החטא והעונש שלא היה

על ההצגה "יולדות"

מאת: אביבה רוזן

"יולדות" של תיאטרון יפו היא הצגה מטלטלת ומרגשת מאוד. היא כזאת לא רק בגלל הנושא בו היא עוסקת, שמסעיר את החברה הישראלית כבר כמה עשורים, אלא גם בגלל הדרכים המופלאות בהן מוצג הנושא הקשה הזה, חטיפת ילדי תימן מהורים שזה עתה הגיעו לארץ, כואבים ומבולבלים. כמו שאומרת אחת השחקניות, שמסבתה נחטף ילד, האנשים שבתחתית הסולם החברתי, אלה שכולם מסתכלים עליהם מלמעלה, הפרימיטיביים האלה מתימן. אך לא רק מתימן.

כל כך הרבה דובר על הנושא, כל כך הרבה דמעות נשפכו, אבל באמצעים אמנותיים נוגעים במיוחד מציגות שלוש שחקניות, סלי ארקדש, מוריה בשארי-ליפשיץ ועדן אוליאל, את תהליך הלידה הכואב והממושך שסופו כלום ואין. תינוק יפה שנעלם לעולמים, אין גופה ללטף בפעם האחרונה, אין קבר להתאבל עליו. ריק.

אחד האמצעים בהם משתמשת הבמאית, חנה ואזנה-גרינולד, הוא פיזור ערימה של חיתולים לאורך ורוחב הבמה, בציון שמות ההורים והילדים שנגזלו מהם, כביכול מתו. הערימה נראית לבסוף כשורות של קברים, אלא שהקברים אינם קיימים במציאות והילדים מצאו את דרכם, בה לא בחרו, להורים מאמצים אשר לקחו אותם ממעונות ויצ"ו. שועי העם מול דלת העם.

יולדות - דוד קפלן

יולדות. צילום: דוד קפלן

כמה מההורים ידעו שילדיהם נמצאים במעונות ויצ"ו ונסעו לשם, אך מנעו מהם את הכניסה. חוץ מלשבת בחוץ ולבכות, הם לא תיארו לעצמם שיש דרך לעבור את הדלתות הנעולות ולקחת את ילדיהם. הם ידעו שילדיהם לא מתו. הם הבינו שילדיהם חיים, אך לא איתם, ולא הפסיקו לחכות להם. כל ילד ברחוב, כל אדם בגיל המתאים עורר תקווה.

במהלך ההצגה, מתארת אישה שעבדה בבית החולים בראש העין כשהייתה בחורה צעירה את צורת העבודה שם. היא עצמה עלתה מתימן ועבדה באחד מבתי החולים בראש העין, משם נחטפו חלק מהילדים. תיאוריה יבשים, מגוננים על המערכת עשרות שנים לאחר המעשה, היא מספרת שההורים שזה מקרוב באו, נחרדו למראה האינפוזיות והמחטים וניסו לנתק את ילדיהם מהמכשור הרפואי. לכן, היא מסבירה, לא אפשרו להם להיכנס לחדרי האשפוז. לכל היותר, אפשרו להם לראות חלק מהילדים דרך החלונות. כאשר התפנה לכך הצוות הרפואי, הרימו האחיות והציגו את הילדים שלא היו מחוברים לאינפוזיות. ההורים שישבו ימים ולילות בחוץ בתקווה לראות את ילדיהם, חזרו לעיתים קרובות מאוכזבים הביתה.

השתקה. העולים החדשים שמפחדים מהצל של עצמם, שמחפשים את הדרך להשתלב בחברה החדשה והמפחידה אליה הגיעו, ואין להם קול ממילא. את אלה משתיק הממסד, שזרועותיו האימתניות עושות יד אחת כנגד האנשים המפוחדים הללו. השתקה. ניתן לרמות, לשקר, לגנוב מהאנשים הללו, ואחר כך לפטור אותם באמירה: "זה לא תימן פה". פה אנחנו מטפלים בילדים המתים וקוברים אותם. השתקה. שנים של התעלמות מנשים שנכנסו לדיכאון, שכבו במיטה ולא הצליחו לתפקד. אבל שיתוק על ילדים שנגזלו. הדור שלנו לא יכול להבין זאת. את השתיקה, חוסר האונים, הוויתור כביכול.

יולדות2 - דוד קפלן

צילום: דוד קפלן

נגנית הצ'לו (אביגיל ארד) שיושבת ליד הבמה ומנגנת בחלק הראשון של ההצגה, הופכת לחוקרת בחלק השני שלה, היא מעמידה את כלי הנגינה וקמה על רגליה. באחת, היא הופכת לאשת משפט המתחקרת נשים שפנו מיוזמתן כדי לספר על מה שראו בבתי הילדים. על הילדים שהופיעו ונעלמו ואסור היה להן אפילו לשאול מה קרה לילד.

ההצגה מבוססת על סיפורים אמיתיים וגם על נתונים שחלקם נלקחו מארכיון המדינה. המסקנה של החקירה היא שרק במיעוט קטן של הילדים שנעלמו, 69 ילדים, אין הסבר להיעלמות. אחת השחקניות מבקשת משש השורות הראשונות של הקהל לעמוד על רגליו, כדי להמחיש איך נראים 69 איש. נעמדנו. 'ועכשיו תיעלמו', היא מבקשת. נאלמנו.

"יולדות" 

מבוסס על חומרי ארכיון ועל הפואמה "יולדות" מאת איריס אליה-כהן

תיאטרון יפו

בימוי: חנה וזאנה-גרינולד

שחקניות יוצרות: סלי ארקדש, מוריה בשארי-ליפשיץ, עדן אוליאל ואביגיל ארד (צ'לנית)

דרמטורגיה: רחלי סעיד

עיצוב: פרידה שהם

עיצוב תנועה: שירה אביתר

יעוץ והכוונה מוזיקלית: נעמה פרל

עוזרת בימאית: נועה בן ארי

מפיקה: אביטל מישל-מאיר

ליווי אמנותי: אבי גיבסון בר-אל

עוזרת מעצבת חלל ותלבושות: נעה בנדהן

צילום: דוד קפלן

מועדים נוספים: 

6/2/19 | תיאטרון ענבל

 




 

ועכשיו, נעבור לפרסומות 🙂

באנר למרתה

זקוקים/ות לשירותי תוכן איכותיים? הקליקו על הלינק או על הבאנר לפרטים נוספים.

אין כמו יפו בפסח

על ההצגות "סוף על הקטינו" ו-"שפויה"

מאת: מרתה יודעת

כמו מילים שמתנפצות במוח

יום שבת אחר הצהריים, השקט שלפני החג השני של פסח, ומרתה במונית בדרך ליפו. כבר בהגיעה אל שולי העיר העתיקה, ניידת משטרה עצרה את התנועה והתירה רק להולכי רגל לעבור. על אף שנחרדה שלא תספיק ותאחר להצגה, ברגע שיצאה מן המונית, שלווה מוזרה נחה עליה. הפסח והפסחא שררו בעיר העתיקה ותזמורת צועדת התכוננה למצעד החגיגי. הנגנים הצעירים והנרגשים חיכו לאות מהמנצח ומהשוטרים, וסקרנים מן הישוב והנכר הביטו בהם, חיכו לצלילים שיגיעו. בינתיים, מרתה מיהרה במעלה הגבעה המרוצפת מדרגות שיש, עברה את הכיכר, נחפזה ליד מערת העטלפים, חטפה את הכרטיסים מהקופאי המנומנם ונכנסה לאולם. שתי דקות לפני תחילת ההצגה ומרתה הספיקה למצוא את מקומה, לכבות את המכשיר הסלולארי, לשתות מים ומיד להיכנס אל עולמה של ילדה במלחמת המפרץ, שמגלה את מה שבאמת קורה בבית, כשאבא מביע חמתו על אמא במכות וגידופים.

