קידמת הבמה

קידמת הבמה

האנשים המעניינים באמת  בתיאטרון הישראלי

והפעם – טלולה בונט!!

מאת: הילה ציגל

טלולה בונט, אשת אשכולות רבת עוצמה, עולה מדי פעם על במת צוותא, בימת תיאטרון תה"ל ובמות שונות ברחבי הארץ, עם אחיותיה ב-"פאות קדושות". מלכת הכמעט - סלעית קרץ

1.  הצגה טובה שראיתי לאחרונה – "ז'אן ז'נה בן זונה" הצגת היחיד המדהימה של ציון אשכנזי. שגם כתב וגם ביים וגם משחק. וירטואוזיות גאונית לשמה. תענוג צרוף. לרוץ לראות.

2. התפקיד שהכי התחברתי אליו – אגראדו ב"הכל אודות אמא" של תאטרון תה"ל. הוזמנתי לשמש המחליפה לסירוגין של אורלי טובלי הנפלאה בתפקיד המדהים הזה שרקח אלמודבר. כל שנייה על הבמה היא עילוי. לצד קאסט מדהים (וגם הגשמת חלום פרטית- לשחק לצידה של מירב גרובר האלוהית) שיחד יוצרים חוויה מטלטלת.

3. אמונות תפלות שונות ומשונות – להביט במראה כמה שיותר. וליהנות.

4. ההשראה שלי – ירדנה ארזי

5. ישןנה כפיות בלילה עם – שלושת הכלבים שלי ובעלי שיחיה. שזה כבר לא כפיות אלא ממש סט של סכו"ם.

6. הדבר שהכי מרגיז אותי בתיאטרון הישראלי – שההצגות הכי טובות הן רק בפרינג' והשחקנים והיוצרים בקושי מרוויחים כסף שיספיק לאוטובוס חזרה הביתה.

7.  ידעתי שאני רוצה להיות בתיאטרון כש – ראיתי בגיל ארבע את פיטר פן עם חנוך רוזן וחני נחמיאס (ואל תנסו לחשב בת כמה אני. עיגלתי פינות).

8. אם לא הייתי טלולה, הייתי – לא הייתי.

9. הכי סקסי בעיני – בעלי.

10. דקה לפני שאני עולה אל הבמה אני – לפני כל הופעה של "פאות קדושות" מתכנס כל הקאסט, צוות המלבישים, הבמאי וההפקה משלבים ידיים ואומרים "ב-ה-צ-ל-ח-ה! תרימוווווווווווו" ומתחילים.

התיאטרון המלכותי

על המופע החדש של "פאות קדושות"

מאת: אירית ראב

דראג ותיאטרון תמיד היו משולבים יחדיו. ההתחפשות על הבמה מזכר לנקבה נעשתה בתחילה ככורח המציאות. רק בתקופתו של המלך צ'ארלס השני הותר לשחקניות האנגליות להופיע על הבמה, כשעד אז בחורים צעירים הוכשרו ימים כלילות לגלם נשים עד לפרט האחרון. אפילו היום, ישנו ערפול בין המינים, בהצגות מודרניות שאינן מתיימרות להתעסק עם דראג כלל. עם זאת, נדמה כאילו מופעי דראג, בייחוד כאלו המוגדרים כמופעי בידור, רחוקים שנות אור מהתיאטרון. המופע החדש והנהדר של "פאות קדושות" מצליח להוכיח את ההיפך.

פאות קדושות הנו אחד מהרכבי הדראג המובילים בישראל. הוא החל את דרכו בשלהי שנות האלפיים במועדוני הדראג הירושלמיים, כאשר חמש מלכות נפגשו והחליטו לחרוך את הבמות עם איפור מרהיב, נצנצים ונעלי עקב (שרבות מאתנו לא מעיזות אפילו לנעול).  בתחילה, הוא כלל את ציונה פטריוט, דיווה די, טלולה בונט, קיארה דופלה וגלינה פור דה ברה. עם הזמן, ההרכב נהיה יותר ויותר מפורסם, עם בליינים ומעריצים רבים העולים לרגל להופעות בבירה, מופעים באירועי גאווה כאלו ואחרים, הופעות מעבר לים ואפילו כיכוב במיני-סדרה "תמיד אותו חלום" המבוססת על שיריו של צביקה פיק.

