כשתגדל כבר לא תצטרך להתגייס

על ההצגה "רצח"

מאת: תמר צפריר

בתור הצגת הביכורים שלה כבמאית, בחרה אילאיל סמל ב"רצח" מאת חנוך לוין. ההפקה שעולה בתיאטרון "צוותא" מעלה מהאוב מחזה שעלה על הבמות בארץ במילניום הקודם, ומאז לא שב. זוהי בחירה אמיצה שמגובה בבחירות אמנותיות נבונות.

היצירה, הנוגעת במציאות הישראלית ששוררת עוד מלפני ימי קום המדינה, מעגל הרצח האינסופי בין שני צדדי המתרס – הערבי והיהודי, מציגה מספר אפיזודות של רצח על רקע לאומני בהפרש של 18 שנה בין כל אחת. כל מקרה מוביל לזה שאחריו, ואין אפשרות לשבור את המעגל באמצעות שיח כי כל צד סוחב על גבו פצע ארוך ימים. הרצח תמיד פתאומי ובגלל הפרשי הדורות נראה חסר סיבה והגיון.

רצח - ניצן לוטן.png

"רצח" | צילום: ניצן לוטם

עם תחילת ההצגה, בכניסה של דמויות חיילים לבמה, כבר התבססה אמירה עוצמתית של הבמאית בליווי המעצבת, עוד בטרם הדמויות פצו פה. החיילים עברו דרך הקהל, במדי צה"ל מונוכרומטיים בסקאלת הגוונים האפורים. התמות במחזה הוגשו לקהל בעיצוב ברור, נגיש וקריא. הצבעים הסמליים סייעו להעביר את המצבים הפסיכולוגיים של הדמויות והסיטואציות, וגם עוררו תחושות תואמות בקהל. המעצבת נועה אתגר השכילה להשתמש בתלבושות בכדי להמחיש אווירה ולשים דגשים שונים על דמויות שונות בהתאם לסצינות. ההתפתחות הדרמטית, האסרטיבית לפרקים, קיבלה ביטוי לטובה גם מבחינת המוזיקה והתאורה.

הבימוי של סמל מגובה בצוות שחקנים מקצועי להפליא. הם התמודדו באומץ עם הטקסט הקשה ומשמעויותיו השונות, כבר מתחילת ההצגה. המשחק אופיין בנגיעות אפיות שעשו חסד עם הטקסט ובעבודה תנועתית טובה. השימוש בשפה הערבית לצד העברית, הוסיף עניין ונפח משמעותי, והדיקציה בשתי השפות הייתה ברמה מקצועית. ראוי לציין את משחקם של שירי לוטן ושל קרלוס גרזוזי, שעיצב דמות כנה עם הרבה אמת. שניהם היו מבריקים בשלל הדמויות שגילמו במחזה. השילוב של כל הקאסט עם עבודת הבמאית הניב תוצאות אמנותיות מעודנות, שמשאירות טעם של עוד.

רצח - ניצן לוטם

צילום: ניצן לוטם

עם זאת, ישנו סייג קל בתחום הבימוי. לעיתים נדמה כי אופי הבימוי מעט טלוויזיוני מדי, ריאליסטי מדי. על הבמה יש התרחשויות קשות, חלקן קשות מנשוא, וכשהן מועברות באופן כה גרפי על במה קטנה באולם אינטימי, הן עשויות לעורר אנטגוניזם וסגירות בקהל כמנגנון הגנה. לרוב, אני משבחת פרובוקציות, אבל יש תחושה שסמל תוקעת אצבע בעין של הצופה, ולא ממנפת את האפשרויות הענפות שהבמה מציעה. בתיאטרון יש קסם שנעלם במדיומים ממוסכים כמו טלוויזיה וקולנוע, שבפני עצמם דורשים רמה גבוהה יותר של נטורליזם.

פרט לכך, החוויה שנוצרת ביצירה מעוררת ציפייה ליצירות הבאות של סמל. זהו תענוג תיאטרוני מובטח בצורת הצגה מטלטלת ומעוררת מחשבה.