בהצגה "סוף על הקטינו" ניתן לראות ולחוש את מגע ידה המוכר והאיכותי של הבמאית והדרמטורגית חנה וזאנה גרינולד. זו הצגה קטנה, אינטימית, ולא רק בגלל שיש שחקנית יחידה על הבמה, המביעה מיקרוקוסמוס לחברה הישראלית בתחילת שנות התשעים. בדירה קטנה בבת ים, מוצג העולם כולו. שירז, ילדה צעירה בתלבושת אחידה, מספרת לנמלים את מה שאסור לה להגיד לאף אחד, שממש היום הם עומדים לעזוב את אבא ולהתחיל חיים חדשים. אבל לפני כן, באופן בלתי מודע או רצוני, היא צריכה להיפרד מכל מה שהכירה, החברות הטובות בשכונה, השכנות שמרכלות על אמא, המורות בבית הספר, המנהלת, ומהנמלים. משחקה של עירית סופרן מצוין. היא מלהטטת בין כל הדמויות ומגלמת אותן בצורה מדויקת מאוד. על אף שסממניה החיצוניים של הילדה אינם משתנים, הדמויות משתנות כהרף עין.

סוף על הקטינו.png

"סוף על הקטינו". צילום: ז'ראר אלון

סיפורה של שירז, מבוסס במידה רבה על סיפורה האישי של סופרן, שגם כתבה את ההצגה. זוהי אוטוביוגרפיה כואבת, אך לא מלודרמטית, אינטימית, אך לא מציצנית, של האלימות המילולית והפיזית שנכחה בבית. סופרן נכנסת לנעלי האולסטארז של הילדה שהיתה וחווה את ילדותה מחדש מעיניים של אישה ויוצרת בוגרת. היא מגישה רטרוספקטיבה עדינה ומכמירה על מה שחוותה כילדה, אבל לא יכלה לבטא זאת במילים, את הרצון שאף אחד לא יישמע את הצעקות מהבית, את האהבה שחשה לאביה, את הספקות שעלו בה עצמה לגבי מה שקורה בין אבא לאמא, בייחוד בגלל שאמא, מורה בישראל, לא אמרה דבר, בעיקר לא לילדיה.

ליצירת העולם האינטימי שעל הבמה, הוסיפה התפאורה המינימאלית והיפה מאוד של המעצב גיא גלקוף, שחילקה את הבמה לעולם בית הספר, על ידי מפת הארץ, עולם הבית, על ידי שטיח פרסי, וביניהם, הניילונים שעטפו את חלונות החדר האטום.

מרתה עצמה היתה בת שמונה במלחמת המפרץ הראשונה, ולכן אינה יכולה לבחון באופן אובייקטיבי את תחושות המבוגרים בנוגע לרוחות המלחמה, הטילים שתקפו ואי-הסדר שפרץ בארץ. אבל כשהמלחמה פרצה ב"סוף על הקטינו", הרוחות היו שלוות למדי, שאננות אפילו, השכנים אמנם ברחו מהעיר והסירנות זעקו (עניין מלחיץ משהו גם כיום, גם כשיודעים שזה חלק מהצגה), אבל מבחוץ, הכול ניכר בקצב איטי, שגרתי משהו. בבית פנימה, עם זאת, המתח רק הלך והסלים, אותן מילים שנספגו בשקט, כדי שלא יישמעו, כבר התנפצו במלוא אונן.

זוהי הצגה טובה מאוד, מדויקת ומהודקת, עדינה אבל עוצמתית כל כך. לא בכדי, עירית סופרן זכתה בציון לשבח בפסטיבל התיאטרונטו.

הפיל הלבן בכותונת משוגעים

לאחר שיצאה מהאולם הממוזג, הביטה בזוגות רוקדים טנגו על במת הכיכר ואכלה יוגורט עם תותים ואבטיח, מרתה נכנסה אל האולם בכדי לצפות בהצגה השנייה לאותו יום – "שפויה". לאחר שעמדה בתור על המדרגות כדי להיכנס לאולם, מצאה מקום רחוק, כי האולם היה עמוס עד אפס מקום, כיבתה את הטלפון, וחיכתה וחיכתה וחיכתה, התחילה ההצגה. נציג ההפקה תיזכר לגבי כיבוי הטלפונים, השחקנית נכנסה אל הבמה, אמרה את המשפט הראשון ו… נשמעה צעקה מבעד לדלת האולם, מכיוון הקופה, כי יש להוציא את מי שלא שילם ולהושיב את מי ששילם, וההצגה הופסקה. צופה פלונית נכנסה פנימה והחליפה דברים עם אחד הצופים שישב בשורות הקדמיות. לבסוף, מישהו אחר קם והעניק לה את מקומו. לאחר מכן, עוד שני צופים נכנסו והתיישבו בכניסת האולם. השחקנית על הבמה לא ידעה מה לעשות ולבסוף חזרה אל מאחורי הקלעים, נציגי ההפקה ביקשו את סליחת הקהל על העיכוב שנוצר, ואישה, שמרתה לא זיהתה, ביקשה את סליחת הקהל וציינה שבתיאטרון, כמו בתיאטרון, דברים כאלה קורים. אז זהו שלא. ברגע שההצגה התחילה, הסיבות היחידות להפסקתה הן כוח עליון, תקלות טכניות אקוטיות ומקרי חירום רפואיים. הפסקת הצגה בגלל שאין איפה להושיב את הקהל היא מקוממת ולא מכבדת את מי שהגיע להצגה בזמן, את השחקנים על הבמה ואת היוצרים שעמלו על היצירה. מרתה לא מפנה אצבע מאשימה לאחראי על המחדל הזה, כי תכל'ס אין לדעת מי הגורם שבגינו זה קרה, אבל ניתן היה לפתור את זה בדרכים אחרות, ידידותיות והולמות יותר.

וכעת, אחרי שמרתה שפכה חמתה, תעבור להצגה. "שפויה" מציגה את סיפורה של זהר, אישה צעירה שניסתה להתאבד ואושפזה בכפייה. בכדי להשתחרר ולהשיב אליה את יותם בנה, היא ביקשה להציג את סיפורה בפני הועדה הפסיכיאטרית ואת מה שהוביל לניסיון ההתאבדות. במהלך השעה שהוקצתה לזהר לשכנע את הרופאים המכובדים שהיא שפויה למדי, היא מציגה את קורות חייה, החל מן מערכת היחסים הבעייתית עם אמה והסיוע הכלכלי והנפשי שאביה העניק לה, דרך שחרורה על סעיף נפשי מהצבא וימי רווקותה בדירת השותפות בתל אביב, וכלה בהחלטתה להפוך לאמא יחידנית והמשמעות שבנה יותם מעניק לה.

תיאטרונטו - 2017 - 2

"שפויה". צילום: ז'ראר אלון

ייאמר לזכותם של המחזאים ארנון ורוני ממן, אב ובתו, שכתיבתם טובה מאוד, שנונה וקולחת בעת ובעונה אחת. עם זאת, קשה להבין מאירועי חייה ודמותה של זהר, כפי שמוצגים בהצגה, מדוע ניסתה להתאבד. יותר מכך, רגעים בודדים בהצגה ביטאו את תהומות החשכה שאיימו על זהר וגרמו לה לקחת תער ולחתוך את ורידיה. המעשה עצמו, אגב, גם הוא לא מוזכר, אלא רק מתבטא על ידי תחבושות המלופפות סביב פרקי ידיה. עצם ההתעלמות מניסיון ההתאבדות היא דבר מתמיה ביותר, כאילו הניסיון היה פיל בחדר שכולם רואים אבל אף אחד לא מתייחס אליו. נוכחות הפיל הלבן הזה מעוררת שאלות רבות ובעיקרן, מדוע כמעט ולא להתייחס לאובדנות, בהצגה שעוסקת בכך? הרי התאבדות לא מתרחשת כיש מאין, היא נוצרת מתוך תהומות של דיכאון שהולך ומסלים. התהומות אינם מוצגים בהצגה הזו וחבל, כי בכך, יכלו היוצרים להעניק מודעות לאובדנות בכלל ולנטיות אובדניות בפרט.