במהלך השנים, גלינה (הלוא היא גיל נווה המוכשר) פרשה ונותרו ארבע מלכות בהרכב הקדוש. לאחרונה, הן השיקו מופע חדש, העולה בימים אלו בצוותא. המופע מבקש לסקור את ההיסטוריה של ארץ ישראל, תוך אישוש ההוכחה כי דראג היה כאן מאז ומתמיד. הוא מציג את ההיסטוריה האישית של כל אחת מן המלכות תוך הצגת תולדות הזמר העברי, בעיקר זמרותיו, מן ימי העליות הראשונות ועד ימינו. על הבמה מופיעות בהרף עין הזמרות המובילות של ישראל, החל מיפה ירקוני ושושנה דמארי,  דרך המאבק הבלתי נדלה בין עופרה לירדנה ועד לנינט. בין לבין, משולבים מערכונים קורעים מצחוק על חוויות הבנות בברלין,  דרכי סיוע לזמרות בשעת משבר ועוד.

צילום: איתן טל 

עד כה הכל טוב ויפה, אבל מה הקשר בין מופע דראג נוצץ זה לבין תיאטרון? התשובה נמצאת בפרטים הקטנים וגם הגדולים. ראשית, מבחינה ההפקה, מדובר במופע שלא היה מבייש את טובי מחזות הזמר בברודווי. על הבמה ומאחורי הקלעים יש יותר מ-130 תלבושות ושמלות, אותן המלכות מחליפות בתדירות מהירה ביותר. לכל אחת מסייע מלביש אישי ובתוך שניות אחדות נינט הופכת לבריטני ספירס, ריטה הופכת לדנה אינטרנשיונל וירדנה ארזי הופכת לאיימי ווינהאוס. ההידוק המקצועי של המופע ניכר בכלל האלמנטים על הבמה, החל מן הסאונד המדויק, עד לתאורה המרהיבה ועד לבימוי, הכוריאוגרפיה והכתיבה.

מעבר לכך, לא ניתן להגדיר את המופע על הבמה רק כשואו ותו לא, כי יש פה משהו הרבה יותר מזה. המשהו הזה נעוץ במשחק של חברות ההרכב המלכותי, גם אם בסופו של דבר לא מדובר בהצגה של איבסן וחבריו, אלא במופע המבקש לזרות מעט כיף וחיוכים על השגרה המתישה של היומיום. גם כאן, הכישרון טמון בפרטים הקטנים היוצרים את המלכה כולה ואת הדמויות שהיא מגלמת. תוך הומור רב, הבא לשחוט את הפרות הקדושות של עולם הזמר העברי ובכלל, הדמויות האמיתיות ניכרות על הבמה באופן מדויק למשעי, בתשומת לב עצומה לכל פייאט ופייאט.

אף זמרת (כמעט) לא קיבלה גימל מהבמה המלכותית (על אף שהיו כאלו שמשום מה לא קיבלו מקום של כבוד. אורית שחף, לדוגמא, או סיוון שביט), וכולן מגולמות בהומור מדויק, החל מתנועת היד של נינט ביום בו ים של דמעות שצף את עיניה, דרך ירדנה ארזי המנצחת את עופרה חזה ועד לריטה של אחרי הפרידה מרמי וחיבתה למתוקים.

מאחורי הכתר והנצנצים, ישנה חבורה של אמנים מוכשרים. יובל אדלמן הוא ציונה פטריוט, העובד בדראג במשרה מלאה. טל קלאי הוא טלולה בונט, המשחק במגוון הצגות ועובד בימים אלו על הצגת קברט חדשה. ליאור כהן הוא קיארה דופלה, העובד בתור מורה לאיפור, ודן יאיר הוא דיווה די, סטודנט לספרות השוואתית ומעצב תלבושות, יאיר אף עיצב חלק מהתלבושות במופע (לצד אלה קולסניק).

בנוסף להפקה ולכישרון, יש אלמנט מהותי נוסף המקשר בין הדראג לתיאטרון – עצם העובדה הבסיסית שיש פה גבר שמגלם אישה. לעיתים, המופע אף הציג תחכום נוסח ויקטור ויקטוריה, גבר המגלם אישה המגלמת גבר – כמו דמותו של צביקה פיק המחכה לטלפון מבית החולים שיודיע לו על הולדת חברתו או הזמר המזרחי על שלל תנועות גופו המיניות.

