלבד היותם גופים פיננסיים, הם משפיעים באופן ישיר על עיצוב התיאטרון בארץ. הגילוי של נינה, הפיכחון שלה ממשאת נפשה, ראוי שיעמוד מול עיניו של כל גוף מחנך שכזה, כמו גם מול עיניו של כל שחקן ותלמיד למשחק.

כאמור, איני יודע מה עובר בראשו ונפשו של כל תלמיד למשחק ואין לי כוונה להסיק כאן מסקנה גורפת, אך הסטטיסטיקה בעינה עומדת. הייתי אולי מסכם באיזה משפט על עתיד התיאטרון הישראלי, אך כאמור, איני רוצה להעציב אף אחד.

עייפות החומר

[* לכבוד הגיליון ה-30 של מרתה, כל כתבה מונה 120 מילים בלבד]

מאת: יאשה קריגר

החומר מתעייף: מן הקלות הנהדרת של הרעיון, דרך משקל המילה,  אל נטל המעמסה של השחקן ועד לכובד ההצגה השלמה. המסלול רצוף מכשולים, מטעני כובד נערמים על הכתפיים והנשימה כבדה.

החומר מתעייף: ההשראה זזה הצידה בביישנות ומפנה מקום לביורוקרטיה. המעוף שוכח את עצמו לטובת העיסוק בפוליטיקה, הדמיון נחבט בקרקע היום-יום.

החומר מתעייף ולנוכח עייפותו הרוח אף היא מתחילה לפקפק. לשם מה כל זה? מי צריך תיאטרון? ועוד תיאטרון עייף. ומי צריך מילים עייפות שתכתבנה על תיאטרון עייף?

החומר מתעייף וזה טיבו. ולעיתים הרוח, על-מנת לפרוח במלוא תפארת קלילותה, זקוקה לחומר שיתבוסס בחרא. והתיאטרון, על-מנת להגביה-עוף (וודאי שכאן, אצלנו) נזקק לידיים מלוכלכות וכתפיים שחוחות.

אם ישנן מילים שביכולתן לגרום לחומר העייף להמשיך ולגלול את הסלע במעלה ההר, הרי שמקומן בין דפים אלה. 🙂

חדירה קטלנית

על ההצגה "חדירה" בתיאטרון תה"ל

מאת: יאשה קריגר

אשלי וריין הן חברות-הכי-טובות בגילאי ה-30 שלהן. אשלי אוהבת בנים, ריין אוהבת בנות. אשלי משתפת את ריין בעלילות האהבים שלה וריין מגיבה בקוליות, כמובן. אך מתחת לפני השטח מבעבעים רגשי הקנאה והתשוקה. כאשר ריין מגיעה לילה אחת לביתה של אשלי ונתקלת באמה, מגי, milf מהממת, הרגשות הללו פורצים החוצה. אם לא את הבת, אז לפחות את האמא.

זוהי עלילת המחזה "חדירה" מאת המחזאית/עיתונאית האמריקאית ווינטר מילר, לפחות מעל פני השטח. בהתבוננות ברובד או שניים מתחת, אפשר למצוא כאן כמה אמירות על יחסי חברות, מחויבות, הליכה בתלם ופריצת מוסכמות.

אם מקלידים את שם המחזאית בוויקיפדיה, ניתן לראות שבקטגורית הנושאים עליהם היא כותבת מצוין נמצאים מגדר ורצח-עם. ברצח-עם הכוונה היא למחזה שכתבה על דרפור ושעלה בהצלחה רבה בניו-יורק (ושעולה בימים אלו גם בישראל). תה"ל, באופן מובן מאליו, קפצו על נושא המגדר. אביהוד תדהר תרגם את המחזה מאמריקאית מדוברת לעברית-אמריקאית מדוברת ודפנה רובינשטיין ביימה בצורה פשוטה ונטולת יומרות. לא שיש פסול בפשטות, נהפוך הוא, אך כל אליה והקוץ שלה.