מאידך, מטרתה של זהר בשעה שהוקצתה לה, היא להוכיח לוועדה הפסיכיאטרית שהיא כבר בסדר וחזרה לקו נפשי נורמאלי, למדה את הלקח והיא יכולה ומסוגלת לצאת לחופשי. לכן, זה רק הגיוני שלא תזכיר את הניסיון שבגנו נשלחה לאשפוז כפוי מלכתחילה. זה אולי תירוץ לדמות, אך לא להצגה כמכלול. עדיין, כדאי להתייחס לכך.

הלהטוט בין נושאים כואבים יותר וכואבים פחות, ניכר היטב בבימוי האיכותי של ליאור סורוקה ובמשחקה הטוב של אלכסה לרנר. לבה של מרתה נכמר למראה התסכול וחוסר האונים שחשה לרנר בתחילת ההצגה, כשלא ידעה מה לעשות והאם להמשיך או לחדול, אבל ייאמר לזכותה שידעה לצאת מזה בחן.

בסך הכל, על אף ההתעלמות מהפיל הלבן שעל הבמה, מדובר בהצגה חזקה וטובה.

"סוף על הקטינו" 

כתיבה ומשחק: עירית סופרן

דרמטורגיה ובימוי: חנה וזאנה גרינולד

עיצוב תפאורה: גיא גלקוף

עיצוב תאורה: שי גבריאלי

מוסיקה: נועה מלמד ואזנה

"שפויה"

כתיבה: ארנון ממן ורוני ממן

בימוי: ליאור סורוקה

משחק: אלכסה לרנר

מוסיקה: אור מצא

הדרכת תנועה: שירלי ברבי

עיצוב תאורה: אמיר קסטרו

עיצוב תפאורה: רועי ואטורי

כדאי לעקוב במדיות השונות בנוגע למועדי הצגות עתידיים. 

אי שפיות זמנית בעיר העתיקה

מאת: מרתה יודעת

לפני כמה לילות, מרתה ישבה עם חברים לארוחת ערב, ובין להג ללעג, החלה לדבר על הפעם ההיא שנסעה לפסטיבל אדינבורו, הלכה לאיבוד בין סמטאות העיר ונהנתה מתפריט יומי של ארבע הצגות ביום. תחשבו על זה דקה – ארבע הצגות ביום. הצגת פרינג' אחת דורשת ריכוז בלתי מובן מאליו, אז ארבעה עולמות בדיוניים, שדורשים השהייה מכוונת של חוסר האמונה?! ועם זאת, כמה נהדר זה, לעבור מאולם אחד לעולם אחר, ממציאות בדיונית אחת לאחרת, בתוך תיאטראות שלחלקם יש עבר עתיק כל כך, מסועף כל כך, ואחרים, לא נועדו לבמה מלכתחילה. לזמן מוגבל, העיר העתיקה של אדינבורו עטתה על עצמה פנים אחרות.

ודאי תשאלו, למה מרתה מזיינת את השכל וצפה על גלי הנוסטלגיה? כי החל ממחר, פסטיבל דומה עומד להתרחש במחוזותינו – התיאטרונטו. אמנם, בזעיר אנפין, עם שחקן אחד או שחקנית אחת בלבד על הבמה, אבל עדיין, העיקרון הוא דומה. למשך ארבעה ימים, תוכלו לעבור מאולם אחד לאחר, ולדחוס למוח ולנפש ככל שתוכלו לשאת, וככל שהכיס יתיר. השנה, פסטיבל התיאטרונטו כולל את הצגות התחרות המסורתית, הצגות אורחות, חלק מהן עלו במסגרת הפסטיבל בשנים הקודמות, תערוכות, וכמובן, זירת המיצגים של סמינר הקיבוצים, הפעם בנושא הכל כך אקטואלי – "פוסט-אמת".

אז מה עומד להיות לנו השנה? מתוך כמאה מחזות (!!!) שנשלחו לוועדה האמנותית, שמונה המשיכו לשלב הבא והפכו להצגות התחרות. בתוך מגוון הדמויות שתתארחנה על הבמות, תוכלו למצוא בלש אמריקאי המחפש אחר נער שהלך לאיבוד בניו ג'רזי ("האור הגדול של לאונרד פלקי"), מרצה ומומחית בענייני זמן המגלה את עצמה מחדש ("להוציא את הילדה"), ערבי צעיר הדורש להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי ("אובססיה"), ילדה צעירה הנקרעת ממשפחתה ונאלצת לחיות תחת זהות בדויה בימי המשטר הנאצי ("חבילה עוברת"), צעירה המאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי ומבקשת למנוע את ביקור אמה ("בק ריבר"), ילדה המבלה את יום הולדתה על קבר אחיה ("האם דגים ישנים"), ילדה המתמודדת עם מה שקורה בין אבא לאמא בימי מלחמת המפרץ ("סוף על הקטינו"), ואישה צעירה המנסה לשכנע את ועדת בית החולים הפסיכיאטרי לשחרר אותה מאשפוז, לאחר ניסיון התאבדות ("שפויה").

תיאטרונטו 2017 -1

"האור הגדול של ליאונרד פלקי". צילום: ז'ראר אלון

חדי ההבחנה ביניכם, ודאי ישימו לב שעל אף שכמאה מחזות נשלחו לוועדה האמנותית של התיאטרונטו, עדייו נבחרו שלושה מחזות המדברים פחות או יותר על אותו נושא. זה דבר מתמיה בפני עצמו, אחדים יגידו מקומם. למה להציג שלוש הצגות שמתרחשות באותו מקום בדיוני, והדמויות שלהן מתמודדות עם אותן בעיות, אותן דילמות? תכל'ס, אין נושאים אחרים לכתוב עליהם? בעיניה של מרתה,  מדובר בעניין די פשוט. המציאות שלנו שפויה? לא. לכן, זה רק הגיוני שהטירוף ושאלת השפיות יופיעו כמוטיבים בדרמה הישראלית המודרנית. מעבר לכך, אם תבחנו לעומק, תוכלו לראות שכל אחת מההצגות עוסקת בשלב שונה בתקופת האשפוז, והדמויות מתייחסות לבית החולים באופנים שונים – דורשות להיכנס אליו, נאחזות בשולי המוסד כגלגל הצלה בים סוער או מייחלות לברוח ממנו. יש פה משהו מאוד מעניין, בייחוד לאלו מכם ומכן שיראו את שלוש ההצגות ברצף.

מאחר וההצגות עוד לא עלו לאוויר הבמה, מרתה לא יכולה לדעת האם הן טובות בעיניה או שלא, ולכן היא לא יכולה להמליץ לכאן או לכאן. אבל, רק מבחינת העלילות והקונספט, צדו את עיניה ועניינה של מרתה ההצגות "האור הגדול של לאונרד פלקי", [שחקן אחד שמגלם המון דמויות זהו דבר ראוי לציון ושבח, בייחוד אם הוא עושה את זה טוב. ] "סוף על הקטינו" [יש הצגות אחדות, אם בכלל, המתעסקות בתקופה הטעונה והטראומטית משהו, בייחוד לבני השלושים שבינינו, המכונה "מלחמת המפרץ", בה מרתה ואחרים נדרשו לשים ניילון על הראש כדי לשרוד…] והשילוש המטורף "אובססיה", "בק ריבר" ו-"שפויה" [למרתה יש חיבה לדמויות ודרמות מאותגרות נפשית, ובואו נשים את הקלפים על השולחן, מרתה לא בדיוק נמצאת בצד השפוי של המתרס…]

תיאטרונטו - 2017 - 2

"שפויה". צילום: ז'ראר אלון

כשתגיעו לפסטיבל ביפו, מרתה ממליצה בחום להקדיש זמן לפני/אחרי ההצגות וללכת ליוגורטריה שבכיכר יפו העתיקה, (תמשיכו במעלה המדרכה, כשמשמאלכם תיאטרון יפו ומערת העטלפים, תמשיכו ישר עד שנגמר האוויר ותראו את הכיכר.) יש שם יוגורטים מ-ע-ו-ל-י-ם (ומרתה לא עפה על יוגורטים…). אם לא תספיקו להגיע באחד מימי הפסטיבל, סביר להניח, אל תתפסו את מרתה במילה, שההצגות תתאקלמנה באחד מתיאטראות הפרינג' במרכז. בכל מקרה, יוצרות/ים יקרות/ים, תנשמו עמוק, שברו רגל, תיהנו ותזמינו את מרתה לבקר.