מופעים רבים, גם אלו של פאות קדושות עצמם, מבקשים לבחון את הניגודיות הזו בין הגבר שמגלם אישה. זאת, תוך בניית האשליה ושבירתה, על ידי הורדת בגדי המלכה על הבמה והופעת הגבר שמתחת. דבר זה מקבל ביטוי עדין ויפיפה בשיר "מהו גבר בשבילכם?" של שארל אזנבור. שיר זה הופיע במגוון וריאציות במופעי ההרכב, ואף הופיע באותה מיני סדרה אלמותית, "הכל אותו חלום", בסצינה בה המלכות נפרדות ממיס סאנשיין בבית הקברות.  אם בוחנים סרטון אחד, בו המלכות לבושות בגדי אבל, ומשווים אותו לסרטון אחר – מהופעה של קיארה דופלה ודיווה די – רק אז מתקבלת העוצמה התיאטרלית במלוא תפארתה. מתגלה היופי הזה, האומץ הזה, התיאטרון הזה, שבמופע הדראג והאמנים מאחוריו.

המופע החדש של "פאות קדושות" הוא מוצלח מאחר והוא מתאים לכל אחד ואחת. מצד אחד, הוא מעניק הפוגה אסקפיסטית נהדרת למשך שעה וחצי, בה הקהל לא מפסיק לחייך, לצחוק, לשיר ופשוט לבלות. ומצד שני, המופע הנו תיאטרלי ביותר, ודרך הפרטים הקטנים הוא מבטא את התיאטרון האמיתי. אז כן, אין ספק בכלל שהמופע הזה הוא אחד המופעים הטובים ביותר שראיתי.

 

פאות קדושות

תיאטרון צוותא

בהשתתפות: טלולה בונט, ציונה פטריוט, קיארה דופלה, דיווה די

כתיבה: שלמה משיח

בימוי: אמיר פרישר גוטמן

כוריאוגרפיה: יוליה איגלניק

עריכה מוסיקלית: יואב ארנון וליאור כהן

פאות ותלבושות: אלה קולסניק ודני יאיר

תפאורה ואביזרים: בתיה פיק

מפיקים: ציפי מייזלר ויואב חיימובסקי

הפקה בפועל: מיכל שרטר ולין סער

 

מועדים נוספים: 5/11/13 21:00 ; 27/11/13 21:30

קידמת הבמה

קידמת הבמה

היוצרים המעניינים באמת בתיאטרון הישראלי

והפעם: טל קלאי

מאת: הילה ציגל

טל קלאי, בוגר הסטודיו למשחק ניסן נתיב ירושלים, הנו שחקן, מחזאי ואחד השמות המובילים באמנות הדראג הישראלית. בין יתר ההצגות, הסדרות והסרטים בהם השתתף ניתן למצוא את "שופרא", "נולדו אשמים", "תמיד אותו חלום", "המשרד", "הצגה יומית" ועוד ועוד. מזה 12 שנים, קלאי מופיע בתור טלולה בונט, מהווה חלק בלתי נפרד מן ההרכב "פאות קדושות" וזכה לייצג את ישראל, בתור טלולה, בכל רחבי אירופה.

כיום, קלאי משחק בהצגה "פרימה דונה" בתיאטרון גשר, מעלה את הצגת הקאלט "מלכת הכמעט" וביחד עם חבריו להרכב "פאות קדושות" עובד על מופע בידור חדש, טל קלעיהעומד לעלות באוגוסט הקרוב.

1. הצגה טובה שראיתי לאחרונה – "אדיפלית" מאת ובבימויו של ג'ייסון דנינו הולט, בתור מעריץ גדול של אלמודובר התאהבתי בהצגה הזו שכתובה, מבוימת, מבוצעת ומעוצבת מדהים. קאסט מוכשר בטירוף שטורף כל שנייה על הבמה. מענג ומעורר השראה!