"רצח"

תיאטרון צוותא

מאת: חנוך לוין

בימוי: אילאיל סמל

בהשתתפות: ענאן אבו ג'אבר, יונתן בק\דורון לב, הדר גבאי, קרלוס גרזוזי, שירי לוטן, ירין פרי\אביב זלישנסקי

עיצוב חלל ותלבושות: נועה אתגר

עיצוב תאורה: רפי עובדיה

עיצוב סאונד: ניצן לוטם

תרגום לערבית: סיואר עוואד

מנהל טכני: אסף פריד

**ההפקה עלתה לראשונה בתיאטרון אוניברסיטת תל אביב.

תאריכים נוספים:

3/1/19 | 20:00 | המרכז לתיאטרון עכו

7/1/19 | 20:00 | תיאטרון חיפה | במסגרת פסטיבל חנוך לוין

21/1/19 |20:00 | תיאטרון צוותא

 




ועכשיו, נעבור לפרסומות 🙂

באנר למרתה

זקוקים/ות לשירותי תוכן איכותיים? הקליקו על הלינק או על הבאנר לפרטים נוספים.

הלוויה חורפית

הלוויה חורפית – תיאטרון באר שבע 

הלוויה חורפית אילן בשור

צילום: אילן בשור

המחזה הלוויני הנושן, שעלה לאחרונה על במת תיאטרון באר שבע, זכה לעיבוד מחודש תחת ידיו הכישרוניות של הבמאי יאיר שרמן. באמצעות צוות שחקנים נפלא, אשר כל אחד ואחת מהם מהווים כפיסות משובחות שהכרחיות לפאזל היצירה השלמה, ההצגה הפיחה חיים חדשים במאבקים ישנים ובעיקרם, בן המבקש להעניק כבוד אחרון לאמו שהלכה לעולמה ורודף אחר משפחתו המבקשת לחגוג את חתונת הבת. עם זאת, על אף הקומיות שהרעידה את קירות האולם והטרגיות שהרעידה את הלבבות, ההצגה לא הצליחה לגעת באמת בקישקעס.

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

לפרטים נוספים על ההצגה – הקליקו על הלינק1

 

 

איזה מין קרום אתה?

קבוצת "כל אדם" מציעה התבוננות קצת אחרת על "קרום" של לוין

מאת: איילת אזולאי

לאחרונה, התקיים בתיאטרון "צוותא" הפסטיבל "כל הארץ במה" ע"ש יוסף נצר. הפסטיבל מתקיים זו השנה ה- 17 ובמסגרתו מתארחים על בימות צוותא קבוצות תיאטרון שונות ומגוונות מכל הארץ, המציגות הפקות פרי יצירתן. מטרת הפסטיבל היא לעודד את העשייה הרבה בתחום,  ולאפשר לצופים לראות תיאטרון דרך עיניים אחרות. במהלך הפסטיבל, הציגה קבוצת התיאטרון "כל אדם" את "קרום" מאת חנוך לוין, הצגה ססגונית, עדינה וטובה, שלא במפתיע זכתה בפרס הבימוי הטוב ביותר.

"כל אדם" הנה קבוצה תיאטרון מטעם עמותת "דן אבשלום". הקבוצה החלה את פעילותה ברחובות לפני כ-12 שנים והיא נקראת על שם המחזה הראשון שהעלתה. הייחוד שבקבוצה זו הוא בשילוב של שחקנים המתמודדים עם פגיעות נפשיות ושחקנים שאינם מתמודדים עמן. קבוצה זו, בהדרכת הבמאי אמיר לביא, שחקן, מחזאי ומורה למשחק ותיאטרון, מעלה מחזות רבים מהארץ ומהעולם. במהלך השנים, העלתה הקבוצה את המחזה "הקמצן" מאת מולייר, שעליו זכתה ב-2009, בפרס השני להצגה הטובה ביותר בפסטיבל "כל הארץ במה". לעיתים, מצטרפים אל הקבוצה גם שחקנים אורחים, כמו שקרה בהפקה הנוכחית של "קרום", אולם בדרך כלל ישנם שחקנים קבועים.

קבוצות תיאטרון רבות הנעזרות בתיאטרון ככלי שיקומי ותעסוקתי למתמודדים בתחום הנפשי, נוהגות להתמודד עם טקסטים מקוריים או טקסטים הנוגעים למחלה בצורה כזו או אחרת. התפלאתי לגלות שקבוצה זו בוחרת להתעסק דווקא במחזות שאינם בהכרח עוסקים במחלה. בחירה זו נובעת משתי סיבות. הראשונה, אסקפיזם. "יש להם את המחלה בבית, למה הם צריכים אותה גם בתיאטרון?" מסביר לביא ומוסיף "שהתיאטרון בשביל השחקנים הוא חלקת גן העדן הקטנה שבה הם יכולים להניח בצד את כל מה שמטריד ומעיק, ופשוט לחלום, להאמין ולהפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי".