תיאטרונטו – פסטיבל הצגות יחיד  

12-15/4/17 חול המועד פסח – יפו העתיקה ועכו העתיקה.

האור הגדול של לאונרד פלקי – מאת ג'יימס לסין | תרגום: הגר רענן | בימוי: אבי ברכר | משחק: רפי וויינשטוק.

למצוא את הילדה – מאת ניר שטראוס | בימוי: שרה פון שוורצה | משחק: עדי גילת.

אובססיה – כתיבה ומשחק – סובחי חוסרי | בימוי: פנינה רינצלר.

חבילה עוברת – מאת שי שבתאי | בימוי: דניאל רז | משחק: שירה בליץ.

בק ריבר – מאת רחל שליטא | בימוי: אלירן כספי | משחק דניאל גרטמן.

האם דגים ישנים – מאת ינס ראשקה | בימוי: נועה שכטר | משחק: טל בלקנשטיין.

סוף על הקטינו – כתיבה ומשחק: עירית סופרן | בימוי ודרמטורגיה: חנה וזאנה גרינולד.

שפויה – מאת רוני ממן וארנון ממן | בימוי: ליאור סורוקה | משחק: אלכסה לרנר.

להזמנת כרטיסים: https://www.run-art.co.il/

פנינים צועקות וחרוזים על הרצפה

על ההצגה "פנינה לב נייר"

מאת: מרתה יודעת

שש מיטות מתכת מנוכרות למראה, מהוות את לבו של החדר במוסד בו שוהה פנינה, יחד עם חברותיה הפנינות האחרות. כל אחת, עם המטען שלה, הכדורים שלה, השריטות שלה שהיא מראה לעולם או מכניסה עמוק עמוק פנימה שאף אחד לא ישים לב.

על גבי מיטות אלו, סביבן ובתוכן, נוצר עולם ומלואו, העולם של פנינה לב נייר, שחוותה טראומה שהייתה קטנה, שהעדיפה שלא להתרחץ במשך שלושה ימים, שהעדיפה להיכנס אל לבם של המים שיעטפו אותה סביב, רק כדי שהכל יישכח, שמעשיו של אותו אחד שפגע וקטע את הכל, יימחו כאילו לא היו.

העולם על הבמה מציג את דמויותיהן של פנינה הקטנה, פנינה האישה הבוגרת שכבר עיבדה את הכל, ופנינה אחרת, הסמכותית בעלת החלוק הלבן והסרגל הארוך שמחלקת פקודות, שיעורים וכדורים. על אף שכל אחת מעוצבת למשעי, ומגולמת בצורה מצוינת על ידי השחקניות רותם גולדנברג, ג'קלין פערל וענת זוננפלד בהתאם, כולן יחדיו יוצרות את זהותה של פנינה האמיתית על כל רבדיה.

ההצגה "פנינה לב נייר", שנוצרה על ידי חנה וזאנה גרינולד וג'קלין פערל, הועלתה לראשונה בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר בשנת 2014, ומאז היא עולה בתיאטרון יפו מדי חודש. כמו יצירותיה הקודמות של וזאנה גרינולד, גם בזו יש שפה נשית ייחודית. עם זאת, נראה שהצגה זו עלתה מדרגה מבחינת השפה החזותית, בעיקר בזכות שילוב הכוחות בין וזאנה גרינולד לבין פערל. אם בהצגות קודמות, סיפוריהן של הדמויות והתפאורה בתוכה פעלו, ביטאו מיקרוקוסמוס מחיי השכונה, בהצגה זו היוצרות מביאות את המטרופולין כולו. עיצוב התפאורה המרהיב, שנוצר בעקבות רעיונותיה של פערל ובאמצעות ידיו של המעצב זוהר שואף, הפך את חדר המיטות במוסד לעיר כולה, על גגותיה, דודי השמש שלה והירח המאיר את הכל. כמו כן, נעשה שימוש מרתק בבובות שעוצבו בדמות אחידה ובמגוון צורות וסוגים, אך כל אחת משרתת מטרה אחרת. הבובות הללו, מעשי דמיונה וידיה של פערל, גורמות להצגה כולה להתרומם לגבהים חדשים ולהרטיט את לבבות הצופים.

על אף האיכויות הרבות שההצגה הזו מביאה לבמה, יש שני אלמנטים שמכבידים עליה במקצת – השפע החזותי והמחזה שהסתיים באיבו. אמנם, העולם החזותי בהצגה הוא מבורך ותורם לעולם הבדיוני, אבל כל השפע הזה עלול להכביר קצת באלמנטים חזותיים, וגורם להסחות דעת מיותרות מהדרמה המתחוללת על הבמה. שנית, נראה כאילו המחזה המציג את עולמה של פנינה, מסתיים באמצע, ואינו מציג התפתחות והתרה כלשהן. אין ספק, כי בחירת היוצרות לסיים את ההצגה בנקודה זו מסקרנת וגורמת לקהל לתהות האם פנינה תיפתח לאהבה או שתיוותר לבד. עם זאת, לדעתי, היה עדיף אם ההצגה היה מתפתחת ומסתעפת, וגורמת ללב הנייר של פנינה להפוך לבשר ודם.

פנינה לב נייר

תיאטרון יפו

יצירתן של ג'קלין פערל (כתיבה, עיצוב ומשחק) וחנה וזאנה גרינולד (בימוי).

שחקניות יוצרות: רותם גולדנברג, ענת זוננפלד וג'קלין פערל

עיצוב תפאורה: זוהר שואף

עיצוב תלבושות: מאיה ברניב

עיצוב תאורה: אני אטדגי

מוסיקה מקורית: נעמה רדלר

מפיק: ירון פרידמן

מועדים נוספים: 27/6/15 21:00 | 20/7/15 20:00

"לא רוצה, שלא יאכל"

על נשיות מזרחית ופמיניזם בהצגה "פאפעג'ינה"

מאת:  יפעת בחר מדמון – מנכ"לית עמותת "השתחוויה" – המקום בו תיאטרון וקולנוע נפגשים עם אנשים

עם סיום ההצגה פאפעג'ינה בה צפיתי בתיאטרון יפו, התקיים דיון ער בין יוצרת ובימאית ההצגה חנה ואזנה גרינולד והשחקנית הראשית מוריה בשארי ליפשיץ לבין הקהל. באותו ערב, בין יושבי הקהל, צפו בהצגה בני נוער משתי מגמות תיאטרון שונות. במהלך השיחה שלאחר ההצגה, פנה נער לואזנה ואמר לה שמאוד מפריע לו שהיא קוראת להצגה פמיניסטית, מאחר והנשים בהצגה לא קמו וצעקו. הוא צודק. הנשים בהצגה לא צעקו. לפחות לא את מה שהוא חשב שכדאי שיצעקו. אך הן אינן יכולות לצעוק. בתוך המציאות המושתקת שהוצגה על הבמה, אי אפשר פשוט לקום ולצעוק כי לא תמיד יודעים מה לצעוק ואיך לצעוק והאם מותר בכלל לצעוק. אבל הזעקה נמצאת שם עם כל דמעה וכל גמגום.

ההצגה מתחילה במטבח כשואזנה בעצמה חותכת ירקות טריים בעוד הקהל נכנס לאולם ומתיישב. כשהאור כבה, היא מכניסה אותנו אל עולמה כאישה מזרחית בוגרת ומחזירה אותנו לשנות ה-70 בישראל ולילדותה ביפו. ואזנה נוכחת על הבמה לאורך כל ההצגה כצופה מהצד. היא צופה בעצמה, ילדה בתחילת גיל ההתבגרות ובמשפחתה שעלתה ארצה ממרוקו, ומנסה לפענח איך בת דמותה, ימימה, אמורה להשתלב ולמצוא את מקומה. זה איננו סיפור התבגרות רגיל, אלא סיפור התבגרותה של נערה מזרחית המרגישה לא שייכת בביתה, בשכונתה ובארצה.