2. התפקיד  שעשיתי שהכי התחברתי אליו – אין ספק שבהצגת היחיד שלי "מלכת הכמעט", הצגה שמבוססת על דמות שאני כבר שנים מופיע איתה – "טלולה בונט" – אני מרגיש את החיבור הכי גדול. זו דמות שגדלתי איתה והיא גדלה איתי, וכאן, בהצגה הזו, לראשונה היא מקבלת את הביטוי הכי טוב. מדמות "שטוחה" היא הופכת לעולם ומלואו. שילוב מנצח של הניסיון שלי כשחקן ומה שיש לי להביא לבמה לצד ההיכרות רבת השנים שלי עם הדמות הזו. זה לא היה מתאפשר ללא הכתיבה המעולה של הדס בשן, הבימוי הרגיש, העדין והמקצועי של עידן עמית והמוזיקאליות והאהבה של דודו יצחקי שמלווה אותי בפסנתר.

3. אמונות תפלות שונות ומשונות – כבר שנים, מאז גיל 15, אני נושא תפילה קצרה לפני כל עלייה לבמה. זו תפילה שווכטנגוב, הבמאי המהולל, לימד את שחקני הבימה הראשונים ונחשפתי אליה כשקראתי את ספרה של כרמית גיא "המלכה נסעה באוטובוס" על חייה של חנה רובינא.

4. ההשראה שלי – יש כמה: אלמודובר, ג'ון ווטרס, מרלן דיטריך וירדנה ארזי 🙂

5. ישן כפיות בלילה עם –  בן זוגי האהוב. ולפעמים גם ג'וני הכלב מצטרף ואז זה כבר לא כפיות, זה מזלג.

6. הדבר שהכי מרגיז אותי בתיאטרון הישראלי – שבגלל קשיי קיום, התיאטראות הגדולים נאלצים להעלות הצגות שמעל לשיקולים אמנותיים ישנם שיקולי ועדי עובדים. אני בטוח שאם הייתה תמיכה יותר גדולה מצד הממשלה בתיאטראות היה כאן גן עדן תיאטרלי.

7. ידעתי שאני רוצה להיות בתיאטרון כש – צפיתי בהצגה "אנה גלקטיה" בתיאטרון החאן בבימויה של אופירה הניג. ג'יטה מונטה עשתה שם תפקיד מדהים שעד היום חקוק בזיכרוני לפרטי פרטים.

8. אם לא הייתי שחקן – בטח הייתי מוצא עצמי בתחום השיווק או הפרסום

9. הכי סקסי בעיני – מבט אוהב ואמיתי.

10. דקה לפני שאני עולה לבמה אני – נושא את התפילה של ווכטנגוב : "אלוהי נצור לשוני ממשחק רע, חלק מאמונתך לבשר ודם כמוני למען אדע להאמין כילד קט. תן בינה בליבי לדעת לנהל את הקטעים ולפתור את השאלות. אמן."

כמעט מושלמת

סקירת ההצגה "מלכת הכמעט"

מאת: מור זומר – יעקב

לו יכולות היו כל הנשמות האבודות בתל אביב לעלות על הבמה ולדרוש את שמגיע להן, הן היו יוצרות דבר מה דומה ל"מלכת הכמעט".

טלולה בונט מיתית בעיני עצמה; כל הדברים הקטנים שהחמיצה הופכים בדמיונה לניצחונות, היא מצליחה להיות מישהי מבלי להיות דבר. כל האנשים שעברו בחייה הם מהמורות קטנות בדרך אל האושר, התגלמותה של התהילה.

באמצעות קברט ציני, צבעוני וארסי, מלווה בפסנתר המהווה דמות בפני עצמה, יוצרת טלולה (והאיש מאחורי הפסנתר, דודו יצחקי) היסטוריה אלטרנטיבית עבורה ועבור העולם כולו, בועת מציאות בהשהיה על הדרמה והקסם שבה: היא משלבת מיתוסים של קיבוץ ותמימות ישראלית שעברה מן העולם במיתוסים מעולם הזוהר הישן, הבלתי מושג. כך אנו מגלים כי צדודיתה של טלולה היא המופיעה על העטיפה המיתולוגית של מסטיק עלמה, והיא עצמה סמל ישראלי זנוח; היו לה הזדמנויות להיות מפורסמת וגדולה יותר מכל כוכבת ישראלית אחרת, אך היא בחרה לפרוש ולפתח קריירה בוועד הבית בבניין שרוב יושביו הם פליטי ריאליטי כזה או אחר שכוכבם דרך, וגם המציאות היא בסך הכל תכנית ריאליטי, היום אתה מפורסם יותר מטלולה ומחר איש לא יזכור אותך; לטלולה, לפחות, תהיה תמיד עטיפת המסטיק.