הסיבה השנייה נובעת מתוך הגישה כי התעסקות בחומרים נורמטיביים מביאה להתנהגות נורמטיבית. לביא נוהג עם שחקני הקבוצה כפי שהוא נוהג עם כל קבוצות התיאטרון שלו, הוא דורש מהם להתאמץ, להזיע ולהתמיד. ההתעסקות בחומרים "נורמטיביים" ובתנאים "נורמטיביים" מביאה לפיתוח התנהגות כזאת. השחקנים מתמידים ומגיעים לתוצאות, ושואפים להתמקצע בתחום ולהגיע להישגים נוספים רבים בתחום התיאטרון. על אף זאת, למה להעלות דווקא מחזה של חנוך לוין? למה לבחור דווקא מחזה רווי באכזריות, ביקורת וייצוג בוטה של האדם החלש? איזה מין אסקפיזם זה? איזו מין נורמטיביות זו? זה הרי כמעט אבסורד!

"קרום" של קבוצת "כל אדם". צילום: א. שפירא

"קרום", שנכתב בשנת 1975, מתאר את שיבתו מחו"ל של קרום בן ה-38 אל השכונה שבה גדל. המחזה נפתח בהצהרות של קרום שהוא אמנם חזר מחוץ לארץ אבל לא הביא כלום, לא קנה כלום ולא עשה כלום. הדמויות במחזה שואפות רובן לבינוניות ולהתפשרות שנראית כמעט בלתי הגיונית, הן מוכנות להתחתן עם מי שיש גם אם הוא ההיפך הגמור מחלומן. ואילו קרום נקרע בין כניעה להתפשרות לבין שאיפתו יוצאת הדופן לחיים טובים יותר.

לביא מתוודה שנמנע במשך שנים מלביים את מחזותיו של לוין ובכל זאת בחר להתמודד ביחד עם הקבוצה עם המחזה "קרום". הסיבה לכך היא שבמחזה ישנם, לטענתו, לא רק אכזריות אלא גם מידת חמלה, אהבה לאנשים הקטנים וחשבון נפש אישי. המחזה הציף שאלות וגרם ללביא להתבונן בעצמו ולשאול – איזה מין קרום אתה? האם אתה מוכן להתפשר על בינוניות או שאתה מתמיד בשאיפה להגיע גבוה ורחוק יותר?

עצם העובדה כי השחקנים, שאינם שחקני מקצועיים ומפורסמים, אלא דווקא אנשים רגילים, המגלמים דמויות של אנשים מהשוליים, נראית במבט ראשון מעט צינית, אך בהמשך מתגלה כאמירה שיש בה כנות גדולה. השאלות שמעלה המחזה על חיינו, הופכות משאלות תיאורטיות רחוקות לשאלות כנות וקרובות, הן של השחקנים על עצמם והן של הצופה על עצמו. חשבון הנפש הופך למשמעותי וחזק יותר כאשר הוא מובא בפי שחקני הקבוצה. עם זאת, בניגוד לקרום שנקרע בין הפשרה והבינוניות לבין הגשמת חלומותיו, נדמה כי שחקני הקבוצה לא מוותרים על חלומותיהם ומעזים להגשים אותם.

"קרום"

קבוצת "כל אדם" מטעם עמותת דן אבשלום

מאת חנוך לוין

בימוי ועריכה מוזיקלית: אמיר לביא

עיצוב תפאורה ותלבושות: ליאת בן שושן

ביצוע תפאורה: פיטר גרונוב

עיצוב תאורה: צחי  כרמל

הפקה: אורה יעיש- עמותת דן אבשלום

שחקנים:

האם- אינה רובק

שקיטא- דוד אברזון

קרום- אילן רובק

תוגתי- עודד סלע

דלצ'ה/ צלם- יסמין עזר

פליציה- אנט צלר

טרודה- יוליה פרנס

תכטיך /חתן- זיו אוורבוך

דופה- ליאור צלמון

מלצרית/ רופא- רותם רובינשטיין

צוויצי/ כלה- דניאל שפירא

ברתולדו/ סניטר- אסי צבר