הניגוד הבימתי בין ימימה הילדה, המגולמת על ידי בשארי, וימימה הבוגרת, המגולמת על ידי ואזנה בעצמה, יצר שני מעגלים מקבילים בין עבר והווה, בין הכאן והעכשיו לזיכרון, כשהכל נמהל האחד בשני באופן הרמוני. ואזנה מרגישה מאוד בנוח על הבמה, זה ניכר בגופה, ברהיטותה ובביטחון שהיא מפגינה כמנצחת על הסיפור. הדמות של ימימה שיצרה בשארי היא ילדת בצק, "פאפעג'ינה", כך מכנים אותה בני משפחתה ובמיוחד אמה כי יש לה רגליים עבות והיא מסורבלת. ימימה כל כך חסרת ביטחון, היא נלחמת ונאבקת על כל דבר גם על הדברים הפשוטים ביותר כמו להתלבש נכון ולקפוץ בחבל ובעיקר היא נאבקת על כל מילה שיוצאת לה מהפה. המעגלים בין ימימה הילדה לימימה הבוגרת מתמזגים כשלימימה יש שתי דקות של פרטיות בחדר האמבטיה, בו היא מאפשרת לעצמה להשתנות, להעמיד פנים של מישהי אחרת, וכשמזרזים אותה לצאת היא מתפרצת ב-"רגע" רועם ומאז זו המילה האהובה עליה. רגע, עוד רגע שקט ופרטי להבין את העולם הזה ולגבש זהות.

מתוך ההצגה פאפעג'ינה

צילומים: דוד חיון

ואזנה בוחנת את הזהות הנשית המזרחית מזוויות רבות ובכך מצליחה ליצור הצגה בעלת עומק נדיר. נשיות בעולם גברי, נשיות מזרחית-ערבית בחברה יהודית בה הערבי הוא אויב, נשיות מזרחית בחברה צברית-אשכנזית השואפת לכור היתוך, נשיות מזרחית ומיניות. ימימה מגלה לראשונה את מיניותה כשבולבול המוכר הערבי עוזר לה לאחר שנפצעה ברגל, היא רואה את המבוגרים סביבה מתנשקים ושוכבים והיא מאוננת בעצמה. השאלות והביקורת שמעלה ההצגה מיוצגות גם על ידי שאר הדמויות. גם הן מחפשות זהות ושייכות.

האב נמצא בחייהן של ימימה ואמה כדמות פונקציונאלית, הוא ממלא את תפקידו כמפרנס וגבר המשפחה ותו לא. הן אינן זוכות ממנו לחום או למילה טובה. הוא עושה ואומר רק את מה שצריך. אין לנו גישה לעולמו הפנימי. כל הבית על הכתפיים של אמה של ימימה, והיא בוכה כל הזמן. בתוך הבית, האם (המגולמת על ידי לימור זמיר) נאבקת לשמור על יציבות וחוזק המשפחה, יש בה ערגה לחום ואהבה, ולערביות שלה. כשבולבול המוכר הערבי מלטף את ידה היא מתמסרת אליו כגבר אך גם כבית, בית ערבי עם שירה ומוסיקה ערביים. אך אסור לה והיא נחלצת ממנו. "אני לא אישה כזו" היא אומרת, אישה שבוגדת בבעלה ובמדינה שלה. כשהערבי נתפס אויב היא לא יכולה להיות אחת ממנו. מתחילת ההצגה ועד סופה היא מבשלת וטורחת לקראת השבת. ונמאס לה. נמאס לה מבעלה ומהחיים שלו. אבל היא ממשיכה. קצת לפני כניסת השבת היא יכולה לנוח מעט ולצפות בסרט הערבי המשודר בטלוויזיה. אבל במקום להתמסר למנוחה היא קוראת לבעלה שיבוא לאכול אבל הוא מסתגר בחדר. היא קוראת לו שוב ושוב ואין מענה. האם הוא מעניש אותה? אולי לא ראינו את הכאב שלו והוא התאבד? אבל אז ימימה אומרת לאמא שלה תוך שהיא צופה בסרט "לא רוצה, שלא יאכל" ועל ידי אמירה זו היא מצליחה לשחרר את אמה.

פאפעג'ינההיום, לנו, זה מאוד ברור למה לטרוח עבור מישהו שלא מעריך? זה בדיוק מה שלא הבין אותו הנער בקהל. אבל לפני שמגיעים לתובנה הזו צריכה להגיע התובנה הראשונית יותר שזה אפשרי. האמירות הפוליטיות בהצגה אינן מוגשות לנו הקהל בכפית, הן חבויות בתוך מסע התבגרותה של ימימה. אז נכון, אותו הנער שהפנה את השאלה לואזנה גדל בחברה שראתה כבר הכל ושפיתחה ראייה פמיניסטית ויודעת כביכול כיצד נשים צריכות לפעול נוכח דיכוי. אך המרחק בין מה שנראה לנו מובן מאליו וכהתנהגות או תגובה רצויים לבין ניפוץ החסמים הדכאניים במציאות היומיומית הוא תהומי. ובמרחב הזה פועלת ימימה, ואזנה.

 

"פאפעג'ינה"

תיאטרון מקומי

מאת ובבימוי: חנה וזאנה גרינולד,

משחק: חנה וזאנה גרינולד, מוריה בשארי ליפשיץ, לימור זמיר, עדן אוליאל, אוולין קצ'ולין, שמוליק מטלון, ענת לוי, אוולין קצ'ולין.

עיצוב תפאורה ותלבושות: דניאלה מור

מוסיקה: אייל וייס

עיצוב תאורה: אורי וייס

סאונד: יהונתן שחר

מועדים נוספים: 28/3/14

פותחי הדלתות

יוצרי תיאטרון מספרים על האנשים שהכירו להם את התחום

מאת: מערכת מרתה יודעת

כל אחד מאתנו יודע מהו הרגע בו החליט להיות בתחום, הרגע המכונן הזה בו החיידק נתפס חזק והמערכת לא יכולה בלי מנה תיאטרלית. במרבית המקרים, ישנו איש או אישה שפתחו לנו את הדלת, אנשים שהשפיעו באופן כל כך משמעותי, עד כי סביר שבלעדיהם לא היינו נכנסים לזה מלכתחילה או מעדיפים להישאר במקצוע בטוח יותר, כזה שפקיד הבנק אוהב. בכדי לעשות כבוד לאותם אנשים, מקומות, רגעים מכוננים, מרתה שאלה מספר יוצרי תיאטרון בולטים אודות פותחי הדלתות שלהם. עבור חלק, ישנו אדם אחד ומיוחד או אפילו כמה, עבור אחרים, מדובר על מקומות או מאורעות. אבל אין בכלל צל של ספק כי בלעדיהם, זירת התיאטרון המקומית לא היתה נראית כמו שהיא היום.

סיוון קרצ'נר

יוצרת ושחקנית, ממקימי תיאטרון "תהל". בין היתר, משחקת בהצגות "קיץ אחרון", "נשארה רק המועקה" ו-"קוראים לי רייצ'ל קורי".

"פותחת הדלת שלי היא ללא ספק סבתא שלי. בתור ילדה הייתה לוקחת אותי להצגות (בעיקר בהבימה) וחלק בלתי נפרד מחווית הצפייה היה הניתוח של מה שראינו. ואז, כשהייתי מצטרפת אל ״הפרלמנט״ שלה ושל חברותיה בימי שישי בבוקר בקפולסקי – הייתי משתתפת בשיחות שנסבו סביב תיאטרון ותרבות. למדתי לאהוב תיאטרון והיה לי ברור שארצה לעסוק בזה ״כשאהיה גדולה״."

שמואל שוחט

מחזאי, במאי, מעצב ובובנאי. במאי ההצגה "הדיבוק – בין שני עולמות" ומחזאי ההצגה "הרפתקאות יאן טיכי בעולם הרובוטים".