צילום: לואיז גרין

במקרה של המחזה דנן, הפשטות (וניתן אף להוסיף פשטות "אמריקאית") היא נקודת החולשה. ישנה כאן רדידות עיתונאית שמתבטאת בהמון מלל סתמי שאין בו כדי לשפוך אור על הוויה מסוימת, מקסימום לומר כמה מילים על נושא מוגדר פחות או יותר. במקרה הזה אלו הם יחסי חברות סטרייטים-לסביים ופער בין-דורי. וכמו במחזה אמריקאי פר-אקסלנס, הנגיעה פה היא על קצה המזלג, מרפרפת ולא חופרת מדי, לטוב ולרע. כי המחזה כן מספק הצצה שיכולה להיות מעניינת ומצד שני אין מנוס מן התחושה שזה בנאלי להחריד.

את שני צדי המטבע הזה מביאות גם השחקניות. הצמד הצעיר (דבי יבלונקה בתפקיד אשלי ותמר גוטמן בתפקיד ריין) אחראי על הבנאליות, שמתבטאת במשחק אוטומטי-משהו המתובל בפרובוקציות לסביות חביבות. לעומת זאת, אורלי טובלי בתפקיד מגי, האם-רעייה העסיסית החנוטה בזוגיות מעייפת, מספקת מפגן של משחק משובח, חף ממניירות ורווי ניואנסים של עומק ובשלות. רגעי המשחק הנקי והאפקטיבי שלה, הם אלה שיש בכוחם לגעת באזורי הנפש שמעבר לבנאליות של המחזה.

חלל ההצגה מוסב לבר, ובמהלכה מוצעים לקהל צ'ייסרים של עראק. אפשר גם להזמין אוכל ושתייה, מה שמספק חוויה מרעננת לכשעצמה. את כל ההצגה מתבל פסקול משובח של מיכל שר (הספקתי לזהות את yeah yeah yeahs, the knife, robyn – בקיצור, חגיגה לאוזניים ההיפסטריות). היא עצמה נמצאת על עמדת הדיג'יי, בעוד הקהל מוזמן לשבת ליד שולחנות-בר עגולים ולאו-דווקא בכסאות האולם הרגילים. עוד טאץ' קונספטואלי נחמד.

בשורה התחתונה, "חדירה" היא יותר משחק מקדים מאשר האקט עצמו, ובתור שכזה יש בה רגעים שמעוררים תיאבון לדבר האמיתי, לצד מספיק רגעים שגורמים לרצות לוותר ולהעדיף את יד ימין.

תה"ל – "חדירה" מאת ווניטר מילר

תרגום: אביהוד תדהר

בימוי: דפנה רובינשטיין

מוסיקה: מיכל שר

תפאורה ותאורה: עלי קפלן-וילדמן

משחק: אורלי טובלי, דבי יבלונקה, תמר גוטמן

מועדי הצגות נוספות:  9-11/4/13

משל טכנולוגי

על ההצגה "מאנקי ביזנס"

מאת: יאשה קריגר

נדמה שהשיח הטכנולוגי כובש את העולם. למעשה, נדמה ככה כבר די הרבה זמן, לפחות במשך מאה השנים האחרונות. אנחנו חיים ונושמים את הטכנולוגיה, קוראים ומדברים אותה, צורכים אותה, מתבוננים בה, מתמכרים אליה.. כעת נשאלת השאלה מה לגבי התיאטרון? כיצד הוא מתערבב עם השיח הטכנולוגי והאם יש לטכנולוגיה ביטוי על הבמה? לכאורה, התשובה היא כן. תהליכי הפקה בתיאטרון הושפעו ומושפעים מההתקדמות הטכנולוגית באופן בלתי נמנע. זה ברור עוד לפני שנכנסים לפירוט הפרמטרים המושפעים טכנולוגית: תאורה, סאונד, וידאו וכו'.