מלכת הכמעט - סלעית קרץ

צילום: סלעית קרץ

"מלכת הכמעט" מגיעה תמיד עד כדי צעד אחד לפני תהילת-עולם, ואז הזוהר נס מפניה; היא עוזבת את הקיבוץ בו גדלה משום שהוא "קטן עליה", היא רוצה להוכיח לכולם שיש בה יותר ממה שנראה לעין, ועושה הכל בכדי להצליח – הכל מלבד הדבר עצמו. מסע חייה של טלולה בונט מעלה אמת מרירה (או אולי מומתקת בסוכרזית) וידועה לכל על אופן התנהלותו של העולם: ככל שהחלומות גדולים יותר, כך הם פחות ברי השגה. טלולה משכנעת את עצמה ואת הקהל הדמיוני-אמיתי שלה בכך שהיא בחרה לא להיות כוכבת, כי הקהל לא היה מוכן לעוצמה כמו שלה או משום שהעדיפה להצטנע. ובכל זאת, המופע מתחיל ומסתיים בשיר נוגה על אישה שכילתה את חייה בציפייה לדבר מה שלעולם לא יגיע; טלולה, למרות הקלילות הקוקטית בה היא מתייחסת לחייה ולעולם שסביבה, מפחדת פחד מוות מהדבר שכולנו מפחדים ממנו: הגילוי הבלתי נמנע שאין משמעות לחיינו ושבזבזנו אותם לריק.

טל קלאי, השחקן שמאחורי דמותה הגדולה-מהחיים של טלולה בונט, הוא בוגר ניסן נתיב והספיק לשחק בסדרות טלוויזיה והצגות ילדים, לעיתים בדמותו שלו ולעיתים בדמותה של טלולה. עם תום ההצגה הוא חוזר לדבר בקולו שלו, וההבדל בינו ובין טלולה בלתי נתפס.

לצדו דודו יצחקי המניע בידיו את הדמות השנייה בהצגה: הפסנתר. כלי הנגינה הופך, בידיו של יצחקי, למעין מריונטה. יצחקי מנתב אותו מכאן לשם בידיו, ונראה שיש לו אופי ורצון משל עצמו; הוא מנהל דיאלוג עם טלולה ועם הקהל, ולעיתים קרובות מהווה עוגן רגשי עבור המתרחש. התאורה האפלולית, המתכתבת עם מועדוני הלילה בהם נולדה אמנות הקברט, והתפאורה המונוכרומטית והמטרידה מעט, יוצרות אווירה צופנת סוד ומתריסה- כראוי לקברט.

בסופו של יום, "מלכת הכמעט" הוא קברט של אישה אחת ופסנתר; מעניין לחשוב על המתח שבין שני הקצוות: שורשיו של הקברט קודרים יותר, סאטיריים יותר משורשיו של מופע הדראג. עצם השימוש במלכת דראג מוכרת, נוצצת ומלאת פאתוס בהקשר אפל של קברט הופך את טלולה לדמות עמוקה יותר, רגישה ומעוררת הזדהות. טלולה בונט של "מלכת הכמעט" אינה כוכבת-דראג מוגזמת וזוהרת, אלא אישה בעלת עבר, הווה ועתיד לוט בערפל; זו טלולה של מאחורי הקלעים, האדם שמאחורי האישה.

אם מופע דראג הוא חגיגה של נשיות מודגשת, זוהר ושלמות, “מלכת הכמעט" הוא מופע של אנושיות, הדחקה וסרקזם. אולי, במחשבה שנייה, בעניין הסרקזם מופעי דראג וקברט דווקא דומים זה לזה.

מלכת הכמעט

צוותא

מאת: הדס בשן
בימוי: עידן עמית
ניהול וליווי מוסיקלי: דודו יצחקי
בתפקיד טלולה בונט: טל קלאי

הצגות נוספות: 6/1/13  ;  23/1/13 בשעה 20:30