"כנער בשנות השמונים, ישבתי מרותק לטלוויזיה בשעה שג'ון הארט סיפר לבובת כלב בעיצובו של ג'ים הנסון סיפורי עמים שונים, וגרם לי להבין איזה כוח יש בשילוב של סיפור טוב ומספר מוכשר. אז החלטתי שאני רוצה להיות מספר, והתחלתי לספר סיפורים לחברים בכיתה ומאוחר יותר בצבא. לאחר הלימודים בחזותי (בית הספר לתיאטרון חזותי א"ר), המיומנות הזו התפתחה לבימוי תיאטרון ושולבה בבובנאות. ואולי, יום אחד, עוד אעשה תוכנית תכנית טלוויזיה בה אש ליד האח ואספר סיפורים לבובות. נראה לי שאקרא לתוכנית – מספר הסיפורים."

איילת רון

יוצרת, מחזאית, בימאית, שחקנית ומנחת תיאטרון. בין היתר, יצרה את ההצגות "היידי בת זונה" ו-"גוויותי ורבותי".

" 'מי אני, מה אני, מה אהיה?' אלו המחשבות שטרטרו במוח החיילת שהייתי. הכל פתוח ואפשרי אבל גם לא. ערב פנוי אחד, נפתחה לי דלת סטודיו אדומה עם ציורי מסיכות. נכנסתי פנימה עם חברה שרצתה לדעת מה זה חוג דרמה. מסביב, היו מפוזרים אנשים מחויכים, אנשים קצת מוזרים, תאורת נרות ואוירה שלא הכרתי. המנחה אופירה כהן דיברה בשפה צבעונית, קסומה, מכשפת.

בהמשך הערב, היא הזמינה אותנו לנשום ולחלום ואחר כך לעלות על הבמה ולהביע את המחשבות והתחושות, בעיקר להפנות זרקור לעצמנו. אני זוכרת את הרגע בו הגיע תורי לעלות, לשחק ולביים את הרעיונות שלי, הרגע שבו נפסקו הטרטורים במוח החיילת. הגוף שלי, הקול שלי, הלב שלי התנתקו מרובד המציאות והתחברו לדמות ולעולם שבניתי. הרגשתי שזה מאוד זורם וקל ועונה על חסכים וצרכים רגשיים שזנחתי. הכל נרגע, ידעתי שמצאתי את הדרך, הפכתי לברבורה. אחר כך הצטרפתי לקבוצה המקצועית של אופירה, שיחקתי, כתבתי, ביימתי, פרחתי. ואושר גדול בא עליי (אבל על ההורים שלי לא)."

מיה אופיר מגנט

כתבת במרתה יודעת, יוצרת תיאטרון, מורה לתיאטרון וסטודנטית לתואר שני בתוכנית חקר הביצוע בחוג לתיאטרון באוני' ת"א.

"פותחת הדלת שלי היא ד"ר דורית ירושלמי. דורית היא חוקרת תיאטרון ישראלי, מרצה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת חיפה. דורית היא גם בת זוגו של אבא שלי מאז שהייתי בת חמש. היא הכניסה אותי לעולם התיאטרון כדבר מובן מאליו ונהניתי ללכת אחריה. למדתי על רובינא והבימה, כאשר דורית היתה דרמטורגית של "הדיבוק", קראנו יחד מחזות של לוין והלכנו ביחד להצגות. דורית היא הסמכות התיאטרונית בחיי, וגם אם אין לנו בדיוק את אותו הטעם, היא עדיין האדם איתו אני מתייעצת לגבי כל נושא."

נתלי פינשטין

יוצרת ושחקנית תיאטרון. בין היתר, משחקת ב"היי יפה", "שופרא", "דיוקן של ציפור" ועוד.

"למרות שנתבקשתי לכתוב על אדם שפתח לי את הדלת לעולם התיאטרון, בחרתי לספר לכם דווקא על מקום: בימת הנוער מיסודה של איה לביא ברחובות. לא הרבה אנשים יודעים מה זה בדיוק ואני חושבת שההגדרה הטובה ביותר היא מעין המצאה שהמצאנו מתוך רגשי נחיתות (או עליונות?) אל מול הגיבושון הטורדני שהוא "הצופים": "אנחנו תנועת נוער של תיאטרון".

הגעתי ל"בימה" בתחילת חטיבת הביניים. הייתי יחסית חדשה ברחובות, כמעט ללא חברים, וההורים שלי חשבו שזו יכולה להיות מסגרת טובה לטום-בוי קצוצת-שיער ומעט מוזרה שבזמנה הפנוי אוהבת לחקות את חווה אלברשטיין ולעשות ליפ-סינק לשיר הבטלנים בכל פעם שמגיעים אורחים (כן. זה באמת קרה). והם צדקו. באופן הקלישאתי והנדוש ביותר – ותרשו לי להגזים קצת מטעמים דרמטיים – הילדה שבבית הספר לא כולם ידעו שמסוגלת לדבר עלתה על הבמה והתחילה להשתולל. דמויות מוטרפות, אימפרוביזציות פרועות, פרובוקציות ואנרגיה מתפרצת. אם להשתמש במונחים של יועצת בית ספר, "הילדה ממש פורחת".

היו לי שני מדריכים בבימה – בחטיבה, רפי ניב (היום מנהלו האמנותי של תיאטרון ב"ש) ובתיכון, דלית מילשטיין (מקימת תאטרון "נוצר"). הם חשפו אותי לז'אנרים רבים ומגוונים של תיאטרון ואני מצאתי את עצמי נמשכת יותר ויותר לפרינג'. אני חושבת שבזמנו אפילו לא הייתי לגמרי מודעת לעובדה שזה פרינג'. זה פשוט היה תיאטרון מרתק, מאתגר, מפעים ומטלטל יותר מכל סוג תיאטרון אחר שראיתי. וזו הייתה גם רוח ההצגות שאנחנו העלינו בעצמנו. ההפקה שלנו של "חלום ליל קיץ", לדוגמה, שביימה דלית, עולה על כל הפקה ישראלית של המחזה שראיתי (או השתתפתי בה…) מאז. היו בה חתרנות, רוח שטות, תשוקה ופענוח אינטליגנטי של הטקסט. כולם כאחד אלמנטים שאני מנסה עד היום שיתקיימו בכל הפקה שאני משתתפת בה.

העובדה שהיום אני שחקנית פרינג' (אידיאליסטית) נעוצה בשני אירועים משמעותיים שחוויתי בבימה: הראשון היה התיאטרונוער, פרויקט מופלא שבמסגרתו שכבת י"ב מארגנת פסטיבל תיאטרון והכמעט-בוגרים עושים הכל בעצמם: מפיקים, כותבים, מביימים, משחקים ומעצבים. אני עשיתי את הבלתי אפשרי ולקחתי חלק בשתי הפקות במקביל. גן-עדן. מה שאני מנסה לומר הוא שכבר בגיל 18 הרך קיבלתי בבימה את הכלים לעשיית תיאטרון עצמאי.

השלב השני הגיע דווקא אחרי הצבא – בימת הנוער נתנה (בשמחה) בית להפקה עצמאית שלנו, בוגריה הטריים. כמה מחבריי לשכבה ואנוכי (או בשם שהענקנו לעצמנו, "הקולקטיב") התגעגענו לבמה והחלטנו להעלות הפקה בשם "יהיה קטעים". כמעין המשך ישיר לתיאטרונוער, כתבנו שורה של מערכונים סאטיריים, קומיים, מוזיקליים ועוד והתנסינו במגוון רחב של סגנונות תיאטרוניים. כי ככה התחשק לנו. זו הייתה חוויה מכוננת שבעקבותיה החלטתי סופית להיות שחקנית. לאחריה פשוט לא יכולתי לדמיין את עצמי עושה משהו אחר.

אה, ואמה תומפסון. אני לא יכולה לדבר על הסיבות שהביאו אותי להיות שחקנית ולא להזכיר אותה. אז אמה תומפסון.

אגב, יומיים אחרי שאירית (בוגרת בימת הנוער!) פנתה אלי, הלכתי לראות הצגה בתמונע שביים בוגר נוסף של הבימה ובקהל פגשתי את איה לביא, מייסדת בימת הנוער. הרגשתי הכי בבית בעולם."