אך מעבר לשאלת העיסוק הטכנולוגי-צורני ישנה גם שאלת העיסוק בתוכן. עד כמה התיאטרון נותן ביטוי להלך הרוח הטכנולוגי מבחינת התכנים בהם הוא מתעסק? וכאן התשובה היא מעט שונה. בעוד שבמדיה המצולמת אנו רגילים לסדרות מדע-בדיוני ודרמות המתכתבות עם תרבות ההיי-טק המקיפה אותנו, הרי שעל במת התיאטרון, ובעיקר זה הממוסד, המצב הוא אחר. לא שאין הבלחות – יש. אבל ההנחה (הבלתי נאמרת, שמקורה אי-שם ברומנטיציזם הגרמני…), היא שהתיאטרון, כמו גם הספרות, עוסק קודם כל בנפש האדם. ונפש האדם, בשום אופן אינה יכולה להיות קשורה לאייפונים וטאבלטים.

במרווח הזה בדיוק מתפרשת קבוצת אורתו-דה עם העבודה החדשה שלה, "מאנקי ביזנס", עבודה שמוצגת בתכניית פסטיבל 'קליפה אדומה' לתיאטרון חזותי – משל פואטי. באולם הקטן של תיאטרון 'קליפה', מאחורי בריקדה של שקי-חול, מופיעות ארבע דמויות שחורות-רובוטיות, כאשר לכולן מרכז בקרה אחד (בצורת לפטופ של אפל, עם סמל עץ הדעת). הן מופיעות לאחר הכנסת התקע לשקע, ה-"ויהי אור" הטכנולוגי. מרכז הבקרה מניב אותות שהם סמלים המצטיירים על פניהן השחורות של הדמויות. נקודות וקוים שמתחברים לסמיילים, לסימני שאלה וקריאה ובהמשך כמובן לצלב, מגן-דוד וסהר. אנו עדים, למעשה, לבריאת העולם מזוית טכנולוגית.

מונקי - מעובד

בהמשך צצים ארבעה קופים (שלושה זכרים ונקבה) ומקפצים בג'ונגל שנוצר בן-רגע. הקופים מקיימים, או לפחות מנסים לקיים את התהליך האבולוציוני, כאשר אליהם מצטרפים (כמובן) נציגי שלוש הדתות. כל העסק של הקופים והדתות מוביל לסכסוך לא נעים ורווי טכנולוגיה, כשהכל מתחיל בעצם בריב על מי מבין שלושת הזכרים יזדווג עם הנקבה. עסק בנאלי, או כפי שהבטיחה זאת התכניה – משל.

המסרים במופע הם פשוטים (ואולי אפילו גסים), אך הפשטות הזו היא פועל יוצא של סגנון המופע – ליצנות. זהו בראש ובראשונה מופע חוויתי הפונה אל החושים. הילדים בקהל נהנו בטירוף, גם אם הם עוד לא גדלו להיות אינטלקטואלים שמנהלים שיח על האיום הטכנולוגי. היכולת לעסוק בטכנולוגיה ברמת התוכן והצורה ויחד עם זאת לשמור על הצביון הליצני של המופע – זהו ההישג הגדול של אורתו-דה 'במאנקי ביזנס'.

החוויה הרב-חושית הזאת מביאה את השיח הטכנולוגי אל קדמת הבמה, כאשר תוך כדי כך היא משתמשת באימאג'ים ויזואליים יפהפיים, עבודה תנועתית עשירה של הפרפורמרים וסאונד כייפי עם הרבה קריצות פופולאריות. החסרון היחיד שלה, אם להיות כנים, הוא שהיא קצרה מדי, כי נשארים עם המון טעם של עוד. אבל לפני שבאתי לראות הזהירו אותי שהעבודה נמצאת עדיין בתהליך, אז אפשר להירגע – כי בדיוק כמו בכל גאדג'ט, גם כאן – גירסא משודרגת אמורה להופיע בקרוב. 🙂

מאנקי ביזנס

קבוצת התיאטרון ORTO-Da

יצירה ובימוי: ינון צפריר

במאי שותף: דניאל זעפרני

שחקנים: מוטי סבג, נמרוד רונן, נועה פרומרמן, ינון צפריר

עיצוב תפאורה: מיקי בן כנען

עיצוב בובות: שרה פלי

דרמטורגיה: יפעת זנדני צפריר

עיצוב תאורה: אורי מורג

יעוץ וליווי אמנותי: אמיר אוריין ואבי גיבסון-בר-אל

עוזרת במאי ומפיקה: נועה לוי זיפמן