טל קלאי

שחקן, פרפורמר וטלולה בונט.

" כשהייתי בכיתה ט', ועוד למדתי בחטיבת ביניים האזורית, התקבלתי לתיאטרון המרכזי לנוער של ירושלים "במת עשרה" במרכז נורית קציר. להבדיל מחוגי תיאטרון שכונתיים כאלה או אחרים, המסגרת של "במת עשרה" הייתה מקצועית לכל דבר. שם פגשתי את אחת הדמויות שהכי השפיעו עליי – מנהלת המרכז והתיאטרון שרה נורמן. שרה היא אישה שהקדישה את כל חייה לתיאטרון הנוער ולחינוך הנוער לאהבת התיאטרון והמשחק.

היא לא הקלה עלינו כבני נוער. לא יצאנו לטיולים שנתיים בגלל החזרות להפקות, את חופשות הפסח הקדשנו לחזרות להפקות שהעלנו והתיאטרון מילא כל פינה פנויה בלוח הזמנים הצפוף שלנו. בזכות שרה, הבנתי לראשונה שאני רוצה להיות שחקן ומוכן להקריב הכל עבור זה. התיאטרון עבור שרה הוא קודש קודשים ומי שבוחר במקצוע הזה, מקריב הכל למענו. הדבר המדהים הוא שרבים שהיו איתי אז בתיאטרון הנוער ממשיכים לשחק גם היום. השנה שרה יצאה לגימלאות. אנחנו ממשיכים להיות בקשר והיא אחת הדמויות שעד עצם היום הזה, דעתן מאוד חשובה לי."

נטלי צוקרמן

אמנית ומנהלת אמנותית.

"שלושה אנשים/מאורעות עולים לי בראש:

בכיתה ח', אחרי תאונה קשה שהבנתי שלא אוכל לרקוד יותר וחיפשתי חוג תיאטרון הגעתי לחוג במכללת אחווה שניהלה אותו ברכה שמי (זכרונה לברכה). אני זוכרת את האודישן שנערך בפעם הראשונה שהגעתי לשם. עשיתי מונולוג מ"הקיץ של אביה". הייתי צריכה לעלות לבמה כשעליה מכוון פנס חזק ויחיד, וברכה, אישה לבושת שחורים, רזה מאוד עם תווי פנים שאי אפשר לשכוח, ביקשה ממני לעשות את המונולוג שלי. ההתרגשות שאחזה בי זכורה לי עד היום ואני זוכרת את התחושה שעלתה בי שזה המקום שלי.

האירוע השני הוא בכיתה י"ב, כשהלכנו לראות את ההצגה "האידיוט" של תיאטרון גשר. ישבנו עשרה תלמידים בשורה הראשונה, כולם מנמנמים להם ורק אני מרותקת למתרחש על הבמה. כל צעד של כל דמות היה במקום ואני התרגשתי עד דמעות והחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות, להיות בימאית. אני זוכרת שחזרתי הביתה ואמרתי לאמא שלי ש'או שסשה דמידוב שחקן מצוין או שהוא באמת פשוט אידיוט'.

ואחרון חביב היה יורם לוינשטיין. אני רציתי לשחק והתקבלתי למכינה. ילדה מפוחדת ושקטה מהמושב. בת 19 שעושה מונולוגים של אינגמר ברגמן. יורם היה נכנס בכל פעם לראות ותמיד אמר לי שאני צריכה להיות בימאית. בוקר אחד הוא התקשר ואמר לי שמחר יש לי אודישן לסמינר הקיבוצים. אני מניחה שהוא ידע שלבד לא יהיה לי אומץ לנסות להתקבל. בעולם הזה, רוב הדרך היא קשה ועליך לפתוח לעצמך דלתות, ואני זוכרת לו את האמונה בי ואת הרגע הראשון והאחרון שמישהו עזר לי לפתוח את הדלת."

יפעת בחר-מדמון

בימאית ומנחת תיאטרון קהילתי, מייסדת ומנכ"לית עמותת השתחוויה – המקום בו תיאטרון וקולנוע נפגשים עם אנשים.

"הייתי ילדה שבכל שנה חיפשה חוג אחר. תמיד זה היה התעמלות קרקע, התעמלות אמנותית וכו'. ובכל שנה התחלתי ואחרי חודש או חודשיים הפסקתי ללכת מחוסר עניין. הייתי מפצירה באמא שלי שהפעם זה לא יקרה ואני מוכנה להתחייב ואתמיד בחוג עד לסוף השנה ועוד כהנה וכהנה הפצרות. בכל שנה היא לא עמדה בגל השכנועים והדמעות ורשמה אותי. ואני כמובן פרשתי בשיא או קצת לפניו.

כשעליתי לכיתה ה, החלטתי לשנות כיוון ולהירשם לחוג לדרמה של חיים סלע. הייתי ילדה מאאאאוד מופנמת וכבר בשיעור הראשון הבנתי שמשהו אחר קורה לי. התמכרתי לתחושה! התחושה שבמשחק ובתחושה כצופה. זו הייתה השנה הראשונה בה התמדתי בחוג ומאז ועד היום התיאטרון הוא חלק עיקרי בחיי."

אסף גולדשטיין

שחקן תיאטרון. שיחק בהצגות "בעל למופת", "האב", "המלט". כיום, בין היתר, משחק בהצגה "קזבלן".

"אצלי, השתלשלות העניינים היא זו שפתחה לי את הדלת, ולא אדם אחד.  אני נמצא בתיאטרון מגיל 17, בעצם התחלתי בלהקת השכנים של צ'יץ. שזה היה סוג של תיאטרון. אמנם לא בצורה מקצועית אבל הדריכה הראשונה על הבמה היתה שם. אני חושב שתמיד נמשכתי לבמה ולקסם שעומד מאחוריה עוד בגיל צעיר. זה די קלישאתי אבל נכון.

ברמה המקצועית, הראשונים שפתחו לי את הדלת היו פול מילס ורוזיטה יארבוי. בימאי וכוריאוגרפית. שלקחו אותי להפקה "רובין הוד", ההפקה המקצועית הראשונה שלי. הם החליטו שאני מתאים ללימודים באנגליה ועזרו לי להתקבל לבית ספר למשחק בלונדון. שם חייתי 5 שנים ונחשפתי לסודות התיאטרון בשפה האנגלית, תקופה שחרוטה אצלי בזיכרון. כשחזרתי לארץ היה זה גרי בילו ז"ל, שהפגיש אותי עם הבמה בישראל. למרות שלא הייתי תלמיד בבית צבי, הוא ראה פוטנציאל ודחף אותי לעשות כמה הפקות אצלו, בתיאטרון הספריה. גרי היה איש שחי תיאטרון. אניציקלופדיה מהלכת ואדם נדיב

אל תיאטרון הקאמרי הגעתי בזכותו של צדי צרפתי. שקיבל אותי ל"שירת הקאמרי" ובעצם פתח לי את הדלת לעולם המקצועי. היום, לאחר 10 שנים בתיאטרון הקאמרי שמשמש לי כבית, ולאחר כמה וכמה הצגות (המלט, האב, עוץ לי, בעל למופת ועוד) אני משחק בהצגה קזבלן שאותה ביים לא אחר מאשר צדי צרפתי. סגירת מעגל שכזאת. אוהב תיאטרון, נושם תיאטרון וחי תיאטרון. מאחל להרבה שחקנים להגשים את עצמם ולא לוותר על האתגר הנדיר הזה

חנה וזאנה גרינולד

מחזאית, בימאית ומנחת תיאטרון קהילתי. יוצרת ההצגות "פאפעג'ינה" ו"פריחה שם יפה" בתיאטרון הערבי-עברי

פגישה מקרית בפואיה של בניין מקסיקו, רותי קנר ואני עומדות בתור לקפה. רותי היתה המורה שלי כבר בתואר הראשון. אני מעריכה את הדרך שלה, את השפה התיאטרונית הלא מתפשרת. המבט שלנו מצטלב, היא שואלת לשלומי ולמעשיי בימים אלה. אני מספרת לה שאני אמא לשלוש בנות ובימאית בתיאטרון קהילתי. אנחנו מפטפטות, הקפה נמזג ורגע לפני שהיא הולכת אני מוסיפה ובדרך אגב ש… כתבתי טקסט אישי ו… אני לא יודעת אם הוא מתאים, וכרגע הוא מסתתר עמוק בתוך המגירה. אני לא אומרת לה שכבר עיבדתי אותו פעם ואני לא אומרת לה שאני באמת לא יודעת אם אני רוצה לחשוף אותו. ואני לא אומרת לה שאני קבורה עמוק בתוך מגירת האימהות והבישולים והחיתולים וההסעות. ואני לא אומרת לה ש… אני פוחדת. למה, היא שואלת בעדינות, שלא תשלחי לי אותו? יום אחר כך מגיע אליי מייל. הטקסט הזה, היא אומרת, פאפעג'ינה, הילדה הזאת שהיית ימימה כל כך מרגשת ימימה, רציתי שתספרי לי עליה עוד. את חייבת לעשות את זה, בשביל ימימה

כיום, אני מועמדת  לפרס קיפוד הזהב בקטגוריית המחזאי על הטקסט הזה ואני רוצה להגיד לרותי תודה

אירית ראב

מחזאית, בימאית ויזמת תיאטרון, מייסדת ועורכת מרתה יודעת

כל כך הרבה אנשים השפיעו עליי בדרך למה שאני היום. תיאטרון הילדים ב"גן טובה" שהציג את
"הברווזון המכוער", וגרם לי לחוש את הקסם הזה של התיאטרון. המדריך בבימת הנוער שדפק את הראש על רצפת האולם והראה לי איך לא להתייחס לעולם לשחקנים, המדריך שגרם לי לכתוב את המילים שלי ולהגיד אותן באומץ ועוד ועוד. אבל מכל האנשים הללו, ישנו אדם אחד שאני יכולה להגיד שהוא זה שפתח לי את הדלת לתחום הבימוי

ישי דן היה המדריך שלי בבימת הנוער ברחובות, בכיתה י"א ו-י"ב. במהלך כיתה י"ב, בזמן התיאטרונוער, הוא הציע לי לכתוב מחזה ולביים אותו. לפני כן השתעשעתי קצת בכתיבת מחזה, אבל לביים? איך עושים את זה? אבל הוא תמך ולחץ ודירבן ולא שחרר עד שנכנסתי לחדר החזרות. במהלך החזרה הראשונה, בזמן שהשחקנים הופכים את המילים שלי לבשר ודם, ואני מתחילה לביים את העולם שהמצאתי על הנייר, ידעתי שזה המקום שלי, לביים

יפה לך, פרחה

סקירת ההצגה "פריחה שם יפה"

מאת: אנה מינייב

עדות שונות מקשטות את ארץ ישראל היפה, חלקן נחשבות יותר וחלקן פחות, חלקן נטמעו היטב בנופיה של ארצנו הקטנטונת, ולחלקן יש עוד הרבה מטענים בבטן שהן רוצות וצריכות לחשוף.

הכינוי "פרחה" מעלה בקרב רובנו אסוציאציות דומות, אתם יודעים, אחת כזאת, לרוב ממוצא מזרחי, בשפתה שגורה הח' והע', לבושה בבגדים שעוטפים את הגוף המענטז על עקבים בקלילות, ומתאפיינת בוולגריות נשית מעוררת תגובות כאלה ואחרות. אך בנוסף לכל אלה, "פרחה" הוא גם שם, ככל יתר השמות, והוא מסמל שמחה, שמחה גדולה. אכן, "פריחה שם יפה", הנה הצגה מלאה בשמחה, מהולה בעצב, מקוממת ומאלצת את צופייה להתמודד עם התופעה הבלתי ניתנת לריסון שנקראת – גזענות. יותר מכך, ההצגה הזאת עוסקת באישה המזרחית, שהיגרה ארצה ומצאה עצמה נאבקת בכל הסטיגמות שהוצמדו לה בעל כורחה, בזמן שהיא משתדלת להשתלב בחברה שכלל לא מסייעת להיטמע בארץ החדשה.

צילום: אני אטדגי

ההצגה "פריחה שם יפה" מורכבת משירים חברתיים- פוליטיים אותם כתבו יוצרים ויוצרות שהרגישו צורך להשמיע באוזני החברה הישראלית את שעל לבם בנוגע למזרחיות, לנשיות ולהדרה החברתית שלהן בתקופת עליית המזרחים ארצה. את ההצגה, שנוצרה במסלול שחקן חוקר יוצר של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, יצרו סלי ארקדש וחנה ואזנה- גרינולד. אל תהליך היצירה הצטרפו עדן אוליאל ואביטל מישל-מאיר שמשחקות יחד עם ארקדש בהצגה החשובה הזאת, שחושפת בפני הצופים את החוויות של הפרחה, לגווניה.

מנהיגי המדינה דאז דאגו להכריז ללא בושה את דעתם האטומה על אלה שנתפסו בעיניהם כלא מספיק מוצלחים, "הם אינם רגילים לכל כך הרבה חינוך" אמר זלמן שזר, ובן גוריון הוסיף וטען כי ייעודם הנו לתפקד כל חייהם כפועלים, זאת מפני שהם נולדו פועלים. השחקניות על הבמה חושפות בפני קהל הצופים אמירה אחר אמירה, תוך כדי תפירה על בד עליו היו תופרות הנשים המזרחיות לפרנסתן, בדיוק כפי שייעד להן בן גוריון, בתור פועלות במפעל. ברקע הבליחו לסירוגין שירי ארץ ישראל היפה, אשר חיזקו את הפער העצום שנוצר בעקבות הסטיגמות, הדעות הקדומות והגזענות שאפיינו את תקופת בנייתה של מדינתנו.

חנה ואזנה- גרינולד דאגה לסגור חשבון עם החוויות שאפיינו את התבגרותה, היא בחרה להתמודד ולהציג גם את הפרטים הכי מביכים, כאלה שאישה ממוצעת, ועוד מזרחית של אז, מקפידה לשמור לעצמה, בכדי לא לייצר יותר מדי רעש. הקהל הגיב בהתאם, הצחוק געש ונרגע, הדמעות עלו וחשבון הנפש החל לפעול, שכן הנשים הללו, שמייצגות עדות שלמות, חוו השפלה, הטרדות מיניות, זלזול, ריסון ולמעשה נפלו קורבן למדינה שרצתה לטשטש את זהותן, "מזרחיות לא טבעית" הכריז אבא אבן, אדם מלומד ודגול, ואם הוא אמר, אז מי אנחנו שנטיל בכך ספק?!

ההדרה חלחלה בקרבן, לעיתים, ולחלקן נותר הכוח להישאר שלמות עם עצמן, על אף ההרגשה הלא נוחה בתוך העור של עצמן. מאז עברו כמה עשורים, המדינה צמחה, הניסיון למחוק תרבות שלמה ויפה לא צלח, הגזענות הפכה לגלובלית יותר, אך התחושה נותרה בעינה.

בנימה אישית, ממליצה בחום! תפקחו את העיניים ורוצו לראות!

פריחה שם יפה

תיאטרון יפו

שירים מאת: ויקי שירן, סמי שלום שטרית, יעל צדוק, אלמוג בהר, נפתלי שם טוב, מירי בן שמחון, אסתר קנקה שקלים, ארז ביטון, מירה חברוני, סיגל בנאי, יודית שחר.

רעיון ודרמטורגיה: סלי ארקדש

במאית ודרמטורגית: חנה ואזנה- גרינולד

שחקניות ושותפות ליצירה: סלי ארקדש, אביטל מישל- מאיר, עדן אוליאל

עוזרת במאי: יפעת- שיר מוסקוביץ'

מעצבת תפאורה, תלבושות ואביזרים: יאנה ציקנובסקי

מוזיקה: איתי מאירי

עיצוב תאורה: אבי אטגי

ייעוץ כוריאוגרפי: תומר צירקילביץ

מועדים נוספים: 6/2/13 20:30.